דרך חיים (מהר"ל)/פרק ה משנה ח

<< · דרך חיים (מהר"ל) · פרק ה משנה ח · >>

פרק ה משנה ח

שבעה מיני פורעניות וכו'. כבר אמרנו כי התנא זכר בכאן מה שנמצא בעולם מספר שבעה זה הוא למטה ממדריגת עשרה, ואמר שבעה מיני פורעניות באין לעולם כי הסדר הוא על ידי שבעה דברים כמו שאמרנו, ולפיכך סמך אחריו שבעה מיני פורעניות שדבר זה הפך הראשון כי שבעה מיני פורעניות באין לעולם על ידי שבעה גופי עבירות. ופירוש זה גם כן כמו שאמרנו, כי השם יתברך הגביל את העולם על ידי מצות שלא יצא העולם מן הסדר רק יעמוד על עמדו כאשר ראוי. וכבר בארנו מספר גבורת השם שזה הטעם לשבעה מצות שנתן השם יתברך לאדם והוא מבואר במקומו עיין שם. ולכך סמך אחר זה שבעה מיני פורעניות באין לעולם ע"י שבעה גופי עבירות, כי ע"י שבעה עבירות אלו יוצא העולם מן הסדר לגמרי, וכל עבירה ועבירה מאלו ז' עבירות הוא יציאה אחת. ודברים אלו איך אלו ז' עבירות הם מוציאין את העולם מן הסדר הראוי הוא ידוע למשכילים. ומפני כך אמר כי ז' פרעניות באים לעולם בשביל זה, כי כאשר העולם מסודר על סדרו אין כאן פורעניות, כי הש"י סדר העולם עד שאין בו חסרון כלל והפורעניות הוא היציאה מן הסדר מפני החטא שהוא מוציא העולם מן הסדר ולכך יבואו הפורעניות על העולם שהפורעניות הוא היציאה חוץ מן הסדר, וזה שאמר שבעה מיני פורעניות וכו':

ופירוש דבר זה מה שאמר הרעב בא על המעשר ועל החלה, יש לפרש כי השם יתברך צוה לתת אל הלוים המעשר ולתת החלה לכהנים ולהם לא נתן השם יתברך חלק ונחלה בתוך ישראל, ולפיכך אמרו כאן כי כאשר אין נותנין המעשר והחלה למי שראוי לתת אליו, הקב"ה מקפח גם כן פרנסתו ומביא רעב לעולם. ומה שהרעב בא יותר על החלה מן על המעשר, כי החלה שייך דוקא בלחם שהלחם הוא חיותו של אדם דכתיב (דברים, ח) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו', ולא כמו המעשר שאף כי המעשר בזתים ודגן והדגן גם כן חיותו של אדם כשנעשה ממנו לחם, מכל מקום קודם שהוא לחם אינו חיותו של אדם ועל הלחם יחיה האדם. ובפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פז.) מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים שהלחם סועד לבו של אדם, בתורה דכתיב ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, ובנביאי' סעד לבך פת לחם, בכתובים ולחם לבב אנוש יסעד, ובודאי חיותו של אדם בלב הוא ולפיכך גדול החלה מן המעשר. ומ"מ כאשר אין נותנין מעשר הקב"ה מביא רעב לעולם, שאע"ג שאין הפירות נותנים חיות כמו הלחם דכתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם מ"מ משביעין רעבון האדם לפי שעה, ולכך אם אינו מעשר יש בצורת ורעב בעולם אחר שאין נותנין המעשר שאפשר להשביע האדם את נפשו מהם למי שיש לו לתת. ואם אין חלה שהחלה היא חיותו של אדם, אמרו שמביא הקב"ה רעב של כליה שהוא כליון החיות לגמרי. ומפני זה לא זכרו תרומה, מפני כי אין שעור לתרומה כלל וחטה אחת פוטרת את הכרי, ולפיכך אין בחטה אחת לכהן דבר שיוכל להשביע עצמו, אבל מעשר יש שעור בודאי, והחלה שאע"פ שגם לחלה אין שעור מכל מקום כיון שהחלה חיותו של אדם אפי' כל שהוא נמי שוה לו דבר שהוא חיותו. ועוד בחלה כתיב תתנו שיהא בחלה שעור נתינה כלומר שתהא החלה דבר חשוב שנקרא נתינה, וכמו שפירש רש"י ז"ל בפרשת שלח לך ולפיכך הוא חיותו של אדם ולא התרומה ולא הבכורים רק מעשר וחלה:

ובמדרש (ב"ר פ"א) בזכות שלשה דברים נברא העולם בזכות חלה בזכות מעשר ובזכות בכורים דכתיב בראשית ברא אלקים ואין ראשית אלא חלה דכתיב ראשית עריסותיכם ואין ראשית אלא מעשר דכתיב ראשית דגנך ואין ראשית אלא בכורים דכתיב מראשית פרי האדמה. ויש לתמוה מה שזכרו אלו שלשה דברים ולא זכרו גם כן תרומה שהיא נקראת ראשית בכמה מקומות, ועוד קשה למה העולם נברא בזכות אלו שלשה דברים. ופירוש זה כי השם יתברך ברא העולם והשפיע אל הבריות מה שצריך להם, ואם לא שיהיו בעולם גם כן אנשים משפיעים מטובותם לאחרים לא היה ראוי שיברא העולם ולהשפיע להם מה שצריך להם, כי מדה זאת אצל מדת החסד שאין ראוי לעשות חסד אלא אם כן הוא בעל חסד, שכן אחז"ל (מועד קטן דף כח:) דקבר יקברוניה דטען יטענוניה וכו', פירוש כל גמילת חסדים שהאדם עושה ראוי שיהיה נעשה לו גם כן. ודבר זה יתבאר במקומו איך שבעל גמילות חסדים לפי החסד שעושה ראוי שיהיה נעשה לו, ולפיכך אם לא שיהיו בעולם גומלי חסדים משפיעים מטובם לא היה ראוי שיהיה הש"י בורא העולם ומשפיע לו מה שצריך אל העולם, ודבר זה נתבאר למעלה בפרק משה קבל תורה אצל על ג' דברים העולם עומד וכו'. ומפני כי הש"י משפיע לעולם דבר שהוא עיקר חיותו של אדם כמו הלחם שהוא חיות של אדם, והב' שהוא משפיע לעולם דבר שאם לא היה בעולם היה העולם חסר אע"ג שאפשר להתקיים האדם זולתו מ"מ היה האדם חסר, והג' שהשפיע הש"י לעולם דברים אשר אף אם לא היה בעולם לא היה העולם חסר רק שהש"י הטוב ומשפיע לאדם הטוב הגמור. והם ג' מדריגות האחד הוא מוכרח שהוא חיותו של אדם, הב' שיהיה בלא חסרון, הג' שיהיה בטובה ובהנאה. וכנגד זה הם ג' דברים חלה מעשר ובכורים, החלה היא חיותו של אדם ואם יתן חלה הש"י נותן ומשפיע לעולם דברים הכרחיים, ואם יתן מעשר אשר המעשר הוא בפירות ואין חיותו של אדם תלוי בפירות, גם אי אפשר שיהיה מתפרנס כל ימיו בפירות רק שהם השלמת העולם שאם לא היו פירות ויין אין ספק שהיה זה חסרון, וכאשר בני אדם נותנין זה ראוי שיהיה משפיע השם יתברך לעולם גם כן דברים שהם השלמת החסרון, אמנם הבכורים מפני שאין שעור לביכורים רק שדרך האדם שמתאוה ביותר אל פרי כאשר הפרי הוא בביכור שלו והאדם נהנה ממנו, ואין זה רק בשביל הנאה וטובה ולא להשלים חסרון, ולפיכך כאשר האדם משפיע לאחר מדבר שהוא הנאה וטובה יתירה בלבד, ראוי שישפיע השם יתברך לעולם גם כן טובותיו אף על גב שאם לא היה זה בעולם לא היה העולם חסר כלל רק שהם לטובה יתירה:

וכנגד זה תקנו בברכה אשר בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי, ופירש בעל הטורים (או"ח סי' ר"ז) על כל מה שבראת להחיות בהן נפש כל חי, שאף אם לא נבראו לא היה האדם חסר. כי מה שאמר אשר ברא נפשות רבות בו נכללו הדברים שהם הכרחיים לאדם כמו הלחם, שאם לא היו הדברים שהם הכרחיים שהוא חיותו של אדם לא היה דבר בבריאה שהרי אין כאן פרנסה, וחסרונן ר"ל הדבר שאם לא היה בעולם היה זה חסרון, על כל מה שבראת וכו' היינו דברים שאינן חסרון כלל רק לטובה יתירה. אבל לפי הנראה דקדוק הברכה פירושו, אשר ברא נפשות רבות וחסרונן רצה לומר שברא לאדם דברים אף על גב שאינם נותנין פרנסה וחיות לאדם מ"מ צריכים להם להשלים חסרון האדם, כי המים שהאדם שותה לצמאון שלו אבל אינם מפרנסין את האדם ואין נותנים לאדם חיות, רק שהיה מת בצמא אם לא ישתה, ואף אם לא מת היה זה חסרון לאדם, ולפיכך תקנו אשר ברא נפשות רבות וחסרונן, וכן תקנו על כל הפירות שאינם נותנין חיות ופרנסה לאדם כלל רק הם משלימים החסרון. ואחר כך אמר על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי דברים שהם נותנים חיות ופרנסה לאדם וזה לשון על כל מה שבראת וכו' כי חיות האדם קודם בודאי. ומכל מקום אלו שלשה דברים הם בשביל שישפיע האדם כל חלקי הטוב לזולתו, ומפני זה לא זכרו תרומה כי תרומה שהיא כל שהוא אינו כל כך צורך אל האדם, אבל בכורים מפני הנאה בלבד מפרי חדש אפילו בכל שהוא שייך לברך על זה כמו שבארנו למעלה ולפיכך בשביל מעשר שאינם נותנים מעשר בא רעב לעולם:

ויש לך לומר עוד, כי מה שאמר ושלא ליטול את החלה ולא אמר אם אין נוטלין החלה כי הוא תוספות על ראשון שדבר לפני זה שאין מעשרים, ועל זה אמר שלא ליטול את החלה רצה לומר אינם נוטלין את החלה גם כן עד שאין נותנין דבר. אבל אין לומר מתחילה שאין נותנים החלה ואחר כך מוסיפין שלא לעשר, שדבר זה לא שייך כי חלה דבר מועט הוא ואיך נותנין המעשר שהוא אחד מעשרה ולא יתנו החלה שהוא אחד מעשרים וארבעה לבעל הבית ואחד מארבעים ושמונה לנחתום, ולפיכך אמר כאשר אין מעשרין מקצתן רעב של בצורת באה לעולם מקצתן שבעין מקצתן רעבין, ואף אותן שהם רעבין אין רעב של מהומה בא להם, ואם כולם אין מעשרין רעב של מהומה בא לעולם, ופירוש רעב של מהומה שצועקין ורצין במאד אחר הפרנסה עד שיש מהומה ביניהם וזה נקרא רעב של מהומה, ואם מוסיפין שלא ליטול את החלה ומכל שכן שאין מעשרין אז רעב של כליה בעולם. והנה יש שלשה דברים, כי תמצא חסרון בקצת בני אדם, ותמצא חסרון בכל בני אדם דהיינו חסרון לבד, ותמצא ההעדר שהוא העדר לגמרי. ולכך אמר שאם מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין ימצא החסרון במקצת דהיינו מקצתן רעבים ומקצתן שבעים, ואם כולם אינם מעשרין ימצא החסרון בכולן שכולם רעבים, ואם מוסיפין שלא ליטול את החלה אז רעב של כליה בעולם:

ומכל מקום קשה למה לא זכר מתנות עניים שהוא יותר גזל לעניים מן המעשר והחלה, ולקמן אצל ארבע פרקים הדבר מתרבה זכר גזל מתנות עניים וגם פירות שביעית. ולכך יש לדעת כי מה שאמר כאן כי הרעב בא בשביל המעשר והחלה, מפני כי הרעב שהוא בעולם הוא מפני שמסולקת הברכה מן העולם שכאשר אין הברכה מן הש"י אז בא הרעב, ואלו שני דברים דהיינו מעשר וחלה מביאים הברכה בעולם. המעשר כמו שאמרו בפרק קמא דתענית (דף ט.) עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר וכבר התבאר זה למעלה אצל מעשרות סייג לעושר, ושם התבאר הטעם כי השם יתברך צוה שיתן אחד מן עשרה כאלו אמר שיתן מן עושרו שנתן הש"י אחד אל הש"י ולפיכך דוקא אחד מן עשרה כי עד עשרה הם פרטיים ואין בפרטי עושר, אבל העושר הוא בעשרה שאינו מעשר פרטי, וכבר בארנו כי הפרטיים הם עד עשרה ולא עשרה בכלל ולפיכך נקרא עשר בלשון עושר, כלומר שהוא דבר של עושר, ומפני שהוא נותן מן עושרו אל הש"י ראוי לעושר וזהו עשר בשביל שתתעשר רצה לומר שתתעשר לגמרי, ועוד התבאר למעלה והוא ברור ואמת ותבין אותו. וגבי חלה נמי אמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף לב:) שאם אין נותנין חלה אין ברכה במכונס ומארה משתלח בשערים ובני אדם זורעים ואחרים אוכלין שנאמר אף אני אעשה זאת לכם והפקדתי עליכם בהלה וגו' וזרעתם לריק זרעכם ואכלו אותם אויביכם אל תקרי בהלה אלא בחלה ואם נותנים מתברכים שנאמר וראשית עריסותיכם תתנו לכהן להניח ברכה אל תוך ביתך ע"כ, הרי לך כי הברכה היא בשביל החלה והרעב הוא בשביל מניעת החלה. ויש לך להתבונן הטעם שמתברך המפריש את החלה, כי החלה היא מצוה שהיא לבית דהיינו פרנסת הבית ולא כן התרומה שאין התרומה שייך לפרנסת הבית כמו שהיא הלה, ולפיכך הבית של אדם מתברך, כי הברכה שייך לבית שהבית מתברך, כמו שאמרו בכל מקום (כתובו' ק"ג, א') ברכת הבית. וזה שהביא ראיה מן הכתוב דכתיב להניח ברכה אל תוך ביתך, כלומר החלה היא מן העסה שהוא שייך לבית ומתברך הבית בשביל זה, ולפיכך אלו שנים שהם בכלל ברכה. והפך זה גם כן כי מי שאין נותן אותם מתרחק מן הברכה. ויש לך להבין דברים אלו, כי הם דברים גדולים בענין המעשר והחלה:

ויש מקשים על דברים אלו שאמר שבעה מיני פורעניות בא לעולם והלא רעב של בצורת ורעב של מהומה הכל פורעניות אחד, ועוד שאמר על שבעה גופי עבירות והרי מקצתן מעשרין ומקצתן אינם מעשרין וגמרו שלא לעשר הכל עבירה אחת היא, ועוד הרי יש הרבה יותר משבע עבירות שהרי יש מעשר חלה מיתות שאינן מסורות לבית דין ופירות שביעית וענוי הדין, ואחר כך יש גילוי עריות עבודה זרה ושפיכת דמים ושמיטת הארץ. ודברים אלו אין קשיא כי מה שאמר על ז' גופי עבירות פירוש עבירה שעוברים ישראל הדרך הישר והראוי, וכאשר עוברין מקצתן דבר זה נקרא העברת הדרך בפני עצמו, וכאשר הכל עוברין נקרא זה העברת הדרך בפני עצמו, ולפיכך אע"ג ששניהם הם בחטא אחד יקרא זה כל אחד העברת הדרך בפני עצמו, וכן מפני זה בעצמו נחשבים גילוי עריות עבודה זרה שפיכות דמים ושמיטת קרקעות להעברה אחת שאף על גב שהם דברים מחולקים חשבם התנא להעברה אחת אחר שהם מביאים עונש פורעניות אחד לגמרי. ובודאי הם משותפים בהעברה אחת כי גלוי עריות נקרא טומאה כדכתיב ולא תטמאו בהם, וכן שפיכת דמים נקרא טומאה דכתיב ולא תטמא את הארץ, עבודה זרה נקרא טומאה דכתיב למען טמא את מקדשי כדאיתא בפרק קמא דשבועות (דף ח:) ואם כן אלו שלשתן עבירה אחת עבירת הטומאה, וכן יקרא גם כן שמיטת הארץ עבירה עם אלו שלשה כמו שיתבאר. ולפיכך שפיר קאמר שבעה מיני פורעניות באות על שבעה גופי עבירות שקרא מיתות שאינן מסורות לבית דין ופירות שביעית העברה אחת שהם ענין אחד, שבשביל אותו דבר שהם משותפין בו בא הפורעניות ולפיכך העברה אחת היא, לכך נחשב להעברה אחת שבועת שוא וחלול השם שבשביל אותה העבירה שהם משותפים ביחד בא הפורעניות ואין קשיא כלל. וכן יקרא גם כן פורעניות של בצורת ופורעניות של מהומה ופורעניות של כליה לג' פורעניות כיון שכל אחד ואחד יש לו שם בפני עצמו, ולמה לא יהיה זה ג' מיני פורעניות מחולקים:

דבר בא לעולם וכו'. יש לשאול מה ענין הדבר אל הפירות שביעית, אף כי נאמר כי הדבר שייך אל המיתות האמורות בתורה, כי כאשר לא נמסר בידם אותם הראוים למות יבא הדבר לעולם וימותו מעצמם, אבל מה ענין פירות שביעית אל הדבר. יש לך לדעת כי תמצא בפירות שביעית מה שלא תמצא בשאר הדברים, כי אף אם תמצא ערלה וכלאי הכרם שיש לבערם מן העולם דבר זה מפני שהם אסורים בהנאה, אבל פירות שביעית אינם אסורים בהנאה שהרי מותר לאכלם, וצוה עליהם לבערם מן העולם כאשר מגיע הביעור והביעור הזה שהוא מבער אותם מן העולם שהוא מפקירם במקום דריסת רגלי אדם ורגלי בהמה עד שהם מבוערים מן העולם. ועוד כי התורה צוה בפרט על ביעור הפירות וזה גוף המצוה לבער אותם מן העולם, ודבר זה לא תמצא בשום מקום שהתורה קבעה על דבר זה מצוה, ולפיכך על פירות שביעית שצוה בתורה לבער אותם מן העולם, יבא הדבר שמבער הבריות מן העולם, שצוה לבער פירות שביעית מן העולם ויהיה הפקר לכל בין לאדם ובין לחיה, וכאשר לא עשה האדם דבר זה נעשה האדם הפקר לגמרי למשחית עד שאינו מבחין בין טוב לרע ודבר זה מבואר:

ויש לך להבין כי יש בדבר שני דברים, האחד שהמלאך הוא משחית ביד חזקה וכדכתיב (שמואל ב', כד) ויאמר למלאך הרף ידיך כלומר שאל יפעל ביד חזקה, והשני כי נמסרו בני אדם להפקר ביד המשחית שאינו מבחין בין טוב לרע. ועל זה אמרו כי אם לא יקיימו מיתות בית דין האמורות בתורה שמחוייבים להמית בכח דין ואינם עושין, בא מלאך שהוא משחית בכח ודומה הדבר שבא בכח גדול כמו דין ב"ד הוא בכח שצריכים ב"ד לעשות מעשה ולהמית, ואם אינם מפקירים הפירות של שביעית במקום הפקר לכל יהיה נעשים הם הפקר לכל המשחית בהם. ולפיכך אמר שהדבר בא על מיתות שאינן מסורות לב"ד ועל פירות שביעית וכאשר עוברים אלו ב' חטאים שיש בהם אלו שתי בחינות, יבא הדבר עליהם שיש בו אלו ב' דברים. ויש לפרש גם כן בשביל שלא הפקירו פירות שביעית בא הדבר, עד שאין כאן מי שיאכל וממילא הפירות מרקיבין כדין פירות שביעית ולפיכך הדבר בא שיהיה נעשה הדין בפירות שביעית כראוי, אבל אין נראה שאין המדה הזאת שוה דאם היה בא החרב עליהם והיו מתים בחרב היו הפירות נרקבים. ומ"מ י"ל שהיה האויב לוקח הפירות, מ"מ הראשון נכון למבין דברי חכמה מענין הדבר ודבר זה מבואר:

חרב בא לעולם. יש לך לדעת כי הדין נקרא חרב לפי שהוא גוזר ופוסק הדין כמו החרב שהוא גוזר ופוסק, ולפיכך אם מונע הדין ואינו גוזר ואינו חותך הדין בא החרב. ובכמה מקומות שמשו חכמים בלשון זה לומר גזר דין נחתך הדין על פיהם, שתראה מפורש כי שייך חתיכה וגזירה בדין, ולפיכך אם מעכב הדין שאינו חותכו, או שחותך הדין שלא כראוי, או המורה בתורה שלא כהלכה שגם המורה הוראה גוזר וחותך ההוראה, וכאשר מתקלקל בגזירה עונשו מדה כנגד מדה שיבוא חרב לעולם, כי כל מדותיו של הקב"ה הם מדה כנגד מדה ואין לך מדה כנגד מדה יותר מזה ודבר זה גם כן מבואר: