ברטנורא על חולין ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

העור והרוטב - משום דתנן בפרק בהמה המקשה [דף ע"ז] גבי שליא, ואינה מטמאה טומאת אוכלים ולא טומאת נבלות, תנא העור והרוטב. והאי דאפסקיה, משום דתנא בפרק בהמה המקשה מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו, תנא אח"כ אותו ואת בנו. ואיידי דאיירי ביה בשחיטה שאינה ראויה תני בתריה כסוי הדם . ואיידי דתנא בכסוי הדם ונוהג בחיה ועוף תנא גיד הנשה דנוהג בחיה ולא בעוף. ואיידי דאיירי ביה בירך שנתבשל בה גיד הנשה [בבליעת איסור], תנא כל הבשר. ובתריה הדר לענינא קמייתא דשליא, אואינה מטמאה טומאת אוכלים:

העור והרוטב - העור של בהמה שחוטה כגון פחות מכביצה בשר ועורה מחובר בה, מצטרף, מפני שהוא שומר לבשר, והשומרים מצטרפים לטומאה קלה שהיא טומאת אוכלים, דכתיב בה (ויקרא יא) על כל זרע זרוע אשר יזרע, כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה , חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשין בקליפתן. ואע"ג דבההוא קרא טהור הוא כתיב ביה, טעמא משום דלא הוכשר, דסמיך ליה וכי יותן מים על זרע, דהוכשר, טמא הוא:

והרוטב - כשהיא קרושה דרך לאכלה עם הבשר, ומצטרפת להשלים שיעור כביצה. אבל אינה אוכל לקבל טומאה בפני עצמה:

והקיפה - תבלין . והן עצמן לאו אוכלים חשיבי, אבל לאצטרופי מצטרפין:

והאלל - גיד השדרה והצואר. והוא רחב ולבן וקשה וקורין לו בלע"ז קפיל"ו. ודוגמתו [באיוב י"ג] רופאי אליל כלכם. שמשנפסק אין לו רפואה להתחבר עוד, כך אתם, דבר שאין בו רפואה אתם אומרים לרפאות. אי נמי, קרי תנא אלל לבשר שפלטתו סכין, כשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט מן הבשר אצל העור, ולא חשיב אוכל, אבל מצטרף עם האוכל:

והקרנים והטלפים - כל שחותכן ויוצא מהם דם אצל עיקרן מלמטה שהן רכים. ומיהו באנפי נפשייהו לאו אוכלים נינהו:

מצטרפין - משום שומר:

לטמא טומאת אוכלין - להשלים שיעור כביצה. שאין אוכלים טמאים מטמאים בפחות מכביצה :

אבל לא טומאת נבילות - אם מנבילה הן, אין מטמאין, ואין מצטרפין לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא אדם ובגדים שעליו, דכתיב (ויקרא יא) הנוגע בנבלתה, ולא בעור שאין עליו כזית בשר והעור משלים לכזית, שהנוגע בו אינו טמא, לפי שאין שומר מצטרף לטומאת נבילות. וכן קיפה ורוטב לאו מין נבילה נינהו. ואלל וגידים לאו בשר הן. אבל אוכלים בעלמא הוו בהדי בשר:

כיוצא בו - [יש] שהוא מטמא טומאת אוכלים, להיות מקבל טומאה מן השרץ ומטמא אוכלין אחרים, ואינו מטמא מאליו טומאת נבילות לטמא אחרים:

השוחט בהמה טמאה לנכרי - ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך נכרי ועודה מפרכסת, אע"ג דלא חזיא לנכרי דלא שריא שחיטה לבני נח עד שתמות, אפילו הכי הואיל וישראל שחט, שחיטה מעלייתא היא, והואיל דשחיטה שריא לגבי דישראל בבהמה טהורה, משויא ליה מחשבתו אוכלא בשחיטה אף בטמאה לנכרי. אבל נכרי בשחיטה לא משויא ליה מחשבתו אוכלא, דלא אשכחן שחיטה לגביה . וטמאה לישראל לא משויא ליה אוכלא, דבטלה מחשבתו:

אבל לא טומאת נבילות עד שתמות - דהא וכי ימות מן הבהמה כתיב (שם):

או עד שיתיז את ראשה - דהויא לה גיסטרא ונבילה מחיים, דחשובה מתה, ואפילו היא מפרכסת:

ריבה הכתוב לטמא טומאת אוכלים - דהא איכא כל הני דלגבי אוכלים אוכלא נינהו ונבילה לא מקרי אע"פ דשייכי בה:

האלל המכונס - האי אלל דסיפא לכולי עלמא הוי בשר שפלטתו סכין אצל העור :

המכונס - הנאסף למקום אחד. דהואיל ואחשביה לא בטיל וחשיב הבשר נבילה, וחייב עליו אם נגע ונכנס למקדש או אכל קודש . ואין הלכה כר' יהודה:

(ב)

אלו שעורותיהן - מטמאין כבשרן:

ועור חזיר של ישוב - מפני שהוא רך ואוכלין אותו:

אף עור חזיר הבר - דסבר האי נמי רכיך. ואין הלכה כר' יהודה:

חטוטרת של גמל הרכה - כל זמן שלא טען משאוי:

עגל הרך - כל זמן שהוא יונק:

ועור הפרסות - כשחותכין הרגלים , והוא רך:

בית הבושת - בית הרחם של נקבה:

ועור שתחת האליה - עור הזנב מתחת מקום שאין שער, מפני שהוא רך:

האנקה - ריצ"ו:

והלטאה - לויירד"א:

חומט - לומג"ה:

הלטאה כחולדה - עורה חלוק מבשרה. ואין הלכה כר' יהודה:

וכולן שעיבדן - כל אלו שאמרו שהן מטמאים כבשר, אם עיבדן נעשו עור ובטלו מתורת בשר וטהורין:

או שהלך בהן - ששטחן כדי להלוך בהן, שהוא קצת עיבודן :

חוץ מעור האדם - דבר תורה עור האדם לאחר שעיבדו טהור, ומה טעם אמרו עור האדם שעיבדו טמא, גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין למטה לישב ולשכב עליהן:

יש להן עורות - ואין אחד מהן שיהיה עורו מטמא כבשרו. ודלא כת"ק דחשיב ארבעה מהן שעורותיהן כבשרן . ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי:

(ג)

בטהורה ובטמאה - בין שהיא טהורה שחוטה והמפשיט טמא, בין שהיא נבילה טמאה והמפשיט טהור, אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח דהיינו מצע להציע על גבי המטה או על גבי שלחן, כגון שקורע וחותך העור כולו לארכו מראש הבהמה ועד זנבה, ומתחיל להפשיט העור, הוי חבור יד להוציא טומאה מן הנבילה אם נוגע אדם טהור בעור, ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא:

עד כדי אחיזה - שהן שני טפחים. וטפי מהכי לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה, ואם הבשר טהור ונגעה טומאה ביותר משני טפחים אלו לא נטמא הבשר, ואם הבשר נבילה ונגע טהור ביותר משני טפחים הללו לא נטמא הטהור:

ולחמת - אם לא חתך העור מתחלה לארכו אלא מפשיטו כפול לצורך חמת, מתחיל מצואר והופכו כלפי זנבה:

עד שיפשיט את החזה - הוי חבור. והנוגע בעור כנוגע בבשר בין ליטמא בין לטמא. מפני שהחזה קשה להפשיט מכל האברים :

המרגיל - שמתחיל מרגלי הבהמה להפשיט ומפשיטו כפול לצורך חמת:

כולו חבור - מפני שהחזה לסוף הפשטו הוא לפיכך כולו חבור עד החזה, והנוגע בעור המופשט כנוגע בבשר בין ליטמא בין לטמא:

עור שעל הצואר - מעצמו נפשט, לפיכך אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה:

וחכמים אומרים וכו' - והלכה כחכמים:

(ד)

עור שיש עליו כזית בשר - במקום אחד:

הנוגע בציב היוצא ממנו - רצועה ותלתול היוצא מאותו בשר ותלוי ודבוק במקצת. ובאותו ציב ליכא כזית אבל מעורה הוא לכזית:

ובשערה - שבעור כנגד אותו בשר:

טמא - דשערה הוי שומר:

מטמא במשא - שהרי נשא כזית נבילה:

ולא במגע - דאי אפשר ליגע ביחד, ושתי נגיעות אינן מצטרפות:

לא במגע ולא במשא - כדמפרש טעמא בסיפא שהעור מבטלן:

ומודה ר"ע - דאע"ג דלא הוי כזית מעורה במקום אחד, בכהאי גוונא כגון שתחב שני חצאי זיתים בקיסם, כלומר עץ דק, והסיטן, שהוא טמא. והלכה כר"ע:

(ה)

קולית - כל עצם שיש בו מוח קרוי קולית. וקולית המת הנוגע בה בין סתומה בין נקובה טמא, דהא עצם כשעורה במת מטמא במגע ובמשא, כדכתיב (במדבר יט) או בעצם אדם:

וקולית המוקדשים - שהפיגול והנותר מטמאין הידים . דגזרו בהו רבנן משום חשדי כהונה ועצלי כהונה, וגזרו אף בעצמות ששמשו את הנותר :

קולית נבלה - נבילה אין עצמותיה מטמאין, דכתיב בנבלתה, ולא בעצמות. וכן שרץ . הלכך סתומים טהורים אף מלטמא במשא, וכל שכן במגע דאי אפשר לו ליגע במוח שבפנים. ואף על גב דשומר מכניס ומוציא טומאה, הני מילי בדבר שאפשר ליגע בטומאה עצמה ואפילו לא נגע בה אלא בשומר, טמא, אבל היכא דאי אפשר ליגע בטומאה עצמה אין שומר מטמא:

נקובים כל שהוא - אפילו כחוט השערה שאפשר להכניס בו חוט השערה של ראשו או זקנו והרי הוא מיטמא בכך:

מנין שאף במשא - אקולית דנבלה קאי, דשרץ אינו מטמא במשא:

(ו)

ביצת השרץ - יש בשמונה שרצים שמטילים ביצים, כגון הצב והלטאה והחומט:

המרוקמת - שנוצר בה אפרוח :

טהורה - לפי שאי אפשר ליגע באפרוח שבפנים:

ניקבה כל שהוא טמאה - ואע"פ שלא נגע. שהשומר מכניס ומוציא טומאה בדבר שאפשר ליגע:

עכבר שחציו בשר - יש מין עכבר שאינו פרה ורבה אלא מעצמו נוצר מן האדמה, כאשפה המשרצת תולעים. ואם עדיין לא נשלמה בריאת העכבר אלא מצדו אחד הימני או השמאלי. הנוגע בבשר, טמא. באדמה שכנגדו, טהור:

רבי יהודה אומר כו' - ואין הלכה כרבי יהודה:

(ז)

האבר והבשר המדולדלים בבהמה - נתלש ממנה אבר דהיינו בשר וגידים ועצמות, או נתלש ממנה בשר לבדו, ועדיין הן מעורין בה במקצת. ויש הפרש בין אבר מן החי, לבשר מן החי, שהאבר מטמא אדם וכלים כנבילה, והבשר שאינו אבר, טהור מכלום, כדילפינן מקרא דכתיב (ויקרא יא) וכי ימות מן הבהמה, ממקצת בהמה כגון אבר ממנה, וסיפא דקרא הנוגע בנבלתה יטמא, ומדכתיב וכי ימות משמע כעין מיתה בעינן שאינה עושה חליפין, לאפוקי בשר שעושה חליפין שאם יתלוש בשר מן הבהמה, בשר אחר עולה תחתיו:

מטמאין טומאת אוכלין - אם חשב עליהן להאכילן לנכרי , הוו אוכל לקבל טומאה ולטמא אחרים. דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן , אבל מקבלין טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים:

וצריכים הכשר - לבוא במים לאחר שנדלדלו, ואחר כך מקבלים טומאה לעולם:

נשחטה הבהמה - נטהרו מלטמא עוד משום נבילה. ואף על פי שאסורים באכילה משום ובשר בשדה טריפה, ידי נבילה טהרו , דאין שחיטה עושה ניפול :

הוכשרו בדמיה - לקבל טומאה בלא הכשר אחר, כדין בהמה שנשחטה ויצא ממנה דם שהוכשר בשרה באותו דם:

מתה הבהמה, הבשר שנדלדל צריך הכשר - לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשר משנדלדל. דטומאת נבילה אין בו, דמיתה עושה ניפול ונחשב כאילו נפל אותו האבר או אותו הבשר המדולדל ואינו נעשה נבילה עמה במיתתה, אלא כאילו פירש מחיים הוא ובשר הפורש מן החי טהור:

האבר מטמא משום אבר מן החי - דמיתה עושה ניפול כדפרישנא, ואינו נעשה נכילה עמה, הלכך אינו מטמא משום נבילה. ואיכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבילה, דבשר הפורש מאבר מן החי לא מטמא, שהרי אפילו בשר הפורש מן החי לא מטמא כל שכן בשר הפורש מאבר מן החי, ואילו בשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא כבשר הפורש מן הנבילה עצמה:

ורבי שמעון מטהר - אי אפשר לאוקמי מילתיה דר' שמעון אהך דסיפא, דממה נפשך, אי מיתה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן החי, ואי אינה עושה ניפול ליטמא משום אבר מן נבילה. הלכך על כרחך ר' שמעון ארישא קאי, האבר והבשר המדולדלים בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן, ור' שמעון מטהר האבר כל זמן שמעורה. בבעלי חיים שאינו מטמא טומאת אוכלין. וטעמא דר' שמעון, דאמר קרא (ויקרא יא) מכל האוכל אשר יאכל, אוכל שאתה יכול להאכילו לנכרי בהיתר קרוי אוכל ומטמא טומאת אוכלים, לאפוקי האבר והבשר המדולדלים שאסורים לנכרי משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי. שאינן קרויין אוכל ואין מטמאין טומאת אוכלים. והלכה כר' מאיר בשתיהן:

(ח)

המדולדלים באדם טהורים - דאדם כי ימות כתיב (במדבר יט):

מת האדם הבשר טהור - דמיתה עושה ניפול ובשר שפירש מן האדם החי טהור:

האבר מטמא משום אבר מן החי - ודין האבר שפירש מן האדם החי שהוא מטמא, כל זמן שהוא אבר שלם מטמא במגע ובמשא ובאוהל. אבל כזית בשר שפירש ממנו, או עצם כשעורה שפירש ממנו, טהור. ואבר שפירש מן המת וחזר ופירש מאותו אבר כזית בשר או עצם כשעורה, טמא:

ור' שמעון מטהר - באבר מן המת נמי כמו באבר מן החי. דסבר כשם שאבר מן החי בשר הפורש ממנו או עצם כשעורה הפורש ממנו טהור, הכי נמי באבר מן המת . ואין הלכה כר' שמעון: