עיקר תוי"ט על חולין ט

משנה חולין, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) וכלומר דתני נמי ביה שחיטה שאינה ראויה:

(ב) (על הברטנורא) דאשר יזרע לא איצטריך. וכמ"ש בריש עוקצים. ואע"ג דלא שייכא אלא בזרעים, מסקינן בגמרא דתלתא קראי כתיבי [ופירש"י, זרע זרוע יזרע] חד לשומר דזרעים, וחד לשומר דאילנות כלומר פירות דאילנות, וחד לשומר בשר בצים ודגים כו':

(ג) (על הברטנורא) פירש"י, ליחה היוצא מן הבשר שקורין גלייר"א:

(ד) (על הברטנורא) פירש"י, תבלין באנפי נפשייהו לא אכלי להו אנשי. ולעיל פ"ז מ"ה פירש דק דק:

(ה) (על המשנה) והעצמות. שיש בהן מוח והוא אוכל והעצם שומר לו לפיכך מצטרף עמו. רש"י:

(ו) (על המשנה) והגידין. שם נופל על הגידים הדופקים, ועל שאין דופקים, ועל הקשרים, ועל הקרומים, ומיתרים, והעצבים. הר"מ:

(ז) (על הברטנורא) ומשמע דאילו לקבל טומאה מתטמאים אף בפחות מכביצה ולא פירש כן בריש פרק ה' דתרומות:

(ח) (על הברטנורא) רש"י. ומסיים ובטהורה לישראל לא איצטריך למתני, דכל שכן דהוי אוכלא מיד ששחטה:

(ט) (על הברטנורא) רש"י. ולישנא דסוגיא דריש פרק ב' נקטי, ושם פירש"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים. ועיין במסכת כלים פרק ד' משנה ב':

(י) (על הברטנורא) כלומר באלל דרישא קאמרינן דבכולהו אלל קאמר דמצטרפין, ובאפי נפשייהו לא מטמאו. ואתא ר"י למימר באלל גיד מודינא כו', אבל בשר שפלטתו כו'. רש"י:

(יא) (על הברטנורא) ובגמרא, והוא שכינסו. ופירש"י דגלי דעתיה דלא בטלי מעיקרא. אבל נתכנס מאליו, כגון שכינסוהו תינוקות אחר הפשט, לא, הואיל ובטל מתחלה ונעשה עור, תו לא הדר הוי בשר:

(יב) (על הברטנורא) רש"י. דאי אאכילה מאי בעי מכונס דהיינו שכינסו, הא כיון דאכלו אין כינוס גדולה מזו. והא דלא נקט טמא, דלא תימא מדרבנן, להכי קאמר חייבים עליו. תוספ':

(ב)

(יג) (על המשנה) עור האדם. כדמפרש טעמא בריש פרק ז' דנדה, דומיא דעצם, מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף [אם ניטל אינו חוזר], אף כל כו', ועור אין גזעו מחליף דמקומו נעשה צלקת [כלומר רושם נראה בה חריץ או גומא ואין כולו חוזר]. תוספות:

(יד) (על הברטנורא) ובגמרא, רכובה הנמכרת עם הראש. ופירש"י כל עור שעל עצם השוק מרכובה התחתונה שחותכים בשעת הפשטת בהמה:

(טו) (על המשנה) כחולדה. קמא דבשרצים נקיט:

(טז) (על הברטנורא) רש"י. ולישנא דמתניתין שהלך, משמע דלא סגי בשטיחה בעלמא. והכי מוכח בהדיא בגמרא דאמרינן כמה כדי עבודה ד' מילין. וכ"כ הר"מ:

(יז) (על המשנה) חוץ כו'. ואע"ג דמת אסור בהנאה ובכל אדם אסור לעשות מעורו שטוחין, מ"מ לא הוי גזרי רבנן משום הך חששא שיהא טמא, אלא משום אביו ואמו דחמיר טובא תוס'. אבל בפרק ז' דנדה כתבו דעור מותר בהנאה. ועתוי"ט:

(יח) (על הברטנורא) אבל לענין שבת אף תנא קמא מודה:

(ג)

(יט) (על הברטנורא) כלומר שאם נפשט יותר משני טפחים ונגעה טומאה כו'. ועתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) כלומר שהעור נשאר כפול כמות שהוא ולא שטוח. ולשון הר"מ, עד שיצא כל העור שלם בהקיפו:

(כא) (על הברטנורא) רש"י. וא"כ לר' יוחנן בן נורי הוא דמפרשי הכי. והיינו דבפירוש דברי ר' יוחנן בן נורי מסיים רש"י, דהא כולו חבור דקתני לאו דוקא כולו אלא עד החזה. ע"כ. ויתכן בעיני שמפרשים כן כדי שלא יהא סתם ואח"כ מחלוקת, דהשתא ר' יוחנן בן נורי וחכמים פליגי בפירוש דכולו חבור. ועתוי"ט:

(ד)

(כב) (על המשנה) והסיטן. וה"ה בלא תחובים ונגע בהן דטמא. דאלת"ה אפילו במשא לא ליטמא, דאת שבא לכלל מגע בא לכלל משא לר"ע, [כלומר דלר"י אבעיא לן בגמרא] וקסבר יש נוגע וחוזר ונוגע. אלא משום דפליג ר"ע אר"י בעור שיש עליו שתי חצאי זיתים, קאמר דבקיסם כהאי גוונא מודה ליה. תוספ'. ושיטת הר"מ בהיפך. עתוי"ט:

(ה)

(כג) (על הברטנורא) לא מי"ח דבר. דההוא בסתם ידים כמ"ש הר"ב בפ"ק דשבת, וזו בידים שהן טהורים בודאי סמוך לנטילתן ולא אסח דעתיה, כמ"ש בריש פרק ג' דידים:

(כד) (על הברטנורא) קאי אפגול. שלא יפגלהו ברצון, כמ"ש בסוף פסחים:

(כה) (על הברטנורא) שנות' בהן מוח חוץ. לזמנו ושמשוהו עצמות הללו. רש"י:

(כו) (על הברטנורא) ובשרץ נמי דריש בת"כ פרשת שמיני פרק י', בנבלתם, לא מן העצמות ולא מן השינים כו':

(כז) (על הברטנורא) הכי יליף ליה בגמ, רא:

(ו)

(כח) (על הברטנורא) ז"ל הר"מ, ענין מרוקמת, שיש בה כבר שרטוט תואר בעלי חיים ואבריו בתוך הביצה. כדכתיב אשר עושיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ. ע"כ. ובגמרא. מרבינן לה מהטמאים:

(ז)

(כט) (על המשנה) המדולדלין. וזה על מנת שיהיו בענין שאי אפשר שידבקו ולא שירפאו בשום פנים. הר"מ:

(ל) (על הברטנורא) וכן לשון רש"י. דצריכים מחשבה כדתנן במשנה ב' פרק ג' דעוקצים. והא דפירשו לנכרי, הוא הדין לישראל, דלנכרי אסור אבר מן החי כמו לישראל. אלא דלתנא קמא אאין צריך אוכל שאתה יכול כו'. ולא פירשו לנכרים אלא דנכרים איכא דאכלי, אבל בישראל רשיעי לא עסקינן דלא שכיחי:

(לא) (על הברטנורא) בגמרא יליף לה מקרא:

(לב) (על המשנה) הכשר. וליכא למימר בהאי אבר שסופו לטמא טומאה חמורה [ותנן במשנה ג' פרק ג' דעוקצים שזה א"צ הכשר] דאינו מטמא טומאת אבר מן החי עד שימות, ושמא לא יבא לידי טומאה חמורה דשמא ישחטנה ואין שחיטה עושה ניפול. רש"י:

(לג) (על הברטנורא) כלומר ידי אבר מן החי דמטמא טומאת נבלה טהרו:

(לד) (על הברטנורא)

(לה) (על הברטנורא) בגמרא יליף להו מקרא:

(לו) (על הברטנורא) וה"ה לבשר כל זמן כו'. וכדטסיים לאפוקי האבר והבשר כו':

(ח)

(לז) (על הברטנורא) וכ"כ הר"מ. ואל תתמה, דגדולה מזו מצינו לר"א שאמר שלא אמרו על אבר דמטמא אלא אבר מן החי. כדתנן בפ"ו דעדיות מ"ב. ומכל מקום רש"י ותוס' לא פירשו כן. אלא דתנא קמא סבירא ליה או כר' אליעזר או כר' נחוניא דהתם משנה ג', ור' שמעון סבירא ליה כר' יהושע דהתם. והכי מסתבר דלא להפליג במחלוקת. ועתוי"ט: