עיקר תוי"ט על אהלות יח

משנה אהלות, פרק י"ח:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) לשון הר"ש, שאם היו טמאים טומאה דאורייתא כו'. משמע דטהורים א"צ הזייה כלל. ומתניתין לא משמע הכי. אבל להר"מ מזין אף על הטהורים, וטעמא, כדי להכיר שאין מקילין בטומאת בית הפרס אלא מפני שהוא ספק. ועתוי"ט:

(ב) (על ה) כך היא גירסת הר"ש. אבל כתב, דאין לפרש שנגעו בוצרים במקבלים, דא"כ פשיטא. [וזה לא קשיא דטובא קמשמע לן דאע"פ שנחשבם כאילו אינם מוכשרין ורשאין לבוצרן, כשיצאו חוץ לבית הפרס נחשבם מוכשרין. תוי"ט] ועוד, דהוה ליה למימר אלו באלו. ופירש הוא, שנגעו זה במה שבצר זה. ודמי להא דאיתא בתוספתא, בצר בית הפרס זה לא יבצור בית הפרס אחר. ועתוי"ט:

(ג) (על הברטנורא) כלומר, שלא יוכל לבצרן בטהרה. אבל כשמוכרן לשוק, ודאי טהורים הן, שלא גזרו אלא על הבוצר לגת:

(ב)

(ד) (על הברטנורא) לא היה ראוי למנות עמהם שדה בוכים, דטהור גמור הוא, אלא משום דשייך בה דין זריעה ונטיעה, קא חשיב ליה. הר"ש:

(ה) (על המשנה) הקבר כו'. הוא בית הפרם דריש פרקין [דלעיל] ששיעורו מלוא המענה. הר"ש:

(ו) (על המשנה) ניטעת כו'. שהנוטע אין דעתו לעקור, ואם תהיה טומאה טמונה תחתיו אין בכך כלום. הר"א. והר"מ כתב, לפי שהשרשין יורדים למטה משלשה ולכך טהור כדלקמן משנה ה':

(ז) (על הברטנורא) כלומר, התבואה והקטניות:

(ח) (על הברטנורא) מפני שהם רב ומסתבכין ביחד וא"א לבודקן. אבל הר"מ כתב, אם תתיר לו בהנייה, מוציאו למוכרו ונמצא מרגיל את הטומאה:

(ט) (על הברטנורא) וקשה, דבכמה דוכתי תנן התבן והקש. והר"ש כתב, קש הם השבולים ידות של תבואה. וכן עצה, ידות כו':

(ג)

(י) (על המשנה) שאבד. נראה דאבד ברה"י דאורייתא בבקעה בימות הגשמים. והא דאמרינן בכל דוכתי בית הפרס דרבנן, היינו בנחרש. ואבד נמי ברה"ר. והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה, דהתם הטומאה ידועה וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס, אבל אבד הספיקא לכל אדם. הר"ש:

(יא) (על הברטנורא) דהיכי יחרוש ויזרע, הא מיטמא בהיסט. הר"ש. ומהר"ם כתב דלא קשיא, דהא תנן במשנה ג' דאינה עושה בית הפרס. וכן הוא גירסת הר"מ. ומפרש, לפי שאין שרשי הזרעים מגיעין עד לקבר, משא"כ שרשי האילנות:

(יב) (על המשנה) ולשון הר"מ, עפרה מטמא:

(יג) (על המשנה) ובמשא כו'. כבית הפרס. שמא נדוש הקבר בה ויהיו עצמות כשעורה בעפרה. הר"מ. וניחא השתא דמיקרי בית הפרס, לפי ששייך בו ג"כ פריסת העצמות כו'. והתוספ' נדחקו בזה:

(יד) (על המשנה) ובאוהל. לפי שאולי ע"ז הקבר האהיל כו', וכבר היתה בו טומאה קבועה. הר"מ:

(ד)

(טו) (על הברטנורא) פירוש, כיון שכך הוא דרך זה השדה שבוכים בו סוף שמתיאשים, אבל לא ודאי שמתיאשים. והיינו דכתב דדוקא שנתיאשו. ולפי זה אינו ענין לטומאה אלא משום דשייך ביה זריעה ונטיעה קחשיב ליה. והר"מ כתב, אין נוטעים כו', שלא להרגיל בני אדם לשם, שמא יש שם טומאה מפני שהוא קרוב לבית הקברות כו' לפיכך אפשר שיבוא אדם ויקבור בו כו' ועפרה טהור כו', שהרי לא הוחזקה שם טומאה. וכעין זה כתב רש"י [ותוספ']. ועתוי"ט:

(טז) (על הברטנורא) שכל אכילת קדשים מצות עשה הוא. הר"מ. ועתוי"ט:

(יז) (על הברטנורא) ודינו כספק נזיר טמא וספק נזיר טהור. והך משנה אינה הלכה, דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה כלל. וראיה, דבפרק ז' דנזיר משנה ג' תנן דעל בית הפרס אין הנזיר מגלח:

(ה)

(יח) (על המשנה) ונתן כו'. מדברי הר"ש דלקמן משמע דאותן ג' טפחים שנוטל הוא שנותן על גבי חציו האחר, מדלא תנן ממקום אחר, ועוד דפשיטא הוא. וצ"ל דסברת ר"ש דאין לחוש עוד לשיגע בעצם כשעורה, שא"א להסיטם כיון שיש עפר טפח ומחצה על גבם, ומיירי שבדק קודם שנתן. אבל מהר"מ כתב, ונתן שלשה טפחים כו', פירוש, ממקום אחר, וקמ"ל דלא חיישינן שמא יפול העפר מן הם:: וה לנמוך ויחזור לטומאתו, דכיון שטהר שעה אחת תו לא מטמאים ליה. ור"ש סבר, אפילו חציין בנתינה וחציין בנטילה מצטרפין:

(יט) (על הברטנורא) דדמי לרישא שנוטל מכאן ונותן על חציה האחר, אלא שעושה כן בכל השדה מקומות מקומות. הר"ש. וצריך לומר דהכא חיישינן יותר שמא לא בדק יפה, משא"כ בעושה כן ממחציתו למחציתו. ועתוי"ט:

(ו)

(כ) (על המשנה) האדם כו'. וקשה, הלא יטמא התחתון לעליון. ועוד, טומאה בחיבורין הוא וטמא שבעה, ויש לומר, כגון שהתחתון נכרי, שאינו מקבל טומאה וטהור העליון מטומאה דאורייתא. אי נמי, כגון שלבוש לבושים הרבה, דטומאה בחיבורין לא מטמא אלא אדם אחד או בגד אחד, אבל שני אינו טמא אלא טומאת ערב, ואין מטמא אדם וכלים. ואפילו יטמא טומאה דרבנן מ"מ השלישי לא הוי אלא ראשון ולא יטמא אדם. תוס'. [ב"מ דף ק"ה]:

(כא) (על המשנה) רע. אפילו נשמר ולא נדנד. הר"מ:

(כב) (על הברטנורא) וכן הצריכוהו הזייה שלישי ושביעי. ולא כן לנטמא מאוירה דאין צריך [אלא] טבילה והערב שמש. הר"מ:

(ז)

(כג) (על הברטנורא) אבל אאוירה לא גזרו. גמרא:

(כד) (על הברטנורא) והם מטמאים אף באוהל לרבנן. ורשב"י נמי מודה דבמגע ובמשא מטמא. רש"י. ועתוי"ט:

(כה) (על הברטנורא) ולשון הר"מ, עבד מישראל. ואין רצונם לומר עבד עברי, דפשיטא, אלא ר"ל עבד מישראל שנמכר לגר תושב או לעקר. וקמ"ל דנאמן לשמור. והא דלא פירשו בעבד כנעני, מדתני בתוספתא הכל עושין מדור אפילו עבד, ואיך יהא נאמן עליו לשומרו. הר"ש:

(כו) (על המשנה) משמרים כו'. אפילו יוצא ונכנס. הר"ש. מידי דהוה אשמירת יין:

(ח)

.אין פירוש למשנה זו

(ט)

(כז) (על הברטנורא) דכללא דכל מקום ששנה רשב"ג כו', דלא אמרום על נגעים ואהלות וכיוצא בהן שאין נוהגים. מהרי"ק:

(י)

(כח) (על הברטנורא) ונראה, לפי שדרכם להסתיר הקבר לבל יוודע לאיש שזנתה אשה עמו. ועתוי"ט: