משנה אהלות יח ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק יח · משנה ה | >>
כיצד מטהרין בית הפרס, נוטלין ממנו שלשה טפחים, או נותן על גביו שלשה טפחים.
אם נטל מחציו אחד שלשה טפחים, ונתן יח על גבי חציו אחר שלשה טפחים, טהור.
רבי שמעון אומר, אפילו נטל ממנו טפח ומחצה, ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר, טהור.
הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן, טהור.
רבי שמעון אומר, אף העוזק בית הפרס, טהור.
כיצד מטהרין בית הפרס?
- נוטל ממנו שלשה טפחים,
- או נותן על גביו שלשה טפחים.
- אם נטל מחציו אחד שלשה טפחים,
- ונתן על גבי חציו אחר שלשה טפחים - טהור.
- רבי שמעון אומר:
- אפילו נטל ממנו טפח ומחצה,
- ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר - טהור.
- הרוצף בית הפרס באבנים, שאינו יכול להסיטן - טהור.
- רבי שמעון אומר: אף העוזק בית הפרס - טהור.
הרוצף - מן רצפה, עניינו שירצפו באבנים אבן לצד אבן, ויהיו האבנים גדולות שלא יוכל להניען ביד כאשר יתמידו ללכת בו.
ועוזק - בלשון ערב "אל-תעזיק", והוא שמסלק האבנים ומנקה אותו עד שיהיה שווה, ובתוספתא פסקו "אין לך בדיקה גדולה מזו", והוא מאמר הפסוק "ויעזקהו ויסקלהו"(ישעיה ה, ב).
ואין הלכה כרבי שמעון בשני המאמרים:
מטהרין בית הפרס. אבית הפרס הראשון קאי: ג' טפחים. זה הוא שיעור עומק המחרישה שמגלגלת העצמות כדאמרי' פרק המניח את הכד (דף ל.) חסידים הראשונים היו מצניעין קוצותיהן וזכוכיותיהן בתוך שדותיהן ומעמיקין להן שלשה טפחים כדי שלא תעכב המחרישה:
הרוצף. לשון (מגילה דף כב:) רצפה של אבנים:
טהור. כיון דאין יכול להסיטן טהור דאם היה מהלך על גביו ונסטית איכא למיחש מהיסט עצם שתחתיהם:
אף העוזק. כמו עוזק תחת הזיתים במנחות פרק כל (צ"ל קרבנות צבור) המנחות (דף פה.) מלשון (ישעיה ה) ויעזקהו ויסקלהו חופר ומשליך האבנים וכיון שעושה כן בכל בית הפרס (מי) טהור בכך דדמי לחופר בתוכו ונותן על גביו דרישא שנוטל מחציו ונותן על חציו אחר שכן דרך עוזק אלא שעושה כן בכל השדה מקומות מקומות:
תניא בתוספתא [פי"ז] בית הפרס שעשה בו אשפה גבוהה עשרה טפחים ויכול להסיטה טהור עקרה ממקומה טמא ורשב"ג מטהר. בית הפרס שריצפו ברבדים ובאבנים שאינו יכול להסיטן טהור עקרן ממקומן טמא רשב"ג מטהר רבי אליעזר בן יעקב אומר בית הפרס שגבשו בגבשושין שאין יכול להסיטן טמא. ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש עזקו אין לך בדיקה גדולה מזו הילך בית הפרס למטה משלש אצבעות והוציא משם עפר טהור הלך בבית הפרס זה לא יהלך בית הפרס אחר ואם הלך טהור. בצר בית הפרס זה לא יבצור בית הפרס אחר ואם בצר טמא אלו דברי ב"ה השורף את הקש ואת התרומה שורפן במקומן רבי יהודה אומר שורפן חוצה לארץ וכן היה רבי יהודה אומר שדה שאבד בה קבר אין ניטעת כל נטע ואין נזרעת כל זרע חופרין לתוכה לירק ואין מקיימין לתוכה מלין וטובלין ואין נוטעין בתוכה מקשאו' ומדלעות כדי שלא להרגיל רגל אדם שם שדה שאבד קבר בתוכה היא שדה כוכין [שדה כוכין] היא שדה שאבד קבר לתוכה. ואי זו היא שדה כוכין כל שחופר בארץ ומבליע את הכוכין לצדדין מצא שדה מצויינת ואינו ידוע מה טיבה אם יש שם אילן בידוע שנחרש שם קבר בתוכה אין בה אילן בידוע שאבד בתוכה קבר רבי יהודה אומר במה דברים אמורים בזמן שיש שם זקן אחד או תלמיד חכם אחד שאין כל אדם בקיאין בכך רבי יוסי אומר חזקת עצמות המכוסין הרי הן של אדם עד שיודע שהן של בהמה מגולין הרי הן של בהמה עד שיודע שהן של אדם ומודין ב"ש לב"ה אין בודקין לתרומה אלא תשרף: פי' גבוהה עשרה ויכול להסיטן טהור דלא חיישינן כיון דגבוהה כולי האי: עקרה האשפה ממקומה טמא: מקום האשפה. ורשב"ג מטהר דכיון דעמד שם האשפה נעשה מקומה כרצוף וכנידש: גבשושין גושין של עפר גדולים: שאין יכול להסיטן טמא. משום דחוזרין ומתפרפרין: למטה משלש אצבעות. שנשקעו רגליו בעפר תיחוח: והוציא משם עפר טהור. אותו העפר שהוציא משם טהור והטעם לא נתברר לי ומה שיעור הוא זה דשלש אצבעות דשלשה טפחים מיבעיא ליה: הלך בית הפרס זה כגון בערב פסח לא יאמר הואיל וכבר הלכתי בזה וסופו לבודקו אהלך עדיין בבית הפרס אחר ואבדוק שניהם אלא לא יהלך באחר דשמא ראשון ימצא טהור והשני טמא ונמצא דחוי מפסח: ואם הלך טהור ע"י בדיקה: לא יבצור בית הפרס אחר פירשתיה בריש פירקין: השורף את הקש. כדתנן לעיל ושורף את הקש דאי אפשר לבודקו: ואת התרומה. כדתנן דאין בודקין לתרומה וטעונין שריפה כדקתני סיפא דהך ברייתא: במקומה באותה בית הפרס עצמה: שורפן חוצה לארץ שלא להשהות טומאה בארץ ודבר תימה הוא אטו כל תרומה טמאה חייב ר' יהודה לשרוף בחוצה לארץ ונראה דחוצה לארץ לאו דוקא ור' יהודה להקל אתי דאין טעון שריפה במקומן: חופרין לתוכה לירק כדרך שאדם חופר ומביא עפר ממקום אחר לזרוע בו ולא חיישינן שמא יביא עצם כשעורה עמו דירק הגדל בו כיון דנשרש טהור אבל עפר לעשות תנור מעפרה אי אפשר דעפרה טמא: מלין וטובלין. פי' אילני סרק הן: היא שדה כוכין. דמתני' דהתם טהור והכא טמא דדינו כשדה שאבד קבר בתוכה דמתני' דהתם גרסינן בוכין לשון בכייה וה"ג כוכין כי הנהו דתנן פרק המוכר פירות (דף ק:) המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר עושה תוכה של מערה ארבע אמות על ו' ופותח לתוכה שמונה כוכין והכוכין אורכן ארבע אמות ורומן שבע' ואותן כוכין בכותלי המערה כעין חורין שבכותל ומכניסין לתוכם המת ואין החפירה ניכרת כלל על פני השדה שהכוכין עשויין כעין מחילות ופעמים שחופרין אותן לתוך השדה כמה אמות נחשב השדה כשדה שאבד קבר בתוכה והיינו דקתני הכא כל שחופר בארץ ומבליע את הכוכין לצדדין דהיינו המערה שחופר בארץ ומבליע בכתלים את הכוכין ופעמים שמבליעים הרבה כי' אמות וכעשרים או יותר: מצא שדה מצויינת פ"ק דמועד קטן (דף ה:) מייתי לה וטעו בה הפרשנין והיא פשוטה יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר ואין מטמאה באהל ושרי על ידי ניפוח או על ידי נידש דאי משום אבד בה קבר ציינוה לא היו מקיימין בה אילנות כדתנן הכא אבל בנחרש בה מקיימין ונוטעין ר' יהודה אומר לעולם חוששין לאבד ומטמאה באהל אפי' יש בה אילן עד שיהא שם בעיר זקן או תלמיד חכם שבקיאים בדין משנתינו ויודעים דנחרש נוטעין ואבד אסור ומהך ברייתא פריך התם אהא דתניא אין מציינין על כל דבר שאין מטמא באהל דהכא משמע דמציינין אשדה שנחרש בה קבר ומשני רב פפא כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר וציינוה דלחצייה של אותה שדה אבד בה קבר ודאי וחצייה אין ידוע מה טיבה וציינוה בד' (אמות) מצריה כדקאמרינן התם מצא מצר אחד מצוין או שנים או שלשה מצרים מצויינים טמאים וכל השדה כולה טהורה ארבע מצויינין הן טהורין וכל השדה כולה טמאה משום דאין דרך לקבור במצר עצמו הילכך היכא דאפשר לתלות בשדה לא תלינן במיצר ויש שלשה ציונין על שלשה המצרים שמצר חצייה שאבד בה ודאי קבר (ואילנות) והאילנות לצד חצייה אחר ואין מהן ולחוץ כי אם ציון של מצר רביעית ופריך ודילמא אילנות מגואי כלומר לצד שאבד ודאי ובמקומן הוא דלא חיישי' אבל לצד חוץ חיישי' לאבד ומשני כשהאילנות עומדין לצד חוץ של מקום שאין ידוע מה טיבו ופריך (צ"ל ודילמא טומאה מגואי כו' ועי' במו"ק דף ה:.) ודילמא טומאה הוא דלא חיישינן לאבד (ומשני) של מקום גואי והאילנות לצד חוץ ומשני במסובכים על כל חצייה דאין ידוע מה טיבה ואי בעית אימא לעולם באילן לצד חצייה דודאי אבד ולטומאה בראי לא חיישינן דהא אמרינן התם דאין מרחיקין את ציון ממקום טומאה שלא להפסיד ארץ ישראל והילכך אותן שני ציונים שמכאן ומכאן לצד מקום הודאי אם איתא דאילנות מפסיקין נמצאו מרוחקין דיש טהרה בינתיים ומ"מ חיישינן לנחרש מדציון רוח רביעית שהיה לו להניח הציון מן האילנות ולפנים ואע"ג דאין מציינין על הנחרש ע"י אגב מציינין כי האי גוונא ועוד יש לפרש בשדה שאבד בה קבר מתחילה וציינוה ומדחזינן ביה אילנות השתא תלינן דאחרי כן נמצא הקבר ופינהו ומ"מ חיישינן מיהא שמא נחרש מדלא נסתלקו הציונין ופריך מינה למאי דאמרי' דשדה שנחרש בה קבר לא בעיא ציון ומשני רב פפא כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר דציינוה יש אילנות בידוע שנחרש בה קבר כלומר ובטעות ציינוה שהיו סבורים שאבד בה קבר ואינו קבר ניטעת: שאבד בה [קבר] אינה ניטעת ונ"מ בין אבד לחרש לענין אהל ולענין בדיקה שאין הכל בקיאין בכך שזו ניטעת וזו אינה ניטעת:
כיצד מטהרין בית הפרס - אבית הפרס הראשון קאי, שהוא שדה שנחרש בו קבר:
נוטלין ממנו שלשה טפחים - כשיעור עומק המחרישה שמגלגלת העצמות:
ר' שמעון אומר כו' - ואין הלכה כר' שמעון:
הרוצף - לשון רצפה של אבנים:
טהור - כיון דאין יכול להסיטן. שאם היה מהלך על גבן וניסטות, איכא למיחש אהיסט עצם שתחתיהן:
אף העוזק - החופר ומשליך האבנים, אם עשה כן בכל בית הפרס, טהור יט. עוזק, לשון ויעזקהו ויסקלהו (ישעיהו ה). ואין הלכה כרבי שמעון:
אם נטל מחציו אחד ג' טפחים ונתן וכו'. מדברי הר"ש בעוזק דלקמן. משמע דאותן ג' טפחים שנטל. הוא שנותן ע"ג חציו האחר. וכן נראה. מדלא תנן ממקום אחר. כדאמר ר"ש. ועוד דמלתא דפשיטא היא. וצריך לומר דסברת ר"ש. דמכיון שנטל טפח ומחצה ונתן עפר ממקום אחר טפח ומחצה. דאין לחוש עוד לשיגע בעצם כשעורה שא"א להסיטם. כיון שיש עליהם עפר טפח ומחצה. ומיירי דבדק קודם שנתן. וכמו שאכתוב לקמן. וע"ש. והרמב"ם בסוף פרק י' מהט"מ. העתיק דברי הת"ק כלשונו. אבל מהר"ם כתב. וז"ל אם נטל מחציו אחד ג' טפחים. אם נטל מחצי השדה העפר בעומק ג' טפחים. וחצי השדה האחר הביא עפר טהור ממקום אחר. ונתן עליו בעובי שלשה טפחים. הכל טהור. ולא חיישינן שמא (יטול) [יפול] העפר מן הגבוה לנמוך. ויחזור לטומאתו דלהא לא חיישינן. דכיון דטהר שעה אחת תו לא מטמאינן ליה. ור"ש סבר דהני ג' טפחים דאמרן. אפי' חציין בנטילה. וחציין בנתינה מצטרפים. ובהא סגי. עכ"ל:
אף העוזק. פי' הר"ב החופר ומשליך וכו'. ומסיים הר"ש דדמי לחופר בתוכו ונותן על גביו דרישא. שנוטל מחציו ונותן על חציו אחר שכן דרך עוזק. אלא שעושה כן בכל השדה מקומות מקומות. ע"כ. ולשון הרמב"ם בספ"י מהט"מ. אם עזקו ובדק בשעת עזוק מלמטה למעלה לא עשה ולא כלום. ע"כ. פסק דלא כר"ש. וכ"כ הר"ב. וצריך טעם לחלק בין עושה כן מקומות מקומות. לעושה כן ממחציתו למחציתו. ושמא כיון שעושה כן מקומות מקומות. חיישינן דלמא לא בדק יפה. אבל מהר"ם כתב וז"ל. ר"ש אומר אף העוזק. נ"ל לא מיבעיא רוצף שהאבנים רצופים וסמוכים זה לזה. אלא העוזק באבנים. אע"פ שאין רצופים ממש שהאבנים לא הושוו. ואינן מגוררות נמי טהור. דדמי לחופר מצד זה ונותן על צד אחר עפר טהור. ואע"ג דהכא נותן עליו על צד הב' מה שנטל מכאן והא לא מטהרינן ברישא אלא א"כ נתן עליו עפר טהור ממקום אחר. נראה לי דשאני הכא. דאבנים הוא נותן שהם טהורים. ומצינן למימר דלא אתא לאפלוגי ומודה ת"ק לר"ש. א"נ ת"ק גזר אבנים אטו עפר. שמא יקח מצד זה ויתן לצד אחר עכ"ל:
(יח) (על המשנה) ונתן כו'. מדברי הר"ש דלקמן משמע דאותן ג' טפחים שנוטל הוא שנותן על גבי חציו האחר, מדלא תנן ממקום אחר, ועוד דפשיטא הוא. וצ"ל דסברת ר"ש דאין לחוש עוד לשיגע בעצם כשעורה, שא"א להסיטם כיון שיש עפר טפח ומחצה על גבם, ומיירי שבדק קודם שנתן. אבל מהר"מ כתב, ונתן שלשה טפחים כו', פירוש, ממקום אחר, וקמ"ל דלא חיישינן שמא יפול העפר מן הם:: וה לנמוך ויחזור לטומאתו, דכיון שטהר שעה אחת תו לא מטמאים ליה. ור"ש סבר, אפילו חציין בנתינה וחציין בנטילה מצטרפין:
(יט) (על הברטנורא) דדמי לרישא שנוטל מכאן ונותן על חציה האחר, אלא שעושה כן בכל השדה מקומות מקומות. הר"ש. וצריך לומר דהכא חיישינן יותר שמא לא בדק יפה, משא"כ בעושה כן ממחציתו למחציתו. ועתוי"ט:
נוטל ממנו שלשה טפחים או נותן. כך צ"ל:
אם נטל מחציו אחד ג' טפחים. נ"ל דה"פ דמה שנטל מחציו אחד השליכו והביא ונתן על חציו השני עפר ממקום אחר דסד"א או כולו מעמיק או כולו מגביה קמ"ל. ור"ש סבר דדי בטפח ומחצה בעומק המחרישה. רש"א אף העוזק בית הפרס טהור ר"ש לטעמיה דמיקל דסגי בטפח ומחצה הרא"ש ז"ל. ופי' בערוך בל' שני עוזק עושה לו גדר מאבנים מן ויעזקהו ומפרשים ויעזקהו הסביבו גדר כטבעת ע"כ:
יכין
כיצד מטהרין בית הפרס: הך משנה נמי רק אשנחרש בה קבר לחוד קאי. אבל בנאבד בה קבר לא מהני רק כשחופר פני כולה עד הסלע ומוציא העפר [כלעיל פט"ז מ"ד וע"ש]. ומטהרין דנקט מתניתין. היינו כדי שיהא רשאי לילך שם גם אחר שישוב לחרוש השדה אחר בדיקתו. אבל במטהר השדה כדי לילך שם. בכסוי בעלמא סגי. רק בתנאי שיהא מכוסה באופן שההולך שם לא יהא יוכל להניע עצם שתחת המכסה [וכמשנה ו']:
נוטלים ממנו שלשה טפחים: בעומק כשיעור עומק המחרישה שהקנקן שבעגלת המחרישה מהפך את תחתית העפר להיות למעלה [וכן מפורש בב"ב פ"ב מי"ב] והעפר שחופר נותן במקום שאין רגל אדם טהור מצוי שם. ולהר"ש הנ"ל זהו דוקא באינו רוצה לבדוק בהעפר אחר עצם אבל בכובר בכברה [וכלעיל מ"ד] לאחר שניקה העפר. יכול להניחו במקום שחפרו. רק דהכא מדמטהרו לחרישה צריך שיכבור כל העפר שחפר עד ג' טפחים בעומק:
או נותן על גביו שלשהטפחים: ר"ל לוקח עפר אחר ממקום טהור ונותן ע"ג השדה הטמאה בגובה ג"ט. ולת"ק הא לא מהני. דשמא ברוב הימים יתהפך התחתון לעליון. אבל כשנוטל העפר הטמא ממקומו לכ"ע מהני דכולי האי לא גזרו. ויש ספרים דלא גרסי אמר רבי. אלא ה"ג או נותן וכו'. וכן נראה שהיה גרסא הרמב"ם מדפסק כרבי [בספ"י מטו"מ]:
טהור: ר"ל אם נטל מחצי השדה ג"ט עפר בעומק והוציאו משם כלעיל סי' מ"ז ועל חצי האחר של השדה נתן עפר בגובה ג"ט טהור. ר"ל נטהר השדה. ולא חיישינן דמדהגביה חלק שדה א' טפי מהחלק שבצדו. לבסוף ננער העפר מהגבוה להנמוך. ויתגלה עפר ביה"פ. דכולי האי לא גזרינן. מיהו למאי דגרסינן לעיל אמר ר' אתיא הך בבא דלא כת"ק. רק אסוקי מלתא דרבי היא. ורבותא קמ"ל. וי"א דה"פ אם הג"ט עפר שלקח מהחצי השדה. בדקו שלא יהיה בתוכו עצם כשעורה וחזר ונתן העפר הזה שבדק על חצי השדה האחר שלא בדקו. והניחו בגובה ג"ט עליו. נטהר כולו. ואין לדקדק א"כ ג"ט ג"ט ל"ל ולא הול"ל אלא ונתן על חצי השדה האחר. י"ל דקמ"ל דסד"א דחצי חצי ל"ד. קמ"ל דצריך לתנו שם על חצי האחר בגובה ג"ט:
ונתן עליו טפח ומחצה ממקום אחר: נ"ל דאפי' למה שכתבנו לעיל סי' מ"ח דהא דקאמר ת"ק נותן ע"ג עפר בגובה ג"ט. היינו נמי ממקום אחר. אפ"ה צריך הכא ר"ש לומר דנוטל ממקום אחר לאשמעינן דהאי נתן עליו. לאו אחצי שדה שהזכיר ת"ק קאי. רק על כל השדה. ודו"ק:
טהור: נ"ל דטעמיה דר"ש. דכיון שיעשה בה היכר כזה. תו לא יעמיק בהקנקן כל כך עד ג"ט. ומדאיכא כמה ספיקות בטומאות ביה"פ לא גזרו בה כולי האי:
הרוצף בית הפרס באבנים שאינו יכול להסיטן: שעשה רצפה על כל שדה ביה"פ מאבנים גדולות שכשילך עליהן לא יתנועעו:
ר' שמעון אומר אף העוזק בית הפרס טהור: ר"ל שחפר סביב האילנות שבביה"פ. כדי להסיר משם אבנים שמונחי' על השרשים. ומעכבין פרנסת האילן מהקרקע. ואז לא עלה בדעתו לבדוק אחר עצמות רק שבחפרו להוציא אבנים לא מצא עצמות. טהור. ופשוט דמיירי שחפר כך כל השדה. או שרק על מקום שחפר אנו דנין. והיינו דקאמר בתוספתא ר"ש אומר. עזקו אין לך בדיקה גדולה מזו. מיהו לת"ק לא סגי בבדיקה כזו. משום דבשעת העיזוק לא זכר לחפש אחר עצמות כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה [שבועות מ"א ב']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת