דרך חיים (מהר"ל)/פרק ג משנה ט
פרק ג משנה ט[עריכה]
כל שיראת חטאו וכו'. מה שאמר יראת חטאו והלא אינו חוטא ולמה אמר חטאו והוי ליה לומר כל שיראתו מן החטא קודמת למעשיו. ואין זה קשיא כי כל אדם מוכן לחטא כדכתיב (קהלת, ז) אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואמר כל שיראת חטאו שהוא מוכן לו היראה מן החטא שהוא מוכן אליו קודמת למעשה. ובא לומר כי מפני שידע האדם כי אינו בלא חטא ולכך הוא ירא שלא יחטא ודבר זה קודמת למעשה וכו'. מקשין דמשמע דווקא שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת אבל אם יראת חטאו וחכמתו ביחד הם אצלו ואין אחד קודם משמע שאין חכמתו מתקיימת כלל, ואלו בסיפא קאמר כל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת אבל אם שניהם ביחד הם אצלו ואין אחד קודם משמע ששפיר חכמתו מתקיימת, ועוד קשיא הרי בסמוך אמר אם אין חכמה אין יראה ואם כן איך אפשר לומר שחכמתו קודמת ליראתו. וכל זה אין קשיא דודאי אם יראת חטא קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת לגמרי, ואם חכמתו קודמת ליראת חטא אין חכמתו מתקיימת כלל, ואם שניהם ביחד באים מתקיימת חכמתו ואינו מתקיימת לגמרי. ופירוש כל שיראת חטא קודמת לחכמתו, היינו שהתחיל ביראה אע"ג שלא היה בו חכמה וכאשר היה חכם היה ירא חטא לגמרי, וכן מה שאמר כל שחכמתו קודמת ליראתו היינו שהתחיל בחכמה קודם שהוא ירא חטא, אע"ג שאם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה, היינו מה שאם אין יראה אין חכמה גמורה ואם אין חכמה אין יראה גמורה, אבל שלא תמצא יראה מה, אע"ג שאין חכמה, או שלא תמצא חכמה מה, אע"ג שאין יראה דבר זה בודאי אינו. ולפיכך אמר כל שחכמתו קודמת ליראתו שהתחיל בחכמה ועדיין לא היה לו יראה, ודבר זה מורה כי החכמה עיקר והיראה טפלה לחכמה, ולפיכך אין החכמה שלו מתקיימת, כי עיקר הדבר צריך שיהיה קודם היראה וע"י היראה מקוימת החכמה וזולת זה אין חכמה מתקיימת:
ודבר זה בארו חכמים בפרק במה מדליקין (שבת דף לא.) שקיום החכמה תלוי ביראה, וכן איתא התם והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמה ודעת בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפריה ורביה צפית לישועה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר ואפילו הכי אי יראת הש"י היא אוצרו אין ואי לא לא משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי חטים לגג והעלה לו אמר לו אם ערבת בם קב חומטין אמר לו לא אמר לו מוטב שלא העליתה ע"כ. וביאור דבר זה, כי החכמה אין לה קיום אם לא מצד הש"י שהוא העלה, כי לפי גודל מדריגת החכמה אין קיום אליה אצל האדם שהוא בעל גוף רק מצד הש"י שהוא העלה, כי כאשר האדם ירא שמים הנה האדם עלול אל הש"י לגמרי, וכאשר הוא עלול אל הש"י שהוא העלה הנה יש אל העלול קיום מצד עלתו, ולפיכך כאשר האדם ירא שמים ואז נחשב האדם עלול אל העלה אז חכמתו יש לו קיום מצד עלתו הוא הש"י אשר מקיים הכל, וזהו דכתיב (תלים קי"א) ראשית חכמה יראת ה' ולא כן כאשר אין בו יראת שמים כמו שיתבאר עוד. כי אין קיום אל החכמה רק מצד הקשר העלול בעלה יתברך. ויותר מזה, אי אפשר שיהיה קיום אל החכמה בפרט רק מצד הש"י, וזה כי דבר זה בארנו במקומות הרבה, כי על ידי החכמה יש דביקות אל האדם בו יתברך, והחכמה היא התורה בפרט היא כמו אמצעי בין הש"י ובין האדם עד כי דביקות האדם בו יתברך על ידי התורה, וכבר התבאר דבר זה למעלה כי דביקות ת"ח בו יתברך עד שאמרו (כתובות דף קיא:) וכי אפשר להדבק בשכינה אלא הדבק בחכמים ומעלה עליו כאלו דבק בשכינה ומבואר זה למעלה, שתראה מזה כי החכמה היא עם השם יתברך, עד שנחשב הש"י יסוד ועיקר אל החכמה והוא יתברך בית החכמה. וכמו שהיסוד מקבל הבנין כך הש"י הוא עיקר ויסוד מקבל החכמה כי שם ביתה, ודבר זה על ידי יראת שמים האדם עם הש"י. והתבאר לך בבירור הגמור מה שאמרו כאן כל שיראת חטא קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, כי כאשר יראת חטא קודמת אם כן העיקר הוא יראת חטא אשר יראת הש"י הוא היסוד שהוא מקיים החכמה כמו שהתבאר, כי יראת חטא הוא היסוד והקיום, כי כאשר ירא שמים הנה האדם הוא עלול אל הש"י שהוא עלתו ובעלה מקוים הכל, ובפרט החכמה כאשר החכמה היא שבה אל הש"י להתדבק בו יתברך כי שם מקומה ושם היא חוזרת, וכמו שחוזרים כל הדברים אל מקומם אל יסוד שלהם, ואין עמידה אל החכמה רק בו יתברך וכאשר יש כאן העיקר הוא יראת שמים נבנה עליו החכמה, אבל כאשר חכמתו קודמת ליראתו הרי החכמה היא היסוד ליראה שהרי החכמה קודמת והחכמה הביאה אותו אל היראה, ואף שהחכמה הביאה אותו אל היראה היינו כי אי אפשר מי שיש בו חכמה שלא יהיה ירא את הש"י מאחר שיש בו חכמה, אבל אין כאן יראה גמורה שיהיה נקרא ירא שמים, וכיון שהחכמה היא הסיבה ליראה הנה החכמה היא היסוד שנבנה עליו היראה, וראוי שיהיה היראה יסוד לחכמה ואז הוא דומה כמו מי שבונה היסוד תחלה ואחר כך בונה על היסוד מה שראוי לבנות ואז מקוים הבנין כראוי, אבל אם חכמתו קודמת דומה למי שהוא בונה הבנין בלא יסוד ואין לדבר זה קיום כלל, ולפיכך אמר אין חכמתו מתקיימת והדבר הזה הוא מבואר למי שיש בו חכמה:
כל שמעשיו מרובין וכו'. דע כי המאמר הזה הוא דומה ושוה למה שאמר לפני זה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, שבא לומר גם כן כאן כי צריך שיהיה יסוד קיום לחכמה, כי החכמה שקונה עד שיודע הדברים כפי מה שהם, ודבר זה בודאי דומה לבנין, כי אין החכמה האדם עצמו אבל הוא בנין בלבד, וכ"ש כי האדם הוא בעל גוף שאין נחשב השכל האדם עצמו ובנין גמור נחשב החכמה, כמו שהבנין שייך בו נפילה כך שייך בחכמה שקנה המושכלות ויודע ציור הדברים שהם בעולם בנין. ובזה התבאר כי החכמה נוספת על האדם כמו הבנין שהוא נוסף על הקרקע המקבל הבנין. ואמר לפני זה כי יראת חטא הוא היסוד לחכמה, ודבר זה כמו שבארנו כי הש"י הוא שמקיים הכל מצד שהעלה מקיים את העלול, ועל ידי יראת חטא הש"י שהוא יסוד הכל והוא העלה הוא המחזיק ומקיים את העלול הוא האדם ובזה יש קיום אל החכמה. ועוד כי הש"י הוא יסוד החכמה כי אצלו שבה החכמה ושם ביתה שהיא האמצעית בין הש"י ובין האדם, כי על ידי החכמה יש לאדם דביקות בו יתברך כמו שהתבאר דבר זה הרבה. ולפיכך החכמה הוא נבנית על שנים, על הש"י אשר החכמה הזאת עם הש"י ומצד הזה הש"י עיקר ויסוד אל החכמה, והיסוד השני הוא הנפש שהוא נושא ומקבל אל החכמה, ולכך יש עוד יסוד לחכמה הוא נפש האדם הנושא את החכמה. ודבר זה ג"כ יסוד אל החכמה כי החכמה שהיא באדם צריך שיהיה לה יסוד, אם מצד הש"י אשר שם החכמה שבה ושם ביתה, לכך אין קיום אל החכמה רק מצד העלה יתברך שהוא מקיים את הכל, וצריך שיהיה יסוד אל החכמה מצד המקבל הוא נפש האדם שהוא יסוד לקבל הבנין הזה, כמו הקרקע שהיא יסוד אל הבנין שנבנה עליו. וכבר אמרנו כי החכמה היא כמו אמצעי בין הש"י ובין האדם לכך היא צריכה אל הש"י ואל האדם. ולפיכך אחר שאמר מתחלה כל שיראת חטא קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, שבאר לך כי צריך אל החכמה יראת חטא שבשביל זה יש קיום אל החכמה מצד העלה הוא יתברך, כי זה ענין יראת חטא שהוא ירא מן הש"י והוא עלול אל העלה וכמו שהתבאר לך, ואמר עתה כל שמעשיו מרובין מחכמתו כי המעשים שייכים לנפש האדם והמעשים שהם טהרת וזכות הנפש שבאדם, וכאשר יש לו זכות וטהרת הנפש מצד המעשים אז האדם יסוד ראוי אל החכמה, אבל כאשר חכמתו מרובה ממעשיו הנה הוא בונה על היסוד שהוא הנפש יותר מן הראוי ולפיכך אין חכמתו מתקיימת. מזה יש לך לדעת ולהבין, כי השכל שמקבל האדם הוא דומה לבנין שנבנה על דבר, ואם אין לבנין זה החזוק ומעמיד מצד המקבל הוא נפש האדם ומצד הש"י אשר הוא קיום של הבנין עצמו אין קיום לבנין זה. וזה פירוש כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת, והמאמר שאחריו שכל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. ויש שואלין שמצאנו מן האומות הרבה מאוד שחכמותיהם מרובה ממעשיהם וחכמתם מתקיימת. ובודאי אין זה שאלה, כי אפשר שיהיה לו הכנה כ"כ לחכמה שחכמתו מתקיימת אע"ג שאין בהם מצות ומעשים ההכנה הגדולה שיש לו מכרעת, ומה שאמרו כאן כל שיראת חטאו קודמת בסתם בני אדם מדבר. ועוד כי מה שאמר כאן כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, מדבר בחכמת התורה בפרט, דלא שייך באומות כלל כי החכמה של תורה היא צריכה אל יסוד ביותר מפני מעלת התורה שהיא אלקית והיא רחוקה מן האדם. וכבר בארנו לך כי עיקר טעם זה מה שאין חכמתו מתקיימת הוא מצד הרחוק שיש לחכמה מן האדם עצמו, עד שנחשבת החכמה בנין נוסף, ודבר זה שייך ביותר בתורה שהיא חכמה אלקית ואין התורה חכמה אנושית, ולפיכך צריך אל התורה האלקית יסוד וחזוק ביותר ואל"כ אין לתורה קיום למדריגת התורה, וכן צריך הנפש הכנה ביותר שיקבל חכמת התורה האלקית, אבל החכמה שהיא אנושית כמו חכמת האומות אין שייך כל זה כי החכמה ראויה אל האדם בודאי, ומכ"ש כי אין שאר החכמות יש להם הגעה אל השם יתברך שיהיה שם בית שלהם ויסוד שלהם רק בתורה שייך דבר זה ודברים אלו מבוארים: