דרך חיים (מהר"ל)/פרק ה משנה ז
פרק ה משנה ז[עריכה]
שבעה דברים נאמרו וכו'. פירוש אלו ז' דברים שנאמרו בגולם ושבעה בחכם. תחלה יש לך לדעת כי כל השבע מדות שנאמרו כאן שיש אל השכל היינו שאינו יוצא מן הסדר הראוי מה שהדעת מחייב, והשכל משער כל הדברים ומגביל אותם, והיוצא מן הסדר הראוי אין ספק שהוא יוצא מן השכל כי הסדר הוא עצם השכל. ולפיכך כל ענין החכם ומדות שלו משוער ומסודר. ולכך אמר חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו, דבר זה ראוי לפי הסדר אשר הסדר מתחייב מן השכל, וכן אינו נכנס לתוך דברי חבירו כי לא היה זה סדר כלל כאשר אחד יכנס לתוך דברי חבירו, ואינו נבהל להשיב כי אם היה נבהל להשיב היה משיב במהירות ואין זה סדר, והוא שואל כענין ומשיב כהלכה הכל הוא מפני הסדר, כי אם היה שואל שלא כענין דבר זה היה נקרא שהוא יוצא מן הסדר ולפיכך הוא שואל כענין, וכן מה שאמר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון הכל הוא לפי הסדר אשר הדעת מחייב הסדר והשעור, ועל שלא שמע אומר לא שמעתי שאם לא כן היה זה יציאה מן הסדר כאשר היה משנה, וכן מה שמודה על האמת ואינו מהפך האמת לשקר אין לך יציאה יותר מזה אם היה עושה זה. והפך זה בגולם, כי הגולם שהוא חמרי וחסר השכל אשר ממנו השעור והסדר ולפיכך נמצא אצלו הכל לפי סדר, ולפיכך אמר וחילופיהן בגולם שיוצא תמיד מן הסדר:
וכבר אמרנו לך פעמים הרבה שאין לפרש דברי חכמים באומדנא בלבד, כי מאחר שאמר ז' מדות בחכם ובודאי מנינא אתא לאשמועינן דוקא כי ראוי שיהיה ז' מדות בחכם לא פחות ולא יותר. וזה כי בא להגיד כי השכל הוא מסודר ולפיכך אמר שיש בו ז' מדות, כי הדבר הוא מסודר ע"י ז' דברים לא פחות ולא יותר ועל ידם הוא מסודר לגמרי. ומפני שאמר כי החכם הוא מסודר כמו שראוי אל השכל אמר שיש לו ז' מדות אשר על ידם הוא מסודר. וזה כי כל סדר הוא השווי ואם לא הי' אל הסדר השווי לא היה זה סדר, ואשר יוצא מן הסדר הוא יוצא מן השווי לגמרי. והשווי לגמרי הוא האמצע שאינו נוטה לשום צד. והנה הנקודה האמצעית סדר שלה ע"י ז', וזה שהוא עומדת באמצע אינו נוטה לא למעלה ולמטה לא לפנים ולא לאחור ולא לצדדין עד שכל אמצעי סדר שלו ז', שהרי מה שאין כאן נטיה לא לימין ולא לשמאל ולא לשום צד שהם ששה צדדין רק יש לה האמצעי דבר זה הם ז' דברים לגמרי. וכנגד זה אמר שהחכם יש בו ז' דברים שכולם הם מורים על הסדר עד שהוא מסודר לגמרי. ויש לך להבין שזכר ז' דברים שכולם אינם יוצאין חוץ מן הסדר הראוי רק נשאר על הסדר, ובשביעי אמר ומודה על האמת והוא כנגד האמצעי עצמו, שהאמת הוא דומה לאמצעי בעצמו שהרי זה עצם האמת שאינו יוצא מן נקודת האמצעי כלל. וזה תבין מן אותיות אמת שהאות האחד בראש האל"ף בי"ת, והאמצעית אות מי"ם שהוא באמצע אלפ"א בי"ת, ואות תי"ו בסוף אלפ"א בית"א, ותדע מאד דברים גדולים שנרמזים במלת אמת, כי האמצעי שהוא האמת הגמור אליו מצורף שתי הקצוות וכאשר יש אמת אז האמת נושא הקצוות עד שהאמת נושא הכל. ודבר זה דומה לישראל שהם זרע אמת כלו על ידם נסמכים הקצוות שהם אומות העולם שהם טפלים אל האמת, ומפני זה יש קיום אל הכל אף דבר שהוא נוטה מן האמצעי שהוא האמת בעצמו. לפיכך אל אות מ' שהיא מורה בפרט על האמת מפני שהמ"ם באמצע אלפ"א ביתא אשר האמצע הוא האמת, נסמכים אליו האל"ף והתי"ו שהם הקצוות ובזה תדע כי האמת הוא נושא הכל שהרי הוא נושא הקצוות, ולפיכך בזכות ישראל שהם זרע אמת עומדים האומות שהם נוטים מן האמת. ומה שהאמת הוא דומה אל האמצעי בארנו זה למעלה, כי האמת אין לו נטיה מן היושר כלל וזהו ענין האמצעי שאין לו נטיה מן היושר שהרי הוא האמת בעצמו ולא שייך אצלו נטיה. אבל השקר הוא נוטה מן היושר ולפיכך אותיות שקר הם בסוף אלפ"א בית"א, כל זה מפני כי השקר יש לו נטיה מן היושר:
ועוד יש לך לדעת, כי השקר הוא בלתי נמצא והוא נעדר בעצמו, והאמת הוא הפך כי אין באמת העדר רק הוא נמצא והשקר אינו נמצא, ולפיכך האמת דומה אל האמצעי שהאמצעי רחוק מן הקצה כי הקצה מפני שהוא קצה הוא קרוב אל העדר, אבל האמת שיש לו מציאות והוא נמצא דומה אל האמצע שכל אמצע רחוק מן ההעדר, והשקר דומה אל הקצה קרוב אל ההעדר כי הסוף הוא ההעדר. ולפיכך המ"ם שהוא אות האמצעי באל"ף בית"א הוא מורה על האמת והקצוות טפלים אל האמצע, והפך זה האותיות שקר שהם נוטים אל הקצה לגמרי כי הם בסוף אל"ף ביתא. ומה שאין בו התי"ו שהוא בסוף יותר, כי האמת והשקר הפכים ואין ראוי האות של אמת שיהיה בתוך השקר מאחר שהם הפכים. ועוד כי התי"ו אף על גב שהוא בסוף אינו קצה נחשב כאשר היא עומדת בגבול ומגביל האל"ף בית"א לא נקרא זה קצה אבל הם עומדים בגבול, לפיכך האל"ף והתי"ו שהם אותיות שהם על הגבול הם באמת כי האמת אינו יוצא מן הגבול, אבל אותיות שקר הם נוטים אל הקצה שאין בהם הגבול ודבר זה ברור מאד למי שמבין. ואותיות שקר מהופכים ומבולבלין השי"ן קודם ואחר כך הקו"ף ואחר כך הרי"ש ואין זה סדר לא דרך פנים ולא דרך אחור, כי השקר אין לו סדר כלל ואלו האותיות של אמת הם מסודרים שהאמת הוא הסדר ודבר זה מבואר. והנה בשביל זה אמר מניינא, כי ראוי שיהיה לו שבעה מדות דוקא. ומה שאמר שבעה דברים בגולם ולא בעם הארץ דגולם רצה לומר שאין לו חכמה אנושית ואלו עם הארץ רוצה לומר שאין לו תורה, וזה אין רוצה לומר כאן רק שאין לו חכמה אנושית ואין להאריך כאן. ואינו נבהל להשיב, שאינו משיב במהירות עד שהוא נבהל להשיב אבל המשיב בנחת משיב בישוב הדעת. ופירוש שואל כענין שמדקדק לשאול בטעם שיתן טעם לדבריו. וכן מה שאמר ומשיב כהלכה, שמשיב דברים שהם קרובים אל האמת עד שהם הלכה, ולא אמר ומשיב כענין שלא היה משמע רק שנותן טעם לדבריו ולא שהם קרובים אל ההלכה לגמרי, ולא שייך לומר שהוא שואל כהלכה רק שהוא שואל כענין ורוצה לומר שהוא שואל לפי הראוי בטעם עד שהשאלה ראויה לשאול לפי הענין. וגם זה נקרא שואל כענין, כאשר עומדים במסכתא הזאת והוא שואל בה ודבר זה נקרא כענין דהיינו שהוא שואל לפי המשא והמתן שיש בענין זה, אבל אם שואל ממסכתא אחריתא אפילו אם שואל לפי השכל נקרא זה שואל שלא כענין שאין זה כענין ממה שעומדין בו ושואל ומשיב דבר אחד הוא כמו שאמרנו ולכך הם ז' ולא יותר: