תפארת ישראל על אהלות יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תפארת ישראל · על אהלות · יח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין[עריכה]

משנה א[עריכה]

כיצד בוצרים בית הפרס:    באופן שיהיו הענבים שיבצור טהורות. והרי כשהולך הבוצר תוך השדה. אפשר שיסיט ברגליו עצם כשעורה ונטמא ומטמא הענבים שלוקט. דאע"ג שלא הוכשרו עדיין האשכלות עכ"פ רבנן גזרו שכל הבוצר ענבים כדי לדרכן בגת יהיו דינן כמוכשרין ויק"ט [כשבת די"ז]:

ושונים:    ר"ל סופרין ז' ימים בטהרה. ומזין על האדם והכלים שנצרכים להבצירה. ביום ג' לספירתן. ושונין להזות שוב עליהן גם ביום הז'. ואפי' הבוצרים והכלים טהורין לגמרי. אפ"ה סופרים ז' ימים בפנינו ומזין עליהם ג' וז' כאילו ודאי נטמאו במת. ונ"ל דתקנו כך משום שהקילו לבצור ע"י אדם וכלים שודאי נטמאו בביה"פ. להכי כדי שלא יזלזלו בטומאה החמירו עליהן להכירא. כדי שידעו שאפי' לספק טומאה שלא ידעו ממנה כלל חששו והזו ג' וז'. ועי"ז ידעו דרק משום דכל עיקר טומאה ביה"פ מדרבנן הוא. ושיוכשרו הענבים לקב"ט ע"י הבציר הוא נמי מדרבנן. והו"ל תרי דרבנן. והו"ל כגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן בכל דוכתא [ועי' פרה פ"ג מ"א דהתם ג"כ מדהקילו בה מצ"א החמירו בה מצד אחר להכירא]. ונ"ל דעכ"פ היו צריכים טבילה אחר הזייה. דהרי נטמאו מהזאה זו שהיא שלא לצורך. שנשאו. דטמא מדאורייתא וצריך גם הע"ש:

ובוצרים:    לוקטין הענבים מהגפנים:

ואחרים:    אנשים אחרים שלא נטמאו בהליכתן בביה"פ:

ומוליכים לגת:    אבל הבוצרים עצמן לא יכנסו לבית הגת. משום דהגת מלא משקין ויוכשרו שם הענבים. ואח"כ יטמאום הבוצרים שנטמאו בביה"פ:

אם נגעו אלו באלו:    הבוצרים שנעשו אה"ט מדנכנסו לביה"פ. חזרו ונגעו בהמקבלין הענבים מהם:

טמאים:    ר"ל נטמאו גם המקבלין מהם. ולהכי גם הם לא יביאו הענבים לתוך הגת מחשש שיטמאום:

בדברי בית הלל:    נ"ל דמשום כל קודם בת קול. כל הרוצה עושה כב"ש או כב"ה [כעירובין ד"ו ב'] ולהכי כל משנה שנשנית אז. אם היה מנהג העולם כזה או כזה. נקט תנא סתמא כהך מ"ד שנהגו כוותי' וקאמר בתר הכי כדברי פלוני. ולהכי אם היה המנהג כב"ה. נקט בתר הכי כדברי ב"ה קודם לדברי ב"ש. אע"ג דבמורגל נקט ב"ש קודם ב"ה. וה"ט נמי הכא. אבל לעיל [פט"ו מ"ח] נקט בסוף. בלשון כדברי ב"ש. מדבההוא היו נוהגין כב"ש. וכ"כ [בנדה פ"י מ"ו] נקט בסוף הדין כדברי ב"ה. מדהיו נוהגין כב"ה להכי נקט כך סתמא. וכן בכל דוכתא:

בית שמאי אומרים:    ב"ש ס"ל דאף אמרינן שהבוצר לגת הוכשר. להכי לא היו הבוצרין רשאין ליגע בהאשכלות ללקטן מהגפן. דהרי הבוצרים טמאין הם מביה"פ. וגם במגל אינו רשאי ליגע הבוצר. משום שיטמא הבוצר את המגל. ותחזור ותטמא האשכלות. אלא אוחז וכו':

אוחז את המגל בסיב:    באסט בל"א. שאמק"ט אוחז בו את המגל לחתוך עמו האשכלות:

או בוצר בצור:    אבן חד דמדהוא אבן אמק"ט. [ומ"ש הר"ב שאינו כלי במחכ"ר אינו מדוייק בלשון]:

ונותן לתוך הכפישה:    ר"ל סל גדול שמחזיק מ"ס שאמק"ט. מעמידו תחת הגפן שכשיחתוך האשכלות יפלו לתוכו מעצמן:

ומוליך לגת:    אפי' הוא עצמו. דכיון דעשה כל הנך שנויים בבצירתו אית ליה הכירא שפיר שלא יטעה ליגע בהענבים שם. ועוד מדהיה נזהר מליגע בהענבים קודם שהוכשרו. מכ"ש שיזהר אח"כ כשיוכשרו בהגת. וא"כ לב"ש שלא הקילו כלל בבצירתו לפיכך לדידהו א"צ נמי להזות על הבוצרים כשהן טהורין:

במה דברים אמורים בכרם הנעשה בית הפרס:    שאחר שנטע הגפנים נחרש ביניהן הקבר:

ימכר לשוק:    ר"ל לא ידרוך ענביו שמהכרם בהגת אלא ימכרן לאכלן אשכולות. דאז לא יוכשרו ע"י הבצירה. דדוקא הבוצר לגת הוכשרו. דס"ל לר' יוסי דקנסוהו מדנטע במקום הטומאה. שפירות מרגילין רגל בני אדם לשם ויתטמאו. ועוד מדביזה המתים ליטע על עצמותיהן. ולהכי אפי' יבצור כב"ש. שאין שם חשש טומאה כלל. אפ"ה משום קנס יטמא היין:

משנה ב[עריכה]

שלשה בית פרסות הן:    חורש קבר [מפורש במ"ב] ושאבד בה קבר [מפורש במ"ג] ושדה בוכין [מפורש במ"ד] וכולן נקראין ביה"פ וכל אחד חלוק בדינו מחבירו. וכדמפרש ואזיל:

החורש את הקבר:    שמטמא כל ק' אמה שסביב לו כשחרשן מהקבר ולהלן [כלעיל רפי"ז]:

נטעת כל נטע:    ר"ל מותר ליטע בה כל מיני אילנות. דאע"ג דהאדם הלוקט שם פירות ודאי נטמא. דכשהלך שם אפשר שהסיט עצם כשעורה. עכ"פ הפירות שלקט בידו. הרי לא טימאן בידו. דממ"נ אם לקטן לאכילה הרי לא הוכשרו. ואם לקטן לגת הרי לא גזרו בה כמשנה א'. ורק לר' יוסי במשנה א' בנחרשה. ואח"כ נטע. עביד איסורא ולפיכך קנסינן ליה לומר דהבוצר לגת הוכשר:

ואינה נזרעת כל זרע:    דדוקא כשנשאר השורש בקרקע מותר. אבל בזרעים שנעקרים עם השרשים. יש חשש שבהעפר שישאר בהשרשים יהיה דבוק בהם עצם כשעורה וכשיביאן עם העפר שבשרשי' לביתו. נמצא מרבה הטומא':

חוץ מזרע הנקצר:    שהכל קוצרין אותו:

ואם עקרו:    לזרע הנקצר:

צובר את גרנו לתוכו:    ר"ל כל השבלין שעקר עם שרשיהן צוברן בתוך אותה שדה ביה"פ. ולא יביאן לשדה אחר. כדי שלא נרבות הטומאה [דרק בדיעבד אמ"ט בשטפו ע"י גשמים מזל"ז [כפי"ז מ"ד] ודשן שם. כדי לנקות התבואה יפה מכל עפרורית קודם שיביאן לביתו:

וכוברו בשתי כברות:    נ"ל דמדלא קאמר וכוברן ב' פעמים. ש"מ דה"ק כוברן בב' מיני כברין א' גסה וא' דקה. זה אחר זה [ועמ"ש בס"ד מנחות פ"י סי' כ"ז] וזה כדי לנקות הגרעינין יפה יפה מעפרירותן שמא מעורב בו עצם כשעורה:

וחכמים אומרים התבואה:    הן ה' מיני דגן. שהן חטה. וכוסמין. שעורה. ושיפון. ושבולת שועל:

והקטניות:    הן קטניות ממש. ופולין ואפונין ועדשים. וכן כל פרי ארץ שמונח בשרביטין:

בשלש כברות:    דמדנדבק בהן עפר רב בשרביטין. להכי חיישינן בהו טפי. מיהו בזרע הנעקר לא רצו חכמים לתקן כן לכתחי'. דמדלאו אורחא לדשן בשדה להכי חיישינן דלמא ישכח ויכניסן להבית עם העפר הדבוק בהן:

ושורף את הקש:    לתוס' והר"ן. קש הוא חלק קנה השבולת הנשאר לאחר קצירה דבוק בארץ [ועי' מ"ש בס"ד שבת פ"ג סי' ג' וב"מ פ"ט סי' ה']. א"כ הכא שנעקר כל הקנה צ"ל דמה שאמרה המשנה ושורף הקש. היינו ששורף רק חלק התחתון שבו השרשים. אולם זה קשה קצת. דמ"ש חלק התחתון מהעליון. והרי כולו נידוש ונתבוסס יחד ונתערב העפר בכולן. אולם לדברינו שם דכל מה שנקצר עם השבולת ביחד נקרא קש ניחא טפי. דר"ל התבן שמחובר בארץ ודאי אפי' היה קוצר לא היה מביאו לביתו. אלא אפי' הקש שאילו היה קוצר היה רשאי להביאו לביתו. הכא שעקרו כולו שרפו כולו דמדמחובר כולו בהשבולת. כולו נקרא בשם קש. א"נ ר"ל דרבותא קמ"ל תנא. דאפי' חלק העליון שרחוק מהארץ ולולא שעקר היה רשאי להכניסו להבית. הכא שעקרו. שורף גם אותו. מדנדבק גם בו עפר השרשים כשנידש יחד:

ואת העצה:    הוא תבן קטניות דאפי' התבן שבראש הקנה אפשר שכשנסתבך יחד כשדשו נדבק בו עפר ביה"פ. ונ"ל דמה"ט נמי לא יאכילם לבהמה. דהרי כשיצא עם הרעי. עצם לא נחשב כמעוכל [כתענית כ"ב ב']. אבל עצם שרוף טהור [כלעיל פ"ב מ"ב]:

ומטמא במגע ובמשא:    כל דבר שנגע בהשדה או בכל גוש ממנה שגדול כפיקה או בנשא גוש כזה ואפי' בגוף השדה שייך טומאת משא. וכגון שהלך בה במנעלים או ע"ג אבנים שמונחים בשדה. באופן שלא נגע בעפרה. ואפ"ה טמא מדיש לחוש שמא הסיט עצם כשעורה ברגליו כשהלך. והרי כל היסט דינו כנשא:

ואינו מטמא באהל:    שאינו ידוע באיזה מקום הוא הקבר:

משנה ג[עריכה]

נזרעת כל זרע:    דאע"ג דהאדם שלוקט שם ודאי נטמא. שמא האהיל על הקבר כשהלך בה. עכ"פ אין בה החשש כל כך כבביה"פ שנחרש. דהרי הפירות אמק"ט כלעיל סי' י"ח. ושנחוש בזרע הנעקר שנזרע שם. כבשדה שנחרש בה קבר י"ל דוקא בנחרש הקבר בהשדה. שנתדקדקו העצמות ונתפזרו. חיישינן לעצם כשעורה שנדבק בשרשי הזרע. ומשום לא פלוג גזרו נמי אפי' היה הקבר תחת רובדין. אבל בשדה שנאבד בה קבר. אין שרשי הזרע מגיעין בעומק עד העצמות שבקבר. ולהכי אפי' בזרע הנעקר אין לחוש. ואע"ג שגזרו על גוש ממנה שגדול כפיקה. היינו בשנטמא ודאי בעפרה אבל שנחוש שמא יוציא עפרה. כולי האי לא גזרו:

ואינה נטעת כל נטע:    דאע"ג דהפירות ודאי טהורין וכדאמרן אפ"ה מדאדם תאב הרבה לפירות אילן. כשיטע שם עצי פרי. יהא רגל בנ"א מצוי שם. ותתרבה הטומאה בבני אדם שיאהילו על הקבר. א"נ להכי בשדה שנאבד בה קבר אסור ליטע. משום דשרשיו הולכין בעומק ומגיעין עד המת נמצא שיונק האילן מאיסור הנאה. ואי גרסינן כהר"ב אינה נזרעת כל זרע ואינה נטעת וכו'. י"ל דתרווייהו אסירי משום כבוד מתים. וכמו דאין מרעין בהמה בביה"ק מה"ט [כתוס' מגילה דכ"ט]. והרי הכא שאינו יודע היכן הוא הקבר יש לחוש שיטע על הקבר ממש. מיהו כל זה בשדה שנאבד בה קבר אבל בשדה שנחרש בה קבר. הרי יודע היכן הוא הקבר. ולא יטע שם. ובשאר מקום שבהשדה אין שום חשש איסור הנאה או חשש כבוד המת. ורב"א פי' דרק בנאבד בה קבר. דמטמא השדה גם באהל. להכי אסור ליטע בה אילן. שע"י ענפיו תתפשט טומאת האהל מהקבר ולהלאה. משא"כ בנחרש בה קבר. הרי יודע מקומו ושם לא יטע:

ואין מקיימין בה אילנות:    שכשיש שם כבר אילן צריך לעקרו. וכולה מטעמא דאמרן:

ומטמא במגע ובמשא ובאהל:    ר"ל כל גוש וגוש ממנה שגדול כפיקה. מטמא במגע ובמשא שמא נתגלגל לתוכו ונידש עצם כשעורה [ומה"ט נקרא גם שדה זו ביה"פ. דהרי גם בה חיישינן לפריסת ושבירת עצמות]. אבל באהל רק השדה עצמה מטמא. דהיינו כשהאהיל על השדה חיישינן שהאהיל על הקבר. ואפי' האהיל עליה בימות החמה. דדין השדה אז כרה"ר [כטהרות פ"ו מ"ז] והו"ל ספק טומאה ברה"ר דספיקו טהור [כטהרות פ"ד מי"א]. אפ"ה שדה שנאבד בה קבר. מדהוחזקה בטומאה גם בספק טומאה ברה"ר טמא עכ"פ מדרבנן. מיהו כשהאהיל עליה בימות הגשמים. דאז דין השדה כרה"י. ודאי הו"ל ספק טומאה דאורייתא. אבל בשדה שנחרש בה קבר. דאמרינן בכל דוכתא דטומאתו מדרבנן. משמע אפי' ברה"י. והיינו מדהו"ל ס"ס. וכלעיל סי' ל"ב:

משנה ד[עריכה]

שדה בוכין:    היא שדה הקרובה לביה"ק שמיוחד להושיב שם המטה. כדי להספיד המת. ובוכין האבלים ונפטרים והולכין להם. ובתוספתא גרסינן שדה כוכין. וכן גרס נמי רב"א במשנה. ור"ל שמשהין שם המת עד שיתקנו הכוך כמדת המת כראוי:

לא נטעת ולא נזרעת:    מפרשינן בש"ס [מ"ק דה"ב] דמשום יאוש בעלים נגעו בה. ור"ל שמא נדלדל אבר ממת שהובא לפעמים מרחוק. וכשהובא המת לשדה זו הקרובה לביה"ק. ופתחו הארון כדי ליישר אבריו כראוי קודם שיקברוהו נתדלדל שם אבר. ונתיאשו אלו על אלו מלהניחו בהארון ולקברו. ונשאר שם ונשכח. וי"א דר"ל דבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוא סמוך לקברות חוששין שיקברו שם נפל וכדומה. וי"א דיאוש בעלים דקאמר הש"ס. אינו משום חשש טומאה רק ר"ל שהבעלים נתיאשו מהשדה. מדהוחזקה לתשמיש רבים. והו"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו:

ועפרה טהור:    דגם גוש כפיקה משם טהור. וא"ת אם משום טומאה נגעו בה אמאי עפרה טהור. י"ל מדלא הוחזקה טומאה במקומה. הו"ל בעפר שנתטלטל משם שלא למקומה ס"ס. שמא לא היה במקום הראשון אבר ממת כלל. ושמא לא נתפרך ממנו עצם כשעורה למקום השני. ועוד הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולא דמי לביה"פ. דאתחזק שם טומאה וודאית. משא"כ הכא:

ומודים בית שמאי ובית הלל שבודקים לעושה פסח:    לאו אשדה שנאבד בה קבר קאי. דמה מהני בה בדיקת עפרה. שמא קבר טמון מתחת. ויאהיל עליה ועל שדה בוכין נמי א"א דקאי. דאפי' לי"א הנ"ל שהוא טמא מחשש קבורת נפל. מה מהני בדיקת העפר מלמעלה. ואפי' ליש אומרים דחששו לאבר שנתדלדל ונפל שם. עכ"פ זה א"צ לבדיקת כברה. דאבר הרי גדול הוא וחזי ליה ומכ"ש לאידך י"א. דלאו משום טומאה גזרו בשדה בוכין א"כ ודאי א"צ שום בדיקה. אלא אשדה שנחרש בה קבר לחודה קאי דההולך לשחוט פסחו וצריך לעבור בדרכו בשדה ביה"פ. או שכבר עבר ורוצה להקריב פסחו. הקילו גביה לבדוק עפרה וכדמפרש ואזיל:

ואין בודקין לתרומה:    דדוקא בפסח שיש במניעתו חיוב כרת. לא העמידו גזירתן לטמא ביה"פ. אבל בהולך דרך שם כדי לאכול תרומה. שאין באכילתה רק עשה. יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ נ"ב]:

ולנזיר:    ר"ל ואם נזיר הלך שם וחשש אם נטמא או לא:

בית שמאי אומרים בודקין:    ר"ל בודקין ע"י אחר. דאם לא ימצא הרי הנזיר טהור. ואם ימצא עצם הרי הנזיר טמא מספק. מיהו הוא עצמו לא יבדוק. דשמא ימצא והרי אתה מטמאו בידים:

ובית הלל אומרים אין בודקין:    דס"ל דאפי' לא ימצא עצם. אפ"ה טמא מספק:

מביא את העפר שהוא יכול להסיטו:    ר"ל כל עפר רפוי שאפשר שיזיזנו בהלכו עליו:

ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה:    מפרר כל הגושין שנשארו בהכברה. וכובר אח"כ גם אותן כדי לבדוק יפה:

טמא:    ר"ל הבודק טמא ודאי שהרי כשכברו הסיטו. אבל אותו שנבדק השדה עבורו אם להבא בין שימצא שם עצם או לא רשאי מהשתא לילך שם. דהרי נתנקה השביל יפה. ואם כבר הלך ובודק השתא כדי לטהרו למפרע. אם נמצא עצם בבדיקתו הרי הוא טמא למפרע מספק:

משנה ה[עריכה]

כיצד מטהרין בית הפרס:    הך משנה נמי רק אשנחרש בה קבר לחוד קאי. אבל בנאבד בה קבר לא מהני רק כשחופר פני כולה עד הסלע ומוציא העפר [כלעיל פט"ז מ"ד וע"ש]. ומטהרין דנקט מתניתין. היינו כדי שיהא רשאי לילך שם גם אחר שישוב לחרוש השדה אחר בדיקתו. אבל במטהר השדה כדי לילך שם. בכסוי בעלמא סגי. רק בתנאי שיהא מכוסה באופן שההולך שם לא יהא יוכל להניע עצם שתחת המכסה [וכמשנה ו']:

נוטלים ממנו שלשה טפחים:    בעומק כשיעור עומק המחרישה שהקנקן שבעגלת המחרישה מהפך את תחתית העפר להיות למעלה [וכן מפורש בב"ב פ"ב מי"ב] והעפר שחופר נותן במקום שאין רגל אדם טהור מצוי שם. ולהר"ש הנ"ל זהו דוקא באינו רוצה לבדוק בהעפר אחר עצם אבל בכובר בכברה [וכלעיל מ"ד] לאחר שניקה העפר. יכול להניחו במקום שחפרו. רק דהכא מדמטהרו לחרישה צריך שיכבור כל העפר שחפר עד ג' טפחים בעומק:

או נותן על גביו שלשהטפחים:    ר"ל לוקח עפר אחר ממקום טהור ונותן ע"ג השדה הטמאה בגובה ג"ט. ולת"ק הא לא מהני. דשמא ברוב הימים יתהפך התחתון לעליון. אבל כשנוטל העפר הטמא ממקומו לכ"ע מהני דכולי האי לא גזרו. ויש ספרים דלא גרסי אמר רבי. אלא ה"ג או נותן וכו'. וכן נראה שהיה גרסא הרמב"ם מדפסק כרבי [בספ"י מטו"מ]:

טהור:    ר"ל אם נטל מחצי השדה ג"ט עפר בעומק והוציאו משם כלעיל סי' מ"ז ועל חצי האחר של השדה נתן עפר בגובה ג"ט טהור. ר"ל נטהר השדה. ולא חיישינן דמדהגביה חלק שדה א' טפי מהחלק שבצדו. לבסוף ננער העפר מהגבוה להנמוך. ויתגלה עפר ביה"פ. דכולי האי לא גזרינן. מיהו למאי דגרסינן לעיל אמר ר' אתיא הך בבא דלא כת"ק. רק אסוקי מלתא דרבי היא. ורבותא קמ"ל. וי"א דה"פ אם הג"ט עפר שלקח מהחצי השדה. בדקו שלא יהיה בתוכו עצם כשעורה וחזר ונתן העפר הזה שבדק על חצי השדה האחר שלא בדקו. והניחו בגובה ג"ט עליו. נטהר כולו. ואין לדקדק א"כ ג"ט ג"ט ל"ל ולא הול"ל אלא ונתן על חצי השדה האחר. י"ל דקמ"ל דסד"א דחצי חצי ל"ד. קמ"ל דצריך לתנו שם על חצי האחר בגובה ג"ט:

ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר:    נ"ל דאפי' למה שכתבנו לעיל סי' מ"ח דהא דקאמר ת"ק נותן ע"ג עפר בגובה ג"ט. היינו נמי ממקום אחר. אפ"ה צריך הכא ר"ש לומר דנוטל ממקום אחר לאשמעינן דהאי נתן עליו. לאו אחצי שדה שהזכיר ת"ק קאי. רק על כל השדה. ודו"ק:

טהור:    נ"ל דטעמיה דר"ש. דכיון שיעשה בה היכר כזה. תו לא יעמיק בהקנקן כל כך עד ג"ט. ומדאיכא כמה ספיקות בטומאות ביה"פ לא גזרו בה כולי האי:

הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן:    שעשה רצפה על כל שדה ביה"פ מאבנים גדולות שכשילך עליהן לא יתנועעו:

ר' שמעון אומר אף העוזק בית הפרס טהור:    ר"ל שחפר סביב האילנות שבביה"פ. כדי להסיר משם אבנים שמונחי' על השרשים. ומעכבין פרנסת האילן מהקרקע. ואז לא עלה בדעתו לבדוק אחר עצמות רק שבחפרו להוציא אבנים לא מצא עצמות. טהור. ופשוט דמיירי שחפר כך כל השדה. או שרק על מקום שחפר אנו דנין. והיינו דקאמר בתוספתא ר"ש אומר. עזקו אין לך בדיקה גדולה מזו. מיהו לת"ק לא סגי בבדיקה כזו. משום דבשעת העיזוק לא זכר לחפש אחר עצמות כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה [שבועות מ"א ב']:

משנה ו[עריכה]

המהלך בבית הפרס על אבנים שאינו יכול להסיטן:    אע"ג דכבר תני לעיל הרוצף ביה"פ טהור. י"ל דהתם ברצף כל השדה אז רשאי לכתחילה לילך לשם. אבל הכא שהאבנים הגדולות או שקבועי' בקרקע בחוזק אינן רק במקום הלוכו. אז רק בדיעבד לא חיישינן שהרוח נשף לשם עפר טמא שבצדו. אבל לכתחילה לא ילך שם. וכדחיישינן בהולך בהרים וסלעים בחו"ל. ורק הכא בא"י הקילו בדיעבד:

על האדם ועל הבהמה שכחן יפה:    וא"ת אע"ג דתחתון כחו יפה. עכ"פ הרי נטמא במת ונעשה אב. ויטמא לעליון שנוגע בו. ואת"ל דמיירי שהתחתון עובד כוכבים שאמק"ט. ליתא דאז ק' טפי. דהרי עשאום כזבין [כנדה ל"ד א'] וכל הנישא ע"ג זב טמא [כזבים פ"ה מ"ב]. ואף אם נדחק לומר דטהור דקאמר תנא היינו רק מטומאה דאורייתא. עכ"פ ק"ל דבין שיהיה התחתון עובד כוכבים או בהמה או אפי' אבן הרי הו"ל חיבורין ובכה"ג אפי' מפסיק בין הטהור להטומאה גם דבר שאמק"ט. נטמא הטהור [כתוס' שבת י"ז א']. וא"כ הכא נמי יטמא העליון טומאת ז' מדהוא בחיבורין בטומאה ע"י התחתון. ואפי' נימא כהרמב"ם [פ"ה מטו"מ ה"ז] דהשני וממנו ולהלן טמא רק ט"ע. עכ"פ הרי קאמר הכא דעליון טהור. י"ל דמיירי הכא שמפסיקין כמה בגדים בין עליון לתחתון. כגון מנעלים ומלבושין וכדומה. והרי אליבא דכ"ע אין הטומאה מתפשטת משלישי ואילך [ועמ"ש בס"ד בריש מכילתין]. א"נ הא דקאמר הכא טהור היינו שאינו אה"ט מחשש היסט עצם כשעורה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. וכדאשכחן טובא דכוותיה בסדרן:

על האדם ועל הבהמה שבחן רע:    באדם נקרא כחו רע כשארכבות התחתון משמיעות קול כשעולה העליון לרכוב על גבו. ובבהמה כשמטלת גללים כשיטענו עליה משא כבד של הרוכב. ופשוט דלא תליא בחוזק הנרכב לבד אלא גם בגודל וכובד זה הרוכב. אם נגד משאו כח הנרכב חלש:

טמא:    הא כבר מדיוקא דרישא שמעינן לה. אלא הא קמ"ל דביכולים להתנועע אפילו לא התנועעו. טמאים. דשמא התנועעו ולאו אדעתיה:

טמא:    אע"ג שאין דרך לקבור שם. עכ"פ חיישינן שעפר טמא התגלגל לשם. ולא דמי לדלעיל במהלך ע"ג אבנים שבביה"פ דטהור ולא חיישינן שהופרך עפר טמא לשם. התם בדרך ע"ג אבן קטן אילו היה שם עצם ראהו משא"כ הכא בהרים וסלעים גדולים שפיר חיישינן שהתנפח לשם עצם כשעורה ולא ראהו. א"נ טומאת ארץ עממים לאו משום עצם גזרו. רק כדי שימנעו מלצאת מא"י לשם [ועי' ברמל"מ רפי"א מטו"מ]. ונ"ל דאפ"ה בים ושונית לא גזרו. מדהוצרכו ללכת לשם לסחורה וכדומה. לא רצו לטמא כולה. מדהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה. מיהו טהור דקאמר. היינו רק דאין בה טומאת גוש חו"ל. דטמא עלה טו"ז וצריך הזאה. אבל עכ"פ טמא טומאת ערב. מדהיה עכ"פ באוירה [ועי' רמב"ם פי"א מטו"מ ה"ה]. אבל רמ"ל שם כתב מדלא גזרו שם על גושה. כ"ש דאוירה טהור שם. דהרי גם בחו"ל גופא דגזרו שם אגושה. אפ"ה הקילו באוירה. דאגושה טמא טו"ז. וצריך הזאה ג' וז'. ושורפין עליה תרומה וקדשים. אבל הנטמא באויר חו"ל טמא רק טומאת ערב. ותרומה וקדשים שנטמאו בה תולין לא אוכלין ולא שורפין [כהרמב"ם שם ה"ב]:

כל מקום שהים עולה בזעפו:    כשהים הולך וסוער שוטף על שן סלע ההוא לפיכך אם היה שם קצת עפר טמא שבא לשם ממקום אחר. כבר שטפוהו הגלים משם:

משנה ז[עריכה]

הקונה שדה בסוריא:    היא ארץ ארם ארמענין בל"א שכבשה דוד. ואינה בכלל ז' עממין שהבטיח הקב"ה לישראל. רק שסמוכה לארץ ישראל. ונקראת כעת זיריעין שקרוב לשם סוריא:

אם יכול להכנס לה בטהרה:    דאין חוץ לארץ ממש מפסיק שם בין סוריא לארץ ישראל:

דאותה שדה אפי' גושה טהור מדקנה אותה ישראל:

וחייבת במעשרות ובשביעית:    עי' מ"ש בס"ד [ידים פ"ד מ"ג]:

ואם אינו יכול להכנס לה בטהרה:    שרוחב טפח מחו"ל או מבית הקברות של א"י מפסיק:

מדורות העובדי כוכבים:    אף שבא"י:

כמה ישהא בתוכן ויהא צריך בדיקה:    כשדה שאבד בה קבר [לעיל מ"ג]:

ארבעים יום:    דהיינו כפי שיעור יצירת הולד. ושמא הפילה אשתו וקברתו שם. ואף דאין עובד כוכבים מטמא באהל. עכ"פ דינה כשדה שאבד בה קבר לטמא במגע ובמשא. וכל הבא לשם חיישינן שמא יגע או יסיט עצם כשעורה. וקיי"ל דכל שאפשר נכון לכהן ליזהר מטומאת אהל שבמת עובד כוכבים [יו"ד שמ"ב]:

אע"פ שאין עמו אשה:    משום דפרוץ בזנות נשים אחרות. א"נ גזרו הא אטו הא:

ואם היה עבד:    נ"ל דר"ל ואם דר שם גם עבד כנעני שאצל ישראל שמל וטבל:

או אשה:    ישראלית. ואע"ג דאסורה להתיחד עמו. י"ל דמיירי בנכנסת ויוצאת. א"נ דמיירי שדרה שם עם אשת עובד כוכבים. דגם בדרה שם אשת עובד כוכבים לבד גזרו:

משמרים אותו:    להמדור:

אינו צריך בדיקה:    וקמ"ל דאף דהנך מחמת עצלותן אין רגילין לדקדק במידי דצריך טרחא או השגחה יתירה אפ"ה המנום רבנן בדרבנן [כפסחים דד"א וכתובות בח"ב]. והא דקתני משמרים. היינו בדרך שמירה דאפי' בנכנס ויוצא סגי:

משנה ח[עריכה]

את הביבים העמוקים:    הם צנורות שהשופכין שבבית יוצאין דרך שם לרה"ר ונקט העמוקים משום דבאינן עמוקים לא שייך בהם בדיקה דהיינו לחפור שם [וכמ"ד]. והרי כשאינן עמוקים קרקעיתן נראה ואילו הוה שם נפל הא חזי ליה:

ואת המים הסרוחים:    מקום כנוס מים שופכין שבחצר:

בית שמאי אומרים אף האשפתות ועפר התיחוח:    מהר"ש משמע דרק הנך המקומות צריך לבדוק משום שרק שם היו רגילין להשליך הנפלים. ותמהני דא"כ במקום דליכא כל הנך באמת א"צ לבדוק. והיאך קתני ברישא סתמא מדורות כותים טמאים. ותו הרי קתני בסיפא דאצטוונית א"צ בדיקה משמע ודאי דהא בשאר דוכתי בחצר צריך בדיקה. אלא נ"ל דלרבותא נקט הנהו דוכתי לאשמעינן דאף דהנך מקום בזוי הם אפ"ה אין חוששין מלהשליך לשם נפליהן:

אינו צריך בדיקה:    דמסתמא אכלוהו. ומש"ה אשפתות שמצויין שם אלו דהיינו חזיר באשפתות וחולדה בעפר תחוח. אמרינן גררום למקום אחר:

וה"ה במצוי שם שאר חיה אוכלת בשר ככלב וחתול. רק נקט הנך מדמצויין אלו שם וכדאמרן:

משנה ט[עריכה]

האצטווניות:    הוא אצטבא אלא שלפעמים נקרא אצטווא בוי"ו והוא מושב שעשוי לנוי בצד פתח הבית בחוץ:

אין בהן משום מדור העובדי כוכבים:    דמדעשוי לנוח עליו בשעשוע ועונג אין רגיל לקבור תחתיו מפני הריח וכדומה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר עיר עובדי כוכבים:    שבא"י. דאילו שבחו"ל אפי' חרבה הרי גזרו על עפרה ואוירה:

אין בה משום מדור עובדי כוכבים:    דמדחרבה מצויות שם חיות אוכלות בשר. וחכמים פליגי עלי' מדלא ידע בודאי שמצוי שם חיה. ולא קיי"ל בהא כרשב"ג. דאע"ג דקיי"ל דבכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו [כגיטין ל"ח א'] היינו רק בדינין הנוהגין בזה"ז [כמהרי"ק שורש קס"ה]. מיהו גם בל"ז בכל דוכתי אין למדין מהכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ [כעירובין כ"ז א']:

מזרח קסרין:    היא העיר צור שהיתה קרובה לים הגדול במערב א"י [ונקראת לפעמים קסרי כמגילה דז"א]:

ומערב קסרין:    נ"ל דמזרחה ומערבה דקאמר היינו עבורה של עיר. והוא ע' אמה וד' טפחים למזרח. וכן למערב [כרפ"ה דעירובין] ושם חיישינן לקברות כשאר חו"ל משום דקסרין עצמה חו"ל היא. אבל מזרח העיר ומערב העיר א"י הוא. ואפ"ה גזרו על תחומה שבא"י טומאת חו"ל מדנודע שקברו שם עובד כוכבים מתיהם:

היה ספק:    דעכו גופה חציה א"י וחציה חו"ל [כתוס' גיטין דב"א ד"ה ואשקלון] ובמערב העיר ודאי א"י היא מרצועה שיצאת לשם מא"י [כגיטין דח"ב] אבל במזרח עכו. הסתפקו אם כבשוהו עולי בבל ודינה כא"י או לא:

וטהרוהו חכמים:    מדהתברר להן שהוא מא"י. עוד יש לפרש שגם בתחלה ידעו שמזרח עכו א"י היא. רק שהיו מסופקים אם קברו שם עובד כוכבים כבקסרי לעיל [וכן משמע קצת דהרי בטומאת מדור עובד כוכבים מיירי כולה מתניתין ברישא דטמא אפילו בא"י ומדנקט נמי בסיפא נמנו משמע קצת שהיו מסופקים בדבר שהיה יכול להתברר בהזמן האחרון שאחר החורבן. והיינו בשהיו ספיקתן אם קברו שם. אבל בשהיה ספיקתן בכבוש עולי בבל. מי ומי היה יכול לברר כן מה נעשה קודם איזה מאות שנים. אולי כבשוה וחזר ונלקח מהם].

רבי ובית דינו נמנו על קיני:    שם מקום סמוך לעכו:

וטהרוהו:    שחקרו ונודע להם שאין שם קבר [וש"מ שבימי רבי שהיה כמו קרוב למאה שנה אחר החורבן עדיין היה להן אפר פרה.] דאי"ל משום טומאת כהנים. דהרי אין הנזיר מגלח על טומאה זו [כנזיר פ"ז מ"ב] וכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה. כהן אינו מוזהר עליה [כתוספתא שמחות פ"ד הכ"ה]. והרי הכהן מותר לדרוך על קבר עובד כוכבים [כרמב"ם פ"ג ה"ג מאבל]:

משנה י[עריכה]

עשרה מקומות אין בהן משום מדור עובדי כוכבי':    דמדאין להן מדור קבוע. להכי אפי' שהה שם מ' יום אינו קובר נפלו באהלו. דירא שמא יודעו להבא אחריו לדור באהלו שזנתה אשה עמו:

והסוכות:    העשויין לשומרי פירות. וגם בהנך אית בהו טעם הנ"ל שלא יקברו שם. מדלא קביעי להו:

והצריפין:    הוא ג"כ כסוכה. רק שדפנותיהן נוגעות בראשיהן יחד. ואין להן תקרה. וג"כ לא קביעי למדור רק ללון שם עוברי דרך:

והבורגנין:    סוכות להכניס לשם הפירות שאצרו בקיץ מהשדה וג"כ לא קביעי:

והאלקטיות:    גג שנתמך על ד' עמודים בד' הזויות. כדי לישב תחתיו בקיץ באויר דאע"ג דקביעי. אפ"ה מדפתוח מכל הצדדים. נראין כל מעשיו שם. ואין קוברין שם:

ובית שער:    הוא כעין חדר קטן שעושין לפני שער החצר מבחוץ. ששם יושב שומר החצר. שלא יכנוס לשם שום אדם שלא ברשות. ומדגם הוא פתוח לרחבו לרה"ר במלואו חושש שיראו בני רה"ר כשיקבור שם:

ומקום החצים:    חדר ששומרים שם חצים למלחמה:

ומקום הלגיונות:    הוא מקום שלנין שם חיל המלך בדרך. וכל הנך מצויין בהן הרבה בני אדם יחד. והו"ל כשאר מקומות פרהסיא הנ"ל שאין קוברין שם. והא דלא כלל בהדי הנך גם אצטוונית ועיר שחרבה ולהוי י"א לת"ק וי"ב לרשב"ג. י"ל דהנך כולהו טעמא חדא אית בהו דלא היה שם טומאה מעולם. דאין קוברין שם. משא"כ אינך ב'. א"ג הנך כולה י' מדור נינהו. ואפ"ה אין חוששין שם לטומאה. אבל אינך תרתי. אינן מדור כלל. דאפי' אצטבא הוא רק מושב לפני הבית. ואמר מהו' משה טארנער נ"י. דכמו מסכת כלים נכנס בטומאה ויצא בטהרה. כ"כ אהלות שמדברת מטומאת מת ומאהליו הטמאים פתח בטומאה ומסיימת בטהרה. דהיינו באהלים הטהורים ובח"י פרקים. ע"ש חי חי הוא יודוך:


בועז[עריכה]

הלכתא גבירתא[עריכה]