מלאכת שלמה על אהלות יח

<< · מלאכת שלמה · על אהלות · יח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

כיצד בוצרים וכו'. ותמהתי שראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל כיצד בודקים בית הפרס וכו' ומחק מלת בוצרים:

אם נגעו אלו באלו. כך נראה שהיא הגירסא הנכותה וכן הוא ברמב"ם בפי"א דהלכות טומאת אוכלין סימן ה' אלא הר"ש ז"ל גריס אלו ואלו בוי"ו:

משנה ב

החורש את הקבר וכו'. היינו בית הפרס דתנן לי' בפירקין דלעיל דשיעורו מלא מענה:

ושורף את הקש ואת העצה. פי' הר"ש ז"ל גבי בבא דהרוצף הטעם דשורף משום דאי אפשר לבודקו ע"כ:

ומטמאה במגע ובמשא ואינה מטמאה באהל. גרסי' וגרסי' נמי מטמאה בלשון נקבה וכן כתב תוס' י"ט שהיא נוסחת מהר"ם ז"ל הכא ובמתני' דבסמוך. והכא קאי אבית הפרס שנחרש בה קבר. ועיין עוד בפי' הר"ש ז"ל. וגם ה"ר יהוסף ז"ל הגיה כן הכא וגם במתני' דבסמוך וכתב ואינה מטמאה באהל פי' אותה השדה אינה מטמאה בטומאת אהל ע"כ:

משנה ג

נזרעת כל זרע. היא גירסת הרמב"ם ז"ל וכן ג"כ היא גירסת הרא"ש ז"ל וז"ל פי' כל זרע אפילו זרע הנעקר לפי שהקבר שלם ולא נדלדלו העצמות ובלבד שלא יחרוש לזרוע אלא חופר במעדר שאינו מעמיק וגם ירגיש החופר אם פגע בקבר ולא יחפור שמה ע"כ אבל ר"ע ז"ל תפס גירסת הר"ש ז"ל:

ומטמאה במגע ובמשא ובאהל. גרסי' וקאי אבית הפרס שאבד קבר בתוכה וכך היא בנוסחת מהר"ם ז"ל ומטמאה כדכתיבנא במתני' דלעיל. וכתב הר"ש ז"ל והנך תרי בית הפרס אין חילוק בין רה"ר לרה"י דמדתניא בתוספתא חומר בארץ העמים שאין בבית הפרס ובבית הפרס שאין בארץ העמים ולא חשיב חילוק של רה"ר ורה"י משא"כ בארץ העמים ואע"ג דאיירי התם בשדה שנחרש משמע הכא דאין חילוק בין נחרש לאבד אלא לענין אהל ומסתברא דשדה שאבד בו ברשות היחיד דאורייתא בבקעה [הגה"ה עיין עליו בפרק ששי דמסכת טהרות סימן ז']:] בימות הגשמים והא דאמרינן בכל דוכתא בפ' עד כמה ובפ' שני דכתובות ובפרק האומר ובפרק האשה בפסחים ובפ' בכל מערבין ומי שהוציאוהו דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש ואבד נמי ברשות הרבים דרבנן והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה דהתם הטומאה ידועה במקומה וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס אבל אבד הספיקא לכל אדם ע"כ:

משנה ד

שדה בוכין. ברמב"ם שם פ"ח כחב אין נוטעין ואין זורעין אותו שלא להרגיל רגל אדם לשם שמא יש שם טומאה כו' ובהשגות אמר אברהם שלנו יפה משלו שלא ללכלך בגדי המתקבצים בעפר התיחוח ע"כ וכתב עליו שם מהרי"ק ז"ל דבריו על פי דברי הר"ש ז"ל שכתב משום יאוש בעלים וכו' שהבעלים מתייאשים ממנה וה"ל מצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו אבל קשה שלפי זה אינו ענין לטומאה ולא ה"ל לתנא לשנותו לענין טומאה ע"כ. ועיין על זה במ"ש לעיל ריש סימן ב' בשם הר"ש והרא"ש ז"ל. ופי' בערוך שדה בוכים פי' שדה מיוחד בין שני מקומות ומנהגם שלשם מוליכין המת אנשי מקום זה ובאים הדרים במקום אחר ששם בית הקברות ונוטלין אותו מהן ומוליכין אותו וקוברין אותו במקומן ע"כ. ועיין עוד בתוספות ז"ל בס"פ דם הנדה שכתבו בשם הערוך שדה בוכים שדה מיוחד שקרובי המת מביאין אותו על אותו שדה ואנשי בית הקברות באין לקראתו ובוכין יחד וכו' והראשונים חוזרין לביתם ואלו נוטלין אותו ומוליכין אותו לקוברו ואותו שדה טמא דשמא נתדלדל ונתנענע מעט מעט ממנו ונפל ושכחוהו ורבינו שמואל פירש פעמים שבני העיר מניחים אותו שם לפי שסוברין שאנשי בית הקברות יבאו ויטלו אותו ובני בית הקברות יסברו שאנשי העיר יוליכוהו לבית הקברות ונשאר שם [הגה"ה וז"ל הגמ' בפ"ק דמו"ק דף ה' ע"ב מאי שדה בוכין רב יהושע בר אבא משמיה דעולא אמר שדה שמפטירין בה מתים וטעמא מאי אמר רב חסדא בר אבימי משום יאוש בעלים נגעו בה ע"כ ופי' רש"י ז"ל שמפטירין בה את המתים שכשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר נפטרין אלו שהביאוהו ממקומו והולכין להם ובאין אנשי המקום ומקבלין אותם ורוחצין אותם שם וקוברין אותם. וטעמא מאי חוששין ביה משום טומאה. משום יאוש בעלים לפי שהביאום ממקום רחוק נדלדל אבר ונפל שם ונתייאשו אלו על אלו והניחוהו שם ע"כ. ונלע"ד שצ"ל וסמכו אלו על אלו וכו':] ועוד פירש שדה כוכין שדה שיש בה כוכין ומניחין המת שם לפי שעה עד שיהיו פנויין להוליכו לבית הקברות לקוברו ופעמים שנשכח שם ולא הוסר וזהו יאוש בעלים עכ"ל ז"ל:

ומודים ב"ש וכו'. פסחים ס"פ האשה ופירשו שם תוס' ז"ל דבדיקה דמתני' בשכבר עבר בודקים אותו אם נטמא אם לאו ואם נמצא שם עצם כשעורה טמא אבל התם דבעי בגמ' מאי בודקים ר"ל אם רצה לעבור ופליגי התם אמוראי לפ' כיצד יעשה שיוכל לעבור איכא מ"ד מנפח והולך ואיכא מ"ד רואה אם נידש יכול לעבור דבית הפרס שנידש טהור ע"ש וכן העלה ג"כ הר"ש ז"ל וע"ש:

ובה"א אין בודקין. לשון הר"ס ז"ל דבין נמצא בין לא נמצא מגלח ומביא קרבן כ"כ רבינו שמשון וקשה דאיך אפשר לומר שמגלח ומביא קרבן על הספק ומתני' קתני פ"ז דנזיר אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וכו' על אלו אין הנזיר מגלח וקרבן אין לו לכן נראה להגיה דבין נמצא בין לא נמצא אינו מגלח ואינו מביא קרבן ומ"מ קשה מה שפי' ר"ש במה שאמרו ב"ש בודקין דאם נמצא עצם כשעורה מגלח איך יגלח על הספק אע"פ שנמצא עצם כשעורה שמא לא נגע ע"כ:

וממחה. מלשון המחה החלב וגמעו הר"ש ז"ל. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל וממחה ס"א וממהה ע"כ. יכתב עוד דוק דבהדיא מפרש בדיקה הכא ותו דהכא משמע בדיקה לאחר שהלך בבית הפרס והתם משמע לכתחלה. גליון ע"כ:

משנה ה

נוטל ממנו שלשה טפחים או נותן. כך צ"ל:

אם נטל מחציו אחד ג' טפחים. נ"ל דה"פ דמה שנטל מחציו אחד השליכו והביא ונתן על חציו השני עפר ממקום אחר דסד"א או כולו מעמיק או כולו מגביה קמ"ל. ור"ש סבר דדי בטפח ומחצה בעומק המחרישה. רש"א אף העוזק בית הפרס טהור ר"ש לטעמיה דמיקל דסגי בטפח ומחצה הרא"ש ז"ל. ופי' בערוך בל' שני עוזק עושה לו גדר מאבנים מן ויעזקהו ומפרשים ויעזקהו הסביבו גדר כטבעת ע"כ:

משנה ו

שכחן רע טמא. וכ"ש תחתון דטמא:

בים ובשונית טהור. בנזיר פרק כהן גדול אמרינן דנכנס לארץ העמים בקרון או בספינה טמא שמא היינו בנהרות אבל בים טהור דבים לא גזור ואפי' נהרות נמי לא מיתוקמא אם יכול ליכנס להם מארץ ישראל בלא הפסק קרקע שאינה בתולה כמו שאפרש מתוך התוספתא הר"ש ז"ל וז"ל בפי' התוספתא אם יכול להכנס לה בטהרה לים או לנהר ותנן נמי בים ובשונית טהור ואפילו בתולה של חוצה לארץ סלעים סלעים וכיוצא בהן הסמוכין לארץ בלא הפסק דליכא אפילו תלם אחד מקרקע שאינה בתולה נכנס לה בטהרה כגון בשידה תיבה ומגדל וטהור דאכי האי לא גזור על אוירה ע"כ. שונית הוא מקום שמגיע לשם הים בעת הסערה. ובירושלמי דשקלים פ"ז גרסי' התם בברייתא משונית הים ומשונית הנהר וראיתי מי שפירש שם שן סלע בתוך הים. ובערוך בערך משוניתא פי' מקום גבוה מפסיק בין שתי שדות כגון איזהו שונית מקום שהים הולך בזעפו. וכן ברב אלפס פרק המקבל דף קל"א משוניתא יש שפירשו בנין גבוה וחזק שבונין אותו כדי לסגור בפני המים שעולין בזעף וזהו ששנינו איזוהי השונית מקום שהים הולך בזעפו ע"כ. עוד פי' בערוך בערך שנית משונית בארמית הוא מקום שמגיע לשם הים בעת הסערה בבראשית רבה פ' וכל צבאם ובויקרא רבה פ' אחרי מות ויתרון ארץ יצחק בן אלעזר הוה מטייל בשוניתא דימא דקיסרי ע"כ:

משנה ז

בטהרה. ס"א לטהרה. ה"ר יהוסף ז"ל:

[(הגה"ה מצאתי כתוב בספר חן טוב פר' חקת דף רכ"ט ע"ד וז"ל שמעתי משם הרב המקובל האלהי מוהר"ר יצחק אשכנזי זלה"ה והוא מתוק מדבש כי הנה נפשות ישראל חוצבו מתחת כסא הכבוד קדושות המה וידוע שסביב רשעים יתהלכון ומתאוים להדבק עם הקדושה שאין להם אורה שרשעים בחשך ידמו וצד הטומאה באה מכח הקליפות החיצונות וכמו שאז"ל הני ברכי דרבנן דמשלהי מחופיא דידהו גם מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו שאינם יכולים ליגע בגופם ומודבקים בלבושייהו ליהנות מהם והנה בעוד האדם חי לא יוכלו ליגע בו בגופו ממש שאור הנשמה מכהה עיניהם כאור שמש כי תהל בעיני האדם שיכהו עיניו מרוב אורה אבל אחר יציאת נשמתו רוצים להדבק בכלי שנשתמש בו קודש שנשאר בו קצת ניצוצי אור לכן באין לחול על גופו ומשם נמשכה טומאת מת לאדם המת יותר מנבלת בהמה כי כאיש גבורתו להיותו איש יש בו קדושה בחיים לא כן הבהמה וכן עד"ז הפרש בין כנענים לישראל יען שהישראל בחיים קדוש הוא לאלהיו ובמותו יחפצו בו החיצונים להדבק בו משא"כ בכנענים הרשעים שבחייהם קרויין מתים ואין בגופם נפש קדושה כדי שירחקו מהם בחייהם אלא אדרבה הוא חלקם בחיים ואמרי מותם רחקו מעליהם א"כ אינם מטמאים במותם כי אם בחייהם מטמאין מבמותם וכן בנות כותים נדות מעריסתם והן כזבים לכל דבר של טומאה זהו מה ששמעתי משם הרב הגדול זלה"ה.

אכן על פי דרכנו קברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באהל כדין טומאת מת יען לא בא מיתת העובדי כוכבים על רגל העגל שגם אם לא עשו ישראל את העגל היו מתים כי אם בלע המות הוא מישראל שקבלו התורה חרות על הלוחות א"כ טומאת מת נמשכה מעון העגל ומי שמת בעון העגל חלה עליו טומאת מת באהל אבל מי שהיה מת מקודם לכן אינו מטמא באהל כי לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא דבר הגורם למיתה זה העגל הוא המטמא והעון הוא המטמא לא המת גם אין המים מטהרין כי אם הכוונה רצויה לשרוף את הפרה אמו של העגל זה היצה"ר שהוליד את העגל ובהעשותו אפר מטהר את עון העגל לכן טומאת אהל לא נחית על קברי עובדי כוכבים אבל טומאת מגע ומשא כנבלת בהמה נחית עלייהו וכיון שבאו לכלל טומאה במשא ובמגע צריכים הזאה ג' וז' כמו מת מישראל שהנוגע בהן יטמא ז' ימים אבל טומאת אהל דכתיב בה אדם כי ימות באהל אתם קרויין אדם ולא הם כיון שאין מיתתם נמשכת מעון העגל.

וזהו הטעם שאין מזין מאפר פרה על הטמא זיבה וצרעת שאינה מטהרת הפרה אלא לדבר שבא מצד עון העגל שהיה להם חירות ממלאך המות וצוה הקב"ה להזות עליו מאפר הפרה לקנח עון העגל שבהעלות על לבו שגורם המיתה הוא עון העגל ואם העגל היא הפרה הוא יצה"ר פרה אדומה פרה סוררה שילדה העגל ופתה את ישראל לעשותו. וצוה הקב"ה לשרוף את הפרה הוא יצה"ר ולבערו מן העולם שבזה יותש כחו של היצה"ר הקשה בהזכיר לו יום המיתה והשריפה אשר שרף ה' את הרשעים בגיהנם ונעשים אפר. זהו שאמר ר' יוחנן לתלמידיו לא המת מטמא אלא הגורם מיתה הוא מטמא, הוא עון העגל. גם לא המים מטהרין אלא הכונה שיכוין האדם לומר בחטאי הבאתי עלי מיתה, שאין מיתה בלא חטא, שעל רגל העגל באה ואין לך דור שאין בו מפקידת העגל ואז יכנע לבבו הערל באפר הפרה סוררה הוא יצה"ר ולא ישאירו ממנו כי אם מעט אפר הצריך מפני תיקון העולם ובזה יתכפר עון העגל. ע"כ בקיצור וע"ש עוד. גם במה שכתבתי בשמו ז"ל ספ"ד דפרה. גם במ"ש בשמו ז"ל פ"ג דמגילה פי' ד'. גם עיין בזפר הלבוש די"ד סימן קע"ט סעיף י"ד:]

מדורות העובדי כוכבים טמאים. פי' הר"ש ז"ל מטמאין באהל ובגליון הגה"ה אמר יצחק קשה לי דבפ"ק דכלים הוכיח דעובד כוכבים ונפל אינם מקבלים טומאה וגם חוצצין ובכאן נראה שנפל ועובד כוכבים מטמאים באהל ע"כ. ושם במציעא דף קי"ב גרסי' אמר ליה אליהו לרבה בר אבוה לא מתני מר טהרות דתניא ר' שמעון בן יוחי אומר קברי עובדי כוכבים אין מטמאים דכתיב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם וכתבו תוספות ז"ל ולא קיי"ל כרשב"י אלא כרשב"ג** דמתני' דאהלות דאסר מדורות העובדי כוכבים משום אהל וטעמי' דאליהו משום דרוב ארונות יש בהן פותח טפח וגם אליהו היה מכיר באותם שהיו פותח טפח [ובספר הרוקח סימן שט"ו כתב דאליהו ז"ל ידע שלא נגע בעצמותיהם ע"כ]. ויש מקום שלא גזרו כגון לצאת לקראת מלכים וכיו"ב וכן מצינו כשהיה קובר את ר' עקיבא היה דוחה שאמר לו וכי אינך כהן א"ל צדיקים אין מטמאין ודחה אותם כן משום כבודו דר"ע ועיקר טעמו היה לפי שהיה מת מצוה לפי שהיו יראים לקוברו שהי' מהרוגי מלכות והכי נמי איתא בסדר אליהו רבא שהיו אומרים בבית המדרש שהיה מבני בניה של לאה ואמר להם רבותי איני אלא מבני בניה של רחל והכא אמרינן שכהן היה ועל כרחין לאחד היה מפליג בדברים ע"כ:

**[הגה"ה נראה דמדיוקא דמתני' דבסמוך דקאמר רשב"ג עיר עובדי כוכבים שחרבה אין בה משום מדור עובדי כוכבים דמשמע הא לא חרבה יש בה משום מדור עובדי כוכבים דייקי תוס' לומר דרשב"ג אסר מדורות עובדי כוכבים משום אהל וכל הני מתנייתא אליבי' ג"כ וכן מצאתי אחר כך בתשובת הרא"ש ז"ל ריש כלל שלשים. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"א מהט"מ גם בפ"ג מהל' אבל כתב דעובדי כוכבים אינם מטמאים באהל ומותר לכהן לדרוך ע"ג קברי עובדי כוכבים שאינו טמא אא"כ נגע או נשא ע"כ. ולפ"ז הני מדורות העובדי כוכבים שבארץ ישראל שמטמאין כארץ העמים עד שיבדקו שמא קברו בו נפלים לדעת הרמב"ם ז"ל צריך לומר שהוא לענין מגע ומשא אבל מ"מ גם אוירם מטמא כדין ארץ העמים לענין תרומה וקדשים שנטמאו אפילו מחמת אוירם ותולין לא אוכלין ולא שורפים ע"ש בהל' טומאת מת פי"א ובהשגות לא חלק עליו בזה:]

אע"פ שאין עמו אשה. גזרה משום מדור שתהיה בו אשה כך כתב הרמב"ם ז"ל שם פי"א ולטעם זה תימה איך לא הוי גזרה לגזרה דהא אפילו מדור שיש בו ודאי אשה אינו טמא אלא משום גזרה שמא קברו נפל ושמא דכולה חדא גזרה היא ולטעם שהביא ר"ע ז"ל ניחא. ומוכח התם דה"ה אשה אע"פ שאין עמה איש:

משנה ח

ובה"א. שלשת מלות הללו אית דלא גרסי להו:

כל מקום שהחזיר והברדלס והחולדה. מאי דקשה מהאי מתני' אההיא דאין חוששין דתנן בפ"ק דפסחים כתבנוהו שם בארך. ומצאתי מוגה כל מקום שהחזיר והברדלס והחולדה יכולין להוליכו וכו'. והרי"א ז"ל הגיה לְהַלְכוֹ ומחק מלת בו וכתב כן מצאתי ע"כ. ותימה שלא הזכיר ברמב"ם שם פי"א סי' ט' ברדלס דליתי' שם בשום דפוס ואפי' בספר מוגה:

משנה ט

רשב"ג אומר וכו'. שם ברמב"ם כתב מדור. העמים שחרב הרי הוא בטומאתו עד שיבדק וכתב עליו בהשגות אמר אברהם במשנה שנינו רשבג"א עיר של עובדי כוכבים שחרבה אין בה משום מדור עובדי כוכבים ואין עליו מחלוקת ואולי יש הפרש בין עיר שחרבה למדור שחרב ע"כ וע"ש בכ"מ:

מזרח קסרין. נ"א קטרון ובס"א מצאתי שלא הגיה קטרון אלא גבי מערב בלבד. ובמקום אחר מ"מ מזרח קסרי ומערב קסריון קברות. ואשכחן עיר ששמה קסריון בסוכה פרק הישן (סוכה דף כ"ז) מעשה בר' אליעזר ששבת בגליל העליון בסוכתו של ר' יוחנן בר' אלעאי בקסרי ואמרי לה בקסריון הגיע חמה לסוכה וכו':

משנה י

אהלי הערביים. צ"ע מה הפרש בין הני תרי לישני שכתב ר"ע ז"ל והם בפי' ר"ש ז"ל אלא שר"ע ז"ל העתיק האחרון ראשון ועוד כ' הר"ש ז"ל טעם אחר שלישי באמצעיתם וז"ל ועוד דמסתמא לא קיימי בחד דוכתא מ' יום ע"כ:

והסוכות והצריפים והבורגנים. פי' הרא"ש ז"ל סוכות לשומרי פירות מחוברים ובורגנין סוכות לשומרי פירות תלושין ע"כ:

ומקום החצים. לשון הרמב"ם ז"ל שם ומקום שעושין בו החצים וכלי המלחמה ע"כ. וכן פי' ג"כ כאן בפי' המשנה: #סליק פרקא וסליקא לה מס' אהלות. ובעה"י החונן דעה לטפשים ולטועים. גם חן ליודעים. נתחיל מס' נגעים: