משנה בבא קמא י ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק י · משנה ג | >>
המכיר כליו וספריו ביד אחר, ויצא לו שם גניבה בעיר, ישבע לו לוקח כמה נתן, ויטול.
ואם לאו, לא כל הימנו, שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה הימנו.
הַמַּכִּיר כֵּלָיו וּסְפָרָיו בְּיַד אַחֵר,
- וְיָצָא לוֹ שֵׁם גְּנֵבָה בָּעִיר,
- יִשָּׁבַע לוֹ לוֹקֵחַ כַּמָּה נָתַן, וְיִטֹּל.
- וְאִם לָאו,
- לֹא כֹּל הֵימֶנּוּ;
- שֶׁאֲנִי אוֹמֵר:
- מְכָרָן לְאַחֵר, וּלְקָחָן זֶה הֵימֶנּוּ:
המכיר את כליו, ואת ספריו - ביד אחר,
- אם יצא לו שם גניבה בעיר -
- ישבע כמה הוציא - ויטול.
- ואם לאו - לא הכל ממנו,
- שאני אומר, מכרן לאחר - ולקחן זה ממנו.
- אם יצא לו שם גניבה בעיר -
זה הדין, כשיהיה האיש ההוא אינו ידוע למכור אותן הדברים שהוא טוען עליהם שנגנבו לו ויצא לו שם גניבה בעיר, ואין צריך שנבאר שצריך שני עדים שיעידו שאלו הכלים היו שלו ושאלו הספרים שלו היו, לפי שזה מבואר.
אבל אם דרכו שימכור כליו וספריו, לא ידונו לו זה הדין, אלא אם לנו עמו בני אדם ומצאו בבוקר קירו חתור, ואותם אנשים שלנו בביתו יצאו על אותו המחתרת וכליו וספריו של בעל הבית בידיהם, באותה שעה ידונו לו דין זה כמו שכתבנו.
וכבר בארנו פעמים, כי בכל מקום שאמרו במשנה שבועה היא שבועה בתורה:
המכיר כליו וספריו וכו' - מתניתין באדם שאינו עשוי למכור כליו, דכיון דיצא לו שם גניבה בעיר. ואיכא סהדי שאלו הכלים והספרים שלו היו, לא חיישינן דלמא איהו זבנינהו:
ישבע לוקח כמה נתן ויטול - ויחזיר לו כליו. ולפני יאוש קמיירי יב:
המכיר כליו וספריו כו' ישבע כו' ויטול. פירש הר"ב ולפני יאוש מיירי. דאי לאחר יאוש הרי קננהו ביאוש ושינוי רשות כדפירש הר"ב לעיל. ועי' מ"ש שם. ואע"ג דלפני יאוש הוא נוטל הדמים [אע"ג דבריש פרקין פסק הר"ב אכלו לפני יאוש חייבים לשלם] מפני תקנת השוק. ופרש"י על שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בעל הבית מעותיו. ע"כ. וכתב נ"י ואפילו לרבנן דאמרי [במ"ח פרק כ"ו דכלים] סתם גניבה יאוש בעלים. איירי כגון שהבעלים מרדפים את הגניבה. ובספרים אפילו בגנב ישראל מצינו למימר דלא מיאש מפני שיודע שיבאו ליד ישראל. כי גוים לא יקנו אותם מן הגנבים. ע"כ. וכך כתבו התוספות. ונראה לי דלהכי תנן וספריו לגלויי אכליו. דכי היכי דספרים מסתמא לא מתיאש והוי לפני יאוש הכי נמי כליו דוקא לפני יאוש. ואי לא תנא כליו הוה אמינא דוקא בספרים האמינוהו חכמים כי יצא לו שם גניבה כו' משום דמסתמא לא זבנינהו דאסור למכור ספר תורה כמו שכתב הר"ב בסוף מס' בכורים. ולא מיבעיא להרא"ש שכתב הטור בשמו ביורה דעה סימן ר"ע דכל הספרים אסור למכור דאפילו כי נימא משנה בכלל ספרים. [דבימי רבי נכתבה המשנה כל' תשובה דרב שרירא גאון בס' יוחסין] הרי אסור ג"כ למכור אותן. אלא אפילו לב"י טח"מ סוף סימן רמ"ח שכתב דלא חמירי שלא למכרן אלא ספר תורה בלבד. ומעשים בכל יום שאדם מוכר ספריו. ע"כ. מ"מ אי לא תנא אלא ספריו הוה אמינא דבספר תורה הוא דקאמר מטעם איסור המכירה אבל שאר דברים לא הוה מוקמינן אחזקה דאינו עשוי למכור:
(יב) (על הברטנורא) דאי לאחר יאוש הרי קננהו ביאוש ושינוי רשות, כמ"ש הר"ב לעיל. ואע"ג דלפני יאוש הוא. (ובריש פרקין פירש הר"ב לפני יאוש חייבים לשלם) נוטל הדמים מפני תקנת השוק. פירש"י על שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שגננ:. עשו לו תקנה שישלם לו בעה"ב מעותיו. ואפילו למ"ד סתם גניבה יאוש בעלים. מיירי בבעלים מרדפים את הגניבה. ובספרים ליכא יאוש כלל שיודע שיבואו ליד ישראל. תוספ'. ונ"ל דלהכי תני ספרים, לגלויי דכליו לפני יאוש איירי, והוו דומיא דספריו. ואי לא תני כליו, ה"א דספריו היינו ספרי תורה דאסור למכרם. עתוי"ט:
המכיר וכו': ונראה דאגב דסליק למיתני דר' ישמעאל ס"ל דיכול לקצוץ ונותן את הדמים סמך הא מתני' והוי כמו ראיה לדברי ר' ישמעאל והכי קאמר הא למה זה דומה למכיר כליו ביד אחר שאתם מודים לי באם יצא לו שם גניבה בעיר דנאמן לוקח ליטול בשבועתו כל מה שנתן הכא נמי דיצא קול אשה או קטן מסיחין לפי תומם וגם הבעלים מרדפין אחר הנחיל של הדבורים שלהם דומיא דהכא דבני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו וחבילות על כתפיהן וכל בני אדם אומרים אלו כליו של פלוני הכא נמי קוצץ סוכו של חברו ונוטל כל נחילו ונותן דמי הסוכה לחברו א"ל חכמים אדרבא אין אנו מדמין דין הנחיל אלא לדין זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש וכו' שאין לו אלא שכרו שדומה לשטף נהר חמורו וחמור חברו אמר להם גם שם בחבית של יין ובכד של דבש פליגנא עלייכו דלכתחלה חייב לשפוך יינו להציל דבשו של חברו ונוטל דמי יינו בידו מתוך דובשנו של חברו וכדעת תוס' ז"ל:
אם יצא לו שם גניבה: בגמ' פריך וכי יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי ליחוש דילמא זבנינהו והדר ביה ויודע שמכרן לוקח לאחר עמד וצעק בלילה להאמין כשיערער ומוקמי' לה כגון שהיתה מחתרת חתירה בתוך ביתו ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו וחבילות של כלים על כתפיהן והכל אומרים אלו כליו של פלוני אלו ספריו של פלוני שהן ספר פלוני ופלוני כלי פלוני ופלוני שנגנבו שבני אדם הללו נושאים והם מכירים שהן חדשים כאשר טען וכל זה מיירי באדם העשוי למכור כליו אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו לא צריך דנימא ספר פלוני ופלוני כלי פלוני וכלוני כיון שיצא לו שם גניבה. ירוש' א"ר אבא בר ממל בדין הוא שלא ישבע ולמה אמרו ישבע שלא יהיו בעלי בתים נטפלין לגנבים ע"כ. ועיין בהר"ן ז"ל פ' כל הנשבעין דף שכ"ט שכתב שאין זו דרך גמרתנו:
שאני אומר וכו': משמע דוקא היכי דאיתיה להאי טעמא אבל היכי דליתיה כגון כלים העשוין להשאיל ולהשכיר לא ואפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר וכן כתב הרמב"ם ז"ל נמוקי יוסף ז"ל. וע"ש בפ"ה דהלכות גניבה דמשמע דדוקא אם יצא לו שם גניבה בעיר וכבר השיג בזה שם כסף משנה על בעל הטור שכתב הוא ג"כ על הרמב"ם ז"ל כדברי נ"י ז"ל. ועוד יש חילוק לר"ת ז"ל בין האנשים במה שאנו מכירין מנהג האדם אם רגיל להשאיל לחברו כן כתב נ"י ז"ל ושמא בנ"י גרסי' הרמב"ן בנון:
יכין
המכיר כליו וספריו: נקט כליו דומיא דספריו, שאין דרך למכרן, די"א דאפילו אינו ס"ת אסור למכרן [כי"ד ע"ר], ואי הוה נקט רק ספריו, הו"א דבס"ת מיירי שיש איסור למכרה, אבל כלים דרק אורחא שלא למכרן, הו"א לא, קמ"ל:
ביד אחר: שקנה לפני יאוש, ויש עדים שהיו של זה:
ישבע לו לוקח כמה נתן ויטול: ודוקא בבעה"ב שאינו מוכר כליו, או שרגיל למכור כליו, אבל אלו הכלים עשויין להשאיל ולהשכיר דאז א"נ הלה שמכרו לו רק חיישינן שהשאילו או השכירו להמוכרו לזה. אבל בב' לטיבותא, שעשוי למכור כליו, ואינן עשויין להשאיל, א"צ להחזירן לו. וי"א דברגיל למכור לחוד א"צ להחזיר לו, דמדטען גנבוה ממני, על כרחך שלא השאילם, ולהכי חיישינן שמא מכרן [(שו"ע חו"מ, שנז)]:
ואם לאו לא כל הימנו: אינו יכול להוציא מהלוקח:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
הרשב"א |
תוספות רי"ד |
מאירי |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש