משנה אהלות יח ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק יח · משנה ו | >>
המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן, על האדם כ ועל הבהמה שכחן יפה, טהור.
על אבנים שהוא יכול להסיטן, על האדם ועל הבהמה שכחן רעכא, טמא.
המהלך בארץ העמים, בהרים ובסלעים, טמא.
בים ובשונית, טהור.
ואיזהו השונית, כל מקום שהים עולה בזעפו.
המהלך בבית הפרס -
- על אבנים שאינו יכול להסיטן,
- על האדם ועל הבהמה שכוחן יפה - טהור.
- על אבנים שהוא יכול להסיטן,
- על האדם ועל הבהמה שכוחן רע - טמא.
- על אבנים שאינו יכול להסיטן,
- המהלך בארץ העמים -
- בהרים ובסלעים - טמא,
- בים ובשונית - טהור.
- איזו היא השונית?
- כל מקום שהים עולה בזעפו.
כבר התבאר בתלמוד, שאדם שכוחו רע הוא שיהיה רגלו מתנועע ומתרעד בעת העתקו, ובהמה שכוחה רע שתהיה בהמה חלושה שכאשר ירכב עליה תטיל גללים. וכאשר היה הנושא מתנועע הנה, כאילו הוא עצמו הולך בבית הפרס.
וידענו שכוח זאת הגזירה שגזרו על ארץ העמים טומאה אינו על הרריה ועל אבניה כי לא יקברו שם מת כלל, אבל הוא טמא להשתפך בהן עפר ארץ העמים.
וכבר התבאר ששונית הוא המקום אשר יעלה אליו הים אצל מלואה, וכאילו גושה טהור לפי שהיא לא תתישב ואיך יקברו בו המתים, ולזה לא יטמא ההולך שם בהיותו נוגע בארץ העמים, אבל אלו המקומות כמו אויר שאר ארץ העמים.
ואחר גזירה זו גזרו על ארץ העמים שיטמא גושה, ואמרו עניין זה שהיא תטמא במגע ובמשא כמו שקדם, ויטמא מי שיעמוד באוירה ואפילו לא נגע בארץ, ולשון התוספתא "הכניס ראשו ורובו לארץ העמים, טמא". וכן בגמר גיטין שהימים אשר בארץ העמים והאויר הוא כמו ארץ העמים. וכאשר היה זה כן, אמרו בכאן שהוא טהור להולך בים והדומה לו, אמנם הוא לפי הגזרה הראשונה אשר גזרו על גושה לבד ולא על אוירה כמו שהתבאר בגמר שבת. או יהיה העניין אמרו "טהור" שלא תחייבהו דיני טומאת מת, רוצה לומר הזאת שלישי ושביעי, ואין שורפין תרומה וקדשים שנכנסו לשם, לפי שזהו דין אוירה רוצה לומר שהגזירה היא אגושה לשרוף ואוירה לתלות, ואינו צריך טבילה ולא הערב שמש. וזהו האמת אצלי:
המהלך בבית הפרס. אבית הפרס ראשון קאי שדה שנחרש בה קבר וחשו לה לעצם כשעורה שמטמא במגע ובמשא ואין מטמא באהל:
על האבנים שהוא יכול להסיטן. שאינן תקועות וקבועות בארץ והן ניסטות מחמת העובר עליהן:
על האדם ועל הבהמה שכחן רע. כלומר או רכוב על האדם שכחו רע או רכוב על הבהמה שכחה רע טמא הרוכב ולא מיבעיא תחתון דטמא אלא אף העליון טמא דכיון דכח התחתון רע מחמת משא העליון ניסט והוי כאילו הוא מסיטו וכח התחתון אינו מועיל להצילו אבל אם היה כחו יפה לא חשיב כאן משא העליון ואינו כמסיטו ובפ' המקבל (דף קה:) אמרינן היכי דמי אדם שכחו רע כל שרוכבו ורכובותיו נוקשות היכי דמי בהמה שכחה רע כל שרוכבה ומטילה גללים:
בים ובשונית טהור. בנזיר פרק כהן גדול (דף נה.) אמרינן דנכנס לארץ העמים בקרון או בספינה טמא שמא היינו בנהרות אבל בים טהור דבים לא גזור ואפי' נהרות נמי לא מיתוקמא אם יכול להכנס להם מארץ ישראל בלא הפסק קרקע שאינה בתולה כמו שאפרש מתוך התוספתא:
בזעפו. בעת הסערה:
המהלך בבית הפרס - בשדה שנחרש בה קבר:
על אבנים שיכול להסיטן - כגון על גבי אבנים שאינן תקועות וקבועות בארץ והן ניסטות מחמת העובר עליהן, ועצם כשעורה ניסט מכוחו. ורוכב על גבי אדם או בהמה [שכוחן] רע והוליכוהו עליהן, טמא הרוכב, דכיון דכוח התחתון רע, מחמת משא העליון ניסטו והוי כאילו הוא מסיט העצם. אבל אם היה כח הנרכב יפה, לא חשיב הרוכב כמסיט העצם. והיכי דמי אדם שכוחו רע, כל שרוכבו וארכובותיו נוקשות. ובהמה שכוחה רע, כל שרוכבה ומטילה גללים:
בהרים ובסלעים - אע"פ שאין קוברין שם מת:
טמא - מפני עפר ארץ העמים שמתגלגל שם:
בים ובשונית טהור - מטומאת גושה. שגזרו על גושה של ארץ העמים לשרוף תרומה וקדשים שנגעו בעפרה כב ואין שורפים תרומה וקדשים שבאו בים ובשונית, שאין קוברים שם מת, אבל טומאת אוירה של ארץ העמים יש בהן, שגזרו על אוירה לתלות, שתרומה וקדשים שנכנסו לאויר ארץ העמים ולא נגעו בגושה, לא אוכלין ולא שורפין:
בזעפו - כשהים הולך וסוער:
על האדם ועל הבהמה שכחן יפה טהור. תימה אמאי טהור הלא יטמא התחתון לעליון. ועוד דטומאה בחיבורין הוא וטמא טומאת ז' [כדלעיל רפט"ז] וי"ל כגון שתחתון עובד כוכבים שאינו מקבל טומאה. וטהור העליון מטומאה דאורייתא. א"נ אפילו התחתון ישראל וכגון שלבושים הרבה בגדים דטומאה בחבורים לא מטמא. אלא אדם אחד או בגד אחד. אבל שני אין טמא אלא טומאת ערב. ואין מטמא אדם וכלים. ואפי' יטמא טומאה מדרבנן. כמו שפי' ר"י בפ"ק דשבת [והעתקתיו לעיל רפט"ז] מ"מ שלישי לא הוי אלא ראשון. ולא יטמא אדם. תוס' פ"ט דב"מ דף קה ועיין רפ"ג דזבים:
על. האדם ועל הבהמה שכחן רע. אע"פ שנשמר ולא נדנד. הרמב"ם פ"י מהט"מ [הלכה יא]:
בים ובשונית טהור. פי' הר"ב מטומאת גושה כו' שגזרו לשרוף כו'. וכן הצריכוהו הזייה ג' וז'. ולא כן לנטמא באוירה אלא טבילה והערב שמש. הרמב"ם. וכמו שכתבתי במתני' ג פ"ז דנזיר בדבור ומזה כו':
(כ) (על המשנה) האדם כו'. וקשה, הלא יטמא התחתון לעליון. ועוד, טומאה בחיבורין הוא וטמא שבעה, ויש לומר, כגון שהתחתון נכרי, שאינו מקבל טומאה וטהור העליון מטומאה דאורייתא. אי נמי, כגון שלבוש לבושים הרבה, דטומאה בחיבורין לא מטמא אלא אדם אחד או בגד אחד, אבל שני אינו טמא אלא טומאת ערב, ואין מטמא אדם וכלים. ואפילו יטמא טומאה דרבנן מ"מ השלישי לא הוי אלא ראשון ולא יטמא אדם. תוס'. [ב"מ דף ק"ה]:
(כא) (על המשנה) רע. אפילו נשמר ולא נדנד. הר"מ:
(כב) (על הברטנורא) וכן הצריכוהו הזייה שלישי ושביעי. ולא כן לנטמא מאוירה דאין צריך [אלא] טבילה והערב שמש. הר"מ:
שכחן רע טמא. וכ"ש תחתון דטמא:
בים ובשונית טהור. בנזיר פרק כהן גדול אמרינן דנכנס לארץ העמים בקרון או בספינה טמא שמא היינו בנהרות אבל בים טהור דבים לא גזור ואפי' נהרות נמי לא מיתוקמא אם יכול ליכנס להם מארץ ישראל בלא הפסק קרקע שאינה בתולה כמו שאפרש מתוך התוספתא הר"ש ז"ל וז"ל בפי' התוספתא אם יכול להכנס לה בטהרה לים או לנהר ותנן נמי בים ובשונית טהור ואפילו בתולה של חוצה לארץ סלעים סלעים וכיוצא בהן הסמוכין לארץ בלא הפסק דליכא אפילו תלם אחד מקרקע שאינה בתולה נכנס לה בטהרה כגון בשידה תיבה ומגדל וטהור דאכי האי לא גזור על אוירה ע"כ. שונית הוא מקום שמגיע לשם הים בעת הסערה. ובירושלמי דשקלים פ"ז גרסי' התם בברייתא משונית הים ומשונית הנהר וראיתי מי שפירש שם שן סלע בתוך הים. ובערוך בערך משוניתא פי' מקום גבוה מפסיק בין שתי שדות כגון איזהו שונית מקום שהים הולך בזעפו. וכן ברב אלפס פרק המקבל דף קל"א משוניתא יש שפירשו בנין גבוה וחזק שבונין אותו כדי לסגור בפני המים שעולין בזעף וזהו ששנינו איזוהי השונית מקום שהים הולך בזעפו ע"כ. עוד פי' בערוך בערך שנית משונית בארמית הוא מקום שמגיע לשם הים בעת הסערה בבראשית רבה פ' וכל צבאם ובויקרא רבה פ' אחרי מות ויתרון ארץ יצחק בן אלעזר הוה מטייל בשוניתא דימא דקיסרי ע"כ:
יכין
המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן: אע"ג דכבר תני לעיל הרוצף ביה"פ טהור. י"ל דהתם ברצף כל השדה אז רשאי לכתחילה לילך לשם. אבל הכא שהאבנים הגדולות או שקבועי' בקרקע בחוזק אינן רק במקום הלוכו. אז רק בדיעבד לא חיישינן שהרוח נשף לשם עפר טמא שבצדו. אבל לכתחילה לא ילך שם. וכדחיישינן בהולך בהרים וסלעים בחו"ל. ורק הכא בא"י הקילו בדיעבד:
על האדם ועל הבהמה שכחן יפה: וא"ת אע"ג דתחתון כחו יפה. עכ"פ הרי נטמא במת ונעשה אב. ויטמא לעליון שנוגע בו. ואת"ל דמיירי שהתחתון עובד כוכבים שאמק"ט. ליתא דאז ק' טפי. דהרי עשאום כזבין [כנדה ל"ד א'] וכל הנישא ע"ג זב טמא [כזבים פ"ה מ"ב]. ואף אם נדחק לומר דטהור דקאמר תנא היינו רק מטומאה דאורייתא. עכ"פ ק"ל דבין שיהיה התחתון עובד כוכבים או בהמה או אפי' אבן הרי הו"ל חיבורין ובכה"ג אפי' מפסיק בין הטהור להטומאה גם דבר שאמק"ט. נטמא הטהור [כתוס' שבת י"ז א']. וא"כ הכא נמי יטמא העליון טומאת ז' מדהוא בחיבורין בטומאה ע"י התחתון. ואפי' נימא כהרמב"ם [פ"ה מטו"מ ה"ז] דהשני וממנו ולהלן טמא רק ט"ע. עכ"פ הרי קאמר הכא דעליון טהור. י"ל דמיירי הכא שמפסיקין כמה בגדים בין עליון לתחתון. כגון מנעלים ומלבושין וכדומה. והרי אליבא דכ"ע אין הטומאה מתפשטת משלישי ואילך [ועמ"ש בס"ד בריש מכילתין]. א"נ הא דקאמר הכא טהור היינו שאינו אה"ט מחשש היסט עצם כשעורה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. וכדאשכחן טובא דכוותיה בסדרן:
על האדם ועל הבהמה שבחן רע: באדם נקרא כחו רע כשארכבות התחתון משמיעות קול כשעולה העליון לרכוב על גבו. ובבהמה כשמטלת גללים כשיטענו עליה משא כבד של הרוכב. ופשוט דלא תליא בחוזק הנרכב לבד אלא גם בגודל וכובד זה הרוכב. אם נגד משאו כח הנרכב חלש:
טמא: הא כבר מדיוקא דרישא שמעינן לה. אלא הא קמ"ל דביכולים להתנועע אפילו לא התנועעו. טמאים. דשמא התנועעו ולאו אדעתיה:
טמא: אע"ג שאין דרך לקבור שם. עכ"פ חיישינן שעפר טמא התגלגל לשם. ולא דמי לדלעיל במהלך ע"ג אבנים שבביה"פ דטהור ולא חיישינן שהופרך עפר טמא לשם. התם בדרך ע"ג אבן קטן אילו היה שם עצם ראהו משא"כ הכא בהרים וסלעים גדולים שפיר חיישינן שהתנפח לשם עצם כשעורה ולא ראהו. א"נ טומאת ארץ עממים לאו משום עצם גזרו. רק כדי שימנעו מלצאת מא"י לשם [ועי' ברמל"מ רפי"א מטו"מ]. ונ"ל דאפ"ה בים ושונית לא גזרו. מדהוצרכו ללכת לשם לסחורה וכדומה. לא רצו לטמא כולה. מדהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה. מיהו טהור דקאמר. היינו רק דאין בה טומאת גוש חו"ל. דטמא עלה טו"ז וצריך הזאה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. מדהיה עכ"פ באוירה [ועי' רמב"ם פי"א מטו"מ ה"ה]. אבל רמ"ל שם כתב מדלא גזרו שם על גושה. כ"ש דאוירה טהור שם. דהרי גם בחו"ל גופא דגזרו שם אגושה. אפ"ה הקילו באוירה. דאגושה טמא טו"ז. וצריך הזאה ג' וז'. ושורפין עליה תרומה וקדשים. אבל הנטמא באויר חו"ל טמא רק טומאת ערב. ותרומה וקדשים שנטמאו בה תולין לא אוכלין ולא שורפין [כהרמב"ם שם ה"ב]:
כל מקום שהים עולה בזעפו: כשהים הולך וסוער שוטף על שן סלע ההוא לפיכך אם היה שם קצת עפר טמא שבא לשם ממקום אחר. כבר שטפוהו הגלים משם:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת