משנה אבות ג ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה ט | >>
רבי חנינא בן דוסא אומר, כל שיראת חטאוכט קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת.
וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאול, אין חכמתו מתקיימת.
הוא היה אומר, כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת.
וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת.
רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר:
- כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ,
- חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת;
- וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ,
- אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.
- הוּא הָיָה אוֹמֵר:
- כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ,
- חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת;
- וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו,
- אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת.
- כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ,
רבי חנניה בן דוסא אומר:
- כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת.
- וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - אין חכמתו מתקיימת.
[יב] הוא היה אומר:
- כל שמעשיו מרובין מחכמתו - חכמתו מתקיימת.
- וכל שחכמתו מרובה ממעשיו - אין חכמתו מתקיימת.
הנה דבר זה מוסכם עליו מהפילוסופים גם כן, שהרגל המעלות כשיקדם לחכמה עד שיהיה קניין חזק, ואחר כך ילמד החכמה אשר תזרזהו על הטובות ההם, יוסיף שמחה ואהבה בחכמה ובחריצות להוסיף ממנה אחר שתעוררהו למה שהורגל.
וכשיקדמו קנייני הרעות, ואחר כך ילמד ותהי החכמה מונעת אותו ממה שיתאוה בהרגל, תכבד עליו החכמה ויניחה:
כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - אני שמעתי, שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו, שהוא חושב בלבו אלמוד בשביל שאהיה ירא חטא כח. וזה על דרך שאמרו תחלת המחשבה [היא] סוף המעשה:
חכמתו מתקיימת - שהחכמה מביאתו למה שלבו חפץ והוא נהנה בה:
וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו - שאינו לומד על מנת לעשות, הואיל ואין לבבו פונה להיות ירא חטא:
אין חכמתו מתקיימת - שמתוך שהיא מונעת אותו מללכת אחרי שרירות לבו הוא קץ בה ומואסה ומניחה:
כל שמעשיו מרובים מחכמתו - הכא מיירי שזריז במצות עשה לא, ולעיל בכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו איירי שנזהר במצות לא תעשה:
כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו'. כתב הר"ב שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו וכו'. ובהכי מיתרץ דלא פליג אדהלל שאמר בפ' דלעיל משנה ה' אין בור ירא חטא. דהכא במחשבה קאמר ולא בפועל. שאין בור יודע איזהו חטא שיירא ממנו אבל במחשבה יכול לחשוב ולירא מכל דבר שיהיה חטא. ועיין לקמן משנה י"ז [ד"ה אם אין חכמה]. ובמד"ש מדייק רישא לסיפא דמדיוקא דרישא משמע שאם באו כאחת אין חכמתו מתקיימת. ומדיוקא דסיפא משמע דאם באו כאחת מתקיימת. ותירץ דהא אמרינן [נדה ע"ז:] שגוזרין עליו אם יהיה חכם או טפש. והשתא לא אמר כל שיראת חטאו וכו' אלא לבטל הגזירה ההיא. ואם יראת חטאו קודמת אפי' הגזירה שיהיה טפש מקיימין בידו חכמתו. כדאמרי' [במס' מגילה] [דף ו' ע"ב] לאוקמי גרסא סיעתא דשמיא ואם חכמתו קודם וכו' הואיל ולא למד ע"מ לעשות. הנה אע"פ שהגזירה שיהיה חכם מטפשין אותו ואין חכמת מתקיימת על העון אשר חטא שלא למד תורה לשמה דהיינו לשמור ולעשות [ותוכל להתקיים הגזירה בשאר עניניו שיהא חכם ולא בלמוד התורה כ"כ בבבא השניה] ואם באו שניהם כאחד מניחים אותו כפי טבעו כפי הגזירה שאם היא שיהיה חכם מתקיימת. ואם שיהיה טפש אינה מתקיימת. ע"כ. וכתב עוד דאית דגרסי כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת ובדבור כל שחכמתו וכו' דוחה גרסא זו:
שיראת חטאו. כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ולהכי קאמר שיראת חטאו. שירא מן החטא שהוא מוכן שיחטא ולא קשיא דה"ל למימר כל שיראתו מהחטא קודמת וכו'. דרך חיים. ועיין בר"פ דלקמן [בד"ה] הכובש את יצרו:
כל שמעשיו מרובין מחכמתו. כתב הר"ב הכא מיירי שזריז במצות עשה. וא"ת קודמין מיבעי ליה כמו ביראת חטאו. ובמד"ש כתב בשם רבינו יונה דקשה איך אפשר שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו שמה שאינו יודע איך יעשה אלא במה שמקבל על עצמו לעשות כל הדברים אשר יגידו לו החכמים ולא יסור ימין ושמאל. הרי זה מעשיו מרובין מחכמתו. כי מעתה מעלה עליו כאילו קיים כל התורה כולה. כיון שבדעתו לקיים מה שיאמר לו החכם. וכן מפורש באבות דר' נתן [פכ"ב] דתנן התם כל שמעשיו מרובים מחכמתו שנאמר נעשה ונשמע שהקדימו נעשה לנשמע וקבלו שכר כאילו עשו הכל קודם ששמעו וכל שחכמתו מרובה ממעשיו שלא יאמר אשנה הלכה ואקיימנה. ע"כ. והשתא מתורץ שפיר דמרובין היינו קודמין כענין נעשה ונשמע והא דלא נקיט קודמין. לפי שא"א שיקדמו המעשים בעצמם. שהרי אינו יודעם אלא הקבלה שיקבל עליו לעשות היא שתקדם. וכשמקבל הרי מקבל הכל יותר ממה שילמד לעולם. ולפיכך תנן מרובין שכיון להשמיענו זאת שהקדימה היא הקבלה. והקבלה היא במרובה מהחכמה ובהכי נמי אין מקום לשואלים שנמצאו חכמים הרבה באומות שחכמתם מרובה ממעשיהם וחכמתם מתקיימת כמו שנזכרה השאלה בדרך חיים. ותירץ דמשנתינו בסתם בני אדם וכו'. ועוד תירץ דהכא בחכמת התורה בלבד וכו'. ולדידן מעיקרא אינה שאלה דכיון שהמרובים הוא בקבלה. אפשר שחכמיהם קיימו וקבלו עליהם להתנהג ע"פ החכמה ההיא שילמדוה. ולפיכך חכמתם מתקיימת בהם.
וכל שחכמתו וכו'. יש מחליפים וגורסים כל שאין מעשיו וכו'. ואין צורך לאותו התירוץ שתירצנו גבי כל שיראת חטאו וכו' דשייך נמי הכא. וקל להבינו. מד"ש:
(כח) (על הברטנורא) ובהכי מתורץ דלא פליג אדהלל שאמר בפרק דלעיל משנה ה' אין בור ירא חטא, דהכא במחשבה קאמר ולא בפועל, שאין בור יודע איזהו חטא שיירא ממנו, אבל במחשבה יכול לחשוב ולירא מכל דבר שיהא חטא. ועתוי"ט:
(כט) (על המשנה) חטאו. כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולהכי קאמר שיראת חטאו, שירא מן החטא שהוא מוכן. ולא קשיא דהוה ליה למתני כל שיראתו מהחטא קודמת כו'. ד"ח:
(ל) (על המשנה) וכל כו'. היינו שזכותו בזה או עונשו גוברת על הגזרה שגזרו עליו אם יהיה חכם או טפש [ותתקיים הגזרה בשאר עניניו ולא בלימוד התורה] אבל אם באו שניהם כאחד מניחים אותו כפי הגזרה שאם היא שיהיה חכם מתקיימת, ואם שיהיה טפש אינה מתקיימת. וכן פירוש בבבא שניה. מד"ש:
(לא) (על הברטנורא) וא"ת איך אפשר שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו, שמה שאינו יודע איך יעשה. אלא, במה שמקבל על עצמו לעשות כל הדברים אשר יגידו לו החכמים ולא יסור ימין ושמאל, ה"ז מעשיו מרובין מחכמתו. מד"ש. ובהבי ניחא דלא קתני קודמין. ועתוי"ט:
סימן היוד: בין במשנה בין בפירוש רעז"ל צריך להיות אחר תשלום בבא דכל שרוח הבריות וכו'. הקשה התכם הר"ר טוביה הלוי ז"ל בספר תן טוב פ' בחוקותי דף ס"ז ע"ג וז"ל שהדבר קשה להאמין למה תהא כזאת להתבטל חכמתו כיון שלא קדמה לה היראה ומה גם כי אם אין חכמה אין יראה ואין בור ירא חטא אמנם דבריהם הוא כי לא יאמר האדם טוב לשבת פנת יקרת תורת ה' התמימה משיבת נפש להכניע יצה"ר נמצא שמקדים חכמה ליראה שאינו ירא מלפני אלהים אם לא בחכמה כזה אין חכמתו מתקיימת שיתקפנו יצרו לבטלו מחכמתו ויוסיף אמץ ללחום עמו שיצא מבית המדרש ושם ידבר עמו בשפתי חלקות אבל מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו והוא מנצח יצרו ביראת העונש קודם שילמוד זה חכמתו מתקיימת ולא יסיתנו היצה"ר להתבטל מן הלמוד שהרי אין כחו בפיו כי אם לוחם מלחמתו ביראת ה' כל היום א"כ יצרו יאמר אין זה הורג אותי בכח תורה לבטלו מחכמתו מה לי להתחזק נגדו לבטלו מהתורה טוב לי תורת פיו שהוא בורח למקום תורה משימשול בי לנצחני במלחמה ומוטב לי שיברח ממני ממה שינצחני אך אם אין חכמה אין יראה ירצה אין בור ירא חטא וצריך האדם לידע פרטי איסור והיתר ועוד כפשוטו אם אין חכמה אין יראה אם לא יקדים האדם כח תורה אין יראה לא יוכל ללחום את מושל ונעשה בעל הבית כי אם אין אתם עוסקים בתורה אתם נמסרין בידו ע"כ בקיצור:
יכין
חטאו קודמת לחכמתו: שמחשיב ומקדים לירא מחטא ומחשיבהו יותר מהתחכמות האנושי, שירא להתחכם בדבר שאפשר שיבוא עי"ז לחטא:
חכמתו מתקיימת: שישמר מלחטוא, והרי כל החוטא נכנס בו רוח שטות [כסוטה ד"ג א']:
וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו: שאומר בלבו אקרא ספרי אפיקורסים שהוא התחכמת אנושי ולא אחטא, נמצא שמחשיב יותר ההתחכמות מהיראה שמא יחטא:
אין חכמתו מתקיימת: שמגלגלין הדבר שיבוא לטעות, מדלא חשש שמא יאבד עולמו וקרא צווח הרחק מעליה דרכיך [כע"ז דט"ז]. מיהו, לאחר שנשתרש היטב בקדושת התורה ויראה, מותר ומצוה לעיין בספריהם, וכמו שהזהרונו חז"ל. דע מה שתשיב לאפיקורוס. ואפשר שזה נכלל נמי במתניתין. ודו"ק:
הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו: שהוא צדיק ישר ואפילו אינו למדן כל כך:
חכמתו מתקיימת: אל תבזהו על מיעוט חכמתו. דמדלומד ע"מ לעשות, הבא לטהר מסייעין לו, ויפתחו לו שערי אור החכמה:
וכל שחכמתו מרובה ממעשיו: שאינו עושה כפי שלמד:
אין חכמתו מתקיימת: דכל למודו רק להתיהר היה, ומשום שתאות הגופנית גברה בו כבבהמה, לבסוף תתגשם ותתעכר חכמתו, כי נרקב שרש חכמתו מלמטה. [ואפשר עוד דכוונת מתניתין מדיש ב' מיני מצות שכליות, ושמעיות [רעליגיעזע ומאראלישע פפליכטען]. ועליהן קאמר תנא, כל שמעשיו מרוביו מחכמתו. ר"ל שעושה מצות התורה אף שחכמת האנושי לא תשיגם. אז תדע שחכמתו מתקיימת, שגם [הטוגענדען], הם מצות השכליות שישיג טעמן, מצד חכמתו יקיימן ולא מצד חונף וצביעות. אבל כל שחכמתו מרובה לו ממעשיו דהיינו שיבטח רק על חכמתו, ויאמר שמה שלא יבין לא יעשה, דע כי גם המעשים שחכמתו מסכמת עמהן לא יעשה רק בחונף ובמסוה שעל פניו, וכשיראה נזק לעצמו יעבור גם על [הטוגענדען]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש רבי חנינא בן דוסא תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי היה כמו שאמרו בפרק אין עומדין שאמר לו כשחלה בנו חנינא בני התפלל עליו מרוב חסידותו היתה תפלתו מתקבלת מיד כמו שאמרו בתענית וכן ביומא פר' הוציאו לו מאי הנייא צלותא דכהן גדול לרבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל ביום הכפורים יהי רצון שלא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים שכשהיה רבי חנינא בן דוסא בדרך והיו גשמים יורדים אמר רבונו של עולם כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער פסקו גשמים וכמה נסים נעשו בתפלתו כמו שנזכר בפרקא דחסידי בת קול יוצאת בכל יום מהר חורב ואומרת כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב של חירובין מערב שבת לערב שבת כמו שנזכר בפרק היה קורא ובפרק כיסוי הדם ואמרו בפרק הרואה לא אברי עלמ' אלא לצדיקים גמורים ולרשעים גמורים עלמא דאתי לרבי חנינא בן דוסא והאי עלמא לאחאב בן עמרי. וידוע הוא כי האדם לא נברא אלא שידע וישכיל וישמור ויעשה וזה אפי' חכמי האומות שאין להם נביאים ולא תורה הבינו זה מדעתם וכבר אמר גדול שבהם חפץ האלהים בנו שנהיו נבונים וחסידים ובא זה החכם ולמד כי האחד סיבת האחר והוא המעשה לחכמה לא החכמה למעשה ולזה אמר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימ' וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת וזאת הקדימה אינה קדימה בזמן כי איך אפשר שתקדם יראת החטא לחכמה שאם אין בו חכמה איך יהיה ירא חטא והלא אמרו אין בור ירא חטא אבל זאת הקדימה היא קדימת המחשב' שאם אדם מקדים במחשבתו להיות ירא חטא אז ילמד החכמה ותתקיים בידו כי היא המדריכה אותו למה שהוא קודם במחשבתו כי מהחכמה ידע מה הוא החטא ויפרוש ממנו ומתוך כך תיקר בעיניו החכמה ותתקיים בידו אבל אם קדמה במחשבתו ידיעת החכמה בלא יראת חטא לא תתקיים בידו כי מתוך שהיא מונעת אותו מחפצו יקוץ בה וימסאנה ומצינו קדימה בענין מחשבה כמו שאמרו חז"ל מחשבתן של ישראל קדמה לבריאת עולם וכן אותן דברים שאמרו חז"ל בנדרים פרק אין בין המודר ובפרק מקום שנהגו ובילמדנו ובבראשית רבה שקדמה לעולם קדימת מחשבה הם לא קדימת זמן. דומה זה למי שאומר דירת הבית הזה קדמה לבניינו שאלמלא לא עלה במחשבה דירת הבית לא נבנה ותחלת המחשבה היא סוף המעשה כן נראה לי. ובשני משבת אמרו והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת שהם ששה סדרי משנה ואחר כך יראת ה' היא אוצרו ואם אין שם יראת ה' אין חכמתו כלום והיו משבחין יותר דדחיל חטאין הוא ולא דגבר חכים הוא וכן ביומא פרק בא לו אמרו על מי שיש בו חכמה ואין בו יראת חטא חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד וזה דרשו ממה שכתוב למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין ושאלו את רבן יוחנן בן זכאי חכם ואינו ירא חטא מה הוא אמר הרי זה אומן ואין כלי אומנותו בידו והיה אומר רבא לרבנן במטותא מנייכו לא תירתו תרתי גיהנם להצטער בעולם הזה בלימוד התורה ולאבד העולם הבא ביראת חטא. ואמרו בשני משבת אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים שנא' ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה שכן בלשון יונית קורין לאחת הן ובפרק בנות עכו"ם אמרו רב פפא איקלע לתוך אמר אי איכא צורבא מרבנן אקביל אפיה אמרה ליה ההיא סבתא איכא צורבא מרבנן ורב שמואל בר זוטרא שמיה ותני מתניתא יהא רעוא דתהוי דכוותיה אמר מדקא מברכא לי בגויה ש"מ ירא שמים הוא הרי דלא היה מתברך רב פפא בתורתו אלא ביראתו:
הפירוש במשנה ראשונה דבר בענין הפרישות מן החטא עם החכמ' איזה מהם מקיים האחר וכאן דבר על ענין הזריזות במצות. ואי אפשר לפרש מעשיו מרובים מחכמתו כפשטו שאם אין בו חכמה גדולה היאך אפשר שיהיה לו מעשים מרובי' שאין המעשים אלא פרי החכמה והתורה אמרה ולמדתם ועשיתם. על כן נראה לפרש שכל מי שמקבל לעשות כל מה שילמוד מיד שיקבל לעשות הרי זה כאלו עשה וכן אמרו במכילתא וילכו ויעשו בני ישראל וכי מיד עשו והלא לא עשו אלא עד יום ארבעה עשר אלא כיון שקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם הכתוב כאלו כבר עשו וזהו השנוי כאן מעשיו מרובין מחכמתו וכיון שקבל עליו לעשו' כל מה שילמוד א"כ כשילמוד יתקיים בידו לימודו ודבר זה למדנהו מאבות דרבי נתן דתני התם כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת שנאמר נעשה ונשמע שהקדימו עשייה לשמיעה ולא אמרו נשמע ואחר כך נעשה וכיון שקבלו עליהם מה ששמעו הרי הוא כאלו קיימו מה ששמעו אע"פי שלא עשו עדיין:
וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. זהו כפשטו שלמד הרבה ואינו מקיים טוב לו שלא למד ומה שלמד מהרה ישכחנו ובאבות דרבי נתן משלו משל למה הדבר דומה לאחד שהלך לו אצל חנווני אמר לו תן לי רביעית יין אמר לו הבא כלי ופתח לו את חיקו אמר לו תן לי שמינית שמן אמר לו הבא כלי ופתח לו את המשפלת הוא כלי העשו' מסיב הדקל שאינו מחזיק שמן אמר לו בן אפלה כלים אין בידך ואתה מבקש ליטול שמן ויין כך אמר הקב"ה לרשעים רשעים מעשים טובים אין בידכם ואתם מבקשי' ללמוד תורה ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי וגו' חקי אי אתה משיח בהם ואתה שנאת מוסר ותשלך דברי אחריך:
כל שיראת חטאו וכו'. מה שאמר יראת חטאו והלא אינו חוטא ולמה אמר חטאו והוי ליה לומר כל שיראתו מן החטא קודמת למעשיו. ואין זה קשיא כי כל אדם מוכן לחטא כדכתיב (קהלת, ז) אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואמר כל שיראת חטאו שהוא מוכן לו היראה מן החטא שהוא מוכן אליו קודמת למעשה. ובא לומר כי מפני שידע האדם כי אינו בלא חטא ולכך הוא ירא שלא יחטא ודבר זה קודמת למעשה וכו'. מקשין דמשמע דווקא שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת אבל אם יראת חטאו וחכמתו ביחד הם אצלו ואין אחד קודם משמע שאין חכמתו מתקיימת כלל, ואלו בסיפא קאמר כל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת אבל אם שניהם ביחד הם אצלו ואין אחד קודם משמע ששפיר חכמתו מתקיימת, ועוד קשיא הרי בסמוך אמר אם אין חכמה אין יראה ואם כן איך אפשר לומר שחכמתו קודמת ליראתו. וכל זה אין קשיא דודאי אם יראת חטא קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת לגמרי, ואם חכמתו קודמת ליראת חטא אין חכמתו מתקיימת כלל, ואם שניהם ביחד באים מתקיימת חכמתו ואינו מתקיימת לגמרי. ופירוש כל שיראת חטא קודמת לחכמתו, היינו שהתחיל ביראה אע"ג שלא היה בו חכמה וכאשר היה חכם היה ירא חטא לגמרי, וכן מה שאמר כל שחכמתו קודמת ליראתו היינו שהתחיל בחכמה קודם שהוא ירא חטא, אע"ג שאם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה, היינו מה שאם אין יראה אין חכמה גמורה ואם אין חכמה אין יראה גמורה, אבל שלא תמצא יראה מה, אע"ג שאין חכמה, או שלא תמצא חכמה מה, אע"ג שאין יראה דבר זה בודאי אינו. ולפיכך אמר כל שחכמתו קודמת ליראתו שהתחיל בחכמה ועדיין לא היה לו יראה, ודבר זה מורה כי החכמה עיקר והיראה טפלה לחכמה, ולפיכך אין החכמה שלו מתקיימת, כי עיקר הדבר צריך שיהיה קודם היראה וע"י היראה מקוימת החכמה וזולת זה אין חכמה מתקיימת:
ודבר זה בארו חכמים בפרק במה מדליקין (שבת דף לא.) שקיום החכמה תלוי ביראה, וכן איתא התם והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמה ודעת בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפריה ורביה צפית לישועה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר ואפילו הכי אי יראת הש"י היא אוצרו אין ואי לא לא משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי חטים לגג והעלה לו אמר לו אם ערבת בם קב חומטין אמר לו לא אמר לו מוטב שלא העליתה ע"כ. וביאור דבר זה, כי החכמה אין לה קיום אם לא מצד הש"י שהוא העלה, כי לפי גודל מדריגת החכמה אין קיום אליה אצל האדם שהוא בעל גוף רק מצד הש"י שהוא העלה, כי כאשר האדם ירא שמים הנה האדם עלול אל הש"י לגמרי, וכאשר הוא עלול אל הש"י שהוא העלה הנה יש אל העלול קיום מצד עלתו, ולפיכך כאשר האדם ירא שמים ואז נחשב האדם עלול אל העלה אז חכמתו יש לו קיום מצד עלתו הוא הש"י אשר מקיים הכל, וזהו דכתיב (תלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה' ולא כן כאשר אין בו יראת שמים כמו שיתבאר עוד. כי אין קיום אל החכמה רק מצד הקשר העלול בעלה יתברך. ויותר מזה, אי אפשר שיהיה קיום אל החכמה בפרט רק מצד הש"י, וזה כי דבר זה בארנו במקומות הרבה, כי על ידי החכמה יש דביקות אל האדם בו יתברך, והחכמה היא התורה בפרט היא כמו אמצעי בין הש"י ובין האדם עד כי דביקות האדם בו יתברך על ידי התורה, וכבר התבאר דבר זה למעלה כי דביקות ת"ח בו יתברך עד שאמרו (כתובות דף קיא:) וכי אפשר להדבק בשכינה אלא הדבק בחכמים ומעלה עליו כאלו דבק בשכינה ומבואר זה למעלה, שתראה מזה כי החכמה היא עם השם יתברך, עד שנחשב הש"י יסוד ועיקר אל החכמה והוא יתברך בית החכמה. וכמו שהיסוד מקבל הבנין כך הש"י הוא עיקר ויסוד מקבל החכמה כי שם ביתה, ודבר זה על ידי יראת שמים האדם עם הש"י. והתבאר לך בבירור הגמור מה שאמרו כאן כל שיראת חטא קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, כי כאשר יראת חטא קודמת אם כן העיקר הוא יראת חטא אשר יראת הש"י הוא היסוד שהוא מקיים החכמה כמו שהתבאר, כי יראת חטא הוא היסוד והקיום, כי כאשר ירא שמים הנה האדם הוא עלול אל הש"י שהוא עלתו ובעלה מקוים הכל, ובפרט החכמה כאשר החכמה היא שבה אל הש"י להתדבק בו יתברך כי שם מקומה ושם היא חוזרת, וכמו שחוזרים כל הדברים אל מקומם אל יסוד שלהם, ואין עמידה אל החכמה רק בו יתברך וכאשר יש כאן העיקר הוא יראת שמים נבנה עליו החכמה, אבל כאשר חכמתו קודמת ליראתו הרי החכמה היא היסוד ליראה שהרי החכמה קודמת והחכמה הביאה אותו אל היראה, ואף שהחכמה הביאה אותו אל היראה היינו כי אי אפשר מי שיש בו חכמה שלא יהיה ירא את הש"י מאחר שיש בו חכמה, אבל אין כאן יראה גמורה שיהיה נקרא ירא שמים, וכיון שהחכמה היא הסיבה ליראה הנה החכמה היא היסוד שנבנה עליו היראה, וראוי שיהיה היראה יסוד לחכמה ואז הוא דומה כמו מי שבונה היסוד תחלה ואחר כך בונה על היסוד מה שראוי לבנות ואז מקוים הבנין כראוי, אבל אם חכמתו קודמת דומה למי שהוא בונה הבנין בלא יסוד ואין לדבר זה קיום כלל, ולפיכך אמר אין חכמתו מתקיימת והדבר הזה הוא מבואר למי שיש בו חכמה:
כל שמעשיו מרובין וכו'. דע כי המאמר הזה הוא דומה ושוה למה שאמר לפני זה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, שבא לומר גם כן כאן כי צריך שיהיה יסוד קיום לחכמה, כי החכמה שקונה עד שיודע הדברים כפי מה שהם, ודבר זה בודאי דומה לבנין, כי אין החכמה האדם עצמו אבל הוא בנין בלבד, וכ"ש כי האדם הוא בעל גוף שאין נחשב השכל האדם עצמו ובנין גמור נחשב החכמה, כמו שהבנין שייך בו נפילה כך שייך בחכמה שקנה המושכלות ויודע ציור הדברים שהם בעולם בנין. ובזה התבאר כי החכמה נוספת על האדם כמו הבנין שהוא נוסף על הקרקע המקבל הבנין. ואמר לפני זה כי יראת חטא הוא היסוד לחכמה, ודבר זה כמו שבארנו כי הש"י הוא שמקיים הכל מצד שהעלה מקיים את העלול, ועל ידי יראת חטא הש"י שהוא יסוד הכל והוא העלה הוא המחזיק ומקיים את העלול הוא האדם ובזה יש קיום אל החכמה. ועוד כי הש"י הוא יסוד החכמה כי אצלו שבה החכמה ושם ביתה שהיא האמצעית בין הש"י ובין האדם, כי על ידי החכמה יש לאדם דביקות בו יתברך כמו שהתבאר דבר זה הרבה. ולפיכך החכמה הוא נבנית על שנים, על הש"י אשר החכמה הזאת עם הש"י ומצד הזה הש"י עיקר ויסוד אל החכמה, והיסוד השני הוא הנפש שהוא נושא ומקבל אל החכמה, ולכך יש עוד יסוד לחכמה הוא נפש האדם הנושא את החכמה. ודבר זה ג"כ יסוד אל החכמה כי החכמה שהיא באדם צריך שיהיה לה יסוד, אם מצד הש"י אשר שם החכמה שבה ושם ביתה, לכך אין קיום אל החכמה רק מצד העלה יתברך שהוא מקיים את הכל, וצריך שיהיה יסוד אל החכמה מצד המקבל הוא נפש האדם שהוא יסוד לקבל הבנין הזה, כמו הקרקע שהיא יסוד אל הבנין שנבנה עליו. וכבר אמרנו כי החכמה היא כמו אמצעי בין הש"י ובין האדם לכך היא צריכה אל הש"י ואל האדם. ולפיכך אחר שאמר מתחלה כל שיראת חטא קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, שבאר לך כי צריך אל החכמה יראת חטא שבשביל זה יש קיום אל החכמה מצד העלה הוא יתברך, כי זה ענין יראת חטא שהוא ירא מן הש"י והוא עלול אל העלה וכמו שהתבאר לך, ואמר עתה כל שמעשיו מרובין מחכמתו כי המעשים שייכים לנפש האדם והמעשים שהם טהרת וזכות הנפש שבאדם, וכאשר יש לו זכות וטהרת הנפש מצד המעשים אז האדם יסוד ראוי אל החכמה, אבל כאשר חכמתו מרובה ממעשיו הנה הוא בונה על היסוד שהוא הנפש יותר מן הראוי ולפיכך אין חכמתו מתקיימת. מזה יש לך לדעת ולהבין, כי השכל שמקבל האדם הוא דומה לבנין שנבנה על דבר, ואם אין לבנין זה החזוק ומעמיד מצד המקבל הוא נפש האדם ומצד הש"י אשר הוא קיום של הבנין עצמו אין קיום לבנין זה. וזה פירוש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת, והמאמר שאחריו שכל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. ויש שואלין שמצאנו מן האומות הרבה מאוד שחכמותיהם מרובה ממעשיהם וחכמתם מתקיימת. ובודאי אין זה שאלה, כי אפשר שיהיה לו הכנה כ"כ לחכמה שחכמתו מתקיימת אע"ג שאין בהם מצות ומעשים ההכנה הגדולה שיש לו מכרעת, ומה שאמרו כאן כל שיראת חטאו קודמת בסתם בני אדם מדבר. ועוד כי מה שאמר כאן כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, מדבר בחכמת התורה בפרט, דלא שייך באומות כלל כי החכמה של תורה היא צריכה אל יסוד ביותר מפני מעלת התורה שהיא אלקית והיא רחוקה מן האדם. וכבר בארנו לך כי עיקר טעם זה מה שאין חכמתו מתקיימת הוא מצד הרחוק שיש לחכמה מן האדם עצמו, עד שנחשבת החכמה בנין נוסף, ודבר זה שייך ביותר בתורה שהיא חכמה אלקית ואין התורה חכמה אנושית, ולפיכך צריך אל התורה האלקית יסוד וחזוק ביותר ואל"כ אין לתורה קיום למדריגת התורה, וכן צריך הנפש הכנה ביותר שיקבל חכמת התורה האלקית, אבל החכמה שהיא אנושית כמו חכמת האומות אין שייך כל זה כי החכמה ראויה אל האדם בודאי, ומכ"ש כי אין שאר החכמות יש להם הגעה אל השם יתברך שיהיה שם בית שלהם ויסוד שלהם רק בתורה שייך דבר זה ודברים אלו מבוארים:
יש להבין דנראה דלכאורה דהך משנה קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא שמדיוקא דרישא משמע שאם באו שניהם כאחד אין חכמתו מתקיימת לפי שלא קדמה היראת חטא ומדיוקא דסיפא משמע באו כאחד חכמתו מתקיימת. ואפשר שר' חנינא אמר שמי שלקח הקצה הא' ויראת חטאו קודמת לחכמתו זה בהכרח כל חכמתו מתקיימת כי בשכר היראת חטא שקדמה מסייעין אותו מן השמים ואפי' אם מטבעו הוא להיות שכחן כי אוקמי גירסא סייעתא מן שמיא, ומי שלקח הקצה האחר וחכמתו קודמת ליראת חטאו זה אפי' אם מטבעו היה להיות פקח וזכרן משכחין אותו ממנו וזה עונש על שלא למד ע"מ לעשות שזה כוונת יראת חטאו קודמת לחכמתו כי כל למודו מעיקרא הוא לשמור ולעשות, אמנם אם באו שניהם כא' החכמה והיראה אז מניחין אותו כפי טבעו ואם הוא פקח כפי טבעו זוכרה ואם הוא שכחן מטבעו שוכחה. וסמך דברי רבי חנינא בן דוסא למאמר ר' דוסתאי לפי שאפשר שיאמר האדם השכחה גוברת על האדם ולמה יחשבוני למתחייב בנפשי כיון דלאו בדידי תליא מילתא כי הזכירה סייעתא דמן שמיא על כן בא ר' חנינא ואמר שענין השכחה והזכירה בדידיה תליא שאם יש בו יראת חטא חכמתו מתקיימת בו ומסייעין אותו מן השמים שלא ישכחנה. וסמך לזה אמר שהמע"ה בני תורתי אל תשכח ומצותי יצור לבך כלומר תדע לך בני שתורתי אל תשכח אם תעשה הדבר הזה ומצותי יצור לבך ואם אין יראת חטאו קודמת הוא סבה שאין חכמתו מתקיימת וישכחנה וא"כ ראוי הוא שכששכחה יעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו כיון שהוא גרם השכחה, ואפשר לומר דפליג ארבי דוסתאי לפי שרבי דוסתאי אמר שאם תקפה עליו משנתו מחמת הקושי שבא או מחמת חולי שאינו מתחייב בנפשו ורבי חנינא סובר שאפי' אם תקפה עליו משנתו ושכחה הוא היה הסיבה ומתחייב בנפשו לפי שאם היתה יראת חטאו קודמת לחכמתו בהכרח היו מסייעין אותו מן השמים והי' חכמתו מתקיימת בו.
ויש להרגיש במשנה זו שסותר לדברי הלל הזקן שאמר אין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד דנראה דכשהוא בור א"א שיהיה ירא חטא ואיך א"ר חנינא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וזה הדבר א"א להיות. ואפשר לתרץ לזה באחד משני פנים הא' בשנדייק למה לא אמר התנא כל שיראת חטא קודמת לחכמה החכמה מתקיימת ולמה לא דבר בנושאים לבדן ביראת חטא ובחכמה מבלי שיכנה אותן אל האדם באומרו בו אז יראת חטאו וחכמתו אלא הכא דבר עם האדם שכבר ידע איזה דבר של יראת חטא שא"א לאדם להיות בור לגמרי ושלא ידע אפי' דבר א' ולכן אמר אם זה האיש אותו החטא שהוא יודע שהוא חטא ירא אותו שלא להכשל בו וז"ש יראת חטאו בכינוי האיש כלומר אם קדמה יראת אותו החטא שהוא יודע לחכמתו חכמתו מתקיימת, אמנם להיות האדם ירא חטא לגמרי שלם שלא יכשל בשום חטא זה א"א שתקדם אל החכמה כי האמת הוא כמאמר הלל אין בור ירא חטא:
ואפשר עוד לתרץ באופן אחר וקרוב לו מצאתי בדברי המפרשים, שזה התנא השמיענו שהאדם צריך לקבל עליו לקיים כל התורה בשידע ושישים על לבו שהוא עבד נרצע לעבודת קונו וכל תרי"ג מצות אשר צוה לא יפיל מכל דבריו ארצה רק יקיימם בלב שלם ובנפש חפצה כשידעם דרחמנא לבא בעי ועל זאת היראת חטא שהיא בכח דבר ר' חנינא בן דוסא שצריך שיראת חטאו תהיה קודמת לחכמתו. אמנם הלל דבר על היראה מחטא בפועל שזה א"א שיפעל אותה האדם אם לא שיהיה חכם שאם הוא בור אין ירא חטא שאם אינו יודע מה שהוא חטא איך אפשר לו ליזהר ממנו. ועם זה יובנו שני פסוקים שאמר שהמע"ה בתחלת ספר משלי לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה לקחת מוסר השכל וגו' ופי' לקחת מוסר השכל פי' הראב"ע ז"ל כי הוא חסר וא"ו כאלו אמר לקחת מוסר והשכל, וצריך להבין למה כפל כי חכמה ומוסר שאמר בפסוק הא' הוא בעצמו מ"ש בפסוק השני מוסר והשכל. ועוד למה שינה שבפסוק הא' נקט קודם החכמה ואח"כ המוסר ובפסוק השני הפך ונקט המוסר תחלה ואח"כ ההשכל שהיא החכמה, ועוד דבפסוק הא' נקט לדעת ובפסוק השני נקט לקחת. אלא באומרו לדעת חכמה ומוסר כוון לסברת הלל כי אין בור ירא חטא וא"א להיות ירא חטא ובעל מוסר במעשה אם לא שתקדם ידיעת החכמה ע"כ אמר לדעת חכמה ומוסר כלומר צריך שידע החכמה מקודם כדי שאח"כ יבא המוסר שהוא היראת חטא אמנם בענין הקבלה שצריך האדם שיקבל עליו מעשה המצות המוסר והיראת חטא קודם הכל ואח"כ ישים עצמו ללמוד ולהשכיל וז"ש לקחת מוסר כלומר בענין הקיחה והקבלה שהקיחה היא היא הקבלה צריך שיקבל המוסר והיראת חטא תחלה ואח"כ השכל שהיא ההשכלה והלימוד וכמו שפירשתי לעיל שכוונת כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו היא שמעיקרא כוונתו בלמודו הוא לשמור ולעשות וזהו יראת חטא קודמת ומתורץ הכל:
א"נ יאמר בהיות שבענין הלימוד שהאדם אפשר שיהיה שלם ואמנם בענין קיום המצות אפשר שלא באו לידו לקיימם שצריך זכות גדול שהאלהים יזמן אותם לידו כדי שיקיים כענין אומרו מתי יבא לידי ואקיימנה, וא"ר חנינא בן דוסא דבהא תליא מילתא שאם יראת חטאו קדמה לחכמתו שלמד ע"מ לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות וחכמתו מתקיימת כלומר שהחכמה שלמד יבואו לידו לקיימם וזה שכר וחלף אשר קדם מעיקרא יושר כוונתו שהיה לעשות ולקיים את כל דברי התורה, אמנם מי שמעיקרא היתה כוונתו פגומה כי לא למד ע"מ לעשות וחכמתו קדמה ליראת חטאו זה אין חכמתו מתקיימת כלו' לא יבאו לידו כדי שיתקיים:
ואפשר לפרש המשנה באופן אחר וגם בזה הפירוש יתורץ דלא קשה אהלל כלל והכוונה שמדבר במי שיש לו שתיהן היראת חטא והחכמה והאיש אשר מאלו השתי שלימות שבו הוא מחשיב לעולם היראת חטא שבו ונזהר יותר ומשתדל להשלים עצמו בחלק יראת חטאו יותר מהחכמה מפני שיראת חטאו קודמת לחכמתו בענין החשיבות חכמתו מתקיימת והיותה פחותה בעיניו בערך היראת חטא היא סיבה שתתקיים ומעולם לא תשכח מפיו. אמנם מי שחכמתו קודמת ליראת חטאו ומחשיב החכמה ומשתדל להשלים עצמו בחלק חכמתו יותר מיראת חטאו תשכח החכמה ממנו אשר הוא חשש לכבודה וישאר קרח מכאן ומכאן. ועם פי' זה מדוייק למה נקט לישנא דקודמת לשון הווה שהיל"ל לשון עבר כל שיראת חטאו קדמה לחכמתו ועם מה שפי' הוא מיושב:
ואפשר שהכוונה בהיות שארבעים יום קודם יצירת הולד גוזרים עליו אם יהיה חכם או טפש ואלו צדיק ורשע לא קאמר כי הוא תלוי בבחירת האדם והדעת היה נותן כי מה שהוא גזרה יהיה קודם אל מה שתלוי בבחירה ולכן אמר התנא שאין הדבר כן כי אף אם יראה האדם בעצמו שנגזר עליו שיהיה חכם שרואה התורה נכנסת בלבו והוא ממהר לשמוע ולהבין אפ"ה אם לא תקדם היראת חטא לחכמה לא תתקיים חכמתו ואם חכמתו קודמת ליראת חטאו אף אם נגזר עליו שיהיה חכם אין חכמתו מתקיימת:
ואפשר עוד לפרש שבא להשמיענו שהאדם אשר באה עליו איזו צרה ח"ו ורוצה לינצל ממנה קודם כל דבר צריך שיעשה תשובה מעבירות שבידו ויהיה ירא חטא שמא יהיה מקטרג עליו וכמ"ש ביעקב ויירא יעקב מאד וכמו שארז"ל נתירא שמא יגרום החטא וע"ז נצטער תחלה וזהו ויצר לו ואח"כ התקין עצמו למלחמה ועשה המצאותיו מעצמו ומדעתו לינצל בחכמתו וז"ש ויחץ וגו' וז"ש התנא האיש אשר כשהוא בצרה יראת חטאו קודמת לחכמתו ומתחלה רוצה לתקן ענין החטא בתשובה ווידוי וחרטה ואח"כ מתקן עצמו בחכמתו ועצתו להמציא המצאות לינצל מן הצרה איש זה חכמתו מתקיימת כלומר שכל אותן ההמצאות שהמציא מתקיימות וניצול בחכמתו מן הצרה אמנם כל שעושה עיקר מחכמתו ועצתו כי חושב כי עיקר הצלתו תלוי בחכמתו אין חכמתו מתקיימת וכל חכמתו והמצאתו אשר המציא להנצל מן הצרה לא תתקיים:
ורבינו יונה ז"ל פי' כל שיראת חטאו קודמת שהורגל תחלה מכמה ימים להיות ירא חטא אח"כ כשלומד והוא רואה שהתורה מישרת אותו על הדרך שכבר הוא מורגל בו מוסיף אהבתו בה ומתאוה להוסיף ותתקיים בידו אבל בזמן שחכמתו קודמת והוא היה מורגל תחלה בעבירות כשיראה שהחכמה מונעת אותו מן העבירות שהורגל בהם סופו לבעוט בה שדומה עליו כמשא כבד:
וה"ר משה אלשקאר ז"ל פי' כי הקדימה שאמר בכאן יש לפרש אותה קדימת טבע והוא שיש אדם שטבעו להיות ירא חטא ואינו מוכן בטבעו ללמוד החכמות בנקל כי אם אחר היגיעה ויש אנשים שיש בהם טבע שבנקל ישיגו החכמות אמנם טבעם הוא שאינם יראים מן החטא, ועכ"א כל אדם שהטבע שלו מורה שהוא נזהר מן החטא החכמה שלמד אע"פ שהיא מעוטה ולא השיג אותה כי אם אחר עמל וטורח אותה החכמה מתקיימת בידו אמנם החכמה של האדם אשר הוכן בטבעו להשיג רבוי חכמתו בנקל כל עוד שטבעו מתגבר עליו להטותו לדרך לא טוב אותן החכמות לא יועילו ולא יצילו, עוד כתב כי גם יש לפרש חכמתו מתקיימת אצל האנשים השומעים כי נאים הם הדברים ומקובלים כשיצאו מפי עושיהם:
וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כ' כל שיראת חטאו וכו' שנאמר ראשית חכמה יראת ה' ואע"פ שאמרו אם אין חכמה אין יראה יתפרש שהחכם קודם שיחכם יש בו כח לקבל החכמה שהקב"ה נתן בו אותו הכח מתחלת הבריאה כמ"ש טיפה זו מה תהא עליה וכו'. וטעם אם אין חכמה אין יראה אם אין באדם אותו כח החכמה אין בו יראה שאין בור ירא חטא אבל כשיש בו החכמה בכח יהיה ירא שמים מתחלתו ושוב תצא החכמה מן הכח אל הפועל ואז חכמתו מתקיימת:
וה"ר משה אלמושנינו פי' כי אחר אשר אמר שכל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת חזר וביאר הדבר בהפכו באומרו וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת ואין זה מתחייב מן הראשון שאפשר שתתקיים החכמה בקדימת היראת חטא ואפשר שתתקיים בקדימת דבר אחר אף שלא תהיה יראת החטא שאינו נמנע שתתקיים בהרבה דרכים זולת קדימת היראת חטא שאם היה אומר אין החכמה מתקיימת אלא בקדימת היראת החטא היה שולל הכל אך באומרו שבקדימת היראת חטא תתקיים החכמה לא שלל בזה שאם לא תקדם היראת חטא לא תתקיים החכמה. ע"כ הוצרך לומר בכולם חיוב ושלילה ואמר שאם אין היראת חטא קודמת לחכמתו רק חכמתו קודמת ליראת חטאו לא תתקיים חכמתו בשום צד והטעם בזה הוא מבואר כי האדם בטבע בהתחלת למוד החכמה היא קשה אצלו והטעם מבואר כי קודם שיתענג האדם במה שישכיל מן החכמה עמל הוא בעיניו וכל הכחות הגשמיות יתנועעו בכובד אל הלימוד הפך רצונם יען אינם מתענגים בזה אשר ע"כ להניע הרצון צריך שיהיה מניעו סבה חזקה מאד לבקש החכמה ולהתמיד בה תמיד ע"כ גזר אומר שאם אין שם יראת חטא לא תספיק שום סבה אחרת להתמיד בחכמה כדי שתעשה קנין קיים בנפש כמדובר עכ"ל:
אית דגרסי כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת:
והרב רבי משה אלמושנינו ז"ל כ' ז"ל בהתרת ספק א' כפי הלשון אשר נצטערתי בו כל ימי יתיישב הכל על נכון והוא שהל"ל כל שיראתו מהחטא קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראתו מהחטא אין חכמתו מתקיימת שהכינוי לו היה ראוי שיהיה ביראה מהחטא ולא בחטא עצמו כי איך ייחד החטא לו אם עדיין לא יצא אל המציאות והוא ירא ממנו ומשתדל שלא יבא לעולם, אשר על כן אומר אני שיראת חטאו הוא צודק על מי שחטא כבר שהיה חוטא והיה ירא מאד שלא ישוב לכסלה ולחטאו הראשון כמו שיקרה במי שהוא נשוך מהנחש שכאשר יראה הנחש אפי' בחלום יירא ממנו כן מי שקדם לחכמתו יראת החטא שחטא ושב בתשובה הוא ירא מאד פן ישוב לחטאו ולומד החכמה פן יקרהו שנית כמו שקרה לו בחטאו ואחר החכמה לא יירא עוד הנה זאת החכמה היא מתקיימת, אמנם מי שקדמה לו חכמתו ולא הספיק לו חכמתו לשמרו מן החטא רק חטא אחר החכמה ולא עוד אלא שהוא ירא עדיין פן ישוב לחטאו הנה חכמתו זאת לא תתקיים אחר שלא הספיקה לשמרו מן החטא ועדיין הוא ירא פן ישוב אליו שכל זה הוראה שאין החכמה בו קנין קיים בנפשו וששכלו אינו גובר על חומרו להכניעו שלא יירא עוד מהחטא וז"ש וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת עכ"ל:
בפשט המשנה הזאת היה אפשר לפרש מעשיו מרובים מחכמתו כלו' שרוב היום מטפל עצמו במעשה המצות ומיעוטו בלמוד החכמה ומן הראוי היה שכיון שרוב היום מטפל עצמו במעשה המצות והולך אחר המעשה ומתבטל מלמודו שישכח למודו וחכמתו, והשמיענו שכיון שאינו מתבטל מהלמוד רק בעבור המעשה חכמתו מתקיימת, אמנם כפי זה הפירוש קשה החלוקה האחרת טובא וכי בשביל שהאדם כל ימיו או רובם מתעסק בלמוד התורה ומיעוטם במעשה אין חכמתו מתקיימת והלא ת"ת כנגד כולם, לכן נראה שכונת פי' המשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו כלו' שמשתדל כל כך בקיום מעשה המצות דלא מבעיא שמקיים כל מה שיודע אלא אפי' בדברים אשר הוא מסופק ואינו יודע בהם הדין איך הוא מחמיר על עצמו כדי שלא יכשל באיסור של תורה נמצא שאיש זה מעשיו מרובים מחכמתו שאפי' יותר ממה שיודע מקיים ועושה ואיש כזה חכמתו מתקיימת אמנם כל שחכמתו מרובה ממעשיו, שאפי' מה שיודע לפעמים אינו מקיים אין חכמתו מתקיימת לפי שכל עוקר החכמה אינה רק בשביל המעשה וזה הואיל ואינו מקיימה אין חכמתו מתקיימת פי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וע"כ אמר דהמע"ה הורני ה' דרך חקיך ולא אסתפק לשמרם עיקר המצוה לבד אלא אפי' המצות שהאדם דש בעקביו אשמור וז"ש ואצרנה עקב אפי' העקב שהם המצות שהאדם דש בעקביו כאמור:
ואפשר עוד לפרש כוונת המשנה כי מי שתהיה לו מדה זו מעשיו מרובין מחכמתו כלו' מסיבה שהוא מתחכם לעולם ועד להמציא המצאות לבקש מצות ומעשים טובים אשר שום אדם אינו מחזר אחריהם וזה האיש מתחכם ומעיין בשכלו היאך יתרבו מעשיו הטובים ואינו ממתין עד שתבא המצוה לידו ויקיימנם רק הוא מתחכם שתבא לידו וז"ש כנוי חכמתו לרמוז אל החכמה שכלית מעויינת משכלו ואל המצאותיו כי זו היא חכמה שלו חכמתו מתקיימת כי כל המצאותיו אשר ימציא יועילו לו ויבאו לידו ויקיימם. אמנם מי שחכמתו מרובה ממעשיו כלומר שאם היה רוצה להתחכם ולעיין המצאות שיתרבו מעשיו היה בו חכמה ותבונה והוא ברוב עצלותו לא רצה להתחכם אין חכמתו מתקיימת ואפשר לפרשו כפי מה שפירשתי במשנה הקודמת ואין הפרש רק ששם דבר בענין הסור מרע וכאן דבר בענין עשה טוב. והענין כי החכמה נגזרת מלמעלה ארבעים יום קודם יצירת הולד לא כן מעשה המצות כי צדיק ורשע לא קאמר וע"כ קאמר כל שמעשיו מרובים מחכמתו שעם היות שבענין המעשה הוא בחיריי ויצרו מתגבר עליו בכל יום אעפ"כ מעשיו אפי' שהם בלא גזרה ולא סיוע כלל הן מרובין מחכמתו אשר היא גזורה עליו מתקיימת הגזרה ויהיה חכם כאשר גזרו עליו. אמנם מי שחכמתו מרובה ממעשיו והדבר אשר בא לו מאליו והוא החכמה למדה אמנם מה שהיה דרך בחירה ויש לו טורח בעשייתם הם מועטים זה לא יזכהו השי"ת שתתקיים חכמתו והגזניה היא שיהיה חריף בכל עניניו אבל בלימוד התורה לא תתקיים בידו, ואפשר שאמר כל שמעשיו מרובין מחכמתו כלומר מסבת חכמתו וידע כל פרטי המצות ודקדוקיהן וע"כ מעשיו מרובים כלומר רבים ויהיה מ"ם מחכמתו מ"ם הסיבה ולא מ"ם היתרון או יזכה שחכמתו מתקיימת ולא תשכח מפיו כיון שהיא היתה סיבה להיות מעשיו מרובין אמנם מי שלא הועילה לו חכמתו להיות מעשיו הטובים מרובים אלא חכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת, וזה פירשתי לתרץ מה שהקשו המפרשים איך אפשר שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו שאם אינו יודע היאך יעשה:
ורבינו יונה ז"ל פי' כל שמעשיו מרובים מחכמתו וכו' קשה איך אפשר אם אינו יודע היאך יעשה, אלא במה שיקבל על עצמו לעשות כל הדברים אשר יגידו לו החכמים ולא יסיר ימין ושמאל הרי זה מעשיו מרובים מחכמתו כי מעתה מעלה עליו כאלו קיים כל התורה כלה כיון שבדעתו לקיים מה שיאמר לו החכם, וכי מפורש באבות דרבי נתן דתנן התם כל שמעשיו מרובין מחכמתו שנאמר נעשה ונשמע שהקדימו נעשה לנשמע וקבלו שכר כאלו עשו הכל קודם ששמעו. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו שלא יאמר אשנה הלכה ואקיימנה עכ"ל:
והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל פי' כל שמעשיו מרובים וכו' אני חוכך אם מעשיו הטובים יותר מלמוד תורתו אינה מדה שגדול למוד ממעשה וכן הכתוב אומר כי נר מצוה ותורה אור שמעלת הגיון התורה על המצוה כמעלת האור על הנר לכך אני אומר כי ענין מרובים הוא מענין ורב יעבוד צעיר שפירוש ורב גדול בשנים ובזמן, וכך אני מפרש וכל מרבית ביתך ימותו אנשים שאפי' הגדול בשנים בביתו לא יגיעו להיות זקנים אלא ימותו בעודם אנשים. וטעם המשנה כל שמעשיו הטובים מרובים שגדולים בזמן מחכמתו שקדמו המעשים הטובים לחכמתו חכמתו מתקיימת ותחלה דבר במצות לא תעשה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' שגם החכמה תלמדהו ביראת חטא שהורגל בה, ועתה דבר במצות עשה לפי שיש ירא חטא אבל אינו משתדל לעשות מצוה שיש טורח בעשייתה ואפי' קדמה היראה לחכמתו אין חכמתו מתקיימת שאע"פ שתלמדהו החכמה לעשות המצוה לא יעשה מפני שלא הורגל בה, לכך אמר כל שמעשיו מרובים מחכמתו שקדמו גם מעשים הטובים לחכמתו ששאל לחכמים ועשה אז חכמתו מתקיימת שתלמדהו החכמה במה שהורגל מקודם שהוא סור מרע ועשה טוב ששניהם הוא צריך ואז תתקיים חכמתו, וכל שחכמתו מרובה וגדולה בזמן ממעשיו אין חכמתו מתקיימת:
וה"ר משה אלמושנינו ז"ל פי' כי להיות שהיראת חטא וכל חלקיו הם דברים שבלב ובני אדם לא יוכלו לראות אם הוא ירא חטא כי האדם יראה לעינים ע"כ הוא בעצמו היה אומר שהאות על שיראת חטאו תקדם לחכמתו הוא היות מעשיו מרובים מחכמתו כי היא הוראה שהוא ירא חטא ומצד היראת חטא שהוא הקודם אצלו הוא מבקש החכמה ובהיות החכמה נדרשת מאתו לבלתי היות נכשל בחטא היה העיקר אצלו פעולת המעשים ויהיו בלי ספק מרובים מחכמתו שהכוונה בריבוי הזה הפלגת השקידה בהם והזריזות בעשייתם יותר מבחכמה כי רבוי המעשים על החכמה בכמות לא יתכן בהיות שני מינים מתחלפים כנודע אך כשאנו רואים שהוא עושה עיקר מהחכמה ואינו מתבטל מלמודו לעשות מעשה טוב שיבא לידו הנה בזה יאמר בו שחכמתו מרובה ממעשיו וזאת היא הוראה שחכמתו קודמת ליראת חטאו ושהוא ירא חטא במקרה נמשך מהחכמה ולא בעצם וראשונה ובכן לא תתקיים חכמתו כי יתרשל בלמודה יען הכחות הגשמיות יגעים בשקידה בה להיות הפך טבעם ורצונם וכשאין כח ההכרח מניע אותו להתמיד בחכמה כמו שהוא בקדימת היראת חטא כאמור תפסוק ההתמדה ותשכח החכמה באורך הימים ולא יהיה הקנין קיים בנפש כמדובר:
והחסיד ז"ל פי' ע"ד לא המדרש הוא העיקר יאמר כל מי שמקיים כל מה שלומד והותר נותנים לו שכר על המעשה וגם על החכמה כי חכמה שלא בא לידי מעשה אינה חכמה:
ולב אבות כתב כל שמעשיו מרובים מחכמתו שהוא יותר נאה מקיים ממה שהוא דורש זהו ודאי ראוי והגון ללמד לאחרים ויהיו דבריו נשמעים וז"ש חכמתו מתקיימת ר"ל מתקיימת באחרים כי הוא מלמד ומצליח. אבל מי שהוא נאה דורש ואין נאה מקיים שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת באחרים ואינו מצליח לפי שאומרים הכל כי כל דבריו צפצופי עופות אחר שהוא עצמו בלתי מאמין בהם עכ"ל, וכבר כתבתי במשנה הקודמת שכן פי' הרב רבי משה אלשקאר ז"ל:
והרמ"ה ז"ל כתב כל שמעשיו מרובין וכו' שבזמן שמעשיו של האדם מרובין מחכמתו נמצאת תאותו לחכמה מרובה מחכמתו ונמצאת חכמתו מוספת והולכת, ובזמן שחכמתו מרובה ממעשיו נמצאת תאותו לחכמה פחות מחכמתו ונמצאת חכמתו פוחתת והולכת עכ"ל:
ואפשר לי עוד לפרש שכל המשנה מדברת על לימוד התורה כי בהיות שהחכמה הוא דבר שגזרו עליו מן השמים כמו שאז"ל ארבעים יום וכו' לכן אמר כל שבענין חכמתו אשר השיג מעשיו מרובין מחכמתו כלומר מעשיו שעשה ויגע עד שישיגנה הם מרובים מהחכמה אשר נגזרה עליו איש כזה חכמתו מתקיימת לו ועומדת לו לשלם לו שכרו לפי שהשיגה ביגיעתו וטרחו, אמנם מי שחכמתו מרובה ממעשיו כלומר שמעשיו וטרחו ויגיעתו מועטת לגבי החכמה שהשיג ואין זה שהשיג רק לפי שנגזר עליו שיהיה חכם וחכמתו היתה מתרבה עליו מאליו ומתחכם והולך מבלי יגיעה אין חכמתו מתקיימת ועומדת לו לעוה"ב. ומה שתרצנו במשנה הקודמת כל שיראת חטאו וכו' לקושית קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא אותו התירוץ בעצמו שייך בזאת המשנה וקל להבינו ולאפוקי ממי שרצה להחליף הגרסא וגריס וכל שאין מעשיו מרובין מחכמתו אין חכמתו מתקיימת שאין צורך להחליף הגרסא: