משנה אבות ג יג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה יג | >>
רבי עקיבא אומר, שחוק וקלות ראש, מרגילין[1] לערוהלט.
מסורת, סייג לתורה.
מעשרות, סייג לעשרמא.
נדרים, סייג לפרישות.
סייג לחכמה, שתיקהמב.
- ^ בחלק מכתה"י ובמחז"ו: את האדם
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
- שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ,
- מַרְגִילִין [נ"א: אֶת הָאָדָם] לְעֶרְוָה.
- מָסֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה.
- מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעֹשֶׁר.
- נְדָרִים, סְיָג לִפְרִישׁוּת.
- סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה.
רבי עקיבה אומר:
- שחוק, וקלות ראש - מרגילין לערווה.
- הוא היה אומר:
- מסורת - סייג לתורה.
- נדרים - סייג לפרישות.
- סייג לחכמה - שתיקה.
כשידור אדם נדרים ויקיימם, יעלה בידו קניין ההמנע ממה שירצה שימנע ממנו, ויתחזק לו הקניין ההוא, ויקל עליו הפרישות רוצה לומר השמירה מהטומאות, כמו שאמרו בחגיגה "בגדי עם הארץ, מדרס לפרושים":
מסורת סייג לתורה - המסורת שמסרו לנו חכמים בחסרות ויתרות שבתורה, הם גדר וחיזוק לתורה שבכתב, שעל ידיהם אנו מבינים כמה מצות איך יעשו אותם. כמו בסכות בסכת בסכת, שנים חסרים ואחד מלא, שממנו אנו לומדים להכשיר סוכה בשלש דפנות. וכגין מועדי ה' אשר תקראו אתם, שנכתב חסר בשלשה מקומות, ללמד, אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו מזידים, אתם אפילו מוטעים מ:
מעשרות סייג לעושר - דכתיב עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר [תענית ט']:
נדרים סייג לפרישות - בזמן שאדם מתחיל בפרישות ומתיירא שלא יעבור, מקבל עליו בלשון נדר שלא יעשה כך וכך, ועל ידי כן הוא כובש את יצרו:
סייג לחכמה שתיקה - במה אנן קיימין, אי בשתיקה מדברי תורה, הרי כבר כתיב והגית בו וגו"אי בשתיקה מרכילות ולשון הרע וקללה, דאורייתא נינהו. הא אינו מדבר אלא בשתיקה מדברי הרשות שבין אדם לחברו, שיש לו לאדם למעט הדבור בהם כל מה שאפשר. ועליהם אמר שלמה (משלי יז) גם אויל מחריש חכם יחשב מג:
שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. פי' הר"ר יונה כלומר אבל כובד ראש והיראה הוא סייג לעריות שכל המשנה הזאת מדברת בסייגים ע"כ. והא דלא תנן הכי בהדיא כמו באינך. משום דבהכי אשמעינן טובא. דשחוק וקלות ראש מרגילין בהרגל תמידי. משא"כ אלו תנן הסייג דלערוה הוא כובד ראש והיראה. לא הוה משמע מיניה אלא דשחוק וקלות ראש מביאין לידי ערוה. אבל לא שמרגילין כ"כ במד"ש:
מסורת סייג לתורה. מ"ש הר"ב אתם אפי' שוגגים אתם אפי' מזידים. אתם אפי' מוטעים. בגמ' ספ"ב דר"ה דף כ"ה. ופירש"י שוגגים מאליהן כסבורין שהוא ראוי להתעבר. מוטעין. מוטעים ע"י עדי שקר. ע"כ והא דמזידים. כך העתיקו ג"כ התוס' דף כ"ב בד"ה להטעות וכו' אבל הרמב"ם בספ"ב מהלכות קדוש החדש העתיק אנוסים:
מעשרות סייג לעושר. במד"ש דבמשנה ירושלמית גורס מעשרות סייג לתורה ופירש שע"י כן יוכלו מקבלי המעשר להחזיק בתורה וללמדה כמאמרם ז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי תרומה [וכבר כתבתי במשנה ט"ז דפ"ק דמעשרות [שהוא] שם לכלל המתנות] והר"ר ישראל פי' דכתיב (דברים י"ד ) ואכלת לפני ה' אלהיך [וגו'] מעשר דגנך וגו' למען תלמד ליראה את ה' אלהיך. ע"כ:
נדרים סייג לפרישות. פי' הר"ב בזמן שאדם מתחיל בפרישות וכו' מקבל עליו בלשון נדר וכו'. עמ"ש בריש נדרים בדבור כנדרי כשרים וכו':
סייג לחכמה שתיקה. ולא אמר שתיקה סייג לחכמה כמו באינך. שכן דרך לשנות כך באחרון להודיע שהוא אחרון. כ"כ בדרך חיים. ובמד"ש כתב דשאני הא לפי שאין שום סייג לחכמה כי אם השתיקה בלבד. ולהכי תני סייג קודם. כלומר סייג החכמה אינה אלא שתיקה. משא"כ אינך דאע"ג שכל אחד סייג לתתו דבר. מ"מ יש לאותו דבר ג"כ סייג אחר מלבד זה:
שתיקה. פירש הר"ב מדברי הרשות וכו'. ועליהם אמר שלמה (משלי י"ז) גם אויל מחריש חכם יחשב. ומכיון שהאויל כשמחריש יחשב לחכם. שמעינן מינה דכל השותק הרי הוא חכם. ועוד דלעיל מיניה כתיב חשך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה ועליה קאי גם אויל וגו' ולפי שלשון המשנה סייג לחכמה. ניחא ליה להר"ב למינקט קרא דכתיב ביה חכם:
(לט) (על המשנה) שחוק וקלות ראש כו'. כלומר אבל כובד ראש והיראה הוא סייג לעריות. שכל זאת המשנה מדברת בסייגים. הר"ר יונה. ולא תני הסייג, משום דלא הוה משתמע דמרגילין אלא דמביאין לידי ערוה. מד"ש. ועתוי"ט:
(מ) (על הברטנורא) שוגגים מאליהם, כסבורים שהוא ראוי להתעבר. מוטעים ע"י ערי שקר. רש"י:
(מא) (על המשנה) מעשרות כו'. במשנה ירושלמי גרס מעשרות סייג לתורה ופירש שעי"כ יובלו מקבליה לחהזיק בתורה וללמדה. כמאמרם ז"ל לא נתנה התורה אלא לאוכלי תרומה. [ומעשרות שם לכלל המתנות] והר"ר " ישראל פירש דכתיב ואכלת וגו' מעשר דגנך וגו' למען תלמד ליראה וגו'. מד"ש:
(מב) (על המשנה) סייג לחכמה שתיקה. ולא אמר שתיקה סייג לחכמה, דשאני הא לפי שאין שום סייג לחכמה כי אם השתיקה בלבד, להכי תני סייג קודם. משא"כ אינך דאע"ג שכל אחד סייג לאותו דבר, מ"מ יש לאותו דבר סייג אחר מלבד זה. מד"ש:
(מג) (על הברטנורא) ומכיון שהאויל כשמחריש יחשב לחכם שמעינן מינה דכל השותק הרי הוא חכם. ועוד דלעיל מיניה כתיב חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה:
שחוק וקלות ראש: ביד בהלכות דעות פ' שני סי' ז' ורפכ"א דהלכות איסורי ביאה וסוף הלכות נדרים:
מסורת סייג לתורה: פירש בערוך הן סימנים שעשו חכמים לסדר התורה בפיהם. והר"ר יהוסף ז"ל בשם ס"א מסרות:
מעשרות סייג לעושר: כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל בכל הספרים לא מצאתי זה:
סייג לחכמה שתיקה: שם בהלכות דעות סימן ה':
יכין
רבי עקיבא אומר: התנא מנה כאן ה' סייגים לבלי לבוא לסבת חטא:
שחוק: כולל לעג, [שפאטטען] בל"א כמ"ש שחוק לרעהו אהיה [איוב י"ב ד']. וכ"כ היתול, [שפאס] כמו הלא משחק אני [משלי כ"ו י"ט].
וקלות ראש: [לייכטזין]:
מרגילין לערוה: (א) ע"י זלזל כבודו אפשר שיחטא האדם. ולכן זנות שהוא המיוחד שבחטאים שא"א בלי השתתפות בו ב' בנ"א, ואפשר שינצל ממנה ע"י שיתבושש מלתבוע אותה לדבר עבירה, או ע"י שיתיישב יפה מה תהא בסופו כשאפשר שיתפרסם קלונו בקהל. וביותר כשיעמוד לעיניו הבושה השמור לו בעולם הנצחי, וחרפתו לא תמחה, אבי דרי חושבנא. אולם ע"י הצחוק והליצנות יחד, יהיו גיסי אהדדי האיש והאשה ויתחברו יחד ולא יתבוששו. וע"י הקלות ראש, לא יחשוב כי אחריתו מרה כלענה. נמצא שאלה ירגילוהו לערוה. מוהו לא קאמר עצבות וכובד ראש סיג לפני ערוה. דעצבות וודאי מדה גרועה היא מאוד, ואין השכינה שורה עם העצב [שבת ד"ל ע"ב]. וכובד ראש נמי רק בשעת התפלה יפה [כברכות ד"ל ע"ב], ושניהן מניעות גדולות בעבודת ה'. אבל אמר התנא שכשלא ישגיח היטב בעין פקיחא שלא תתהפך השמחה לשחוק, וקלות הגוף לקלות הראש, יפול גם ברשת החטא הנורא הזה של זנות:
סייג לתורה: (ב) ע"י שכלו אפשר שיחטא האדם, שאפשר שיחשוב תהו ח"ו על התורה אולי חלו בה ידי אדם להוסיף או לגרוע בה דבר. לפיכך מזכירו התנא, כי כבר הסייג והגדר בנוי, ע"י המסורת שנמסר לנו בה אפילו כל מלא או חסר, וכל האותיות שבתורה מנויים לנו, ואפילו על כל טפת דיו קטנה שבה, כנקודות בעל איזה מלות, אנחנו יושבים עליה ז' נקיים, וא"כ איך אפשר שהוסיף או גרע בה אדם שום דבר:
סייג לעושר: (ג) ע"י ממונו ועשרו אפשר שיחטא האדם. שיגאה לבו בעשרו לאמור, לי כסף ולי הזהב, והן כל אלה ידי עשתה לי את החיל הזה. אולם המעשר הוא סייג לעושר, שעל ידו נקל לו לזכור כי לה' הארץ. ורק כשכיר שנה הוא יושב בקנייניו, ונותן שכרו והולך:
נדרים סייג לפרישות: (ד) ע"י רדפו אחר תאות הגופניות אפשר שיחטא האדם. ואפילו יעשה לפניהן גדר לפרוש גם מההיתר, יש לחוש שאם על האיסיר אינו חושש, מכ"ש שלא יחוש מלעבור על הגדר המותר מהתורה. להכי יעץ התנא, נדרים סייג לפרישות מהתאוה דאז ישתמר מלחטוא בתרתי, בהנדר, ובהאיסור:
סייג לחכמה שתיקה: (ה) ע"י לשונו אפשר שיחטא האדם, דע"י רוב דברים, גם בלי דעת ידבר לה"ר רכילות לצנות וכדומה. אמנם סיג לחכמה שתעמוד לו שלא יבוא לחטוא בלשונו, היא השתיקה. [ידידי הרב מהו' זעליג חר"פ נ"י מחאדזעשען עוררני לומר דה"פ, משום דכל חכמה שאדם לומד, אם רצה לעשות לה סיג שלא יאבדה כל כך מהר, לא יחטוף מהר מעניין לעניין דהו"ל כזורע חטה שעורה וחרצן במפולת יד, שלא יקווה לעשות ענבים טובים, כי כאשר זרע כן יגדל כלאים., וכמשחז"ל [עירובין נ"ד ב'] העושה תורתו חבילות. חבילות, מתמעט, וכמ"ש כבר לעיל בפ"א מט"ו. אבל צריך להמתין מעט בין עניין לעניין, להתישב יפה על מה שלמד, למען ישתרש העניין במחשבותיו היטב, ויך שרשיו כלבנון. וכן אמרו חז"ל [בריש תורת כהנים] שההפסקות היו משמשות ליתן רווח למשה להתבונן יפה בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש רבי עקיבא היה מקהל גרים שהרי יוסף אביו היה גר כמו שנזכ' בפר' תפלת השחר שלא היה לו זכות אבות והיה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר באחרון מברכות ובפרק הקומץ רבה ובראשון מבתרא ובמכילתא והיה מאותן שנכנסו לפרדס והוא לבדו נכנס בשלום ויצא בשלום כמו שנזכר בפ' אין דורשין ועליו אמר בן עזאי בנדרים בפרק נערה חבל עליך בן עזאי שלא שימשת את רבי עקיבא ועליו אמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לחסידות וכן היה אומר כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור כמו שנזכר בפ' אלו עוברין והוא היה מאותן ארבעה שחיו מאה ועשרים שנה משה והלל ורבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא כמו שנזכר בסוף ספרי והיה תלמידו של רבי אליעזר כמו שנזכר בפרק ארבע מיתות בסנהדרין והיה חולק עליו כמו שנזכר בפסחים בפרק ואלו דברים ובפרק רבי אליעזר דמילה וכן היה אומר לרבי יהושע רבי הרשני לומר דבר ממה שלמדתני כמו שנזכר בפ' אם אינן מכירין בראש השנה והיו גדולי התנאים תלמידיו והסתמות כולם נסתמו לפי דעתו כמו שאמרו בפרק אלו הן הנחנקין סתם מתני' רבי מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא וגם הוא היה תלמידו של נחום איש גם זו כמו שנזכר בפרק מי שמתו נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא ובפ' אין דורשין אמרו ששימש אותו עשרים ושתים שנה וכן בפרק שלישי משבועות וכן בפרקא דחסידי וכן בפרק בני העיר אמרו שאל רבי עקיבא את רבי נחוניה הגדול ולמד לפני רבי טרפון אבל מרוב פלפולו נתחדד הרבה עד שנחשב חבירו והלכה כרבי עקיבא מחבירו ואפי' מר' טרפון כמו שנזכר בפ' הכותב:
שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. השחוק ידוע ואינה מדת ירא חטא והעצב היא יוצאת מנפש דואגת בקרבה על שאינה יכולה להשלים את חוקה וכמו שאמרו בפרק אין עומדין וסמכו לזה בכל עצב יהיה מותר והשוחק תמיד בלי ספק יהיה עסקו עם הנשים כי מדתו כמדתן וזהו כל חפצן וקלות ראש גם כן הוא ממדת הכסילים קלי עולם שהוא מיקל את ראשו ללכת ככסיל דרך הדיוטות בין בהלוכו בין בדיבורו וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא הרי שבהלוכו ודבורו הראה לכל לבו החסר ומי שהוא חושב ששכינה למעלה מראשו יושב בפניו בכובד ראש וכמו שאמרו מלא כל הארץ כבודו בא' מקדושין ובפרק כיצד מברכין בברכות והפך קלות ראש גם כן הוא הצניעות ואמרו באחרון מברכות לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח וכן הוא הפך היראה שאמרו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ולמדו זה מהכתוב עבדו את ה' ביראה ואלו המדות שהם עצב וכובד ראש הם סייג גדול לערוה כי זאת המשנה בסייגים היא מדברת אבל רצה התנא להחמיר לומר כי הפך אלו המדות והם שחוק וקלות ראש אל תחשוב שאין בהם אלא מדת כל אדם הבינונים והעצב והכובד אינם אלא מדת החסידים אבל המדות האלה הם מרגילין לערוה כי בלא ספק יכשל בערוה וכמו שאמרו בנדרים פרק אלו מותרין כל הכופה בנשים סופו בא לידי עבירה וכל שכן השוחק והמיקל ראש שהוא בלי ספק יכשל בעריות שזהו פרי שתי מדות אלו ואמרו במסכת כלה והביאוה בשבת בפרק במה אשה ובפ' מי שמתו כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו הסתכל במקום התורף ולזה מנה הכתוב במלחמת מדין טבעת עם כומז שהוא מקום זמה:
מסורת סייג לתורה. כל אלה הדברים אשר יספר אחר כן הם סייג וגדר לשמור שלא יכנס בהם האדם לשנותם ולבטלם כמו שאדם עושה סייג לכרמו שלא ינהגו בו עוברים ושבים מנהג הפקר והוא מלשון סוגה בשושנים והמסורת שמסרו לנו חכמים במלא וחסר הם שומרים תורה שבכתב שעל ידי המסורת יצאו לנו כמה מדרשות בתלמוד כמו בסכת בסכת בסכות קרנת קרנת קרנות והרבה כיוצא בהם והרבה דינים מהתלמוד הם יוצאים על פי המסורת כמו אשר תקראו אתם שהוא חסר בשלשה מקומות ודרשו ממנו אתם אפי' שוגגין ואפי' מזידין ואפי' מוטעין:
מעשרות סייג לעושר. זהו כנגד מחשבתן של בני אדם אשר עיניהם רעה בשלהם כי חושבים חסרון בנכסיהן מה שנותנים מהמעשרות גם מהצדקות ואמרי' בפ' מציאת האשה לאו כדין מתלין מלח ממונא חסר כלומ' שקיום הממון הוא כשמחסרין אותו כמו שהמלח הוא סיבת קיום הבשר מפני שמחסרו מהלחות אשר בו אשר הוא סיבת סרחונו והמלח מייבשו ומקיימו והתנא אמר דבר גדול מזה שמקיימו ומוסיף עליו כמו שנא' יש מפזר וכוסף עוד כי לא אמר סייג לנכסים מעשרות אלא סייג לעושר וכן דרשו בילמדנו עשר תעשר עשר כדי שתתעשר וכבר הביאו שם מעשה באדם אחד שהיתה לו שדה המוציא' אלף מדות ומתפרנס ממנה אחר שהיה נותן מאה למעשר ובשעת פטירתו אמר לבנו לעשות כן ועבר על צוויו ובכל שנה ושנה היתה פוחתת והולכת עד שלא הוציא' אלא המעשר ממה שהיתה למודה ואמרו לו קרוביו עד עתה היית אתה בעל הבית והקב"ה כהן ועכשיו הקב"ה בעל הבית ואתה כהן שנוטל המעשר וכן הוא במדרש ואלה שמות רבה וכבר הקשו במסכת תעני' על מה שדרשו עשר כדי שתתעשר ומי שרי לנסויי קב"ה והא כתיב לא תנסו את ה' אלהיכם ותירצו חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די והנה נתבאר כי המעשרות סייג לעושר מהכתוב ומהקבלה ומהנסיון ואין במשניות שלנו מעשרות סייג לעושר אלא בקצתן:
ונדרים סייג לפרישות. הפרישות הוא המחמיר על עצמו לאוסר דברים המותרין לו כדי שלא יכשל בדברים האסורים כמו הנזיר שפורש מן היין כדי שלא יתקלקל בעבירה. וכמו שאמרו בסוטה ובנזיר בתחלתם ובברכות פרק הרואה למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהשכרות מביא לידי זמה שנא' זנות יין ותירוש יקח לב וכתיב למי אוי למי אבוי וגו' למאחרים על היין וכתיב עיניך יראו זרות הם הנשים הזונות שנקראו זרות שנאמר להצילך מאשה זרה והנזיר נקרא פרוש כמו שתרגם אנקלוס נזיר אחיו פרישא דאחוהי ובפרק חזקת הבתים אמרו כשחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין והאוכל חולין בטהרה כדי שלא יכשל לאכול תרומה וקדשים בטומאה נקרא גם כן פרוש וכמו ששנינו בפרק אין דורשין ומייתי לה בפרק בנות כותים בגדי עם הארץ שאינו אוכל חולין בטהרה הם טמאים כמו מדרס הזב לפרושים האוכלים חוליהם בטהרה ועל זה אמרו בראשון מע"ז נקיה מביאה לידי פרישות ואומר התנא כי לפי שהפרוש נכשל בפרישותו לאכול חולין בטומאה או שאר דברים שרוצה לפרו' מהם ואין בזה עבירה מן התורה ולפעמים יבא לידי מכשול בפרישותו. הדבר שהוא סייג לזה הוא הנדר שיאסור עליו הדבר ההוא בנדר או יאסור בנדר עליו דברים המותרים אם יעבור על פרישותו ומתוך חומר הנדרים יהיה נזהר בפרישותו ויכוף את יצרו ולולי זה לא הותרו הנדרים שהרי קרא הכתוב אל הנזיר חוטא וכמו שאמרו בראשון משבועו' ובכריתות פרק המביא ובנזיר ובנדרים ובפרק החובל ובמסכת תענית כמו שכתבנו למעלה ואמרו בירושלמי לא דייך מה שאסרה עליך תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים כי לא הותר לאדם לצער את הגוף אלא לפרוש מן העבירה ובראשון מנדרים וכן בראשון מנזיר אמרו אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא פעם אחת בא לידי אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית שערך זה הנאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי לשאוב מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטרדיני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי חמדתיו ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני ירבו כמותך נודרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ואמרו בויקרא רבה כי הלל היה נכנס לבית המרחץ והיה אוכל ואומר אורח בא אלי וכבדתיו והיו אומרים לו וכל יום באים אליך אורחים והוא אומר זאת הנשמה היא באה בכל יום כאורח ואכבדנה כמי שמכבד האורח להאכילו ולהשקותו לרוחצו. ואמרו בירושלמי רבי אלעזר הוה מצמית פריטי כולה שתא כדי לאכול מכל מין ומין ויש מפרשים שהיה עושה כן כדי לברך על ההנאה ולהזכיר שם שמים וטוב הוא זה ג"כ אבל האמת הוא שהיה עושה כן שלא לצער הגוף מתאוות העולם וכתיב יודע צדיק נפש בהמתו ועוכר שארו אכזרי ותורתינו השלימה לא אסרה ההנאות ואסרה הריבוי בהם וחייבה מיתה לזולל וסובא על כן אמר התנא כי הנדרים שהם לעשות סייג לפרישות הם הנבחרים לא שאר נדרים והלא אמרו בנדרים פרק ואלו מותרין אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות ואפי' נדרי גבוה אסורין אלא כמו שהיה הלל עושה שמביא בשבתו לעזרה וסומך עליה כמו שנזכר בראשון מנדרים ואמר נדרים סייג לפרושות ולא השבועות כי העובר על השבועה הוא עובר עליה בשעה קלה והנדר הוא קיים עליו ואף אם יעבור היום על נדרו גם למחר אסור לעבור עליו ולכן הוא יותר סייג הנדר מהשבועה זה דקדק רבינו יונה ז"ל ובנדרים פרק ואלו מותרין אמר כי לא זריז בתנאיה אבל באיסוריה מזדהר ולזה הנדר הוא סייג לפרישות ובערוך פירש כינוי נדרים שתיקנו חכמים הם סייג לפרישות שהוא פורש מלהזכיר השם הנכבד:
סייג לחכמה שתיקה. כבר דברנו בפרק ראשון במעלת השתיקה ולא הוצרך התנא לדבר בה אבל סנפה לאלו הסייגים להודיע כי גם היא סייג לחכמה וכן כתוב חושך אמריו יודע דעת ובהרבה מקומות מזכירין חכמים חכמה אחר תורה כמו שאמרו בסוטה פרק ראשון ובמגילה בפרק ראשון על משה רבינו ע"ה שהיה אב בתורה אב בחכמה ומה הוא זה ומה הוא זה ונראה כי התורה היא שמסר הקב"ה למשה והחכמה היא מה שאדם מתחכם ומוציא מלפלפולו וכמו שאמרו בפרק במה מדליקין קבעת עתים לתורה פלפלת בחכמה והודיע התנא שהחכם אם ירצה שתתקיים חכמתו בידו ולא ישכחנה ישתוק הרבה כי על ידי דיבור חכמתו משתכחת ממנו והסייג שלה היא השתיקה והתנא ידע זה מחכמתו ומפלפולו והודיע כן לחכמים כנ"ל. ורבינו משה ז"ל פירש תורה תלמוד התורה בביאור מצותיה וחכמה מעשה בראשית ומעשה מרכבה שהם לפי דעתו חכמת הטבע וחכמת האלהות וכבר כתבנו מזה בחלק שני מזה הספר הרבה:
שחוק וקלות ראש וכו'. כבר בארנו למה סדר רבי עקיבא אחר מאמר רבי ישמעאל שלפני זה, מפני שהיו חבירים בזמן אחד. ולספרים שגורסין במאמר שלפני זה ר' שמעון, או אם אתה רוצה לחבר המאמרים בעצמם, יש לפרש שאמר לפני זה והוי מקבל כל אדם בשמחה עד שנראה כי השמחה טובה היא, על זה אמר אף כי השמחה טובה דהיינו שיהי' מראה שמחה כנגד שאר אדם, ובזה רוח הבריות נוחה הימנו והוא כבוד אל בני אדם שיש לנהוג בהם כבוד, אבל השמחה בעצמה מה זאת עושה. ואמר שחוק וקלות ראש וכו', כי השחוק הוא שמחה יתירה, א"כ אף כי השמחה אין ראוי להרחיק אבל השחוק שהוא שמחה יתירה ראוי להרחיק. ופירוש שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, טעם דבר זה ידוע כי הערוה הוא בעצמו צחוק וכמ"ש הכתוב (בראשית, לט) הביא לנו האיש לצחק בנו ופירושו ערוה וזה בכמה מקומות שנקרא הערוה שחוק כמו הביא לנו האיש לצחק בנו, ואף התשמיש שהוא בקדושה ובפרישות נקרא צחוק כמו שאמר הכתוב (שם כ"ו) וירא את יצחק מצחק את רבקה אשתו, ולפיכך אמר כי שחוק וקלות ראש מרגילין ומנהיגים את האדם לגמרי לידי ערוה כי הצחוק מביא צחוק אחר שהוא ערוה:
ויש לך לדעת עוד איך השחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה, וזה כי הערוה הוא סלוק הש"י מן האדם, ודבר זה תראה כי המעשה הזה אף כאשר אינו בעבירה כתיב (דברים, כג) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך השם, ומכל שכן כאשר הוא דבר ערוה של עבירה לגמרי שהוא סלוק השכינה, כי הוא מעשה חמרי שאין קדושתו יתברך שם, כי קדושת הש"י ומעשה זה הם הפכים לגמרי כי הוא יתברך קדוש ומעשה זה הוא בהמי חמרי כמו שהתבאר פעמים הרבה ולכך פועל זה הוא מרוחק מן השי"ת. וכאשר האדם עומד ביראה ואין לו שחוק וקלות ראש כי ירא הוא מן הש"י שהוא כנגדו, ואז אינו בא לידי פועל זה שעל ידו האדם מרוחק מן השי"ת. אבל כאשר הוא עומד בשחוק וקלות ראש והוא מסולק מן היראה, ודבר זה התחלה להסיר ולהרחיק האדם מן הש"י והוא מרגיל אותו מוליך אותו לגמרי אל מעשה שהוא מרוחק מן הש"י, עד שהוא בא לידי חטא ערוה לגמרי. וגם זה נכון אבל עיקר הפירוש כמו שהתבאר לך למעלה, כי הפועל הזה הוא צחוק לגמרי וזהו לשון דברי חכמים ז"ל בכל מקום (נידה דף יג:) המשחקים בתינוקות קראו התשמיש שחוק כאשר לא יבא ממנו תכלית אחר להוליד בנים, ולפיכך אמר שחוק וקלות ראש מרגילין האדם לערוה:
ואחר שאמר איך שחוק וקלות ראש מרגילין האדם לערוה, אמר אחר כך כי יש דברים שהם הפך זה שהם מביאים אותו לפרישות וקדושה, וכמו שאמר נדרים סייג לפרישות, וזכר עמו שאר דברים גם כן סייגים עד שהם ארבעה דברים. ויש לשאול כי היה ראוי להזכיר החכמה אחר התורה וזכר העושר אחר התורה. יש לך לדעת כי האדם הזה אינו כמו שאר הנבראים, כי שאר הנבראים אין לאחד קנין יותר ממה שנברא בעת בריאתו, אבל האדם נברא חסר כי עיר פרא אדם יולד ואחר כך יקנה האדם השלמתו ויושלם. ושלשה דברים הם אשר האדם קונה, האחד השכל והחכמה כי נברא האדם בלא דעת ויקנה הדעת, ודבר השני המעשים הטובים והישרים שהם קנין לאדם כי לא נולדו אלו המעשים עם האדם לכך הם נחשבים קנין לאדם, השלישי עושרו וממונו אשר האדם ערום מבטן אמו יצא ערום מן השכל ערום מן המעשים ערום מן העושר, הרי אלו שלשה דברים שהם קנינים לאדם. ודבר שנקנה לאדם ולא נולד עמו כשם שהוא נקנה לאדם כך אפשר ההסרה ממנו כי כל קנין אפשר ההסרה, ומפני זה צריך האדם לאלו שלשה דברים בפרט לעשות סייג וגדר שלא יבא אל ההסרה. ויותר מהכל נקרא קנין לאדם התורה האלקית, כי לגודל מעלתה ורוממותה מן האדם עד שהיא תורת ד' אינה קרובה אל האדם ואינה דומה אל השלשה אשר זכרנו לפני זה, כי מצד היותם קרובים אל האדם ומתיחסים אל האדם אף שהם קנינים גם כן, מ"מ נמצא קנין שהוא מתחבר עם בעל קנין עד שנעשה עם בעל הקנין כאלו הם דבר אחד, כי הדבר שהוא קרוב אל האדם עצמו שהוא בעל קנין נעשה עם האדם דבר אחד ולא יוסר ממנו רק בקושי ואינו קל ההסרה, רק אלו הדברים אשר הם אינם קרובים כל כך אל האדם ולפיכך יש בהם הסרה. ומכל שכן התורה האלקית שהיא רחוקה מן האדם, שהתורה היא אלקית לגמרי והאדם הוא גשמי, ולפיכך התורה יותר נקל להסרה מן האדם, ודבר זה בארנו למעלה אצל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו עיין שם. וזה אמרם בפרק שני דחגיגה (דף טו.) שאל אחר את רבי מאיר אחר שיצא לתרבות רעה מאי דכתיב לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז אלו דברי תורה שקשים לקנותם ככלי זהב וככלי פז ונוחין לאבדם ככלי זכוכית אמר ליה האלקים אפילו ככלי חרס עד כאן. הרי שאמר כי התורה מצד מדריגתה ומעלתה העליונ' שהיא חכמה אלקית היא קשה לקנות כזהב וככלי פז שהם דברים שהם אינם עם האדם ורחוקים שימצא האדם אותם, וכך דברי התורה קשה להגיע אליה להיות קנין אל האדם במה שהתורה היא שכל עליון אלקי, ומפני זה עצמו יש להם הסרה שנוחים להשבר ככלי זכוכית שהדבר שאיננו שייך אל האדם והוא רחוק ממנו אינו מתחבר אל האדם לכך הוא נוטה להסתלק מן האדם, וזהו שאמר ונוחין להשבר ככלי זכוכית. ולכך התורה מצד שהיא אלקית היא עוד יותר קנין שצריך גדר אל האדם יותר מהכל, ולכך אמר מסורת סייג לתורה:
והוא כמו שאמרו במסכת נדרים בפרק אין בין המודר (ל"ז, ב') ויבינו במקרא אלו פסקי הטעמים ואמרי לה אלו המסורת, והמסורת הם גדר לתורה כאשר נמנו כך וכך מילי חסירים, וכך וכך הם מלאים, וכן כמה דברים שהם סימנים בתורה שלא תשתכח התורה. וכן פירש רש"י ז"ל בפירוש שיר השירים איש חרבו על יריכו מפחד בלילות כלי זינו הם מסורת וסימנים שמעמידים על ידם את הגירסא שלא ישתכח פן ישכחו ויבא עליהם צרות וכן הוא אומר נשקו בר פן יאנף עד כאן, ובודאי הוא ממדרש חכמינו זכרונם לברכה. ובפרק כיצד מעברין (עירובין דף נד:) אמר רב חסדא אין התורה נקנית אלא בסימנים שנאמר שימה בפיהם אל תקרי שימה אלא סימנה שמעה רב תחליפא במערבא אזל אמרה קמיה דרבי אבהו אמר אתון מהתם מתניתו לה אנן מהכא מתנינן לה הציבי לך ציונים עשו סימנים בתורה ומאי משמע דהאי ציון לשנא דסימנא היא דכתיב ובנה אצלו ציון רבי אלעזר המודעי אומר מהכא ומודע לבינה תקרא עשה מודעים לתורה עד כאן. ופירוש דבר זה, כי התורה לפי מדריגתה שהיא נבדלת מן האדם במעלה, אין קנין לה רק על ידי הסימן ובודאי הסימנים הם המסורת שהם על התורה ובמסור' כמה וכמה סימנים. ורש"י פירש שם סימנים שמועות, נקט מלתא דשייך בתורה שבעל פה, ובהך משנה נקט מסורת שהוא שייך אל תורה שבכתב, והוא הדין סימני שמועות הם גם כן סימנים לתורה שבעל פה. כלל הדבר שהתורה אין לה מציאות גמור אצל האדם וצריך לעשות סייג אל התורה שלא תסור התורה מן האדם, וזהו על ידי מסורת וסימנים כי הדבר שיש לו סימן נותן הכרה אל האדם עד שנמצא אצלו בפועל ונגלה לגמרי אליו, ולא שיהיה בכח אל החכמה רק בפועל לגמרי, ואם צריך אל האדם התבוננות גדול עד שיזכור התורה לא נמצא אצלו התורה בפועל, ולכך צריך שיהיה לו סימנים שע"י זה גלוי לפניו התורה והתורה אצלו בפועל כדכתיב שימה בפיהם, לא כמו בני אדם שהם רקים מכלום ואלו אין צריכין סימנים כלל כי לא יועילו להם ולפיכך אמר מסורת סייג לתורה. ויש מפרשים מסורת היינו הקבלה שהוא סייג לתורה, שאלמלא הקבלה היה משתכח פירוש התורה וצריך קבלה אל התורה. ואין נראה פירוש זה כלל, כי אין הקבלה סייג לתורה כי הקבלה מן הרב הוא גוף התורה שבעל פה שאין התורה שבעל פה זולת הקבלה מפי רב:
ואחר כך הזכיר שלשה דברים שזכרנו, אמר מעשרות סייג לעושר כי העושר שהוא קנין האדם הוא בעל הסרה מן האדם יותר משאר קניינים שהם אחריו, כי אין לעושר חבור אל האדם כלל ואינו דומה אל החכמה שהיא עומדת באדם ומצטרפת החכמה אל האדם, אבל העושר הוא לגמרי נבדל מן האדם ולפיכך העושר צריך יותר גדר מן שאר דברים שאינם צריכין גדר כל כך שיש להם צירוף וחבור אל האדם ביותר. ומה שאמר מעשרות סייג לעושר היינו כדאמרינן בפ"ק דתענית (דף ט.) אמר רבי יוחנן מאי דכתיב עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר עד כאן. והנה טעם דבר זה כי האדם כאשר יתן ממון שלו אל הש"י הנה תבא הברכה מן הש"י אל הממון שלו כי הקריב מן עושרו אל הש"י, ולכך צוה הש"י לתת אחד מן עשרה אליו ובזה הקריב ממון שלו לרשות הש"י. ודוקא העשירי הוא קודש לד', מפני כי מספר הפרטיים הם עד תשעה כי עשרה נחשבים עדה וכלל, שהרי אין המספר נוסף רק עד עשרה ומן עשרה ואילך חוזר לספור אחד עשר שנים עשר הרי כי לא יתוסף רק עד עשרה. וזה מפני כי אין תוספת על הכלל, ועשרה ואלף נחשבים כאחד, ורבותינו ז"ל (מגילה דף כג:) למדו דבר זה מן הכתוב עד מתי לעדה הרעה וכבר פירשנו זה למעלה ומפני כי העשירי הוא המשלים לעשרה שהם כלל יש אל העשירי סגולה זאת שראוי לגבוה שהוא יתברך כולל הכל ראוי אליו העשירי שהוא משלים המספר עד שהוא הכל. וחשיבת המספר גורם זה כי העשירי שהוא משלים אל המספר שהוא מספר שיש בו הכל דהיינו מספר עשרה, ראוי לכנוס ברשות גבוה שהוא יתברך כולל הכל והוא הכל. ומזה תבין עוד מה שאמר עשר בשביל שתתעשר, כי הפרטיים הם חלקים בלבד וכל חלק הוא חסר מפני שהוא חלק בלבד, אבל העשירי אשר הוא משלים למספר עשרה אינו פרטי ולא שייך בו חלק לכך אינו חסר. ולפיכך כאשר הוא נותן מעשר אל הש"י בזה דבק בו יתברך במה שהוא יתברך כולל הכל, כי לכך נותן העשירי שהוא המשלים אל עשרה שהוא מספר הכל אל הש"י שהוא כולל הכל אז יש לו ברכה ורבוי, כי הכלל הוא ברכה שאין בכלל חסרון רק עושר. ונקרא העשירי בשביל זה בלשון עושר כי העשירי משלים לעשרה שהם כלל והוא העושר, וכאשר דבק בו ית' במה שהוא ית' כולל הכל אז מקבל ברכה ועושר מן הש"י. וזה עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, ור"ל כי נקרא העשירי בלשון עשר כי העשירי הוא העושר שהוא המשלים אל מספר שיש בו הכל, ולפיכך עשר אל הש"י בשביל שתתעשר:
ולפרש לך למה הפרטים אין מגיעים רק עד ט', דבר זה יש לך לדעת כי כל אשר הושפע מן השי"ת אי אפשר רק שיהיה לו שתי בחינות, וזה שהוא ראוי שיהיה אחד, מצד שהושפע מן הש"י שהוא אחד לכך כל דבר שבא ממנו הוא גם כן אחד, והבחינה השנית מצד המושפע עצמו שאי אפשר שיהיה אחד לגמרי בכל צד, כי כל אשר הושפע מן השי"ת נוטה מן האחדות אל הרבוי, כאשר הוא יתברך בלבד אחד, נמצא אשר מושפע מאתו נכנס במדריגת הרבוי, ואי אפשר שלא יהיה בו בחינת של אחדות גם כן כי הושפע מן הש"י שהוא אחד והפעולה דומה אל הפועל שהוא אחד, ולפיכך אי אפשר רק שיהיה בדבר שהוא מושפע מן הש"י שתי בחינות שיש בו אחדות מצד הפועל ומתחלק מצד בחינת המושפע. והבחינה של רבוי והחלוק מגיע עד תשעה, וזה כי כל רבוי שיש בדבר הוא מצד ההתחלקות אשר הוא מגיע עד תשעה. כי כל דבר נחלק לארכו ולרחבו, וכל חלק הוא מתחלק לשלשה כי כל דבר יש לו התחלה ויש לו אמצע ויש לו סוף וכך מתחלק באורך וכן ברוחב, עד שכל שטח מתחלק לתשעה חלקים והוא מגיע עד ט' בלבד כאשר הוא ידוע. אמנם העשירי הוא כנגד בחינה אחרת בפני עצמה הוא האחדות שבו הוא אחד. וכל דבר בעולם תמצא כך, כי האדם מצד מה הוא אחד שהוא אדם אחד, והוא מחולק מצד שיש בו חלקים, ולפיכך מספר ט' נגד בחינות החלקים והעשירי נגד הכל שהוא האחדות מצד שאין כאן חלוק, ולפיכך העשירי הוא קודש אל השם יתברך כי העשירי מצד שהוא אחד והוא מצד הפועל שהוא אחד ואליו ראוי העשירי שהוא מצד הפועל. גם בשביל זה העשירי שהוא כנגד הפועל שהוא אחד נחשב הכל, כי האחד הוא הכל כאשר אין זולתו והבן זה מאד. ולפיכך ראוי שיתן העשירי אל הש"י שהוא כנגד הפועל שהוא אחד ברוך הוא, ואין להאריך יותר בזה ובפרק בעשרה בעזרת הש"י יתבאר יותר. ולכך לא אמרו רק על המעשר עשר בשביל שתתעשר לא על כל צדקה רק על המעשר שהוא סייג לעושר, כי כאשר נותן העשירי אל הש"י שבו העושר במה שהוא עשירי, וכשמו כך הוא שנקרא בלשון עושר ולפיכך דבר זה מביא ברכה:
והראב"ע כתב עוד מסגולת התשעה, כי הוא כתב שאין שום מספר עולה רק עד ט', ואמר הטעם כי מספר ט' כאשר יהיו מונחים בעגול יושלם העגול באופן זה כאשר תניח מספר ט' בעגול כמו בצורה זאת. תכה ט' על ט' עצמו והם פ"א, והנה תמצא א' ח' לימין אחד ובשמאל ח' והם ב' ז' פ"א, כי האות הראשון הוא ג' ו' במדריגה האחדים ואות ד' ה' השני במדריגה עשרות:
תכה ט' על ח' יהיו ע"ב תמצא לימין ב' ולשמאל ז' והם ע"ב. תכה ט' על ז' עולה ס"ג תמצא בימין ג' ובשמאל ו' והם ס"ג. תכה ט' על ו' עולה נ"ד תמצד בימין ד' ובשמאל ה'. הנה עתה כאשר בא אל הה"א שהוא חצי העיגול נהפך הדבר להיות העשרות על ימין והאחדים על השמאל הנה תכה ט' על ה' עולה מ"ה תמצא בימין ה' ובשמאל ד'. תכה עוד ט' על הד' והם ל"ו תמצא הג' בימין והו' בשמאל והם ל"ו. תכה הט' על הג' והם כ"ז תמצא הב' בימין והז' בשמאל. תכה הט' על הב' והם י"ח תמצא האל"ף בימין והח' בשמאל. תכה הט' על הא' והוא ט', ובזה נשלם העיגול. וכבר אמרנו כי הנקודה אין לה התפשטות כלל והתפשטות הראשון מן הנקודה נעשה מזה העיגול אשר העיגול כפי מה שנתבאר לך יושלם ע"י ט' ובפחות מט' לא יושלם, שתראה כי התפשטות הראשון אינו בפחות מט'. אך מה שרצה לומר כי המנין אינו עולה רק עד ט', שהרי בלשון הקודש ובכל המספרים המספר עשרה לא ט', אבל ר"ל בודאי כי אין עולה המספר הפרטים רק עד ט', והעשירי הוא כמו שאמרנו משלים ומאחד הפרטים האלו כמו שבארנו למעלה כי אי אפשר שיהיה זולת זה, והוא כנגד הנקודה שהיא בעיגול שהיא אחת שאין לה התפשטות וממנה מתפשט הכל והוא מקשר כל הט' שהם בעיגול, כי הנקודה היא אחת באמצע העיגול מקשר כל העיגול עד שהוא אחד. לכך כאשר מגיע לעשרה העשרה הם כמו אחד שהרי אתה מונה שלשים ארבעים חמשים כמו שאתה מונה שלש ארבע חמשה, שתראה מזה כי הפרטים מגיעים עד ט' והעשירי מקשר ומאחד אותם כמו הנקודה בעיגול:
ועוד יש להבין מצד אחר מענין העשרה, ותדע כי כל אשר מתפשט, תחלת ההתפשטות שלו מן הנקודה ומתפשט לארבעה צדדין, והנה כל צד יש לו תחלה ואמצע וסוף כמו שאמרנו, עד שכל צד מן ארבע צדדין נחלק לשלשה חלקים ויהיה ההיקף כולו שהם ארבע צדדים נחלק לי"ב חלקים, ודבר זה במרובע גמור, אבל כל ההתפשטות אינו רק בעיגול שהוא ההתפשטות השוה מבלי זויות, כמו שתראה השמים והארץ הם עגולים לא מרובעים מפני שהעיגול הוא שוה. והנה כל המרובע נחלק לי"ב, אבל העיגול נחלק לט' חלקים, כי כל מרובע יתר על העיגול רביע, אם כן כאשר המרובע נחלק לי"ב העיגול נחלק לט' חלקים והם ט' חלקים שמתחלק כל ההתפשטות. וכנגד זה הם הפרטים שמתחלקים לתשעה, והעשירי נגד הנקודה שהיא תוך העיגול, ומפני זה העשירי קודש אל הש"י כי הנקודה אין לה התפשטות גשמי כלל, וכן היו"ד אין לה התפשטות גשמי כלל, ומפני כך בכח העשירי שהוא כנגד הנקוד' הוא הכל כי ממנה מתפשט הכל ומתקשר הכל. ומפני זה תבין גם כן עשר בשביל שתתעשר שהרי העשירי שהוא כנגד הנקודה שממנה מתפשט הכל ובכחו הכל, והוא המעשר ולפיכך בו העושר ודברים אלו גדולים מאד, והארכנו בזה להעמיד אותך על דברי נבונים והתבאר איך המעשר סייג לעושר:
ואמר נדרים סייג לפרישות, ודבר זה נגד מעשה האדם כי מעשה האדם גם כן קנין לאדם, כי היצר הרע הוא באדם בטבע מנעוריו כדכתיב (בראשית, ח) כי יצר לב האדם רע מנעוריו ודבר זה נולד עם האדם בטבע, ולא נקרא פעולות ומעשים הרעים קנינים, שאין ראוי שיקרא קנין דבר הנולד עם האדם בטבע משננער לצאת ממעי אמו, רק המעשים הטובים בפרט הם קנינים, כי אם ילך האדם אחר טבעו אין אל האדם מעשים טובים כלל. ולפיכך אמר נדרים סייג לפרישות, שהאדם כאשר יצרו גובר עליו להמשיך אותו אחר יצרו שנולד עמו צריך לנדור נדר, וכמו שאמרו בפרק קמא דנדרים (דף ט.) תניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחת פעם אחת וכו' כמו שהוא מבואר למעלה, הרי לך כי הנזירות שהוא נזיר לד' וגורם פרישות שלא ימשוך האדם אחר יצר הרע שנולד עמו, ולפיכך אמר נדרים סייג לפרישות מן העבירה. ואחר כך אמר נגד האחרון סייג לחכמה שתיקה, כמו שהתבאר שהאדם בעל חומר ואינו שכליי שהרי נולד האדם בלא שכל, ולפיכך אמר סייג לחכמה שיהיה האדם שכלי שיהיה בעל שתיקה ובשתיקה יקנה השכל, וכבר התבאר זה למעלה אצל ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה איך השתיקה היא סייג לחכמה כי שם מבואר היטב. כי השכל והכח הדברי מחולקים בו, כח הדברי כח גשמי וכאשר יתגבר האחד יחלש האחר, והראיה הגדולה לעת הזקנה נחלשים הכחות הגופניים אז יתגבר כח השכלי, שתראה כי השכל וכחות הגוף מחולקים הפכים ולפיכך ראוי שיהיה השכל גובר כאשר אין כחות הגשמיות פועלים, וכאשר יפעל כח הדברי לא נמצא השכלי בכחו כי אין שני הפכים נמצאו כאחד, ודברים אלו מבוארים למעלה והתבאר אלו ארבעה דברים. ונראה מה שאמר סייג לחכמה שתיקה ולא אמר שתיקה סייג לחכמה, מפני שדרך התנא לשנות כך באחרון להודיע שהוא אחרון. ודבר זה בא לומר כי אלו ארבעה דברים כוללים כל הדברים שהם צריכים סייג וזהו אחרון, כי מאחר שאין עוד להוסיף בדברים שצריכין סייג רק החכמה שצריכה סייג כמו שהתבאר, כי ארבעה דברים מיוחדים דווקא שהם צריכים סייג ומיד שאמר נדרים סייג לפרישות תכף לפניך החכמה שהיא נשארת לגדור שאין עוד, ולכך צריך להתחיל מיד ולומר סייג אל החכמה השתיקה כי החכמה ידוע מיד שאנו צריכין לדבר בה שהוא הרביעי הנשאר:
רבינו יונה ז"ל כתב שחוק וקלות ראש וכו' אבל כובד ראש והיראה הוא סייג לעריות שכל זאת המשנה מדברת בסייגים עכ"ל. כוונתו ז"ל פשוטה שרצה לתת קשר אמיץ במ"ש שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה כדי שיהיה למוסר זה שייכות וקשר עם כל שאר דברי המשנה. ופי' הוא ז"ל שמכלל הן אתה שומע לאו ומכלל אומרו שהשחוק והקלות ראש מרגילין לערוה אתה שומע שהפכו והוא הכובד ראש והיראה שהוא סייג לעריות ונמצא שכל דברי המשנה מדברת בסייגים עכ"ל:
ועדיין קשה לי שלמה בסייג זה שינה משאר הסייגים שהניח אותו שיובן מדיוק דבריו ולא פירש אותו כשאר סייגים וכלל היראה וכובד ראש סייג לעריות שאלו היה אומר יראה וכובד ראש סייג לעריות הייתי אומר מדיוקא שהשחוק והקלות ראש מביאין לערוה כלומר שמביאין לידי עבירות העריות אמנם אפשר שלא יכשל בו רק פעם או פעמים ולכן השמיענו ר"ע שהשחוק והקלות ראש לא די שמביא האדם לידי ערוה אלא מרגילין לערוה כלומר מרגילין אותו בהרגל גמור וכמ"ש הכתוב כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא הכוונה כי היצר הרע החליק אליו בעיניו ובשפתי חלקות שלו מחליק בעיני האדם העבירה עד שילך ויבקש העון לעשות אותו לשנוא כלומר לא יעשה אותו פעם או פעמים רק לשנוא כלומר פעמים הרבה עד שלבו קץ באותו העון ושונא אותו מרוב מה שאכל ושבע ממנו. ואפשר שהכוונה בהיות שרבי ישמעאל היה חבירו של ר' עקיבא בא ר"ע על דברי ר' ישמעאל לפרש כי אע"פ שאמר ר' ישמעאל שיהא מקבל את כל האדם בשמחה עם כל זה צריך שלא ימשך שמהשמחה ימשך הדבר להיות שחוק כי קרובים הם זה אל זה וגם בהיות שר' ישמעאל אמר הוי קל לראש ולפעמים צריך האדם שיעשה את עצמו קל לראש עם כל זה לא יהיה באופן שיבא לידי קלות ראש כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. ואמר מרגילין לערוה כי כן דרכו של יצה"ר כי היום אומר לו עשה לך עבירה זו הקלה ולמחר הוא אומר לו לך עבוד אלהים אחרים וכן אמר הכתוב הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה שלא יעלה על לב האדם לומר שעבירה גדולה גוררת עבירה גדולה אחרת כמותה אבל עבירה קטנה אינה גוררת עבירה גדולה הימנה לכן השמיענו הכתוב ואמר כי אפי' הדבר אשר עדיין לא הגיע לכלל חטא רק שהם דברים מגונים בעיני אלהים ואדם הם מביאים לאדם לכלל עון החמור וז"ש הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה כלומר והחדוש שאני מחדש לך הוא שאפי' הדברים המגונים לבד שהם בערך חבלי השוא אפי' אלו מושכין את העון. אמנם החטאה דבר פשוט הוא שהיא כעבות העגלה אשר יש בה כח למשוך אחריה כמה וכמה עונות וזהו שאמר וכעבות העגלה חטאה ולזה אמר ר"ע כי שחוק וקלות ראש אף אם נראה שאינם עבירות כתובות בתורה הם מרגילין לערוה אשר היא אחד מהשלשה העבירות החמורות שבתורה ואמר מסורת סייג לתורה וכו' אלו ארבעה סייגים שהזכיר בכאן לפי שכל אלו הארבעה דברים היה נראה כפי השכל האנושי שאדרבה הם סיוע לפריצת גדר והשמיענו ר"ע שהוא הפך. ואמר מסורת סייג לתורה ומסורת הוא התורה שבעל פה כי הם דברים נמסרים מפה אל פה עד משה רבינו ע"ה וכמ"ש בתחלת מסכתא זו משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ולהיותה בעל פה ולא בכתב שייך בה לשון ומסרה ולכן נקראת מסורת ולפי שהיה אפשר לאדם לומר כי יותר טוב היה שתהיה כתובה כי בהיותה כתובה מעולם לא תשכח מפי זרע ישראל ועל כן בדורות האחרונים כתבוה כדי שלא תשתכח משום עת לעשות לה' הפרו תורתך על כן אמר מסורת סייג לתורה כלומר היותה מסורת בעל פה הוא סייג לתורה שלא תשכח מפני שעיניו ולבו שם כל הימים ולא ימוש אותו הדבר מפיו לילה ויום מפחד שלא ישכח מפיו. אמנם אחר שכתב תיכף הוא שוכחו לפי שסומך על הכתיבה אשר היא כתובה שם וברוב הימים ימצאנה:
ואמר מעשרות סייג לעושר כלומר אף אם כפי השכל האנושי המעשר ממונו הוא סיבה לעוני שאותו המעשר יתחסר ממנו שהוא פריצת גדר העושר עם כל זה האמת הוא להפך כי המעשרות הם סייג וגדר לעושר. וכן אמר הכתוב עשר תעשר והכוונה עשר בשביל שתתעשר ועל זה כוון שהמע"ה שאמר יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב כלומר יש איש שבעיני האנשים יראה שהוא מתעשר ושישיג עושר רב וזה במה שרואים אותו שאינו מפזר את ממונו רק שומרו כבבת עינו ואינו מהנה לשום אדם מממונו ואפי' לעניים וזה האיש נראה בעיני האנשים שהוא מתעשר והולך ואין כל כלומר אדרבה הוא להפך כי תחשוב כאלו אין כל מאומה בידו כי הכל יאבד מהרה לפי שאינו עושה צדקה ויש מתרושש והון רב כלומר שבעיני האנשים נראה להם ממעשיו כי הוא מתרושש בראותם כי הוא מפזר הון עתק לצדקה ואדרבה הוא להפך כי אותו שנראה שהוא מתרושש ישיג הון רב לפי שהאמת הוא מה שאמר הכתוב עשר בשביל שתתעשר ז"ש מעשרות סייג לעושר וכו'. ואל זה כוון דהמע"ה במה שאמר ה' צלך על יד ימינך ושמעתי בזה שהוא יתברך כצל לעולם על יד ימינו של אדם כי הצל עושה כל מה שהאדם עושה אם הוא פותח ידו נראה בצל כמו יד פתוחה ואם הוא קופץ ידו נראה בצל ג"כ יד סתומה וכן הוא יתברך הוא צלך על יד ימינך ועושה כל מה שימינך עושה אם אתה פותח יד ימינך לפזר צדקה לעניים אף הוא יתברך פותח ידו לתת לך ואם אתה קופץ ידך מליתן לעניים גם הוא קופץ ידו ואינו נותן לך וכן נדרים סייג לפרישות הכוונה כי אפי' אם השכל האנושי יגזור שכשאדם מושבע על שום דבר עבירה שלא יעשנה אז יצרו תוקפו לעבור עליה ולפעמים יצרו מתגבר עליו ועובר על אותה העבירה מה שלא היה עושה אותה אם לא היה נשבע על כן אמר ר"ע שאין הדבר כן רק נדרים הם סייג לפרישות כלומר להיות פרוש מכל עבירות שבעולם וכמו שנשבעו ליצרם אותם שמצינו בגמרא שיותר נקל הוא ליצר הרע לפתות לאדם כשאינו מושבע מכשהוא מושבע ועומד וז"ש נדרים סייג לפרישות והענין הוא כי פרישות תקרא מילא דחסידותא והחסידים העושים לפנים מן השורה יקראו פרושים ואמר שאם הנדרים הם סייג לפרישות כלומר אחר שהאדם הוא איש תם וישר אז אם ידור נדר לפרוש עצמו אפי' במותר לו ולהיות חסיד ופרוש אז טוב לו הנדר שמפני הנדר שנדר יקיים דברו ואל יעבור על נדרו בודאי אמנם מי שעתה הוא מתחיל להיות דורך בדרכי ה' זה טוב לו שלא ידור לפי שעדיין לא הורגל לכבוש את יצרו ואפשר שאולי יפותה ויוסיף על חטאתו פשע שיעבור הנדר ובזה לא קשיא מה שאמרו ז"ל הנודר כאלו בנה במה כי לא דברו באיש כזה כמו שאמרנו ומה גם שנראה ששם איירי בנודר לצדקה ולא קשה כלל:
סייג לחכמה שתיקה. כלומר אף אם כפי השכל האנושי עיקר השגת החכמה תהיה בדבור כי שואל ומשיב ומתווכח עם כל זה אין האמת כך רק הסייג של החכמה להשיגה היא השתיקה ולכן היה אומר בנו של רבן גמליאל כל ימי גדלתי בין החכמים ואף אם בענין החכמה היה נראה כי לא מצאתי לה טוב אלא מהדבור ע"כ אמר שהוא להפך ולא מצא לגוף טוב משתיקה מכוון עם מ"ש ר"ע סייג לחכמה שתיקה. ומה שהקדים הסייג ואמר סייג לחכמה שתיקה וכפי סדר החלוקות האחרות היל"ל שתיקה סייג לחכמה הכוונה להודיענו ולהשמיענו חדוש גדול מה שלא השמיענו באחרות והוא שבחלוקות האחרות אף אם אמר שהמסורת הוא סייג לתורה אפשר ג"כ שיהיה לתורה סייגים אחרים ולא מפני שאמר שהמסורת הוא סייג לתורה לא מפני זה שלל שלא ימצאו סייגים אחרים לתורה וכן בעושר אף אם אמר שמעשרות סייג לעושר אפשר שדברים אחרים ג"כ יהיו סייג לעושר אמנם בענין החכמה נקט הסייג בתחלת דבריו ואמר הסייג של החכמה היא השתיקה לשלול שזו היא הסייג לחכמה ולא דבר אחר. אחר כך מצאתי לחסיד זלה"ה שכתב כן לדקדוק זה:
ואפשר לפרש מסורת סייג לתורה לפי שאין לו לאדם לחדש דינים מדעתו אלא מה שמסר לו רבו ועל מה שלא שמע יאמר לא שמעתי וכמו שאמר בספר הזוהר לא שמענא ולא אימא ולכן אר"ע מסורת סייג לתורה כלומר המסורת שהיא תורה שבעל פה שנמסרה לו מפה אל פה מרבותיו הוא סייג וגדר לתורה לומר שעד פה יבא ולא יוסיף. נדרים סייג לפרישות כלומר הסייג והגדר שיוכל האדם לומר שכבר הגיע לפרישות ולתכלית החסידות הם הנדרים שכיון שהגיע למדה זו שכבש את יצרו לנדור נדר כנגדו כבר הגיע לפרישות מפני שיצרו של אדם מתגבר עליו לומר שיקיים המצוה מבלי קבלת נדר שיותר טוב לו שיקיימם בדרך בחירה ורצון משיאסור אסר על נפשו ולכן כל עיקר הפרישות תלוי עד שיכבוש את יצרו ויעשה האדם ויתרצה לידור נדרים כנגד יצרו הרע. סייג לחכמה שתיקה כלומר הדבר אשר אם ישיג אותו האדם יוכל להאמר עליו שכבר השיג לתכלית מעלת סייג החכמה ויחכם מכל האדם היא השתיקה:
והחסיד ז"ל כתב שחוק וקלות ראש מרגילין כו' ענינו אצלי כי רוב האנשים בטבעם יראים מהחטאים ונשמרים מהם כהשמר מן הסכנות והיצר הרע מרגיל האדם בעבירות ומבטיחו מן הסכנה דמיון הנכנס במים שבהתחלתו תסמר שערת בשרו וכשיורגל לא יחוש ארז"ל כל העובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר וכן עשה מפתה הראשון לחוה דחפה ונגעה בעץ אמר לה הרי לך ראיה שלא תמותון וזהו מרגילין לערוה. מסורת היא הקבלה ונקרא כן כי אין מקבל אם אין נותן ולכן נקרא פעם על שם המקבל ופעם על שם הנותן כך שמעתי והנאני. ואני כבר פירשתי שנקרא מסורת כי המקבלה חייב ליתנה לאחר ואחר לאחר עד סוף כל הדורות. סייג גדר וחיזוק כך פירש רש"י ז"ל וכל הנזכר בזו המשנה כך משפטו כי המסורת חיזוק לתורה לסתום פי הסוברים בה סברות אשר לא כדת.
מעשרות סייג לעושר אין בכל המצות מצוה תפעל לשעתה כמצות הצדקה והיא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וכן הבטיח ישעיה הנביא ע"ה והלך לפניך צדקך ירצה לפניך לעיניך שתצליח מיד בכל דרכיך והוא מלשון אשר ילכו לפנינו אמרו ערב רב אין אנו צריכים אלהים נסתר מנגד עינינו אלא אשר ילכו לפנינו ונראה תמיד לעינינו וז"א והלך לפניך צדקך וייעד אח"כ כבוד ה' יאספך והשביע בצחצחות נפשך והוא האור הגדול ולכן כפל הלשון לחוזק האור:
והרב רבי משה אלשקאר ז"ל פי' שחוק וקלות ראש וכו' לבעבור שבח רבי ישמעאל קלות ראש בא ר' עקיבא לפרש דבריו שמה ששבח ר' ישמעאל הוא שיקל עצמו לפני הראשים והחכמים וזהו לראש דקאמר אשר זה מביאו לידי כבוד אמנם השחוק והקלות ראש של הנערים המדברים בנבלות הפה מרגילין לערוה. מסורת סייג לתורה יש מפרשים מסורת שהיא תורה שבע"פ לפי שנמסרה משלם לשלם וכמ"ש ומסרה ליהושע וכו' ונביאים מסרוה כו' זה הוא סייג לתורה שבכתב כי א"א שיעמוד אדם על טעמי התורה וחילוקי הדינין לולא תורה שבע"פ המפרשת תורה שבכתב. סייג לחכמה שתיקה אין זה כולל לכל החכמות שהרי כתיב כי נעים כי תשמרם בבטנך ואימתי יכונו יחדו כשתוציאם על שפתיך אמנם זאת האזהרה היא למי שהשיג סודות התורה וקבלה ומעשה מרכבה וכמו שאמרו חז"ל חכמים הזהרו בדבריכם וכן אמרו בפסוק דבש וחלב תחת לשונך וראוי לחוש שמא יפרוץ גדר למסור החכמה האלהית למי שאינו ראוי וע"כ אמר סייג לחכמה שתיקה אמנם בשאר חכמות אסור להעלימה משום מונע בר וכפי זה יפורש ערוכה בכל ושמורה יש חכמה שהיא תהיה ערוכה בפי הכל ויש חכמה שתהיה שמורה ועד"ז אמר כי נעים כי תשמרם בבטנך על החכמה הנסתרת יכונו יחדו על שפתיך על שאר החכמות עכ"ל:
ורשב"ם כתב מסורת כגון מסורת הגדולה הכתובים בגליון הספר סייג גדול שכל הבקי בהם עומד על פתרוני המקראות ואינו טועה בהם להחליף דבר בדבר. נדרים סייג לפרישות שאם קבל עליו אדם לפרוש מכל דבר מכיון שנדר הוא נפרש יותר. ומקמי מר יהודאי שאלו מהו נדרים סייג לפרישות ואמר הדין גמרא דאית בנדרים התקינו רבנן קונם דילמא אתי למימר נדר לה' וכי אמר הכי מאי הוי דילמא אתי למימר לה' נדר והכי פירושה תקינו כינוי נדרים קונם קונח כדי להפריש את האדם מן העבירה שלא יוציא שם שמים לבטלה עכ"ל:
ורבינו עובדיה ז"ל כתב מסורת סייג לתורה המסורת שמסרו לנו חכמים בחסרות ויתרות שבתורה הם גדר וחיזוק לתורה שבכתב שעל ידיהן אנו מבינים כמה מצות איך יעשה אותם כמו בסכת בסכת בסכות שנים חסרים ואחד מלא שממנו אנו לומדים להכשיר סוכה בג' דפנות וכגון מועדי ה' אשר תקראו אתם שנכתב חסר בשלשה מקומות ללמד אתם אפי' שוגגים אתם אפי' מוטעים אתם אפי' מזידים. סייג לחכמה שתיקה במה אנן קיימינן אי בשתיקה מד"ת הרי כבר כתיב והגית בו וגו' אי בשתיקה מרכילות ולשון הרע וקללה דאורייתא נינהו הא אינו מדבר אלא בשתיקה מדברי הרשות שבין אדם לחבירו שיש לו לאדם למעט הדבור בהם כל מה שאפשר ועליהם אמר שלמה ע"ה גם אויל מחריש חכם יחשב עכ"ל:
וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב מעשרות סייג לעושר ובמשנה ירושלמית כתב הגרסא מעשרות סייג לתורה ופירש הרב ר' ישראל כי מן התורה דגן תירוש ויצהר חייב במעשרות הנאכל בירושלים שנאמר בו ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וגו' למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים שהיו עולים שם לירושלים ושוהים שם לאכול המעשר ומתוך כך היו לומדים לפני הסנהדרין תורה עכ"ל. ואף אם הרב רבי יוסף נחמיאש ז"ל נתרצה בפירושו של הרב רבי ישראל בגרסא זו אפשר לפרשה בענין אחר כי ידוע הוא שעיקר התורה מתקיימת בכהנים ולוים ועליהם נאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ובהם תמצא החכמה והטעם הוא שמזונותיהם מוכנים בלא טורח ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן ולכן במה שצוה ה' מצות המעשרות מעשר ראשון ללוי ותרומת מעשר לכהן הרי שבזה זימן להם מזונותיהם ואין להם טרדת המזונות למצא טרף לביתם ובזה יהגו בתורה יומם ולילה ומהם תצא תורה לישראל נמצא שהמעשרות הם סייג לתורה שאלו לא היו המעשרות היו מוכרחים גם הם למצא טרף לביתם ולהניח הלימוד והיתה נשכחת התורה. ולב אבות כתב שהשחוק והקלות ראש מרגילין את האדם לרדוף אחרי העריות החמורות ובפרט בהיות השחוק והקלות ראש עם הנשים וזכר ארבעה תיקונים לזה כי הנה אם זה יבא לו מבלתי יודע משפטי התורה ודיניה ילך אצל חכם כדי שימסרם בידו וידע אז משפטי התורה ואם יבא לו מרוב עשרו וכמ"ש וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל וזה ראינו בכל יום שאשר רבה זהבם וכספם יוציאוהו בזנות יין ותירוש יתן מעשרות ואם הוא מפאת יצרו המתגבר עליו וחביריו הפחותים אשר מקדם הוציאוהו לתרבות רעה יעשה גדרים ותיקונים כדי לפרוש מזה ואם הוא מחמת מהירות לשונו ומתיקותה והתערבו עם האנשים הליצנים לנבל את פיו ולהתלוצץ הנה סייג והוראת שובו על עצם החכמה היא השתיקה והענוה והבושת עכ"ל: