משנה חולין ט א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת חולין · פרק ט · משנה א | >>
העור, והרוטב, והקיפה, והאלל, והעצמותה, והגידיןו, והקרנים, והטלפים, מצטרפין לטמא טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות.
כיוצא בו, השוחט בהמה טמאה לנכרי ומפרכסת -- מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות, עד שתמות או עד שיתיז את ראשה.
ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות.
רבי יהודה אומר, האלל המכונס, אם יש בו כזית במקום אחד, חייב עליו.
הָעוֹר, וְהָרֹטֶב, וְהַקִּיפָה,
- וְהָאָלָל, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין,
- וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם,
- מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין,
- אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.
- כַּיּוֹצֵא בּוֹ,
- הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְנָכְרִי וּמְפַרְכֶּסֶת,
- מְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין,
- אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת,
- עַד שֶׁתָּמוּת,
- אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ.
- רִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין,
- מִמַּה שֶּׁרִבָּה לְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- הָאָלָל הַמְּכֻנָּס,
- אִם יֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת בְּמָקוֹם אֶחָד,
- חַיָּב עָלָיו:
העור, והרוטב, והקופה,
- והאלל, והעצמות, והגידים,
- והקרניים, והטלפיים -
- מצטרפין לטמא טומאת אוכלין - אבל לא טומאת נבילות.
- כיוצא בו, השוחט בהמה טמאה לנוכרי, והיא מפרכסת -
- מטמאה טומאת אוכלין - אבל לא טומאת נבילות,
- עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה.
- ריבה לטמא טומאת אוכלין - ממה שריבה לטמא טומאת נבילות.
- רבי יהודה אומר: האלל המכונס -
- אם יש כזית במקום אחד - חייבין עליו.
כבר זכרנו התנאי בשלישי מזבחים שרוטב הוא מרק, וקיפה התבלין, ואלל הוא הבשר הנשאר בעור כשמפשיטין הבהמה, וגידים שם נופל על הגידים הדופקים ועל שאין דופקים ועל הקשרים ועל הקרומים והמיתרים והעצבים.
וביארנו שם, כי מה שאמר קרנים וטלפים - רוצה לומר המקומות הלחים כשחותכים אותו מן החי מבצבץ הדם ממקום החתך, וכן בכאן על פי התנאי הזה בעצמו.
ועניין מצטרפות - שמצטרפין קצתם אל קצתם. וכשיצטרף מכל אלו ומן הבשר כביצה, ויהיה טמא, שיהיה מטמא זולתו. לפי שכבר זכרנו פעמים שאוכלים טמאים אינן טמאים ואינן מטמאים זולתן מן האוכלים אלא אם היו אותן האוכלים טמאים שמטמאים זולתן כביצה. ועוד נבאר עיקר הזה במקומו בתחילת מסכת טהרות.
ומה שאמר אבל לא טומאת נבילות - לפי שכזית מן הנבילה כמו שידעת יטמא במגע ובמשא, ואם היה כזית מאחד מאלו הדברים או הוא פחות מכזית מן הנבילה ואחד מאלו השלימו לכזית, הרי זה אינו מטמא כמו שמטמאה הנבילה.
ומה שאמר רבי יהודה המכונס - רוצה לומר אם כנסו.
ואין הלכה כרבי יהודה.
ומפני מה אין מטמאין משום נבלה ומטמאים משום טומאת אוכלים צריך לראיות רבות והוכחות, ועוד תמצא אותן מסודרות בסדר טהרות. אבל שמע העיקר הגדול שהוא יסוד לאלו הדינין, נאמר בטומאת נבלה "הנוגע בנבלתה"(ויקרא יא, לט), ונאמר בסיפרא "בנבלתה, ולא בעור ולא בעצמות, לא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים, עד שיגע בבשר עצמו". ונאמר בטומאת אוכלים "מכל האוכל אשר יאכל"(ויקרא יא, לד), כל מה שראוי לאכילה כמו שיתבאר במקומו.
ומה שהתנה שיהא השוחט ישראל, ואפילו שוחט לנכרי ושתהא הבהמה טמאה, לפי שבהתחבר כל אלו התנאים תטמא טומאת אוכלין בלא מחשבה ובלא הכשר, כפי העיקרים שאני עתיד לבאר בשלישי מעוקצין:
העור והרוטב - משום דתנן בפרק בהמה המקשה [דף ע"ז] גבי שליא, ואינה מטמאה טומאת אוכלים ולא טומאת נבלות, תנא העור והרוטב. והאי דאפסקיה, משום דתנא בפרק בהמה המקשה מצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו, תנא אח"כ אותו ואת בנו. ואיידי דאיירי ביה בשחיטה שאינה ראויה תני בתריה כסוי הדם א. ואיידי דתנא בכסוי הדם ונוהג בחיה ועוף תנא גיד הנשה דנוהג בחיה ולא בעוף. ואיידי דאיירי ביה בירך שנתבשל בה גיד הנשה [בבליעת איסור], תנא כל הבשר. ובתריה הדר לענינא קמייתא דשליא, אואינה מטמאה טומאת אוכלים:
העור והרוטב - העור של בהמה שחוטה כגון פחות מכביצה בשר ועורה מחובר בה, מצטרף, מפני שהוא שומר לבשר, והשומרים מצטרפים לטומאה קלה שהיא טומאת אוכלים, דכתיב בה (ויקרא יא) על כל זרע זרוע אשר יזרע, כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה ב, חטה בקליפתה ושעורה בקליפתה ועדשין בקליפתן. ואע"ג דבההוא קרא טהור הוא כתיב ביה, טעמא משום דלא הוכשר, דסמיך ליה וכי יותן מים על זרע, דהוכשר, טמא הוא:
והרוטב - כשהיא קרושה ג דרך לאכלה עם הבשר, ומצטרפת להשלים שיעור כביצה. אבל אינה אוכל לקבל טומאה בפני עצמה:
והקיפה - תבלין ד. והן עצמן לאו אוכלים חשיבי, אבל לאצטרופי מצטרפין:
והאלל - גיד השדרה והצואר. והוא רחב ולבן וקשה וקורין לו בלע"ז קפיל"ו. ודוגמתו [באיוב י"ג] רופאי אליל כלכם. שמשנפסק אין לו רפואה להתחבר עוד, כך אתם, דבר שאין בו רפואה אתם אומרים לרפאות. אי נמי, קרי תנא אלל לבשר שפלטתו סכין, כשמפשיטין את הבהמה פעמים שהסכין פולט מן הבשר אצל העור, ולא חשיב אוכל, אבל מצטרף עם האוכל:
והקרנים והטלפים - כל שחותכן ויוצא מהם דם אצל עיקרן מלמטה שהן רכים. ומיהו באנפי נפשייהו לאו אוכלים נינהו:
מצטרפין - משום שומר:
לטמא טומאת אוכלין - להשלים שיעור כביצה. שאין אוכלים טמאים מטמאים בפחות מכביצה ז:
אבל לא טומאת נבילות - אם מנבילה הן, אין מטמאין, ואין מצטרפין לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא אדם ובגדים שעליו, דכתיב (ויקרא יא) הנוגע בנבלתה, ולא בעור שאין עליו כזית בשר והעור משלים לכזית, שהנוגע בו אינו טמא, לפי שאין שומר מצטרף לטומאת נבילות. וכן קיפה ורוטב לאו מין נבילה נינהו. ואלל וגידים לאו בשר הן. אבל אוכלים בעלמא הוו בהדי בשר:
כיוצא בו - [יש] שהוא מטמא טומאת אוכלים, להיות מקבל טומאה מן השרץ ומטמא אוכלין אחרים, ואינו מטמא מאליו טומאת נבילות לטמא אחרים:
השוחט בהמה טמאה לנכרי - ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך נכרי ועודה מפרכסת, אע"ג דלא חזיא לנכרי דלא שריא שחיטה לבני נח עד שתמות, אפילו הכי הואיל וישראל שחט, שחיטה מעלייתא היא, והואיל דשחיטה שריא לגבי דישראל בבהמה טהורה, משויא ליה מחשבתו אוכלא בשחיטה אף בטמאה לנכרי. אבל נכרי בשחיטה לא משויא ליה מחשבתו אוכלא, דלא אשכחן שחיטה לגביה ח. וטמאה לישראל לא משויא ליה אוכלא, דבטלה מחשבתו:
אבל לא טומאת נבילות עד שתמות - דהא וכי ימות מן הבהמה כתיב (שם):
או עד שיתיז את ראשה - דהויא לה גיסטרא ט ונבילה מחיים, דחשובה מתה, ואפילו היא מפרכסת:
ריבה הכתוב לטמא טומאת אוכלים - דהא איכא כל הני דלגבי אוכלים אוכלא נינהו ונבילה לא מקרי אע"פ דשייכי בה:
האלל המכונס - האי אלל דסיפא לכולי עלמא הוי בשר שפלטתו סכין אצל העור י:
המכונס - הנאסף למקום אחד. דהואיל ואחשביה לא בטיל וחשיב הבשר נבילה, וחייב עליו יא אם נגע ונכנס למקדש או אכל קודש יב. ואין הלכה כר' יהודה:
[*העור והרוטב כו'. כתב הר"ב ומשום דתנן וכו' תנא בתרה כסוי הדם. כ"כ התוס' וכלומר דתני נמי ביה שחיטה שאינה ראויה]:
והרוטב. לשון הר"ב כשהיא קרושה כו'. ובגמרא חלב דקריש פירש רש"י לחה היוצאה מן הבשר שקורין גליי"רא [*ועי' ברפ"ג דטהרות]:
והקיפה. פי' הר"ב תבלין. גמרא. ופירש"י תבלין באנפי נפשייהו לא אכלי להו אינשי ועמ"ש במ"ה פ"ט דשבת ולעיל פ"ז מ"ה פירש דק דק וכן בזבחים פ"ג ושם הארכתי [במ"ד]:
והעצמות. שיש בהן מוח והוא אוכל והעצם שומר לו לפיכך מצטרף עמו. רש"י:
והגידין. שם נופל על הגידים הדופקים. ועל שאין דופקים ועל הקשרים ועל הקרומים והמיתרים והעצבים. הרמב"ם:
מצטרפין. כתב הר"ב. דכתיב על כל זרע וגו' כדרך שאדם זורע כו'. דאשר יזרע לא איצטריך כמ"ש בריש עוקצים. ואע"ג דלא שייכא אלא בזרעים. מסקינן בגמרא דתלתא קראי כתיבי [פרש"י זרע זרוע יזרע] חד לשומר דזרעים וחד לשומר דאילנות. כלומר פירות האילנות. וחד לשומר בשר ביצים ודגים כו' [*ועיין מ"ש במשנה ט' פרק ב' דעוקצים] ומ"ש הר"ב להשלים כו' שאין אוכלים טמאים מטמאים בפחות מכביצה. ומשמע דאילו לקבל טומאה מתטמאים אף בפחות מכביצה. ולא פירש כן ברפ"ה דתרומות. ועמ"ש שם ועוד ברפ"ב דטהרות:
השוחט בהמה טמאה לנכרי. פירש הר"ב ישראל ששחט כו' עד דלא אשכחן שחיטה לגביה. כל זה לשון רש"י ומסיים ובטהורה לישראל לא איצטריך למתני דכ"ש דהויא אוכלא מיד דשחטה:
[*או עד שיתיז את ראשה. פירש הר"ב דהויא לה גיסטרא וכן לשון רש"י. ולישנא דסוגיא דרפ"ב נקטי. דאמרינן התם [דף כ"ז]. קרא דוזבחת למאי אתא דלא לשוייה גיסטרא. ושם פירש"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים. ובמס' כלים פ"ד משנה ב'. דתנן גיסטרא שנתרועעה. פירש הר"ב כלי חרס שנחלק לשנים. ונעשה גיסי תרי]:
האלל המכונס. כתב הר"ב האי אלל דסיפא לכ"ע הוי בשר כו'. (אלא) [כלומר] באלל דרישא קאמרי' דבכולהו אלל קאמר דמצטרפי ובאפי נפשייהו לא מטמאו. ואתא רבי יהודה למימר באלל גיד מודינא. דלא הוי בשר באפי נפשיה. אבל בשר שפלטתו כו'. רש"י:
המכונס. כתב הר"ב הנאסף למקום אחד דהואיל ואחשביה כו'. ובגמרא והוא שכנסו ופרש"י דגלי דעתיה דלא בטילה מעיקרא. אבל נתכנס מאליו. כמו שכנסוהו תינוקות אחר הפשט. לא. הואיל ובטל מתחלה ונעשה עור. תו לא הדר הוי בשר. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם. ומ"ש ר"י המכונס ר"ל אם כנסו:
חייב עליו. פירש הר"ב אם נגע ונכנס למקדש כו' וכן פירש"י דאי אאכילה מאי בעי מכונס דהיינו שכנסו. הא כיון דאכלו אין כינוס גדולה מזו. והא דלא נקט טמא דלא תימא מדרבנן. להכי קאמר חייבין עליו. תוספות [שם]:
(א) (על הברטנורא) וכלומר דתני נמי ביה שחיטה שאינה ראויה:
(ב) (על הברטנורא) דאשר יזרע לא איצטריך. וכמ"ש בריש עוקצים. ואע"ג דלא שייכא אלא בזרעים, מסקינן בגמרא דתלתא קראי כתיבי [ופירש"י, זרע זרוע יזרע] חד לשומר דזרעים, וחד לשומר דאילנות כלומר פירות דאילנות, וחד לשומר בשר בצים ודגים כו':
(ג) (על הברטנורא) פירש"י, ליחה היוצא מן הבשר שקורין גלייר"א:
(ד) (על הברטנורא) פירש"י, תבלין באנפי נפשייהו לא אכלי להו אנשי. ולעיל פ"ז מ"ה פירש דק דק:
(ה) (על המשנה) והעצמות. שיש בהן מוח והוא אוכל והעצם שומר לו לפיכך מצטרף עמו. רש"י:
(ו) (על המשנה) והגידין. שם נופל על הגידים הדופקים, ועל שאין דופקים, ועל הקשרים, ועל הקרומים, ומיתרים, והעצבים. הר"מ:
(ז) (על הברטנורא) ומשמע דאילו לקבל טומאה מתטמאים אף בפחות מכביצה ולא פירש כן בריש פרק ה' דתרומות:
(ח) (על הברטנורא) רש"י. ומסיים ובטהורה לישראל לא איצטריך למתני, דכל שכן דהוי אוכלא מיד ששחטה:
(ט) (על הברטנורא) רש"י. ולישנא דסוגיא דריש פרק ב' נקטי, ושם פירש"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים. ועיין במסכת כלים פרק ד' משנה ב':
(י) (על הברטנורא) כלומר באלל דרישא קאמרינן דבכולהו אלל קאמר דמצטרפין, ובאפי נפשייהו לא מטמאו. ואתא ר"י למימר באלל גיד מודינא כו', אבל בשר שפלטתו כו'. רש"י:
(יא) (על הברטנורא) ובגמרא, והוא שכינסו. ופירש"י דגלי דעתיה דלא בטלי מעיקרא. אבל נתכנס מאליו, כגון שכינסוהו תינוקות אחר הפשט, לא, הואיל ובטל מתחלה ונעשה עור, תו לא הדר הוי בשר:
(יב) (על הברטנורא) רש"י. דאי אאכילה מאי בעי מכונס דהיינו שכינסו, הא כיון דאכלו אין כינוס גדולה מזו. והא דלא נקט טמא, דלא תימא מדרבנן, להכי קאמר חייבים עליו. תוספ':
העור והרוטב וכו': ביד פ"ד דהלכות מ"א סימן י"ח וכולה מתני' עד סוף סימן ה' פ"א דהלכות שאר אבות הטומאות סימן ז' ח' ט' י' י"א י"ב ור"פ שני ובפ"ד דהלכות טומאת אוכלין סימן ד':
הקיפה: גמ' מאי קיפה אמר רבא פירמא אמר ליה הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין אלא אמר רב פפא תבלין ופי' קיפה פירמה דק של בשר שצולל ליסוד הקדרה שקורין פונדיילא. תבלין באנפי נפשייהו לא אכלי להו אינשי ע"כ. תוס' פ"ק דמכלתין דף ו':
מצטרפין לטמא טומאת אוכלין: היא טומאה קלה דאמרי' בעלמא וקרי לה טומאה קלה דאינה מטמאה אדם וכלים: בפי' רעז"ל והאלל גיד השדרה והצואר. אמר המלקט כתבו תוס' ז"ל ואיצטריך נמי למיתני גידין דאי תנא אלל דהיינו גיד הצואר ולא תנא שאר גידין מיטמא אפי' טומאת נבלות בצרוף ואי תנא גידים ולא אלל ה"א דאלל שהוא קשה לא מצטרף דלא הוי בכלל שאר גידים ע"כ:
והטלפים: לא גרסי' והצפרנים דלא איירי במילי דעוף מדלא קתני חרטום ואפשר דגרסי' צפרנים וחרטום דלא פירש הכא פירש בריש טהרות ועל צפרנים מפרש בגמרא מקום המובלע בבשר ועל טלפיים לא מפרש מידי ואפשר דבטלפיים אף מה שאין מובלע בבשר צריך לבשר טפי מן צפרנים תוס' ז"ל. בפי' רעז"ל צריך להיות וכן קיפה ורוטב לאו מנבלה נינהו וכו':
אבל לא טומאת נבלות: תוס' ס"פ בהמה המקשה:
השוחט בהמה טמאה: תוס' ר"פ קמא דמכלתין ובפ' השוחט (חולין דף ל') כתבו הם ז"ל דהא דקאמר התם והא תנן שחט בה שנים או רוב שנים ועדין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה אינה משנה בשום מקום אלא ממתני' דייק לה ע"כ. וכן כתבו ג"כ במרובה דף ע"ו ולפי זה יובן דההיא דקתני דמפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה דוקא בשחיטה מקולקלת כגון הכא ישראל בטמאה עו"ג בטהורה אבל בשחיטה כתקנה לא חשיבא מפרכסת כחיה עיין בתוס' שם במרובה ע"א ע"ב:
לנכרי: דוקא ישראל ודוקא שחיטה ודוקא טמאה ודוקא לנכרי ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך נכרי ועודה מפרכסת אע"ג דאכתי לא חזיא לנכרי וכו'. לשון רעז"ל עד אבל נכרי בשחיטה לא משויא ליה מחשבתו אוכלא. אמר המלקט וכן ישראל בנחירה לאו אוכלא משוי ליה דלא אשכחן נחירה גביה והכי תניא בגמ' נחרה אין בה טומאה של כלום ובטהורה לישראל או עו"ג לא איצטריך למיתני דכ"ש דהוי אוכלא מיד בשחיטה וטמאה לישראל וכו' כדמפרש רעז"ל. וביד פ"ג דהלכות טומאת אוכלין סימן ד':
האלל המכונס: האי אלל דסיפא לכ"ע הוי בשר שפלטתו סכין אצל העור עכ"ל רעז"ל. אמר המלקט פי' ל"מ לריש לקיש דמפרש אלל דרישא בשר שפלטתו סכין אלא אפי' לר' יוחנן דמפרש אלל דרישא גיד הצואר מודה הכא דלא הוי רק בשר שפלטתו סכין בלבד:
המכונס: אמר רב הונא והוא שכנסו דגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא אבל נתכנס מאליו כגון שכנסוהו תינוקת או חיה אחר הפשט לא דהואיל ובטל מתחלה ונעשה עור תו לא הדר הוי בשר דלטומאת אוכלין הוא דמהניא מחשבה לשוויי אוכלא דאפי' עור ששלקו מטמא טומאת אוכלין אחרי שעשאו רך כדאיתא בס"פ בהמה המקשה בברייתא בגמרא אבל לשווייה בשר לא. ורב הונא דאוקמה למילתיה דר' יהודה כשהיה זית זה מתחלה לחצאין ואפ"ה לר' יהודה לא בטיל אליבא דר' ישמעאל אמרה דס"ל לר' ישמעאל בסמוך בסימן ד' דעור אינו מבטל אפי' פלטתו סכין: המכונס הנאסף למקום אחד דהואיל ואחשביה שכנסו לא בטיל וחשיב כבשר נבלה וחייב עליו אם נגע בו ונכנס למקדש או אכל קדש כך צ"ל בפי' רעז"ל: ועוין בספר קרבן אהרן פרשת שמיני פרשה עשירית:
אם יש כזית במקום אחד חייבין עליו: כתבו תוס' ז"ל דחייבין עליו לא מיירי לענין אכילת נבלה דלא צריך כנסו לענין אכילה דכיון דאכלו אין לך כנוס גדול מזה ע"כ:
יכין
העור: שהופשט מבהמה והשאיר בהעור מחובר פחות מכביצה בשר שנטמא. שאינו מטמא אחרים. מדהוא פחות מכשיעור. אבל ע"י שמחובר בהעור ששומר הבשר שלא יופסד. מצטרף העור להבשר. דכששניהן יחד כשיעור מטמא לאחרים:
והרוטב: מיירי שהרוטב קרוש שאינה נאכלת בפ"ע. לכן אמק"ט אוכלין בפ"ע. אבל מדעכ"פ נאכלת עם הבשר מצטרפת לו לכשיעור:
והקיפה: תבלין שבקדירה ג"כ אין נאכלין בפ"ע רק עם הבשר:
והאלל: הוא כעין גיד רחב לבן וקשה שעובר תחת מפרקת הבהמה. ונקרא האארץ. אי נמי בשר שנפלט מהסכין כשהפשיט הבהמה. ונשאר מרודד מחובר בהעור. ולא חשיב אוכל בפ"ע אפי' הוא כביצה. מדלא חישב רק שיאכל קצת מאותו בשר ולא פירש איזה קצת. ואפ"ה מצטרף לשאר אוכלין לשיעור כביצה:
והעצמות: שיש בהן מוח שהעצם שומרו:
והגידין: המותרין באכילה. אבל אינן נאכלין בפ"ע:
והקרנים: סמוך לעיקרן. מקום שחותכן ויוצא מהן דם:
מצטרפין לטמא טומאת אוכלים: דכל אוכל שנטמא אינו מטמא אחרים אם אין בו כביצה [ועי' יבקש דעת סי' נ"ב]. ולהכי כשיש בשר פחות מכביצה וחד מהנך דמתני' מחובר להבשר. והן יחד כביצה. מצטרף לטמא מאכלים אחרים. דאע"ג דכל הנך לאו אוכל נינהו באנפי נפשייהו. עכ"פ מדהו"ל שומר להאוכל. או מדנאכלין עמו. מצטרפי מדאורייתא עם האוכל לטמא אחרים:
אבל לא טומאת נבלות: דאם מנבילה הן. אין מטמאין בפני עצמן. וגם אין מצטרפין להשלים שיעור כזית מנבילה. שמטמא לאדם הנוגע או הנושא אותו. וגם אם באותו שעה שנטמא בה נגע בכלים או בגדים. נטמאו. ]עי' יבקש דעת סי' י"ד]. משא"כ הנהו אין דינן. כנבילה [והא דקאמר הכא דעצם נבילה אמ"ט. מיירי באין בו מוח או בשר כזית. או ביש בו והוא סתום. דאל"כ בחד מהנך אף דאין שומר מצטרף לטומאה חמורה [כחולין קי"ז ב']. עכ"פ כל כזית בשר נבילה העצם שבו מטמא משום שומר. כלקמן מ"ה]:
השוחט בהמה טמאה לנכרי: ישראל ששחט בהמה טמאה לצורך נכרי:
ומפרכסת: ר"ל ועודה מפרכסת:
מטמאה טומאת אוכלין: דבנגע בה אז טומאה נטמאה. ואע"ג דאז אינה ראויה לאכילה. ואיך תהיה טמאה טומאת אוכלין. דהרי כל עוד שמפרכסת אסורה לנכרי. דהרי אפילו בהמה טהורה ששחטה. וחתך ממנה אבר בעודה מפרכסת. אז דוקא בנשחטה כהוגן מותרת לאכילת נכרי אחר שתמות. מדמותרת אז לישראל [ורק כל עוד שמפרכסת אסור הנחתך ממנו] אבל בלא נשחטה כהוגן. מדלא מהני שחיטתה לישראל. להכי בנחתך ממנה אז אבר בעודה מפרכסת אסורה גם לנכרי. גם אחר שתמות. [והרי להרמב"ם גם בטהורה שנשחטה כהוגן. ונחתך ממנה בשר בעודה מפרכסת אסור לנכרי אף אחר שתמות. ומכ"ש בטמאה אפילו נשחטה כהוגן ראוי שיאסר לנכרי מה שנחתך ממנה בעודה מפרכסת. אף אחר שתמות [כש"ך כ"ו סק"ב]. עכ"פ לענין טומאה אמרינן דמדנשחטה ע"י ישראל. מחשבתו משוי לה אוכל. ובנגע בה טומאה בעודה מפרכסת מקבלת טומאה. אבל בשחטה נכרי אין מחשבתו משוי לה אוכל. דמדלא נצטווה הנכרי בשחיטה. להכי רק מיתתה משוי לה אוכל:
אבל לא טומאת נבלות: שאינה מטמאה כנבילה:
או עד שיתיז את ראשה: דאז אפילו מפרכסת מטמאה כשאר נבילה:
ריבה: ר"ל ריבתה תורה:
לטמא טומאת אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבלות: דהרי כל הני דלעיל מטמאי טומאת אוכלין ולא טומאת נבילות:
רבי יהודה אומר האלל המכונס: אלל דהכא מיירי רק בבשר שנפלט מעצמו מהסכין כשהפשיט ונשאר אדוק בעור. וכינס כל החתיכות הקטנות ההם עד כשיעור כזית יחד. והן מנבילה. אז אם וכו':
חייב עליו: בנגע בהן ונכנס למקדש או אכל קודש חייב כרת [כך כתב רש"י ור"ב. ונל"פ דכ"ש בנשאן. ועי' לקמן סי' נ"ז]. ואע"ג דכל חד לחודא בעודו מחובר בעור. בטל לגבי עור ולא מחשב אוכל. עכ"פ מדכנסו בידים מחשבתו משוי ליה אוכל. [והא דלא נקט טמא. ה"ט דסד"א דרק מדרבנן טמא. מיהו ודאי גם לענין טומאת אוכלין. אף דאין חייבין עליו על ביאת מקדש. עכ"פ ס"ל לר"י דמדכנסו מטמאה טומאת אוכלין] מיהו באכלן אפי' לא כנסן חייב. דע"י אכילתו אחשביה אוכל:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת