משנה אבות ה ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה ח | >>
שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירהלה:
1. מקצתן מעשריןלו ומקצתן אינן מעשרין — רעב של בצורת באהלז: מקצתן רעבים ומקצתן שבעים.
2. גמרו שלא לעשר — רעב של מהומה ושל בצורת באה.
3. ושלא ליטול את החלהלח — רעב של כליה באה.
4. דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ועל פירות שביעיתמ.
5. חרב באה לעולם על ענוי הדין, ועל עיוות הדין, ועל המורים בתורה שלא כהלכהמא.
שִׁבְעָה מִינֵי פֻּרְעָנִיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרָה:
- מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּׂרִין,
- רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה,
- מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים.
- רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה,
- גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר,
- רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה.
- וְשֶׁלֹּא לִטֹּל אֶת הַחַלָּה,
- רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָּאָה.
- דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם
- עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין,
- וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית.
- חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם
- עַל עִנּוּי הַדִּין,
- וְעַל עִוּוּת הַדִּין,
- וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה.
שבעה מיני פורעניות - באין על שבעה גופי עבירות.
- מקצתן מעשרין, ומקצתן שאינן מעשרין -
- רעב של בצורת בא - מקצתן רעבים, ומקצתן שבעים.
- גמרו שלא לעשר - רעב של מהומה, ושל בצורת בא.
- שלא ליטול חלה - רעב של כליה בא.
- דבר בא לעולם,
- על מיתות האמורות בתורה - שלא נמסרו לבית דין,
- ועל פירות שביעית.
- חרב באה לעולם,
- על עינוי הדין,
- ועל עיוות הדין,
- ועל המורים בתורה - שלא כהלכה.
רעב של בצורת - הוא שתהיה השנה במעט מטר, ימטיר בקצת מקומות ובקצתם לא ימטיר, ובאשר ימטיר יהיה מיטרו מעט.
ורעב של מהומה - הוא שיתעסק אדם במלחמות וקטטות וחידושים אשר יתחדשו להם, עד שתשמט הארץ ולא תיזרע בעת הזריעה, לטרדת העולם.
ורעב של כליה - הוא שלא ימטיר כלל וייבשו הנהרות והאגמים, כאמרו "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת"(דברים כח, מג).
ענוי הדין - הוא איחור המשפט, ועיון בו ימים רבים בדבר המבואר.
ועוות הדין - הוא שידון במה שאינו ראוי:
רעב של בצורת - הגשמים מועטים ומתוך כך השער מתיקר:
רעב של מהומה - מפני הגייסות אין יכולין לאסוף התבואה:
רעב של כליה - השמים כברזל והארץ כנחושה:
שלא נמסרו לב"ד - שלא עשו בהן דין תורה לט:
ועל פירות שביעית - שעושים בהן סחורה ואין נוהגין בהן קדושת שביעית:
ענוי הדין - שיודעים להיכן הדין נוטה ומעכבין ואין פוסקין אותו:
עוות הדין - לזכות את החייב ולחייב את הזכאי:
ועל המורים בתורה שלא כהלכה - לאסור את המותר ולהתיר את האסור:
גופי עבירה. כלומר עבירות חלוקות. וכן לשונם ז"ל לקרות עבירות חלוקות בשם גופות מחולקות כמו שתראה בל' הר"ב ספ"ג דכריתות וכלפי שאמר בפורעניות מיני ולא סגי ליה במנינא דשבעה. אמר נמי בעבירות גופי. ולא סגי ליה במנינא דשבעה כך נ"ל:
מקצתן מעשרין וכו'. כבר כתבתי לעיל בפ"ק משנה ט"ז דבהרבה מקומות נקטי מעשר והוא שם לכלל המתנות. ודעת דרך חיים דמעשרין דוקא מעשרות. ואין התרומה בכלל דחטה אחת פוטרת כל הכרי. משא"כ בחלה דכתיב בה נתינה ע"ש. ולא משמע כן בגמ' ד[שבת פרק] במה מדליקין [דף ל"ב ע"ב] :
רעב. של בצורת באה. בפ' במה מדליקין דף ל"ב שנאמר ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו (איוב כ"ד י"ט) . בשביל דברים שצויתי אתכם [על תרומות ומעשרות] בימות החמה ולא עשיתם יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים.
ושלא ליטול את החלה. כלומר אף שלא ליטול החלה. והא דכתב במד"ש דיש לומר דוקא חלה וטעמא דחמירא שכיון שהיה יכול ללוש פחות מכשיעור. ולא עשה כן. הרי זה כמבטל המצוה להכעיס. אבל תרומה ומעשרות אין אדם יכול לעשות באופן שיפטר עצמו מהן מן הדין. ע"כ. היינו מדרבנן דאילו מדאורייתא יכול להכניס דרך גגות וקרפיפות שלא חייבתו התורה אלא שיכניסנו לבית דכתיב (דברים כ"ו) בערתי הקדש מן הבית ושיכניס דרך השער שנאמר (שם) ואכלו בשעריך. כמו שפסק הרמב"ם בריש פ"ד מהל' מעשר:
[דבר בא לעולם על מיתות וכו'. עיין במשנה דלקמן בד"ה בארבעה פרקים וכו'].
שלא נמסרו לב"ד. ל' הר"ב שלא עשו בהן דין תורה. וכיון שפשעו הב"ד וראשי העם ולא עשו. לפיכך דבר בא לעולם ואינו מבחין [בין טוב לרע] והיה כצדיק כרשע אבל ל' שלא נמסרו לא משמע כן אלא כדפירשו המפרשים כגון מיתות בידי שמים וכריתות אי נמי שלא בהתראה או שברח העובר.
ועל פירות שביעית. שדינם להפקירם אי נמי לבערם לגמרי וכמו שכתבתי הדעות במשנה ב' פ"ט דשביעית. ולפיכך מדה כנגד מדה שהדבר בא לעולם שהוא הפקר בני אדם. שאין המלאך המשחית מבחין. ואילו חרב אפשר כי יחנן קולו שמוע ישמע ויניחהו האויב כך פירש בדרך חיים. והני תרי כיון שדומים בעונש נחשבו לאחד במנין השבעה. וכן הני דלקמן.
חרב בא לעולם על עינוי הדין וכו'. דכתיב (ויקרא כ"ו) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ואין ברית אלא תורה וכתיב (שם) יען וביען במשפטי מאסו. גמרא דבמה מדליקין דף ל"ג:
(לה) (על המשנה) גופי כו'. כלומר עבירות חלוקות. ועתוי"ט:
(לו) (על המשנה) מעשרין. מעשר שם כולל לכל המתנות. ועתוי"ט:
(לז) (על המשנה) בצורת כו' במסכת שבת דף ל"ב ילפינן לה מקרא:
(לח) (על המשנה) החלה. כלומר אף שלא לטול את החלה. ועתוי"ט:
(לט) (על הברטנורא) וכיון שפשעו הב"ד ולא עשו. לפיכך דבר בא לעולם ואינו מבחין בין טוב לרע והיה כצדיק כרשע. אבל לשון שלא נמסרו, לא משמע כן. אלא כדפירשו המפרשים כגון מיתות בידי שמים וכריתות, אי נמי שלא בהתראה או שברח העובר:
(מ) (על המשנה) שביעית. שדינם להפקירם. אי נמי לבערם לגמרי וכמ"ש במשנה ב' פרק ט' דשביעית. ולפיכך מדה כנגד מדה, שהדבר בא לעולם שהוא הפקר בני אדם שאין המלאך המשחית מבחין. ואילו חרב אפשר כי יחנן קולו שמוע ישמע ויניחתו האויב. ד"ח. והני תרי כיון שדומים בעונש נחשבו לחד במנין השבעה. וכן בסמוך:
(מא) (על המשנה) חרב כו'. בגמרא (שם) ילפינן לה מקרא:
רעב של בצורת בא: גרסינן דרעב לשון זכר כדכתיב והרעב היה וכן ג"כ ודאי של כליה בא:
חרב של בצורת בא: ס"א מצורה וכן נ"ל עיקר ופירושו לשון מצור ומצוק הר"ר יהוסף ז"ל:
חרב בא לעולם וכו': בטור חו"מ סימן א':
יכין
על שבעה גופי עבירה: ר"ל עבירות חלוקות:
ומקצתן אינן מעשרין: כולל כל המעשרות, שאין חיוב מיתה בטבלן רק בטבול לת"ג [(רמב"ם פ"י מהל' מאכלות ה"כ) ודלא כר"ן נדרים דפ"ד ב] ואם מקצתן נזהרין בהן ומקצתן אין נזהרין, אז רעב וכו':
רעב של בצורת באה: בצורת הוא לשון מניעה וביצור, ר"ל שיתמעטו הגשמים, חלקה א' תמטר וגו'. ועי"ז מקצתן וכו':
גמרו שלא לעשר: שכולן אינן מעשרין:
רעב של מהומה ושל בצורת באה: מהומת נסיעת גייסות. וע"י מניעת הגשמים היו הרעבים יכולין ליסע למדינה אחרת ונצולין. וע"י שיבוש הגייסות אין יכולין ליסע ממדינה למדינה ורעבו כולן מדה כנ"מ:
ושלא ליטול את החלה: שחמורה ממעשרות, שכשהפרישוה ואכלוה חייבים מיתה. מיהו הכא מיירי שלא הפרישוה:
רעב של כליה באה: שמתמקמקין בחלאת רעב ומתים הרבה:
דבר בא לעולם: שמתים רבים מבלי שיהיו חולים תחלה:
על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין: ככל חייבי כרת, או מיתה בידי שמים, שחייב בה האוכל טבל לת"ג או טבל לתמ"ע, וכדומה:
ועל פירות שביעית: שדינן להפקירן. ומדלא הפקירו, יענשו מדה כנ"מ להפקיר חייתם למלאך המשחית:
חרב בא לעולם: חרב מלחמה.
על ענוי הדין: שיודע להיכן הדין נוטה, ומעכב מלפסוק אותו:
ועל עוות הדין: לזכות החייב ולחייב הזכאי:
ועל המורים בתורה שלא כהלכה: להתיר האסור ולאסור המותר. וכל הנך עונשין דמתני' ילפינן להו מקרא [בשבת דל"ג]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש המפרשים ז"ל לא דקדקו בזה לחלק הפורעניות שהם שבעה לגופי עבירות שיהיו שבעה כנגדן והיה נראה מפשט המשנה ששבעה מיני פורעניות הם האחד רעב של בצורת השני רעב של מהומה השלישי רעב של כלייה הרביעי דבר החמישי חרב הששי חיה השביעי גלות. אבל קשה לזה כי הרבה משבעה גופי עבירה הם אם נמנה השלשה ראשונים שלשה כי בארבעה אחרונים יש כמה גופי עבירה יותר משלשה ורבינו שלמה ז"ל הרגיש בזה ומנה שלשה ראשונים באחד שכולם מין אחד הן ובצורת הוא אלא שהאחד משונה מחבירו ועבירה אחת היא ביטול תרומה ומעשרות שחלה בכלל תרומה היא ובדבר מונה שני גופי עבירה שהם מיתות האמורות בתורה ופירות שביעית וכן שמטת הארץ הנזכר א' הם בגלות ומנינו שלשה גופי עבירות וענוי הדין ועוות הדין ומורים בתורה שלא כהלכה מונה אותם באחד שענין אחד הם הרי מנינו ארבעה גופי עבירה ושבועת שוא וחילול השם מונה בשנים לפי שאין דומים זה לזה הרי כאן ששה גופי עבירה וע"ז וגילוי עריות ושפיכו' דמים מונה באחד שענין אחד להן הרי כאן שבעה גופי עבירה. ואינו מיושב כל הצורך למה נמנה אלו השלשה באחד וכי מפני שנא' בשלשתן יהרג ואל יעבור יהיה עניינם אחד ועוד היאך יתיישב שבעה מיני פורעניות אם שלשה ראשונים נמנים באחד. והיותר טוב הוא שנתישב מיני פורעניות שיהיו שבעה ואם גופי עבירות הם יותר כיון שפורענותם הוא אחד נמני באחד ובפ' במה מדליקין מפורש כל זה מהמקרא למה עבירה זו פורענותה זו ועבירה זו פורענתה זו וכן באבות דרבי נתן:
רעב של בצורת. הוא כשחלקה אחת ירדו עליה גשמים וחלקה אחת לא ירדו עליה גשמים והשער מתייקר וכן אמרו במדרש רות רעב של בצורת שנה עבדת ושנה לא עבדת ובצורת הוא יוקר השערים כמו שנתבאר בגמ' במס' תענית וכן בכתובות פרק אלמנה נזונת וזה הוא מדה כנגד מדה. מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין פורענותם הוא מקצתן שבעים אותם שיש להם תבואתם או ממון לקנות ומקצתם רעבים שקונים אותה ביוקר ואין להם ממון כדי להשביע עצמן:
רעב של בצורת ושל מהומה. פירש רבינו משה ז"ל שהוא מפני מלחמות שלא נתעסקו בזריעה ולפי זה יש רעב של בצורת ויוקר שהזורעים בדמעה הם מעטים והיוקר מתרבה ויש מהומה בעולם לבקש מזונות מכאן ומכאן וכולם רעבים ובמדרש רות אמרו רעב שהיה בימי אלישע רעב של מהומה היה שנא' עד היות ראש חמור בשמונים כסף והנה פורענותם לפי חטאם שכולם אינם מעשרים:
רעב של כלייה. הוא מפני עצירת גשמים שלא ירדו כלל שנאמר והיו שמיך אשר על ראשך נחשת ואין תבואה כלל וכלה הרעב את הארץ וזה פורענותם שאפי' החלה מן העיסה אינם נוטלים כי יעצור הקב"ה השמים וייבשו שאפי' עיסה ליטול את החלה לא יהיה להם ודבר זה מפורש הוא במלאכי כי בזכות מתנות לויה וכהונה השנים מתברכות שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי וחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די כמו שנזכר בפ' במה מדליקין:
דבר בא לעולם על מיתות האמורות וכו' מדה כנגד מדה הם לא חייבו מיתה לחייבי מיתות מן השמים ממיתין אותן וכמו שאמרו בפרק ואלו נערות וכן בסנהדרין פר' אחד דיני ממונות אע"פי שסנהדרין בטלה דין ארבע מיתות לא בטלו וזהו פי' שלא נמסרו לבית דין שלא השלימו בית דין דין תורה בהם ובכלל זה ג"כ חייבי מיתה וכרת בידי שמים שלא נמסרו לבית דין שאין בהם חיוב מיתה בידי אדם שלא מסרן האל לבית דין. ופירות שביעית היא עבירה לעשות מהם סחורה כלל שנאמר לאכלה ולא לסחורה וכן לאצור אותן לאחר זמן הביעור כמו שדרשו בספרא ובראשון ממסכת תענית. ובפסחים פרק מקום שנהגו ובפרק בא סימן כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית. כלה הראשון הוא על משקל עשה בנה כן כתב רבי' שלמה ז"ל בפירושיו בגמ':
חרב בא לעולם על עינוי הדין. שיודעין אותו ומענין אותו לעכבו כי כן הוא לשון התלמוד בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות שלא לגמור דין חייבי מיתות בשבת שאם כן נמצאת מענה את דינו אם מעכבין אותו עד למחר. ועוות הדין מזכין את החייב ומחייבין את הזכאי מפני שוחד או אהבה או שנאה. ועל המורים בתורה שלא כהלכה איסור והיתר שזה קרוי הוראה ולא דין והוא תלמיד שלא הגיע להוראה וגס לבו בהוראה ובא לידי עוות כולם בכלל אם ענה תענה אותו והרגתי אותם בחרב ובפרק במה מדליקין נותנין פורעניות אחרות על עבירות אלו ומביאים בזה מקרא מן התורה:
שבעה מיני פורעניות וכו'. כבר אמרנו כי התנא זכר בכאן מה שנמצא בעולם מספר שבעה זה הוא למטה ממדריגת עשרה, ואמר שבעה מיני פורעניות באין לעולם כי הסדר הוא על ידי שבעה דברים כמו שאמרנו, ולפיכך סמך אחריו שבעה מיני פורעניות שדבר זה הפך הראשון כי שבעה מיני פורעניות באין לעולם על ידי שבעה גופי עבירות. ופירוש זה גם כן כמו שאמרנו, כי השם יתברך הגביל את העולם על ידי מצות שלא יצא העולם מן הסדר רק יעמוד על עמדו כאשר ראוי. וכבר בארנו מספר גבורת השם שזה הטעם לשבעה מצות שנתן השם יתברך לאדם והוא מבואר במקומו עיין שם. ולכך סמך אחר זה שבעה מיני פורעניות באין לעולם ע"י שבעה גופי עבירות, כי ע"י שבעה עבירות אלו יוצא העולם מן הסדר לגמרי, וכל עבירה ועבירה מאלו ז' עבירות הוא יציאה אחת. ודברים אלו איך אלו ז' עבירות הם מוציאין את העולם מן הסדר הראוי הוא ידוע למשכילים. ומפני כך אמר כי ז' פרעניות באים לעולם בשביל זה, כי כאשר העולם מסודר על סדרו אין כאן פורעניות, כי הש"י סדר העולם עד שאין בו חסרון כלל והפורעניות הוא היציאה מן הסדר מפני החטא שהוא מוציא העולם מן הסדר ולכך יבואו הפורעניות על העולם שהפורעניות הוא היציאה חוץ מן הסדר, וזה שאמר שבעה מיני פורעניות וכו':
ופירוש דבר זה מה שאמר הרעב בא על המעשר ועל החלה, יש לפרש כי השם יתברך צוה לתת אל הלוים המעשר ולתת החלה לכהנים ולהם לא נתן השם יתברך חלק ונחלה בתוך ישראל, ולפיכך אמרו כאן כי כאשר אין נותנין המעשר והחלה למי שראוי לתת אליו, הקב"ה מקפח גם כן פרנסתו ומביא רעב לעולם. ומה שהרעב בא יותר על החלה מן על המעשר, כי החלה שייך דוקא בלחם שהלחם הוא חיותו של אדם דכתיב (דברים, ח) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו', ולא כמו המעשר שאף כי המעשר בזתים ודגן והדגן גם כן חיותו של אדם כשנעשה ממנו לחם, מכל מקום קודם שהוא לחם אינו חיותו של אדם ועל הלחם יחיה האדם. ובפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פז.) מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים שהלחם סועד לבו של אדם, בתורה דכתיב ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, ובנביאי' סעד לבך פת לחם, בכתובים ולחם לבב אנוש יסעד, ובודאי חיותו של אדם בלב הוא ולפיכך גדול החלה מן המעשר. ומ"מ כאשר אין נותנין מעשר הקב"ה מביא רעב לעולם, שאע"ג שאין הפירות נותנים חיות כמו הלחם דכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם מ"מ משביעין רעבון האדם לפי שעה, ולכך אם אינו מעשר יש בצורת ורעב בעולם אחר שאין נותנין המעשר שאפשר להשביע האדם את נפשו מהם למי שיש לו לתת. ואם אין חלה שהחלה היא חיותו של אדם, אמרו שמביא הקב"ה רעב של כליה שהוא כליון החיות לגמרי. ומפני זה לא זכרו תרומה, מפני כי אין שעור לתרומה כלל וחטה אחת פוטרת את הכרי, ולפיכך אין בחטה אחת לכהן דבר שיוכל להשביע עצמו, אבל מעשר יש שעור בודאי, והחלה שאע"פ שגם לחלה אין שעור מכל מקום כיון שהחלה חיותו של אדם אפי' כל שהוא נמי שוה לו דבר שהוא חיותו. ועוד בחלה כתיב תתנו שיהא בחלה שעור נתינה כלומר שתהא החלה דבר חשוב שנקרא נתינה, וכמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת שלח לך ולפיכך הוא חיותו של אדם ולא התרומה ולא הבכורים רק מעשר וחלה:
ובמדרש (ב"ר פ"א) בזכות שלשה דברים נברא העולם בזכות חלה בזכות מעשר ובזכות בכורים דכתיב בראשית ברא אלקים ואין ראשית אלא חלה דכתיב ראשית עריסותיכם ואין ראשית אלא מעשר דכתיב ראשית דגנך ואין ראשית אלא בכורים דכתיב מראשית פרי האדמה. ויש לתמוה מה שזכרו אלו שלשה דברים ולא זכרו גם כן תרומה שהיא נקראת ראשית בכמה מקומות, ועוד קשה למה העולם נברא בזכות אלו שלשה דברים. ופירוש זה כי השם יתברך ברא העולם והשפיע אל הבריות מה שצריך להם, ואם לא שיהיו בעולם גם כן אנשים משפיעים מטובותם לאחרים לא היה ראוי שיברא העולם ולהשפיע להם מה שצריך להם, כי מדה זאת אצל מדת החסד שאין ראוי לעשות חסד אלא אם כן הוא בעל חסד, שכן אחז"ל (מועד קטן דף כח:) דקבר יקברוניה דטען יטענוניה וכו', פירוש כל גמילת חסדים שהאדם עושה ראוי שיהיה נעשה לו גם כן. ודבר זה יתבאר במקומו איך שבעל גמילות חסדים לפי החסד שעושה ראוי שיהיה נעשה לו, ולפיכך אם לא שיהיו בעולם גומלי חסדים משפיעים מטובם לא היה ראוי שיהיה הש"י בורא העולם ומשפיע לו מה שצריך אל העולם, ודבר זה נתבאר למעלה בפרק משה קבל תורה אצל על ג' דברים העולם עומד וכו'. ומפני כי הש"י משפיע לעולם דבר שהוא עיקר חיותו של אדם כמו הלחם שהוא חיות של אדם, והב' שהוא משפיע לעולם דבר שאם לא היה בעולם היה העולם חסר אע"ג שאפשר להתקיים האדם זולתו מ"מ היה האדם חסר, והג' שהשפיע הש"י לעולם דברים אשר אף אם לא היה בעולם לא היה העולם חסר רק שהש"י הטוב ומשפיע לאדם הטוב הגמור. והם ג' מדריגות האחד הוא מוכרח שהוא חיותו של אדם, הב' שיהיה בלא חסרון, הג' שיהיה בטובה ובהנאה. וכנגד זה הם ג' דברים חלה מעשר ובכורים, החלה היא חיותו של אדם ואם יתן חלה הש"י נותן ומשפיע לעולם דברים הכרחיים, ואם יתן מעשר אשר המעשר הוא בפירות ואין חיותו של אדם תלוי בפירות, גם אי אפשר שיהיה מתפרנס כל ימיו בפירות רק שהם השלמת העולם שאם לא היו פירות ויין אין ספק שהיה זה חסרון, וכאשר בני אדם נותנין זה ראוי שיהיה משפיע השם יתברך לעולם גם כן דברים שהם השלמת החסרון, אמנם הבכורים מפני שאין שעור לביכורים רק שדרך האדם שמתאוה ביותר אל פרי כאשר הפרי הוא בביכור שלו והאדם נהנה ממנו, ואין זה רק בשביל הנאה וטובה ולא להשלים חסרון, ולפיכך כאשר האדם משפיע לאחר מדבר שהוא הנאה וטובה יתירה בלבד, ראוי שישפיע השם יתברך לעולם גם כן טובותיו אף על גב שאם לא היה זה בעולם לא היה העולם חסר כלל רק שהם לטובה יתירה:
וכנגד זה תקנו בברכה אשר בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי, ופירש בעל הטורים (או"ח סי' ר"ז) על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי, שאף אם לא נבראו לא היה האדם חסר. כי מה שאמר אשר ברא נפשות רבות בו נכללו הדברים שהם הכרחיים לאדם כמו הלחם, שאם לא היו הדברים שהם הכרחיים שהוא חיותו של אדם לא היה דבר בבריאה שהרי אין כאן פרנסה, וחסרונן ר"ל הדבר שאם לא היה בעולם היה זה חסרון, על כל מה שבראת וכו' היינו דברים שאינן חסרון כלל רק לטובה יתירה. אבל לפי הנראה דקדוק הברכה פירושו, אשר ברא נפשות רבות וחסרונן רצה לומר שברא לאדם דברים אף על גב שאינם נותנין פרנסה וחיות לאדם מ"מ צריכים להם להשלים חסרון האדם, כי המים שהאדם שותה לצמאון שלו אבל אינם מפרנסין את האדם ואין נותנים לאדם חיות, רק שהיה מת בצמא אם לא ישתה, ואף אם לא מת היה זה חסרון לאדם, ולפיכך תקנו אשר ברא נפשות רבות וחסרונן, וכן תקנו על כל הפירות שאינם נותנין חיות ופרנסה לאדם כלל רק הם משלימים החסרון. ואחר כך אמר על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי דברים שהם נותנים חיות ופרנסה לאדם וזה לשון על כל מה שבראת וכו' כי חיות האדם קודם בודאי. ומכל מקום אלו שלשה דברים הם בשביל שישפיע האדם כל חלקי הטוב לזולתו, ומפני זה לא זכרו תרומה כי תרומה שהיא כל שהוא אינו כל כך צורך אל האדם, אבל בכורים מפני הנאה בלבד מפרי חדש אפילו בכל שהוא שייך לברך על זה כמו שבארנו למעלה ולפיכך בשביל מעשר שאינם נותנים מעשר בא רעב לעולם:
ויש לך לומר עוד, כי מה שאמר ושלא ליטול את החלה ולא אמר אם אין נוטלין החלה כי הוא תוספות על ראשון שדבר לפני זה שאין מעשרים, ועל זה אמר שלא ליטול את החלה רצה לומר אינם נוטלין את החלה גם כן עד שאין נותנין דבר. אבל אין לומר מתחילה שאין נותנים החלה ואחר כך מוסיפין שלא לעשר, שדבר זה לא שייך כי חלה דבר מועט הוא ואיך נותנין המעשר שהוא אחד מעשרה ולא יתנו החלה שהוא אחד מעשרים וארבעה לבעל הבית ואחד מארבעים ושמונה לנחתום, ולפיכך אמר כאשר אין מעשרין מקצתן רעב של בצורת באה לעולם מקצתן שבעין מקצתן רעבין, ואף אותן שהם רעבין אין רעב של מהומה בא להם, ואם כולם אין מעשרין רעב של מהומה בא לעולם, ופירוש רעב של מהומה שצועקין ורצין במאד אחר הפרנסה עד שיש מהומה ביניהם וזה נקרא רעב של מהומה, ואם מוסיפין שלא ליטול את החלה ומכל שכן שאין מעשרין אז רעב של כליה בעולם. והנה יש שלשה דברים, כי תמצא חסרון בקצת בני אדם, ותמצא חסרון בכל בני אדם דהיינו חסרון לבד, ותמצא ההעדר שהוא העדר לגמרי. ולכך אמר שאם מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין ימצא החסרון במקצת דהיינו מקצתן רעבים ומקצתן שבעים, ואם כולם אינם מעשרין ימצא החסרון בכולן שכולם רעבים, ואם מוסיפין שלא ליטול את החלה אז רעב של כליה בעולם:
ומכל מקום קשה למה לא זכר מתנות עניים שהוא יותר גזל לעניים מן המעשר והחלה, ולקמן אצל ארבע פרקים הדבר מתרבה זכר גזל מתנות עניים וגם פירות שביעית. ולכך יש לדעת כי מה שאמר כאן כי הרעב בא בשביל המעשר והחלה, מפני כי הרעב שהוא בעולם הוא מפני שמסולקת הברכה מן העולם שכאשר אין הברכה מן הש"י אז בא הרעב, ואלו שני דברים דהיינו מעשר וחלה מביאים הברכה בעולם. המעשר כמו שאמרו בפרק קמא דתענית (דף ט.) עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר וכבר התבאר זה למעלה אצל מעשרות סייג לעושר, ושם התבאר הטעם כי השם יתברך צוה שיתן אחד מן עשרה כאלו אמר שיתן מן עושרו שנתן הש"י אחד אל הש"י ולפיכך דוקא אחד מן עשרה כי עד עשרה הם פרטיים ואין בפרטי עושר, אבל העושר הוא בעשרה שאינו מעשר פרטי, וכבר בארנו כי הפרטיים הם עד עשרה ולא עשרה בכלל ולפיכך נקרא עשר בלשון עושר, כלומר שהוא דבר של עושר, ומפני שהוא נותן מן עושרו אל הש"י ראוי לעושר וזהו עשר בשביל שתתעשר רצה לומר שתתעשר לגמרי, ועוד התבאר למעלה והוא ברור ואמת ותבין אותו. וגבי חלה נמי אמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף לב:) שאם אין נותנין חלה אין ברכה במכונס ומארה משתלח בשערים ובני אדם זורעים ואחרים אוכלין שנאמר אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה וגו' וזרעתם לריק זרעכם ואכלו אותם אויביכם אל תקרי בהלה אלא בחלה ואם נותנים מתברכים שנאמר וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל תוך ביתך ע"כ, הרי לך כי הברכה היא בשביל החלה והרעב הוא בשביל מניעת החלה. ויש לך להתבונן הטעם שמתברך המפריש את החלה, כי החלה היא מצוה שהיא לבית דהיינו פרנסת הבית ולא כן התרומה שאין התרומה שייך לפרנסת הבית כמו שהיא הלה, ולפיכך הבית של אדם מתברך, כי הברכה שייך לבית שהבית מתברך, כמו שאמרו בכל מקום (כתובו' ק"ג, א') ברכת הבית. וזה שהביא ראיה מן הכתוב דכתיב להניח ברכה אל תוך ביתך, כלומר החלה היא מן העסה שהוא שייך לבית ומתברך הבית בשביל זה, ולפיכך אלו שנים שהם בכלל ברכה. והפך זה גם כן כי מי שאין נותן אותם מתרחק מן הברכה. ויש לך להבין דברים אלו, כי הם דברים גדולים בענין המעשר והחלה:
ויש מקשים על דברים אלו שאמר שבעה מיני פורעניות בא לעולם והלא רעב של בצורת ורעב של מהומה הכל פורעניות אחד, ועוד שאמר על שבעה גופי עבירות והרי מקצתן מעשרין ומקצתן אינם מעשרין וגמרו שלא לעשר הכל עבירה אחת היא, ועוד הרי יש הרבה יותר משבע עבירות שהרי יש מעשר חלה מיתות שאינן מסורות לבית דין ופירות שביעית וענוי הדין, ואחר כך יש גילוי עריות עבודה זרה ושפיכת דמים ושמיטת הארץ. ודברים אלו אין קשיא כי מה שאמר על ז' גופי עבירות פירוש עבירה שעוברים ישראל הדרך הישר והראוי, וכאשר עוברין מקצתן דבר זה נקרא העברת הדרך בפני עצמו, וכאשר הכל עוברין נקרא זה העברת הדרך בפני עצמו, ולפיכך אע"ג ששניהם הם בחטא אחד יקרא זה כל אחד העברת הדרך בפני עצמו, וכן מפני זה בעצמו נחשבים גילוי עריות עבודה זרה שפיכות דמים ושמיטת קרקעות להעברה אחת שאף על גב שהם דברים מחולקים חשבם התנא להעברה אחת אחר שהם מביאים עונש פורעניות אחד לגמרי. ובודאי הם משותפים בהעברה אחת כי גלוי עריות נקרא טומאה כדכתיב ולא תטמאו בהם, וכן שפיכת דמים נקרא טומאה דכתיב ולא תטמא את הארץ, עבודה זרה נקרא טומאה דכתיב למען טמא את מקדשי כדאיתא בפרק קמא דשבועות (דף ח:) ואם כן אלו שלשתן עבירה אחת עבירת הטומאה, וכן יקרא גם כן שמיטת הארץ עבירה עם אלו שלשה כמו שיתבאר. ולפיכך שפיר קאמר שבעה מיני פורעניות באות על שבעה גופי עבירות שקרא מיתות שאינן מסורות לבית דין ופירות שביעית העברה אחת שהם ענין אחד, שבשביל אותו דבר שהם משותפין בו בא הפורעניות ולפיכך העברה אחת היא, לכך נחשב להעברה אחת שבועת שוא וחלול השם שבשביל אותה העבירה שהם משותפים ביחד בא הפורעניות ואין קשיא כלל. וכן יקרא גם כן פורעניות של בצורת ופורעניות של מהומה ופורעניות של כליה לג' פורעניות כיון שכל אחד ואחד יש לו שם בפני עצמו, ולמה לא יהיה זה ג' מיני פורעניות מחולקים:
דבר בא לעולם וכו'. יש לשאול מה ענין הדבר אל הפירות שביעית, אף כי נאמר כי הדבר שייך אל המיתות האמורות בתורה, כי כאשר לא נמסר בידם אותם הראוים למות יבא הדבר לעולם וימותו מעצמם, אבל מה ענין פירות שביעית אל הדבר. יש לך לדעת כי תמצא בפירות שביעית מה שלא תמצא בשאר הדברים, כי אף אם תמצא ערלה וכלאי הכרם שיש לבערם מן העולם דבר זה מפני שהם אסורים בהנאה, אבל פירות שביעית אינם אסורים בהנאה שהרי מותר לאכלם, וצוה עליהם לבערם מן העולם כאשר מגיע הביעור והביעור הזה שהוא מבער אותם מן העולם שהוא מפקירם במקום דריסת רגלי אדם ורגלי בהמה עד שהם מבוערים מן העולם. ועוד כי התורה צוה בפרט על ביעור הפירות וזה גוף המצוה לבער אותם מן העולם, ודבר זה לא תמצא בשום מקום שהתורה קבעה על דבר זה מצוה, ולפיכך על פירות שביעית שצוה בתורה לבער אותם מן העולם, יבא הדבר שמבער הבריות מן העולם, שצוה לבער פירות שביעית מן העולם ויהיה הפקר לכל בין לאדם ובין לחיה, וכאשר לא עשה האדם דבר זה נעשה האדם הפקר לגמרי למשחית עד שאינו מבחין בין טוב לרע ודבר זה מבואר:
ויש לך להבין כי יש בדבר שני דברים, האחד שהמלאך הוא משחית ביד חזקה וכדכתיב (שמואל ב', כד) ויאמר למלאך הרף ידיך כלומר שאל יפעל ביד חזקה, והשני כי נמסרו בני אדם להפקר ביד המשחית שאינו מבחין בין טוב לרע. ועל זה אמרו כי אם לא יקיימו מיתות בית דין האמורות בתורה שמחוייבים להמית בכח דין ואינם עושין, בא מלאך שהוא משחית בכח ודומה הדבר שבא בכח גדול כמו דין ב"ד הוא בכח שצריכים ב"ד לעשות מעשה ולהמית, ואם אינם מפקירים הפירות של שביעית במקום הפקר לכל יהיה נעשים הם הפקר לכל המשחית בהם. ולפיכך אמר שהדבר בא על מיתות שאינן מסורות לב"ד ועל פירות שביעית וכאשר עוברים אלו ב' חטאים שיש בהם אלו שתי בחינות, יבא הדבר עליהם שיש בו אלו ב' דברים. ויש לפרש גם כן בשביל שלא הפקירו פירות שביעית בא הדבר, עד שאין כאן מי שיאכל וממילא הפירות מרקיבין כדין פירות שביעית ולפיכך הדבר בא שיהיה נעשה הדין בפירות שביעית כראוי, אבל אין נראה שאין המדה הזאת שוה דאם היה בא החרב עליהם והיו מתים בחרב היו הפירות נרקבים. ומ"מ י"ל שהיה האויב לוקח הפירות, מ"מ הראשון נכון למבין דברי חכמה מענין הדבר ודבר זה מבואר:
חרב בא לעולם. יש לך לדעת כי הדין נקרא חרב לפי שהוא גוזר ופוסק הדין כמו החרב שהוא גוזר ופוסק, ולפיכך אם מונע הדין ואינו גוזר ואינו חותך הדין בא החרב. ובכמה מקומות שמשו חכמים בלשון זה לומר גזר דין נחתך הדין על פיהם, שתראה מפורש כי שייך חתיכה וגזירה בדין, ולפיכך אם מעכב הדין שאינו חותכו, או שחותך הדין שלא כראוי, או המורה בתורה שלא כהלכה שגם המורה הוראה גוזר וחותך ההוראה, וכאשר מתקלקל בגזירה עונשו מדה כנגד מדה שיבוא חרב לעולם, כי כל מדותיו של הקב"ה הם מדה כנגד מדה ואין לך מדה כנגד מדה יותר מזה ודבר זה גם כן מבואר:
רצה להודיענו איך השם ית' מודד לבריות מדה כנגד מדה כדי שיקיצו מתרדמתם כי אז נודע שה' משפט עשה ולזה לא אמר שבעה מיני רעות באין לעולם להורות שאין כוונת הרע הבא לאדם להנקם ממנו רק כדי שיתעורר לשוב מדרכו הרעה וכמו מי שלוה מחבירו שהמטבע שלו חוזר ופורע כן אלו נקראים פורעניות לפי שהם מדה כנגד מדה פרעון מה שלוה:
ואמר באין לעולם ולא אמר מביאין או משלחין להודיע כי הרע הוא בא מאליו בסבת העבירה ואין השם ית' מביא אותו ולא משלחו כי אין רע יורד מלמעלה ועם זה יובן מה שאמר הכתוב גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע ולא אמר גם כי מוליכין אותי כי הוא ההולך מעצמו בסבת העבירות ומ"ש מלת לעולם דנראה מיותרת אפשר שכוון להשמיענו שדין זה אינו בפרטי שאם אדם אחד אינו מעשר וכל השאר מעשרין לא מפני זה יבא לאותו האיש רעב של בצורת בסבותיו כי אין דין זה תלוי רק בכל העולם כלו' באומה ישראלית בכללותה:
ואמר על שבעה גופי עבירות אמר מלת גופי להודיענו כי האדם אם מעט בעיניו כי ישחית הוא בורא גוף משחית כי מכל עבירה ועבירה נברא גוף של קטיגור אחד:
ואפשר ג"כ שקראם גופי עבירות לפי שאלו הם עבירות חמורות הן הן גופי העבירות והשאר רק פרפראות לאלו כי אלו הם כדמיון הגופים והשאר כסעיפים ותולדות נמשכים מאלו:
מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין רעב של בצורת בא הכוונה כמה דאת אמר חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא אמטיר עליה תיבש ואמרו בפרק במה מדליקין בעון תרומות ומעשרות שמים נעצרים וכו' שנא' ציה גם חום וגו', ותנא דבי רבי ישמעאל בשביל דברים שצויתי אותם בימות החמה ולא עשאום יגזלו מהם מימי שלג של ימות הגשמים. ואפשר לסיים סוף הפסוק דקאמר שאול חטאו שהכוונה לומר שעדיין החטא קיים מוכן לפורענות השאול והגיהנם והעצירות גשמים לא היתה רק לעורר לבריות שישובו מדרכם הרעה אמנם אם לא ישובו ירדו חיים שאולה כי גדול עונם מנשוא אותו בעצירת גשמים לבד רק שאול חטאו כלו' יש בזה החטא שיעור שבעבורו ירדו חיים שאולה כי גזלת העני בביתם. ועל דרך זה אמר הכתוב כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך ותפסיד ותאבד שיעור מה שנדרת וכל זה כדי לעורר אותך, אמנם החטא לעולם קיים, וז"ש והיה בך חטא:
ואמר מקצתן רעבים ומקצתן שבעים להודיע איך במדה שמדדו בה נמדד להם כי מקצתן שלא עשרו על כל שדותיהם היה חורב והם רעבים והמקצת שעשרו הם שבעים:
ומה שאמר שמקצתן רעבים ולא בא להם לבדם רעב של מהומה ושל בצורת כיון שלא עשרו כלל אפשר או בדרך השגחה שזהו המעשרין הגינו עליהם ולא לקו רק בבצורת באופן שלא היו רק רעבים שהוא שלילת השבעה. או הוא בדרך הטבע לפי שכיון שמקצתן שבעין אכול ושבע והותר בהכרח שהאחרים שלא יצא להם תבואה יקנו מאלו שהם שבעים ויחיו ולא ימותו:
גמרו שלא לעשר וכו'. אמר מלת גמרו להשמיענו שעבירה גוררת עבירה והמתחיל בעבירה היצר הרע אומר לו גמור וכן אלו שבתחלה התחילו בעבירה שהמעשרין לא מיחו ביד שאינם מעשרין זה היתה סבה שגם הם נטו אחרי הבצע שלא לעשר, וז"ש מלת גמרו כי אחר שכבר התחילו מקצתן שלא לעשר ולא מיחו בידם אח"כ בנקל היצר הרע מפתה וגומר הענין וגמרו כלם שלא לעשר.
ואמר רעב של מהומה ושל בצורת בא, ענין המהומה הוא משה"כ ואכלתם ולא תשבעו כי מארה נכנסת בבני מעיים כי יאכלו ולא ישבעו ולא זו בלבד אלא גם עצירת גשמים והיא הבצורת, וז"ש רעב של מהומה ושל בצורת בא. ומה שקדם מהומה לבצורת כי לכאורה קשה שהרי כשהיו מקצתן מעשרין ומקצתן שאינם מעשרין אף אם לא היה עון כולל היה בצורת ועתה שגמרו שלא לעשר נוסף גם המהומה על הבצורת וא"כ הכי הל"ל רעב של בצורת ושל מהומה בא. אפשר שהקדים המהומה כי היא קודמת בזמן לפי שבזמן שגמרו שלא לעשר באותה השנה אין בה בצורת כי כבר נתברכו שדותיהם ולכן בזאת השנה אשר נתברכו השדות בקמתן רעב של מהומה בא כי יאכלו וישבעו ואח"כ בשנה הבאה תבא עליהם גם מכת בצורת ולכן הקדים ענין המהומה לבצורת. ואפשר לומר עוד כי מהומה הוא כי בהיות בתיהם מלאים כל טוב בר ולחם ומזון יבא עליהם חיל גדול ויאכלו את מזונותיהם והשבע נעשה רעב שכל המזונות שהיו להם כלו כעשן כלו והקדים המהומה לסבה שאמרנו:
ושלא ליטול את החלה רעב של כליה בא. מ"ש ושלא ליטול וכו' בוא"ו הוא להודיע כי מלת גמרו שאמר למעלה מושך עצמו ואחר עמו וכאלו אמר ואם גמרו שלא ליטול את החלה כי כלם כאחד גמרו שלא ליטול חלה אז רעב של כליה בא. עוד הורה במה שאמר בוא"ו ושלא ליטול וכו' להודיע כי מ"ש שלא ליטול חלה הוא ענין נוסף על גמרו שלא לעשר כלומר שמלבד שגמרו שלא לעשר חזרו וגמרו שלא ליטול חלה, אמנם אם היו מעשרים המעשרות ועל ענין החלה לבד גמרו שלא ליטול חלה אז לא יהיה להם כך כי שאר המעשרות יגינו עליהם. ורעב של כליה בא הכוונה הרעב יהיה כבד בארץ עד שיעשה בהם כליה. ויש לדקדק במה שאז"ל והפקדתי עליכם בהלה אל תקרי בהלה אלא בחלה כי אותיות אהח"ע מתחלפות וכוונתם בעון החלה שלא נטלוה וקשה לפי זה שהתנא אמר שרעב בא והכתוב אומר שיביא את השחפת ואת הקדחת. ואפשר לתרץ שהתנא מיירי בגמרו כלם שלא ליטול את החלה והכתוב מיירי בשלא גמרו כלם. ואפשר עוד שהכוונה כי בהיות פי סמאל לעולם הוא רעב ותאב להשמיד ולאבד ולהרוג כשיש לו רשות להביא את השחפת ואת הקדחת אז אינו רעב ותאב להמית כי כבר הוא ממית בכל יום תמיד אבל הוא רעב על הכליה, וז"ש רעב של כליה שהוא תאב להביא עליהם כליה:
והרי"א ז"ל כתב רעב של בצורת רוצה לומר מפני שיבצר מהם המטר רעב של כליה בא שיהיה גדול העדר המזון כל כך עד שיבואו לאכול בשר בניהם ובנותיהם ולכן קראו התנא רעב של כליה לפי שיצא כליה לבנים ולבנות כי ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן עכ"ל:
והרמב"ם ז"ל פירש רעב של מהומה הוא שיתעסק אדם במלחמות וקטטות וחדושים אשר יחדשו להם עד שתשמט הארץ ולא תזרע בעת הזריעה לטרדת העולם, ורעב של כליה הוא שלא ימטיר כלל וייבשו הנהרות והאגמים כאמור והיו שמיך אשר על ראשך נחשת עכ"ל:
וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב מקצתן מעשרין וכו', הודיע לאדם שיהיה מפשפש במעשיו כי כל צרה הבאה היא מדה כנגד מדה ולכן יתרחק מן העבירה לטוב לו, וז"ש הכתוב ואיש את קדשיו לו יהיו כלומר לעצמו הוא נותנם שברכתו מתוספת בשבילם עכ"ל:
והר"י בר שלמה ז"ל כתב גמרו שלא לעשר פירוש הסכימו שלא לעשר כלל כמו נמנו וגמרו עכ"ל:
והחסיד ז"ל כתב ושלא ליטול את החלה וכו'. בעבור כי ברכם השם יתב' עד שבאו לעשות ממנה עיסה ולא זכרו השם יתב' לכן יהיה העונש מרובה עכ"ל:
ולי נראה כי עון חלה הוא חמור מעון התרומות המעשרות לפי שהתרומות ומעשרות אין אדם יכול לעשות באופן שיפטור עצמו מהן מן הדין אבל החלה היו יכולין לפטור את עצמן כפי הדין שהיו יכולים ללוש פחות מכשיעור שהוא עשרון ובזה היו פטורים כפי הדין ולא היו חסרים ממון והם לא רצו לעשות כך רק כוונתם הוא לבטל מצות חלה הרי זה דומה שכוונתם להכעיס כי יודעים רבונם ומכוונים למרוד בו ע"כ עונשם מרובה ורעב של כליה בא והוא טעם נכון בעיני. ועוד אפשר שבעבור החלה עונשם מרובה אם לפי שהיא האחרונה שבכלם שהיא מן העיסה ועם עון זה נתמלאה סאתם וכבר גמרו שלא לעשר ועתה הוסיפו לחטוא שלא ליטול חלה ג"כ ועוד שהוא דבר מועט ועם כל זה לא חשו למצות השם ית' אפי' בדבר מועט שאין לחלה שיעור מן התורה ואפי' כשעורה סגי ע"כ באה עליהם הצרה הזאת:
ולב אבות כתב הנה כשמקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין היא הוראה שמקצתן יש בהם מעלת הנדיבות ורוחב הלב ואלה נקראים שבעים ומקצתן הם רעבים ר"ל קמצנים ונבלים פחותי הלב והנפש ולכן זה בעצמו יהיה פורענותן שמקצתן יהיו רעבים ומקצתן יהיו שבעים:
היות מיתת הדבר מיוחדת לזה הענין הוא כי המחוייב מיתת ב"ד מיתתו היא בהיותו בריא אולם וכן המכה אשר הוכה בדבר לא יאריך בחליו על ערש דוי שלפעמים היום כאן והיום בקבר. וגם על פירות שביעית כי בהיות לה' הארץ ומלואה ולהורות על זה צוה ואמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך וגו' והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו', שבעל השדה והעני שניהם יהיו שוים בפירות שביעית וכשחטאו בפירות שביעית ורצו לעשות כדרך שעושה בעל הבית בשלו וחשבו כי הם אדוני הארץ נמצא שכפרו והכחישו השגחתו ית' בתחתונים ע"כ הביא עליהם את הדבר שאינה מיתה טבעית רק מיתה השגחיית משולחת מאתו יתב' כמו שאמר הכתוב ושלחתי דבר בתוככם וכן אומרו ידבק ה' בך את הדבר כי הוא המדביקו והמשלחו שהרי לא מצאו תרופה למחלתו ע"פ הטבע והרי זה מדה כנגד מדה הם כפרו בהשגחה והביא עליהם מכה שתורה על ההשגחה. ואפשר שהשוה פירות שביעית למיתות האמורות בתורה להודיע מה שאמר שלמה המלך עליו השלום אל תגזל דל כי דל הוא וגו' כי ה' יריב ריבם וגו', וכמו שההורג את הנפש שהוא מחוייב מיתה האמורה בתורה נפש תחת נפש כן הגוזל פירות שביעית מן העני כי אליהם הוא נושא את נפשו מעלה עליו הכתוב כאלו נוטל את נפשו וע"כ עונשו שוה אל הרוצח. ואפשר שמיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין הם חייבי כריתות או מיתה בידי שמים כמו שאמרו המפרשים והם מיתות שלא נמסרו לב"ד רק הם בידי שמים, אמנם רצה הקב"ה שתהיה מיתה דומה למיתות ב"ד בצד מה ולכן מביא הדבר עליהם כי הוא דומה בצד מה לשרפה אשר היא מיתת בית דין שגם הדבר הוא סם שורף מעט שנרתת דמו מן הסם המות השורף בתוכו:
וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב על מיתות שלא נמסרו לב"ד כגון שלא בהתראה או כגון שברח העובר עכ"ל:
והר"ם אלשקאר ז"ל כתב דבר בא לעולם על פירות שביעית שאינו רוצה לכלות אותם מן הבית ובא דבר ויכלה וטעם בא דבר כולל מצד שהסכימו ישראל על העלמת עיניהם מהקהל במה שעושים מהרעות יבא דבר על כל שונאי ישראל וממנו ימשך על כל העולם, אמנם אם אין כח בראשים למחות על הקטנים יפורש דבר בא לעולם הוא מדבר על האדם פרטי הנקרא עולם קטן והוא רשע בעונו ימות וכל ישראל פטורים עכ"ל:
והחסיד ז"ל כתב דבר בא לעולם היא מיתה בידי שמים ופירות שביעית כי יעשה בסתר ואף כי יעשה בגלוי מי יאמר לו מה תעשה שיטעון והיה לך ולהם לאכלה ולכן יתבעו חוקר לב עכ"ל:
בהיות כי אחת ממצות ה' אשר תעשינה היא מינוי הדיינים כמו שאמר הכתוב שופטים ושוטרים וגו', ואחר צווי זה יש צווי שני לדיינים עצמם כי הם מצווים לדון דין אמת לאמיתו ועל שתים אלה אמר הכתוב שפטו דל ואביון וגו' כלומר שישבו לדון דין עני ואביון כי כשאין דיינים ממונים לדון בין אדם לחבירו אז הוא עינוי הדין כי למי יצעק התובע ולמי ילך לו לדין לתבוע את חבירו, ואחר שישבו לשפוט צוה להם שלא יעוותו את הדין, וזהו שאמר עני ורש הצדיקו פלטו דל ואביון שהוא הזכאי בדינו. ואמר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו כלומר אם הדיינים הם שלא הגיעו להוראה ומורים אז ימוטו כל מוסדי ארץ וכמו שאמר הפסוק כי רבים חללים הפילה, ושלשה החלוקות האלה זכר התנא כנגד הא' אמר על ענוי הדין אשר אין עינוי הדין גדול מזה כי הוא צועק ואינו נענה. וכנגד הב' אמר ועל עוות הדין. וכנגד הג' אמר ועל המורים בתורה שלא כהלכה ובהיות כי ע"י ענוי הדין ועוות הדין גזלת העני בביתם ע"כ באה החרב של האויב לשלול שלל ולבוז בז:
ואפשר עוד לומר כי מה שאמר ועל המורים בתורה שלא כהלכה הכוונה על אותם שמכחישים הדברים אשר הם הלכה למשה מסיני והם מורים בתורה שבכתב שלא כהלכה אשר למשה מסיני כי רוצים להבין פשט הכתוב כמשמעו ופשוטו ואינם מאמינים בהלכה כמו הצדוקים:
וה"ר אפרים ז"ל כתב חרב באה לעולם וכו' דכתיב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ואין ברית אלא תורה דכתיב בתריה יען וביען במשפטי מאסו וגו' עכ"ל:
והרמב"ם ז"ל כתב עינוי הדין הוא איחור המשפט ועיון בו ימים רבים בדבר המבואר ועוות הדין הוא שידין מה שאינו ראוי עכ"ל:
וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב ועל המורים בתורה שלא כהלכה על אסור מותר ועל מותר אסור ויש מפרשים אף אם יורה כהלכה אם לא הגיע להוראה ומורה הרי הוא שלא כהלכה, א"נ מורה הלכה לפני רבו שלא כהלכה איקרי עכ"ל:
והחסיד ז"ל כתב ועל המורים בתורה שלא כהלכה כתיב חרב נוקמת נקם ברית אחז"ל החרב והספר נפלו מן השמים כרוכין יש ספר אין חרב כי אי אפשר לעולם בלא חרב ופלפול התורה הוא כאנשי מלחמה כמו שאמרו בפסוק ואשר חרב גאותך וכתיב חגור חרבך על ירך גבור עכ"ל:
ולב אבות כתב ועל המורים בתורה שלא כהלכה אלו שהדיינים עצמם מורים התר לבעל דין שיאמר קים לי כפלוני החולק עם היותם יודעים שאין ההלכה כן ועל כל אלה בבלתי המצא המשפט איש את רעהו חיים בלעו וחרב איש באחיו ולכן חרב בא לעולם עכ"ל: