משנה חולין ט ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ט · משנה ג | >>
המפשיט בבהמה ובחיה, בטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה -- לשטיח, כדי אחיזה; ולחמת, עד שיפשיט את החזה.
המרגיל -- כולו חיבור לטומאה לטמא וליטמא.
עור שעל הצואר, רבי יוחנן בן נורי אומר, אינו חיבור. וחכמים אומרים, חיבור, עד שיפשיט את כולו.
משנה מנוקדת
הַמַּפְשִׁיט בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה,
- בִּטְהוֹרָה וּבִטְמֵאָה,
- בְּדַקָּה וּבְגַסָּה,
- לְשָׁטִיחַ, כְּדֵי אֲחִיזָה;
- וּלְחֵמֶת, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה.
- הַמַּרְגִּיל,
- כֻּלּוֹ חִבּוּר לְטֻמְאָה לִטָּמֵא וּלְטַמֵּא.
- עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר,
- רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אֵינוֹ חִבּוּר;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים,
- חִבּוּר,
- עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ:
נוסח הרמב"ם
המפשיט -
- בבהמה, ובחיה,
- בטמאה, ובטהורה,
- בדקה, ובגסה,
- לשטיח - כדי אחיזה.
- ולחמת - עד שיוציא את כל החזה.
- המרגיל - כולו חיבור לטומאה, ליטמא ולטמא.
[ד] *הערה 1: עור שעל הצוואר -
- רבי יוחנן בן נורי אומר: אינו חיבור.
- וחכמים אומרין: חיבור, עד שיפשיט את כולו.
פירוש הרמב"ם
אמרו "בנבלתה ולא בעור ולא בעצמות וכו' ,יכול אפילו בשעת חיבורן, תלמוד לומר "טמא"(ויקרא יא, לט)".
וכפי העיקר הזה נאמר בכאן שמפשיט בהמה, אם קרע העור מזנבה ועד צוארה והתחיל להפשיט העור מעל לצואר, שכן היו מפשיטים אצליהן כשהיו רוצים לעשות מן העור מצע לשבת עליו, וזהו הנקרא שטיח. וקודם שיפשיט ממנו כדי אחיזה הוא חיבור, ואם הפשיט ממנו "כדי אחיזה" ושיעורו שני טפחים אינו חבור, ואם נגע אדם בשני טפחים הללו או יותר ממה שנפשט אינו מטמא אם היתה הנפשטת נבילה. ואם היתה שחוטה, ונגע אדם דרך משל בעור הזה שיש בו כדי אחיזה, אין הבשר מטמא. וזה עניין מה שאמר להטמא ולטמא בכל מה שאמר בו חבור או אינו חבור.
והמלאכה השניה בהפשט הבהמה, מה שקורע העור בין שני הרגלים מרגל לרגל, ואחר כך חותך מכל צד בסכין או בידו עד שיצא כל העור שלם בהיקפו, וכך מפשיט מי שרוצה לעשות העור חמת. לפיכך אומר שהוא חבור עד שיוציא את כל החזה.
והמלאכה השלישית בהפשטה והוא זר מאוד, שיוציא הכבש כולו על מקום רגלו בלבד, וזה הנקרא מרגיל מן רגל, ומוציא העור כולו שלם אין בו חתך ולא קרע, עד שאם תקשר מקומות הרגלים מן העור ומקום הצואר ותפח בו ינפח כולו, וכן מפשיטין אצלינו הרוצים לעשות ממנו נאד להכניס בו מים. ואמר שזה חבור עד שלא ישאר בו כלום מהבשר, ואף על פי שהופשט העור מהבשר:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
בטהורה ובטמאה - בין שהיא טהורה שחוטה והמפשיט טמא, בין שהיא נבילה טמאה והמפשיט טהור, אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח דהיינו מצע להציע על גבי המטה או על גבי שלחן, כגון שקורע וחותך העור כולו לארכו מראש הבהמה ועד זנבה, ומתחיל להפשיט העור, הוי חבור יד להוציא טומאה מן הנבילה אם נוגע אדם טהור בעור, ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא:
עד כדי אחיזה - שהן שני טפחים. וטפי מהכי לא הוי יד להכניס ולהוציא טומאה, ואם הבשר טהור ונגעה טומאה ביותר משני טפחים אלו יט לא נטמא הבשר, ואם הבשר נבילה ונגע טהור ביותר משני טפחים הללו לא נטמא הטהור:
ולחמת - אם לא חתך העור מתחלה לארכו אלא מפשיטו כפול כ לצורך חמת, מתחיל מצואר והופכו כלפי זנבה:
עד שיפשיט את החזה - הוי חבור. והנוגע בעור כנוגע בבשר בין ליטמא בין לטמא. מפני שהחזה קשה להפשיט מכל האברים כא:
המרגיל - שמתחיל מרגלי הבהמה להפשיט ומפשיטו כפול לצורך חמת:
כולו חבור - מפני שהחזה לסוף הפשטו הוא לפיכך כולו חבור עד החזה, והנוגע בעור המופשט כנוגע בבשר בין ליטמא בין לטמא:
עור שעל הצואר - מעצמו נפשט, לפיכך אינו חבור לעשות המופשט הראשון חבור כדרך שהחזה עושה:
וחכמים אומרים וכו' - והלכה כחכמים:
פירוש תוספות יום טוב
כדי אחיזה. כתב הר"ב. שהן שני טפחים כו'. ואם הבשר טהור ונגעה טומאה ביותר מב' טפחים אלו כלומר שאם נפשט יותר משני טפחים ונגעה טומאה כו'. וז"ל הרמב"ם בפ"ק מה' אבות הטומאות. כיון שהפשיט מן העור כדי אחיזה. והוא שני טפחים הנוגע בעור זה שהופשט טהור. ועד שלא הפשיט שני טפחים הנוגע בעור כנוגע בבשר. ע"כ. ושיטתו כשיטת הר"י מאורלינ"ש בתוספות [סוף ד"ה טהור] דעד כדי אחיזה. ולא כדי אחיזה בכלל. ולדברי הר"ב אין נראה כן:
ולחמת. כתב הר"ב אם לא חתך כו'. אלא מפשיטו כפול. כלומר שהעור נשארת כפולה כמות שהיא ולא שטוח ולשון הרמב"ם עד שיצא כל העור שלם בהקיפו. והיינו דכתב הר"ב מתחיל מצואר והופכו כו':
כולו חבור. כתב הר"ב מפני שהחזה כו'. וכ"כ רש"י. וא"כ לריב"ן הוא דמפרשי הכי. והיינו דבפירש דברי ריב"ן מסיים רש"י דהא כולו חבור דקתני לאו דוקא כולו. אלא עד החזה. ע"כ. ויתכן בעיני שמפרשים כן כדי שלא יהא סתם ואח"כ מחלוקת. דהשתא פליגי ריב"ן וחכמים. בפירושא דכולו חבור:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יט) (על הברטנורא) כלומר שאם נפשט יותר משני טפחים ונגעה טומאה כו'. ועתוי"ט:
(כ) (על הברטנורא) כלומר שהעור נשאר כפול כמות שהוא ולא שטוח. ולשון הר"מ, עד שיצא כל העור שלם בהקיפו:
(כא) (על הברטנורא) רש"י. וא"כ לר' יוחנן בן נורי הוא דמפרשי הכי. והיינו דבפירוש דברי ר' יוחנן בן נורי מסיים רש"י, דהא כולו חבור דקתני לאו דוקא כולו אלא עד החזה. ע"כ. ויתכן בעיני שמפרשים כן כדי שלא יהא סתם ואח"כ מחלוקת, דהשתא ר' יוחנן בן נורי וחכמים פליגי בפירוש דכולו חבור. ועתוי"ט:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
בדקה ובגסה לשטיח כדי אחיזה: כצ"ל. ובגמ' מסיק תנא כמה כדי אחיזה טפח והתניא טפחיים ומשני אביי אמר טפח כפול ופי' רש"י ז"ל יש טפח ששיעורו כפול ואית מאן דמפרש בגמ' דטמאה דקתני במתני' בהמה טהורה טרפה ששחטה והיא של מוקדשים והיא מטמאתו אם נוגע בה דקיימא לן דטרפה ששחטה מטמאה במוקדשין מדרבנן ומש"ה לשטיחה כדי אחיזה טמא יותר מכדי אחיזה טהור אבל אי טמאה הויא נבלה או טמאה ממש דאפי' שחטה הויא נבלה ס"ל דאפי' יותר מכדי אחיזה טמא דגזרינן דילמא לא אתי למיעבד אלא כדי אחיזה וקא נגע בטמא וקא מטהרינן ליה דכיון דטומאת נבלה מדאורייתא גזרינן אבל השתא דמיירי בטריפת קדשים דטומאה מדרבנן לא גזרינן וכן פי' נמי מתני' דכלים דטלית שהתחיל לקורעה כמו שכתבתי שם פכ"ח סימן ח':
המרגיל: מה שפי' רעז"ל הוא פי' רש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פי' מרגיל היא מלאכה שלישית בהפשטה זרה מאוד והוא שמוציא הכבש כולו על מקום רגלו בלבד וזהו הנקרא מרגיל מן רגל:
כולו חבור: כתבו תוס' ז"ל די"מ כולה מתני' משום טעם שומר דעד כדי אחיזה הוי חבור וכ"ש פחות ואם נגע שרץ בעור המופשט מכניס טומאה לבשר משום שומר ואע"ג דאמרי' לעיל דעור שכנגד הבשר דוקא הוי שומר הכא חשוב כנגד הבשר כיון דחשיב הכל כמחובר וכן לחמת כל זמן שחזה מחובר חשיב הכל מחובר אבל משום יד אין לפרש דבשלמא לרב דאמר דמכדי אחיזה ואילך טהור העור המופשט עד מקום חבורו ניחא אלא לרב אסי דאמר דלעולם טפח הסמוך לבשר טמא משום יד אמאי קתני מתני' דלחמת כולו חבור לא היה לו לטמא אלא טפח הסמוך לחזה דמ"ש בין חזה לשאר אברים אלא ודאי משום שומר הוי דחשיב כל העור מחובר וכן לשון דה"ז חבור משמע דהוי משום שומר דביד מה שייך לשון חבור והכי מוכח בת"כ דתניא וכו' עכ"ל ז"ל. ופסק הרמב"ם ז"ל שם בהלכות שאר אבות הטומאות פ"א כרב. ועיין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פרשה י':
עור שעל הצואר: ר"י בן נורי אומר אינו חבור דמעצמו נפשט והאי כולו חבור דקתני לריב"ן לאו דוקא כולו אלא עד החזה רש"י ז"ל:
וחכמים אומרים חבור ער שיפשיט את כולו: בשומר העשוי לינתק מאליו קמיפלגי מ"ס הוי שומר כל זמן שלא ניתק לגמרי ומ"ס לא הוי שומר:
תפארת ישראל
יכין
בטהורה ובטמאה: ר"ל בין שהיא טהורה שחוטה. אבל המפשיט היה טמא. או שהיתה נבילה והמפשיט היה טהור. [כך כתב רש"י ור"ב. אבל הרמב"ם [פ"א מאה"ט ה"ו] משמע דטהורה וטמאה ממש קאמר. וכן משמע מתוספתא [פ"ח] שכ' המפשיט בבהמה ובחיה ובטמאה כו' ולא בהזכיר בטהורה. ודו"ק]:
בדקה ובגסה: ר"ל או או:
לשטיח: ר"ל אם הפשיט העור לעשותו שטיח ומצע על מטה ושולחן. שאז עושה מתחילה חתך לאורך הבהמה. מן הצואר לאורך הבטן עד נקב האחוריים. ואח"כ מפשיט הבהמה מב' הצדדים:
כדי אחיזה: ר"ל עד שהפשיט כדי אחיזה. שהוא שיעור ב' טפחים. עד אז הוה העור יד לבשר. וחבור עדיין להנבילה. שתטמא הנבילה לאדם המפשיט. כשנגע רק בהעור. ואם הבשר טהור והמפשיט טמא. נכנס טומאה להבשר מהמפשיט. אבל בשנפשט כבר יותר מב' טפחים. אין העור עוד חיבור להבשר להכניס או להוציא ממנו טומאה. [ולרמב"ם פ"א מאה"ט ה"י] השיעור ב' טפחים הוא עד ולא עד בכלל. וכן מסתבר לע"ד. דהרי עד דסיפא. עד שיפשיט החזה. לכ"ע עד ולא עד בכלל ב)]:
ולחמת: שלויך בלי תפירה. דכשמפשיט לעשות חמת. אינו עושה החתך בתחלה לאורך הבהמה. אלא מפשיט סביב בעיגול מהתחלת הצואר עד הזנב. כדי שיהיה העור סביב שלם:
עד שיפשיט את החזה: עד אז הוה העור יד וחיבור להבשר. להכניס או להוציא טומאה. משום שהחזה קשה להפשיט בדרך זה יותר מכל האיברים. ולהכי לפעמים כשמגיע להפשיטה שם מניחה כך שעה א'. וכשבתוך כך צריך לטלטלה. אוחזה בהעור המופשט ומטלטלה. והוה העור המופשט יד. אבל משהפשיט החזה. השאר נפשט מהר. ואין דרך להניחה בלי גמר ההפשט:
המרגיל: שג"כ מפשיט לחמת. אבל אינו מתחיל להפשיט מהצואר רק מהרגלים. ומפשיטן ג"כ סביב בעגול. ואח"כ מהזנב לצד הצואר:
כולו חבור לטומאה: משום דהמרגיל מפשיט החזה לבסוף. לפיכך הוה חיבור עד שיפשיט כולו. [כך כ' רש"י ור"ב. ותמהני דא"כ מרגיל נמי שעורו בחזה. ולמה חלקינהו תנא לב' בבי. ול"מ נ"ל דהמרגיל שמוציא העור כולו דרך מרגלות הבהמה [כרכ"מ]. לפיכך אפילו כבר הפשיט החזה. עדיין קשה הפשיטו עד שהפשיט כולו והפריד העור מהבהמה. וכן משמע מרמב"ם שם]:
ליטמא ולטמא: אכולהו קאי ור"ל כל השיעורים הנ"ל הם ליטמא ולטמא. והשתא פליגי ר' יוחנן ורבנן בפירוש מלת כולו:
ר' יוחנן בן נורי אומר אינו חבור: דמעצמו נפשט. להכי אפילו לא הפשיט עדיין הצואר. תו אינו חבור:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת