רבינו שמשון על אהלות יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רבינו שמשון · על אהלות · יח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

כיצד בוצרים. בטהרה בית הפרס:

מזין על האדם ועל הכלים ושונין. מזין בשלישי ושונין בשביעי:

ובוצרין ומוציאין חוץ לבית הפרס. ואע"ג דמודו בית הלל דבוצר לגת הוכשר דהא שתיק ליה הלל לשמאי בפ"ק דשבת (דף יז.) ומשמנה עשר דבר הוא הני מילי לטומאה דאורייתא אבל בית הפרס דרבנן הוא ולא חשבינן להו כמוכשרין לטומאת בית הפרס ולהכי נמי נקט ותני מזין על האדם ועל הכלים ושונין שאם היו הבוצרין טמאין טומאה דאורייתא מיטהרין ממנה אע"פ שחוזרין ומיטמאין בבית הפרס בשעת בצירה וכי מיטהרי מטומאה דאורייתא לא מיטמו ענבים בנגיעתה משום טומאת בית הפרס כל כמה דלא הוכשרו הכשר גמור:

ואחרים. שלא נכנסו בבית הפרס מקבלין מן הבוצרין ומוליכין לגת בכלים אחרים אבל הבוצרין אין מוליכין אותן לגת לפי שהגת מלא משקין ומיתכשרי בהו הכשר גמור:

ואם נגעו אלו ואלו. כל הבוצרים נגעו בענבים טמאין כל הענבים כדתניא בתוספתא [שם] בצר בית הפרס זה לא יבצור בית הפרס אחר ואם בצר טמא אלו דברי ב"ה כלומר דחשיבי ליה כטהור לגבי ענבים שבצר הוא ולא לענבים שבצר חבירו וה"נ נחשב כטהור לענבים של בית הפרס זה ולא לענבים של בית הפרס אחר וכדפרישי' בענבים שלא הוכשרו הכשר גמור ונוגע בענבים שבצר חבירו דומה לנוגע בענבים של בית הפרס אחר אע"פ שהמקבלים מערבים הכל דה"נ מערבין של בית הפרס זה בשל בית הפרס אחר כיון דטהורים ואין לפרש נגעו אלו ואלו בוצרים במקבלים קאמר חדא דמילתא דפשיטא היא ועוד דא"כ הוה ליה למיתני אלו באלו ובית שמאי סברי דבוצר לגת הוכשר אפי' לטומאת בית הפרס משום הכי קאמרי אוחז את המגל שהוא בוצר בו בסיב דלא מקבל טומאה או בוצר בצור אבן חדה דלאו כלי הוא וחזיא לחתיכה כדכתיב (שמות ד) ותקח צפורה צור:

ונותן לתוך כפישה. דבשעת בצירה הכפישה תחת האשכול ככלי ונופל בה וכפישה לאו בת קבולי טומאה:

ומוליך לגת. אפי' הוא עצמו כיון דזהיר ולא נגע ואית ליה נמי היכירא שמניח בכפישה כדאשכחן בגיטין בשילהי הנזקין (דף סב.) גבי מרחה בכפישה או באנחותה:

ומכר לשוק. קנסא בעלמא דקנסינן ליה משום דלא היה לו ליטע בית הפרס:

משנה ב[עריכה]

שלשה בית הפרסות הן. כדקתני שדה שנחרש בה קבר ושדה שאבד בה קבר ושדה בוכין ולא היו ראוי למנות עמהם שדה בוכין דטהור גמור הוא אלא משום דשייך בו דין זריעה ונטיעה קא חשיב ליה:

החורש את הקבר. הוא בית הפרס ששנינו בפירקין דלעיל (מ"א) שיעורו מלא המענה:

ניטעת כל נטע. ודלא כר"י דאסר לעיל בכרם) ודוקא בכרם אסר משום דבוצר לגת הוכשר:

חוץ מזרע הנקצר. דזרע הנעקר עם שרשיו חיישינן שמא יביא עצם כשעורה עם השרשים הנעקרים עם עפרורית של שדה:

ואם עקרו. אותו הזרע הנקצר כגון חטין ושעורים וכיוצא בהן:

צובר את גורנו לתוכו. לתוך השדה עצמו צובר את הגורן ולא יביאנו לבית שלא להרבות טומאה עד אחר דישה:

וכוברו בשתי כברות. לאחר דישה כוברו בשתי כברות זו אחר זו שמא נתערב עמו עצם כשעורה:

והקטניות בשלש. יש עפרורית בקטנית יותר מתבואה לפיכך חיישינן טפי לעצם כשעורה בקטנית והתבואה והקטנית טהורים ממ"נ דלא הוכשרו:

קש. הם השיבולים ידות של תבואה:

עצה. ידות של קטניות. ושורפן בשדה שמא יש בהם עצם כשעורה א"נ אשדות קאי דומיא דאחריני דבסיפא דקיימי אדשדה:

ואין מיטמאים באהל. השדה דכל טומאתו משום עצם כשעורה דמטמא במגע ובמשא ואין מטמא באהל:

משנה ג[עריכה]

נזרעת כל זרע. בתוספתא (שם) קתני ר' יהודה אומר שדה שאבד בה קבר אין ניטעת ואין נזרעת כל זרע וכן הי' ראוי לגרוס כאן דהיכי שרי לחרוש ולזרוע הא קא מיטמא בהיסט דבית הפרס מטמא במשא:

ואין ניטעת כל נטע. ולא מיבעיא שאין נוטעין אלא אפי' נטועין נמי אין מקיימין אותה שלא להרגיל בני אדם לשם משום דמטמאה באהל אחמור בה טפי ובתוספתא [שם] נמי תניא אין נוטעין לתוכה מקשאות ומדלעות שלא להרגיל רגל אדם לשם:

חוץ מאילן סרק. דמקיימים אבל ליטע לכתחלה אסור אי נמי אאין ניטעת קאי חוץ מאילן סרק והנך תרי בית הפרס אין חילוק בין רה"ר לרשות היחיד דמדתניא בתוספתא (רפי"ח) חומר בארץ העמים שאין בבית הפרס ובבית הפרס שאין בארץ העמים ולא חשיב חילוק של רשות הרבים ורשות היחיד מה שאין כן בארץ העמים ואע"ג דאיירי התם בשדה שנחרש משמע הכא דאין חילוק בין נחרש לאבד אלא לענין אהל ומסתברא דשדה שאבד בו ברשות היחיד דאורייתא בבקעה בימות הגשמים והא דאמרינן בכל דוכתא פרק עד כמה (דף כט.) ובפ"ב דכתובות (דף כח:) ובפ' [צ"ל לפני אידיהן (דף יג.)] (האומר (דף סט.)) ובפ' האשה בפסחים (דף צב:) ובפרק בכל מערבין (דף ל:) ומי שהוציאוהו (דף מז.) דבית הפרס דרבנן היינו בנחרש ואבד נמי ברשות הרבים דרבנן והחמירו בו יותר מבקעה בימות החמה דהתם הטומאה ידועה במקומה וליכא ספיקא אלא לזה שנכנס אבל אבד הספיקא לכל אדם:

משנה ד[עריכה]

שדה בוכים. מפרש בפרק קמא דמו"ק (דף ה:) שדה שמפטירין בה מתים והוא מקום רחוק מן הקברות מזומן להושיב שם המטה ומתוועדים ובוכים שם ואומרים עליו צידוק הדין ולשון מפטירין שייך ביה כדאשכחן בירושלמי כד דמך רבי אבין אפטר עילוי זעירא מתוקה שנת העובד:

לא ניטעת ולא נזרעת. בפרק קמא דמועד קטן (שם) מפרש משום יאוש בעלים נגעו בה דכיון שכן הוא מתייאשים הבעלים ממנה והוה ליה כמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ומיהו דוקא משום דנתייאשו דאחזוק כדין אבל לא נתייאשו אם כן היו מחזיקין שלא כדין ומותר לקלקלו:

ועפרה טהור. דלא מחזקינן ביה טומאה כלל:

ועושין ממנה תנורין לקדש. אע"פ שמשני בית הפרס הראשונים אין עושין:

שבודקין לעושי פסח. אבית הפרס ראשון קאי אשדה שנחרש בה קבר דאם הולך שם בערב הפסח בודקין אותו כדפירש בסיפא ואם לא נמצא שם עצם כשעורה הולך ועושה פסחו ודוקא לעושי פסח סמוך אבדיקה זו כדאמרי' בפסחים בסוף האשה (דף צב.) דבית הפרס לא העמידו דבריהם במקום כרת אבל בתרומה לא אכיל כדקתני ואין בודקין לתרומה דאין בדיקה זו מועלת להתירו בתרומה ואם הולך שם נזיר ב"ש אומרים בודקים ואם נמצא שם עצם כשעורה מגלח ומביא קרבן ואם לאו אינו מגלח וב"ה אומרים אין בודקין דאפי' לא נמצא מגלח ומביא קרבן ודינו כספק נזיר טמא ספק נזיר טהור:

כיצד הוא בודק. בפסחים בסוף האשה (דף צב:) מייתי הך משנה דבודקין לעושי פסח ואין בודקין לתרומה וגרסי' התם בכל הספרים מאי בודקין א"ר יהודה אמר שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך ורב חייא בר אמי משמיה דעולא אמר בית הפרס שנידש טהור ומוחקין מן הספרים מאי בודקין משום דבדיקה דמתני' מפורשת כאן וגרסינן א"ר יהודה מילתא באפי נפשה ולא יתכן כלל כדמוכח בסיפא פרק בתרא דחגיגה (דף כה:) דמייתי משנה זו דבודקין לעושי פסח והדר מייתי דרב יהודה ודעולא והדר קאמר לעושי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת לאוכלי תרומה העמידו דבריהם במקום מיתה ואי לא גרסי' מאי בודקין לא היה לו להפסיק (צ"ל במילתא ועי' תוס' בכורות כט.) בין מילתא דרב יהודה ודעולא ודקאמר התם איבעיא להו בדק לפסחו מהו שיאכל בתרומה אי אבדיקה דמתני' קאי לא היה לו להביא דרב יהודה ודעולא קודם לכך נראה דגרסינן מאי בודקין והא דתנן הכא כיצד הוא בודק הכי קאמר כיצד הוא בודק שיועיל אף לתרומה אבל בדיקה דתנן הכא דמועלת לפסח ולא לתרומה אינה מפורשת במשנתינו ואתו רב יהודה ועולא לפרושה ולכך מייתי דרב יהודה ודעולא קודם משום דאבדיקה דידהו איבעיא לן בדק לפסחו מהו שיאכל בתרומתו וכן מוכח בבכורות פרק עד כמה (דף כט.) גבי נוטל שכר לדין ולהעיד להזות ולקדש דתנן אם היה כהן מטמאהו מתרומתו ואמרינן בגמרא איהו) נפשיה גופיה היכי אזיל בבית הפרס דרבנן דאמר רב וכו' אלמא לא מהניא בדיקתם לתרומה דהא מטמאהו מתרומתו קתני וי"מ דבדיקה דרב יהודה ועולא עדיפא מבדיקה דמתני' והכי קאמר מאי בודקין שיועיל אף לתרומה ולא יתכן כלל כדפרישית מההיא דחגיגה (דף כה.) ודבכורות (דף כט:) ומיהו ההיא דבכורות יש לפרש דאפי' בלא בדיקה שרי כדאשכחנא בעירובין פרק מי שהוציאוהו (דף מז.) דמיטמא ללמוד תורה ולישא אשה בבית הפרס דרבנן והא דמייתו עלה דרב יהודה לאו משום דבודק בניפוח אלא לראיה בעלמא מייתי לה דבית הפרס דרבנן מדסמכינן אניפוח וכן יש לפרש ההיא דסוף פרק שני דכתובות (דף כח:) וכן צ"ל מכח ההוא דבכל מערבין (דף ל:) דתנן מערבין לכהן וקאמר בגמרא דאמר רב יהודה מנפח אדם בית הפרס ואי הוה מטמא לתרומה היכי שרי למ"ד התם מערבין לדבר הרשות ועוד יש לפרש דכל הבדיקות שוות ודוקא לעושי פסח ולא לתרומה אלא דבדיקה דמתני' לאחר שעבר ובדיקה דרב יהודה ועולא כדי לעבור:

את העפר שהוא יכול להסיטו. כגון עפר התיחוח:

וממחה. מלשון (חולין דף קכ.) המחה החלב וגמעו:

משנה ה[עריכה]

מטהרין בית הפרס. אבית הפרס הראשון קאי: ג' טפחים. זה הוא שיעור עומק המחרישה שמגלגלת העצמות כדאמרי' פרק המניח את הכד (דף ל.) חסידים הראשונים היו מצניעין קוצותיהן וזכוכיותיהן בתוך שדותיהן ומעמיקין להן שלשה טפחים כדי שלא תעכב המחרישה:

הרוצף. לשון (מגילה דף כב:) רצפה של אבנים:

טהור. כיון דאין יכול להסיטן טהור דאם היה מהלך על גביו ונסטית איכא למיחש מהיסט עצם שתחתיהם:

אף העוזק. כמו עוזק תחת הזיתים במנחות פרק כל (צ"ל קרבנות צבור) המנחות (דף פה.) מלשון (ישעיה ה) ויעזקהו ויסקלהו חופר ומשליך האבנים וכיון שעושה כן בכל בית הפרס (מי) טהור בכך דדמי לחופר בתוכו ונותן על גביו דרישא שנוטל מחציו ונותן על חציו אחר שכן דרך עוזק אלא שעושה כן בכל השדה מקומות מקומות:

תניא בתוספתא [פי"ז] בית הפרס שעשה בו אשפה גבוהה עשרה טפחים ויכול להסיטה טהור עקרה ממקומה טמא ורשב"ג מטהר. בית הפרס שריצפו ברבדים ובאבנים שאינו יכול להסיטן טהור עקרן ממקומן טמא רשב"ג מטהר רבי אליעזר בן יעקב אומר בית הפרס שגבשו בגבשושין שאין יכול להסיטן טמא. ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש עזקו אין לך בדיקה גדולה מזו הילך בית הפרס למטה משלש אצבעות והוציא משם עפר טהור הלך בבית הפרס זה לא יהלך בית הפרס אחר ואם הלך טהור. בצר בית הפרס זה לא יבצור בית הפרס אחר ואם בצר טמא אלו דברי ב"ה השורף את הקש ואת התרומה שורפן במקומן רבי יהודה אומר שורפן חוצה לארץ וכן היה רבי יהודה אומר שדה שאבד בה קבר אין ניטעת כל נטע ואין נזרעת כל זרע חופרין לתוכה לירק ואין מקיימין לתוכה מלין וטובלין ואין נוטעין בתוכה מקשאו' ומדלעות כדי שלא להרגיל רגל אדם שם שדה שאבד קבר בתוכה היא שדה כוכין [שדה כוכין] היא שדה שאבד קבר לתוכה. ואי זו היא שדה כוכין כל שחופר בארץ ומבליע את הכוכין לצדדין מצא שדה מצויינת ואינו ידוע מה טיבה אם יש שם אילן בידוע שנחרש שם קבר בתוכה אין בה אילן בידוע שאבד בתוכה קבר רבי יהודה אומר במה דברים אמורים בזמן שיש שם זקן אחד או תלמיד חכם אחד שאין כל אדם בקיאין בכך רבי יוסי אומר חזקת עצמות המכוסין הרי הן של אדם עד שיודע שהן של בהמה מגולין הרי הן של בהמה עד שיודע שהן של אדם ומודין ב"ש לב"ה אין בודקין לתרומה אלא תשרף: פי' גבוהה עשרה ויכול להסיטן טהור דלא חיישינן כיון דגבוהה כולי האי: עקרה האשפה ממקומה טמא: מקום האשפה. ורשב"ג מטהר דכיון דעמד שם האשפה נעשה מקומה כרצוף וכנידש: גבשושין גושין של עפר גדולים: שאין יכול להסיטן טמא. משום דחוזרין ומתפרפרין: למטה משלש אצבעות. שנשקעו רגליו בעפר תיחוח: והוציא משם עפר טהור. אותו העפר שהוציא משם טהור והטעם לא נתברר לי ומה שיעור הוא זה דשלש אצבעות דשלשה טפחים מיבעיא ליה: הלך בית הפרס זה כגון בערב פסח לא יאמר הואיל וכבר הלכתי בזה וסופו לבודקו אהלך עדיין בבית הפרס אחר ואבדוק שניהם אלא לא יהלך באחר דשמא ראשון ימצא טהור והשני טמא ונמצא דחוי מפסח: ואם הלך טהור ע"י בדיקה: לא יבצור בית הפרס אחר פירשתיה בריש פירקין: השורף את הקש. כדתנן לעיל ושורף את הקש דאי אפשר לבודקו: ואת התרומה. כדתנן דאין בודקין לתרומה וטעונין שריפה כדקתני סיפא דהך ברייתא: במקומה באותה בית הפרס עצמה: שורפן חוצה לארץ שלא להשהות טומאה בארץ ודבר תימה הוא אטו כל תרומה טמאה חייב ר' יהודה לשרוף בחוצה לארץ ונראה דחוצה לארץ לאו דוקא ור' יהודה להקל אתי דאין טעון שריפה במקומן: חופרין לתוכה לירק כדרך שאדם חופר ומביא עפר ממקום אחר לזרוע בו ולא חיישינן שמא יביא עצם כשעורה עמו דירק הגדל בו כיון דנשרש טהור אבל עפר לעשות תנור מעפרה אי אפשר דעפרה טמא: מלין וטובלין. פי' אילני סרק הן: היא שדה כוכין. דמתני' דהתם טהור והכא טמא דדינו כשדה שאבד קבר בתוכה דמתני' דהתם גרסינן בוכין לשון בכייה וה"ג כוכין כי הנהו דתנן פרק המוכר פירות (דף ק:) המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר עושה תוכה של מערה ארבע אמות על ו' ופותח לתוכה שמונה כוכין והכוכין אורכן ארבע אמות ורומן שבע' ואותן כוכין בכותלי המערה כעין חורין שבכותל ומכניסין לתוכם המת ואין החפירה ניכרת כלל על פני השדה שהכוכין עשויין כעין מחילות ופעמים שחופרין אותן לתוך השדה כמה אמות נחשב השדה כשדה שאבד קבר בתוכה והיינו דקתני הכא כל שחופר בארץ ומבליע את הכוכין לצדדין דהיינו המערה שחופר בארץ ומבליע בכתלים את הכוכין ופעמים שמבליעים הרבה כי' אמות וכעשרים או יותר: מצא שדה מצויינת פ"ק דמועד קטן (דף ה:) מייתי לה וטעו בה הפרשנין והיא פשוטה יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר ואין מטמאה באהל ושרי על ידי ניפוח או על ידי נידש דאי משום אבד בה קבר ציינוה לא היו מקיימין בה אילנות כדתנן הכא אבל בנחרש בה מקיימין ונוטעין ר' יהודה אומר לעולם חוששין לאבד ומטמאה באהל אפי' יש בה אילן עד שיהא שם בעיר זקן או תלמיד חכם שבקיאים בדין משנתינו ויודעים דנחרש נוטעין ואבד אסור ומהך ברייתא פריך התם אהא דתניא אין מציינין על כל דבר שאין מטמא באהל דהכא משמע דמציינין אשדה שנחרש בה קבר ומשני רב פפא כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר וציינוה דלחצייה של אותה שדה אבד בה קבר ודאי וחצייה אין ידוע מה טיבה וציינוה בד' (אמות) מצריה כדקאמרינן התם מצא מצר אחד מצוין או שנים או שלשה מצרים מצויינים טמאים וכל השדה כולה טהורה ארבע מצויינין הן טהורין וכל השדה כולה טמאה משום דאין דרך לקבור במצר עצמו הילכך היכא דאפשר לתלות בשדה לא תלינן במיצר ויש שלשה ציונין על שלשה המצרים שמצר חצייה שאבד בה ודאי קבר (ואילנות) והאילנות לצד חצייה אחר ואין מהן ולחוץ כי אם ציון של מצר רביעית ופריך ודילמא אילנות מגואי כלומר לצד שאבד ודאי ובמקומן הוא דלא חיישי' אבל לצד חוץ חיישי' לאבד ומשני כשהאילנות עומדין לצד חוץ של מקום שאין ידוע מה טיבו ופריך (צ"ל ודילמא טומאה מגואי כו' ועי' במו"ק דף ה:.) ודילמא טומאה הוא דלא חיישינן לאבד (ומשני) של מקום גואי והאילנות לצד חוץ ומשני במסובכים על כל חצייה דאין ידוע מה טיבה ואי בעית אימא לעולם באילן לצד חצייה דודאי אבד ולטומאה בראי לא חיישינן דהא אמרינן התם דאין מרחיקין את ציון ממקום טומאה שלא להפסיד ארץ ישראל והילכך אותן שני ציונים שמכאן ומכאן לצד מקום הודאי אם איתא דאילנות מפסיקין נמצאו מרוחקין דיש טהרה בינתיים ומ"מ חיישינן לנחרש מדציון רוח רביעית שהיה לו להניח הציון מן האילנות ולפנים ואע"ג דאין מציינין על הנחרש ע"י אגב מציינין כי האי גוונא ועוד יש לפרש בשדה שאבד בה קבר מתחילה וציינוה ומדחזינן ביה אילנות השתא תלינן דאחרי כן נמצא הקבר ופינהו ומ"מ חיישינן מיהא שמא נחרש מדלא נסתלקו הציונין ופריך מינה למאי דאמרי' דשדה שנחרש בה קבר לא בעיא ציון ומשני רב פפא כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר דציינוה יש אילנות בידוע שנחרש בה קבר כלומר ובטעות ציינוה שהיו סבורים שאבד בה קבר ואינו קבר ניטעת: שאבד בה [קבר] אינה ניטעת ונ"מ בין אבד לחרש לענין אהל ולענין בדיקה שאין הכל בקיאין בכך שזו ניטעת וזו אינה ניטעת:

משנה ו[עריכה]

המהלך בבית הפרס. אבית הפרס ראשון קאי שדה שנחרש בה קבר וחשו לה לעצם כשעורה שמטמא במגע ובמשא ואין מטמא באהל:

על האבנים שהוא יכול להסיטן. שאינן תקועות וקבועות בארץ והן ניסטות מחמת העובר עליהן:

על האדם ועל הבהמה שכחן רע. כלומר או רכוב על האדם שכחו רע או רכוב על הבהמה שכחה רע טמא הרוכב ולא מיבעיא תחתון דטמא אלא אף העליון טמא דכיון דכח התחתון רע מחמת משא העליון ניסט והוי כאילו הוא מסיטו וכח התחתון אינו מועיל להצילו אבל אם היה כחו יפה לא חשיב כאן משא העליון ואינו כמסיטו ובפ' המקבל (דף קה:) אמרינן היכי דמי אדם שכחו רע כל שרוכבו ורכובותיו נוקשות היכי דמי בהמה שכחה רע כל שרוכבה ומטילה גללים:

בים ובשונית טהור. בנזיר פרק כהן גדול (דף נה.) אמרינן דנכנס לארץ העמים בקרון או בספינה טמא שמא היינו בנהרות אבל בים טהור דבים לא גזור ואפי' נהרות נמי לא מיתוקמא אם יכול להכנס להם מארץ ישראל בלא הפסק קרקע שאינה בתולה כמו שאפרש מתוך התוספתא:

בזעפו. בעת הסערה:

משנה ז[עריכה]

סוריא. ארם נהרים וארם צובה שכיבש דוד ואמרינן פרק קמא דגיטין (דף ח.) עפרה טמא כחוצה לארץ וחייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל:

אם יכול להכנס לה בטהרה. שאותה שדה בסוף הגבול שאין דבר מפסיק בינה ובין ארץ ישראל דאמרינן פרק קמא דגיטין (שם) דהרוצה להכנס בטהרה נכנס כגון בשידה תיבה ומגדל דסוריא אגושה גזור אאוירה לא גזור וכשהיא סמוכה שאין שדה חוצה לארץ מפסיק יכול להכנס בטהרה וטהורה אותה שדה אפילו גושה דידה דלא גזרו עליה כלל כיון דיכול להכנס לה בטהרה והיא של ישראל דמשום הכי נקט הקונה:

מדורות העובדי כוכבים. עובדי כוכבים שקוברים שם נפליהם בבתיה':

ארבעים יום. הוא שיעור יצירת הולד כדתנן פרק המפלת (דף ל.):

אע"פ שאין עמו אשה. דעובדי כוכבים פרוצים בעריות ומביאין נשים לבתיהם בלילה:

עבד. של ישראל או אשה ישראלית:

משמרים אותו. המדור של עובדי כוכבים ואע"פ שיוצאין ונכנסין לא חיישינן והאי דינא דמדור העובדי כוכבים לא שייך אלא בארץ ישראל דחוצה לארץ בלאו הכי טמאה:

תניא בתוספתא [רפי"ח] חומר בארץ העמים שאין בבית הפרס ובבית הפרס שאין בארץ העמים שארץ העמים בתולה שלה טמאה ומטמאה בביאה ואין לה טהרה (במקוה) מטומאתה מה שאין כן בבית הפרס חומר בבית הפרס שאפי' טהרה מקיפתו מד' רוחותיו הרי היא בחזקת בית הפרס וארץ העמים אם יכול להכנס לה בטהרה טהורה וכמה תהא סמוכה ויהא יכול להכנס לה בטהרה רשב"ג אומר אפי' תלם אחד הרי זה מפסיק אר"ש יכול אני להאכיל את הכהנים טהרות בבורסקי שבציידן ושבעדירות שבלבלן מפני שסמוכין לים או לנהר אמרו לו הרי פסנין מפסיק. חזקת דרכים של עולי בבל אע"פ שמובלעות לארץ העמים טהורות רשב"ג אומר עד מקום שאדם פונה מימינו ומשמאלו ואין בו עיירו' המובלעו' בא"י כגון סיסיתא וחברותי' אשקלון וחברותיה אע"פ שפטורות מן המעשר ומן השביעית אין בהם משום ארץ העמים. הנכנס לארץ העמים בשידה ובמגדל טהור בקרון בעגלה ובספינה ובאיסקריא טמא. המכניס ראשו ורובו לארץ העמים טמא. כלי חרס שכנוס אוירו לארץ העמים טמא הספסלים והקתדראות שהכניס רובן לארץ העמים טמאין. הכל עושין מדור העובדי כוכבים אפי' עבד ואפילו אשה ואפילו סריס ואפילו קטן בן ט' שנים ויום אחד עובד כוכבים הנשוי (בת עובד כוכבים) (צ"ל כותי.) וכותי הנשוי בת עובד כוכבים עובד כוכבים שעבדיו כותים כותי שעבדיו עובדי כוכבים עושים מדור העובדי כוכבים. על מדור העובדי כוכבים תולין ר' יוסי בר' יהודה אומר אף שורפין וכמה ישהה בתוכו ויהא צריך בדיקה העיד אבא יודן בציידן משו' רבי אליעזר ארבעי' יום (טהור) אף על פי שאין עמו אשה והלכה כדבריו. היה זה נכנס וזה יוצא ולא שהה שם ארבעים יום טהור ואם שהה שם ארבעי' יום טמא. מת השומר אם שהה שם ארבעים יום טמא בזמן שנכנס ויוצא אף ע"פ ששהה שם ארבעים יום טהור מפני שהוא בחזקת המשתמר. הכל נאמנים עליו לשומרו ואפילו עבד או שפחה ואפילו סריס אפילו קטן בן תשע שנים ויום אחד. ביבין היוצאין מארץ העמים לארץ ישראל עושין להן סריגות וממעטן עד פחות מטפח: פירוש בתולה שלה טמאה. עד התהום ובית הפרס אין טמא אלא שלשה טפחים כדתנן לעיל. ומטמאה בביאה. אם הכניס שם ראשו ורובו ובית הפרס אין טמא על גבי אבנים שאינן יכול להסיטן. אין לה טהרה. אבל בית הפרס יש לו טהרה כדתנן לעיל כיצד מטהרין אותן. אם יכול להכנס לה בטהרה לים או לנהר ותנן נמי בים ובשונית טהור ואפי' בתולה של חוצה לארץ סלעים וכיוצא בהן הסמוכין לארץ בלא הפסק דליכא אפי' תלם אחר מקרקע שאינה בתולה נכנס לה בטהרה כגון בשידה תיבה ומגדל וטהור (דאכי) [דכולי] האי לא גזרו על אוירה. דרכים של עולי בבל שהיו רגילין לעלות בהן לא"י וכא"י דמי לטהרות: עד מקום שאדם פונה מימינו ומשמאלו ואין בו. כלומר שפונה לעשות צרכיו חוץ לדרך לימינו ולשמאלו. אין בו משום ארץ העמים דלהא מילתא מדמי לה לא"י. בשידה תיבה מגדל פלוגתא דרבי ורבנן גטין (דף ח:) ובנזיר פכ"ג (דף נה.) מייתי לה. בספינה ובאיסקריא ברוב תוספתות גרסינן באכסדרה אבל בנזיר (שם:) איסקריא כי ההיא דפרק אי זהו נשך (דף סט:) ספינה לעשות איסקריא: אפי' סריס דאשתו מזנה ותולה בו. והיה זה נכנס וזה יוצא עובד כוכבים אחד נכנס ועובד כוכבים אחר יוצא ובין שניהם דרו בה ארבעים יום ועד שידור בה האחד ארבעים יום לא חיישינן. מת השומר ושהה שם עובד כוכבים ארבעים [יום] בלא שומר. סריגות כמו סריגי חלונות דלעיל פ"ח ובחולין (דף קכה:). וממעטן עד פחות מטפח כדי שלא תעבור הטומאה לא"י:

משנה ח[עריכה]

הביבים העמוקים. בכל הני מקומות דקא חשיב רגילין להשליך נפליהן:

ועפר תיחוח. דמחמת שקברו שם נפל נעשה עפר תיחוח:

תניא בתוספתא [שם] כיצד בודקין מדור העובדי כוכבים ישראל נכנס תחלה ואח"כ כהן ואם נכנס כהן תחלה אע"פ שמצאו רצוף בשייף או בפשפש טמא. פי' ישראל נכנס תחלה ואחר שבדק ישראל נכנס כהן. שייף ופשפש דברים שעושין מהן רצפה לבית. שייף. אריח כדאמרינן בריש בבא בתרא (דף ג.) כפיסים ארחי וכתיב (חבקוק ב) וכפיס מעץ יעננה תרגומו ושיפו מגו מרישא אי נמי מחצלות של שיפה ושל גמי. פשפש. קורות הן כי ההיא דתנן במדות (פ"א) וראשי פשפשים מבדילין בין קדש לחול ואית דאמרי פספסין:

משנה ט[עריכה]

אסטוונית. עשוים לנוי לפני הבתים ואין קוברים בהן נפלים:

עיר עובדי כוכבים שחרבה. עיר ישראל שחרב שדרו בה עובדי כוכבים וחרבה מן העובדי כוכבים:

היה ספק. אם מארץ העמים או מא"י:

וטיהרוהו דחשבינן כא"י. תניא בתוספתא [שם] חנות אין בה משום מדור העובדי כוכבים אלא א"כ דר בתוכה אסטוונית אין בה משום מדור העובדי כוכבים אא"כ דר בתוכה מדור העובדי כוכבים אע"פ שחרב ה"ז טמא ואין מדור העובדי כוכבים ובית הפרס בחו"ל. פי' חנות עשוי למכור בו פירות ובשמים וכלים ודירתו בבית אחר. אע"פ שחרב ה"ז טמא. מתני' בעיר של עובדי כוכבים שחרבה כולה והכא בבית של עובד כוכבים שחרב ושאר העיר בישובה. ואין מדור העובדי כוכבים ובית הפרס בחו"ל (כתיב) [וקשה] הא כולה טמאה ומה שייך בה למיתני הכי וכי תימא דאיצטריך משום סיסיתא וחברותיה ואשקלון וחברותיה שהם חוצה לארץ ולא גזרו עליהם טומאת ארץ העמים כדתניא לעיל הא מוכח בתוספתא דאשקלון יש בה משום מדור העובדי כוכבים כמו שאפרש ויש לומר דאצטריך משום כהנים דאסרי במדור העובדי כוכבים כדתניא לעיל ובמדור ובבית הפרס שבחו"ל שרו כהנים שבחוצה לארץ דדוקא בארץ ישראל גזור משום דאיכא תרומות ומעשרות דאורייתא ואשקלון מפני שקרובה לארץ אבל בח"ל לא גזרו ועוד מפני שאין יכולין לעמוד בה עוד נפקא מינה לענין הזאת שלישי ושביעי אם תימצי לומר דטומאה דארץ העמים לא בעיא הזאה דבעיא (הזאה) היא בנזיר פרק כהן גדול (דף נד:) והא דתניא בתוספתא (רפ"ו) דמקואות ארץ העמים טמאה מקואיה ומדוריה ושביליה טמאין התם בעיירות של עובדי כוכבים שבא"י וקרי להו ארץ העמים כדפרישית פרק ח' (מ"א) דמקואות וגזרו טומאה בעיר ושביל ומקוה והא דתניא בתוספתא דמקואות ארץ העמים טמאה אף על פי שלא גזרו. חוץ לעיר אי נמי בסיסיתא וחברותיה או באשקלון וחברותיה:

עוד תניא בתוספתא [פי"ח] מזרח וקסרי מכנגד מטרפולין שלה ועד כנגד בית הגת שלה העיד יהודה הנחתום על סטיו המזרחי שהוא טהור ושאר כולה טמאה משום ארץ העמים. המהלך מעכו לכזיב מימינו ומשמאלו למזרח הדרך טהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית עד שיתודע שהיא פטורה משמאלו למערב הדרך טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומשביעית עד שיתודע שהיא חייבת עד כזיב ר' ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו עד לכלנו תחומי אשקלון מקבר גדול עד יגור ועד גוב ועד תרעין היו טמאין ונמנו עליהם חכמי' וטיהרום העיד יהודה בן יעקב מבית גוברין ויעקב בן יצחק מבית גופנין על קיסרי שהחזיקו בה מעולם והתירוה שלא במנין א"ר חנין אותה שנה שביעית היתה והלכו עובדי כוכבים לקרקיסיות שלהן והניחו שוק מלא פירות ובאו ישראל ובזזום בחזירתם אמרו בואו ונלך אצל חכמים שמא התירו להם חזירים אמר רבי זריקא בחמשה באדר השני נמנו עליה עשרים וארבעה זקנים והתירוה שיהו הכל נכנסין לתוכה: מעשה ברבי ורבי ישמעאל בר ר' יוסי ור' אלעזר הקפר ששבתו בחנות של (בנוסחא שלנו כתוב עובד כוכבים) פזי בלוד והיה ר' פנחס בן יאיר יושב לפניהם אמרו לו אשקלון מה אתם בה אמר להן מוכרים חטין בבסילקאות שלהם וטובלין ואוכלין פסחיהן לערב אמרו לו מהו (שננהג)שנהא בה כארץ העמים אמר להן כשישהה מ' יום אמרו לו א"כ בואו ונמנה עליה לפוטרה מן המעשרות ולא נמנה עמהן ר' ישמעאל בר ר' יוסי כשיצאו אמרו לו ר' מפני מה לא נמניתה עמנו אמר להן על שטמאתי טהרתי ולא מעשרות מתיירא אני מב"ד הגדול שמא ירוצו גולגלתי. פי' מימינו למזרח הדרך פ"ק דגיטין (דף ז:) איפכא ובירושלמי דשביעית פרק ט"ו (מ"א) תניא כי הכא ולא פליג דבגיטין מסקינן רצועה נפקא והתם במהלך מעכו לכזיב במזרחה של רצועה והכא במהלך למערבה ורוחב הרצועה בין שני הדרכים. מקבר גדול וכו' שם מקומות הם לארבע רוחות של אשקלון. ונמנו עליהם חכמים וטיהרום דלא גזרו עליהם טומאה משום ארץ העמים ובימי רבי היה שנמנו עליה כדקתני סיפא. שהחזיקו בה מעולם שהיתה של ארץ ישראל וחייבת במעשר ובשביעית. והתירוה שלא במנין מעצמן התחילו לנהוג בה היתר ולפוטרה ממעשר ומשביעית אע"פ שלא נמנו חכמים להתירם במנין: ובאו ישראל ובזזום ולא אסרום משום שביעית לאחר הביעור. בחמישית באדר השני בשנה חמשית של שמיטה. שיהו הכל נכנסין לתוכה ואין בה טומאה משום ארץ העמים: בחנות של פזי שם אשה הוא כמו ר"ש בן פזי שהיתה בתו של רבי חייא כדאמר בשילהי הבא על יבמתו (דף סה:) פזי וטבי אחוותא: מוכרין חטין בבסילקאות שלהן. בפלטין שלהן כי ההיא דפ"ב דיומא (דף כה.) לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה היתה שיש מקום בשווקים מיוחד כמין בסילקי גדולה ששם מוכרין חטין ובשביעית היו מוכרין ולא אסרו משום סחורה וגם בשאר שני שבוע מוכרין ואין מעשרין תחלה: וטובלין ואוכלין פסחיהן לערב ולא פירש להם ר' פנחס בן יאיר למה היו טובלין עד אחרי כן. אמרו לו מהו שנהא בה כארץ העמים שתחשב לכל דבר כארץ העמים לפוטרה מן המעשר ומשביעית ולענין טומאה שגזרו על הארץ העמים אמר להן כשישהה שם ארבעים יום כלומר לאחר שישהה העובד כוכבים במדור ארבעים יום הוא דטמא משום (מדור) אוצר העובדי כוכבים כארץ ישראל אבל טומא' אחרת אין בה ואותם בסילקאות מדור העובדי כוכבים היה בהן לפיכך היו צריכים טבילה ואפשר דאפילו הזאה שלישי ושביעי בעו אף על פי שלא הזכירה רבי פנחס בן יאיר אי נמי מה שהיו טובלין משום דשביעית דבשעת מכירת חטיהן היו נוגעין בהן העובדי כוכבים אמרו לו א"כ שאתה מעיד שהיא מחוצה לארץ בואו ונמנה עליה לפוטרה מן המעשרות. ולא נמנה עמהם רבי ישמעאל בר רבי יוסי על המעשרות שהיה מתיירא מגדולי הדור אבל על הטהרה נמנה וסמך על עדותו של רבי פנחס בן יאיר שאין בה טומאה עד שישהה העובד כוכבים במדור ארבעים יום והיינו דקאמר להו רבי ישמעאל ברבי יוסי על שטימאתי טיהרתי כלומר על מקור שהחזקתי בו טומאה כל ימי אני נמנה לטהר ולא אני נמנה לפטור מן המעשר:

משנה י[עריכה]

אהלי הערביים. אינן קבועי' במקום א' ואהלי עראי בעלמא הם [שנוסעים] וחוני' ממקום למקום ולא רצו להחזיק טומאה ועוד דבסתמא לא קיימי בחד דוכתא מ' יום ועוד דמשום דלא קביעי לא קברי ביה:

סוכות. של שומרי פירו':

צריפין. דירה של צער היא כדאמרי' בפ' כיצד מעברין (דף נה:) דיושבי צריפים חייהם אינם חיים ולא קביעי:

בורגגים. סוכות עשויין בשדה להכניס בהן פירות מפני הגשמים:

אלקטיות. בתים עשויין מחוץ לעיר להתקרר בהן בקיץ:

מקום החצים. מקום מיוחד להניח בו חצים לשמור:

ומקום הלגיונות. שחונין בו חיילות של מלך:

תניא בתוספתא [פי"ח] האוריאות והאוצרות והמרחץ ובית המים ובית שער ואויר החצר המרגנין והבורגנין והסוכות והמשיכות והצריפין והאהלין אין בהן משום מדור העובדי כוכבים:

תניא (צ"ל בתוספתא) הקסטראות והלגיונות רבי מטמא וחכמים מטהרים בית החיצון ובית הזינות ר' יהודה מטמא ורבי יוסי מטהר בית שער ואויר החצר בזמן שהן מעורבים במדור העובדי כוכבים טמאים משום מדור העובדי כוכבים אין מעורבים במדור העובדי כוכבים אין טמאין משום מדור העובדי כוכבים. והאיסטוונית אע"פ שמעורבות במדור העובדי כוכבים אין בהן משום מדור העובדי כוכבים. פי' בית החיצון ובית הזינות מקום שמניחין חצים וכלי זיין: