דרך חיים (מהר"ל)/פרק ג משנה י
פרק ג משנה י[עריכה]
כל שרוח הבריות וכו'. מאמר זה נסמך עם שני מאמרים הראשונים כל שיראת חטאו קודמ' וכו' וכל שמעשיו מרובים מחכמתו וכו', שבא התנא לאשמועינן קשור החכמה עם יראת חטא וקשור החכמה עם המעשים שיש להם קשור וחבור ביחד ואל יפרדו, ואח"כ בא להודיע כי רוח המקום הוא גם כן מקושר ומחובר עם רוח הבריות וכל מי שרוח הבריות נוחה הימנו ג"כ רוח המקום נוחה הימנו. והמשפט הוא אחד לגמרי ג"כ עם הראשונים, שאם רוח הבריות מרובה אז יש קיום לדבר הזה מה שרוח המקום נוחה הימנו, כי הדברים שהם קשורים יחד אין להם קיום לאחד זולת השני כמו שהוא בענין זה, כי רוחו של מקום ורצונו הוא דבק ברוח הבריות, וזה מפני כי הכללים יש להם דביקות גמור בו יתברך עד שרוח המקום דבק ברוח הבריות, וזה אמרם כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. ודברים אלו ראוים להבין איך רוח המקום קשורה ברוח הבריות, והעד על זה מה שאמר (יחזקאל, לו) ואת רוחי אתן בקרבכם ומזה תראה כי נאצל מן רוח המקום רוח האדם, כמו שהוא אצל הנביאים דכתיב (במדבר, יא) ואצלתי מן הרוח אשר עליך וכן נאצל רוח של מקום על רוח הבריות כי יש כאן דביקות וחבור לגמרי. ולפיכך אמר שכל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו אחר שמן רוח המקום נאצל רוח הבריות. ויש להבין דברי חכמה מאוד והוא אשר התבאר למעלה אצל עשה רצונו של הקדוש ברוך הוא כרצונך וכו' ושם בארנו כי קשור רצון הקב"ה ברצון הבריות וזהו שאמר כאן ג"כ כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכו':
רבי דוסא וכו'. אם ר' דוסא זה אביו של ר' חנינא שנזכר לפני זה, הנה סדר מאמר זה בכאן כדי לחבר מאמר האב עם מאמר בנו, והובא מאמר הבן קודם האב מפני ששייך דברי ר' חנינא בן דוסא למאמר שלפניו שאמר השוכח דבר אחד מתלמודו מתחייב בנפשו, ובא רבי חנינא בן דוסא לומר כי אין אל חכמה קיום רק עם יראת חטא, וצריך שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו שאז יש לתורה קיום לא זולת זה ולפיכך אם אין בו יראת שמים אין יסוד אל תורתו כמו שהתבאר למעלה. ואם ר' דוסא הנזכר כאן אינו אביו של ר' חנינא, בא מאמר זה כאן כי למעלה אמר שיהיה נזהר בדברי תורה שלא ישכח אותם ואם שכח דבר אחד מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, ופי' זה כמו שבארנו כאשר מפנה לבו אל הבטלה, ואח"כ סמך כל שיראת חטאו קודמת לומר כי קיום החכמה שלא תסור ממנו על ידי יראת חטא, ולכך אם רוצה שיהיה קיום אל חכמתו יהיה עמו יראת חטא, וסמך אחר זה דברי ר' דוסא כי גם אלו דברים דהיינו שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת ילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ הכל הם דברי טיול שמסיר ממנו התורה עד שאינו פונה אליה רק אל דברי תוהו שאין בהם ממש, ומפני כך מוציאין את האדם מן העולם כמשפט מי שמסיר ממנו דברי תורה. כי כל אלו דברים הם רדיפה אחר הדברים הגופיים והם הסרה מן התורה, ולפיכך הם מוציאין את האדם מן העולם, כי התורה היא חיותו של אדם, וכאשר האדם פונה אל הדברים כמו אלו הם הסרה מן החיים. ולמעלה אמר השוכח דבר אחד מתלמודו, ור"ל אף אם לא יעשה דבר רק שיושב בטל נחשב זה כאלו מתחייב בנפשו שמסיר דברי תורה מלבו, ואם הוא עושה מעשה כמו אלו ד' דברים שזכר דהיינו שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת ילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, אע"ג שאינו שוכח דברי תורה, מ"מ מפני כי אלו דברים הם הסרה לגמרי מן התורה על ידי שהוא נוטה אחר תאוותיו והבלי עולם, נחשב זה הסרה לגמרי מן התורה שהיא חיי האדם ולכך מוציאין אותו מן העולם:
אמנם מה שזכר אלו ד' דברים בפרט הוא דבר מופלא, כי כבר בארנו לך כי האדם יש בו ג' חלקים, דהיינו חלק שהוא גופני והוא חלק ראשון, חלק שני הם כחות הנפשיות, החלק הג' השכלי, וכבר בארנו אלו ג' דברים בכמה מקומות ואין להאריך. ואלו ג' חלקים הם חיותו של אדם ומציאותו בעולם, שכאשר האדם אינו נוהג באלו ג' דברים כראוי אין לו קיום בעולם ומבטל את מציאותו. ואלו שלשה דברים הם מציאותו הפרטיות במה שהוא אדם פרטי, אבל אין האדם הפרטי בלבד בעולם, אבל יש לאדם מציאות מצד הכלל במה שהוא תוך הכלל ומצטרף אל הכלל וצירוף זה שהוא מצורף אל הכלל מדריגה בפני עצמו מה שהאדם הוא מצטרף אל הכלל והוא בתוך הכלל, כי בודאי הפרט מדריגה בפ"ע והכלל בפני עצמו ודבר זה ברור, ואלו ד' דברים כוללים כל מציאות האדם. וזה שאמר כי כאשר האדם נמשך אחר שינה של שחרית ואז הוא נוטה ונמשך אחר הגוף ביותר, כי כאשר האדם ישן הוא בעל גוף לגמרי שהרי כל כוחותיו הנפשיות בטלים ולא נשאר אצל האדם רק הגוף, ולפיכך שינה של שחרית שהשינה מתוקה לגמרי וכל כוחותיו בטלים לגמרי נעשה האדם גופני לגמרי. ובמדרש (ב"ר פ"ח) בשעה שברא הקב"ה את האדם טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש משל למה הדבר דומה למלך ואפרכוס שהיו בקרונין והיו בני המדינה מבקשים לומר המנון ולא היו יודעין איזה המלך מה עשה המלך נטלו ודחפו והוציאו מן הקרונין וידעו הכל שהוא אפרכוס כך עשה הקב"ה הפיל עליו שינה וידעו הכל שהוא אדם שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, הרי לך מבואר כי מתחלה רצו לומר שהאדם קדוש, ר"ל שיש בו נשמה נבדלת ואף שהאדם בעל גוף אמרו כי הגוף בטל אצל הנשמה ובקשו לומר קדוש לומר שהוא נבדל, עד שהפיל עליו תרדימה והוא השינה ואז ראו הכל כי הנשמה בטילה אצל הגוף שהרי כאשר האדם ישן לא נשאר רק הגוף והכל בטל, ולפיכך השינה נוטה בה האדם אחר הגוף. ודבר זה ראוי שיהיה מוציא את האדם מן העולם, כי על ידי זה נוטה האדם אל ההעדר ובשביל זה יוצא מן העולם בחלק אחד מחלקיו ומבטל המציאות שלו, כי אין ספק כי השינה הוא העדר האדם כמו שאמרו (ברכות דף נז:) שינה אחד מששים במיתה וכאשר הוא נוטה אל השינה הזאת היא שינה לגמרי שהוא כמו העדר ומיתה, ובזה נמשך האדם אחר ההעדר ובזה יוצא מן העולם:
ויין של צהרים הוא החטא בחלק השני שהוא הנפש שבאדם, כי היין משמח לבב אנוש שהוא הנפש שבאדם, ויין של צהרים הוא משמח האדם ביותר, וזה כי בשחרית האדם הוא עצל מחמת השינה, ובערב כבר הוא יגע מבקש לנוח, ובצהרים האדם בכחו ביותר היין נותן לו כח ושמחה ביותר עד שהוא שמח לגמרי, ולפיכך אמר יין של צהרים ותוספת זה חסרון והעדר בודאי כי כל תוספת הוא כמו חסרון והעדר, ולפיכך דבר זה הוא מוציא את האדם מן העולם כאשר החסרון וההעדר הוא בחלק אחד מחלקי האדם. ואמר שיחת ילדים כנגד חלק הג' שהוא חלק השכלי שבאדם, כי שיחת ילדים הוא הפך שיחת זקינים שכל שיחתם הוא חכמה ושיחת ילדים שהם דברי הבל שחוק ושבוש, ולפיכך שיחת ילדים היא יציאה מן החכמה, ודבר זה בודאי חסרון והעדר לגמרי כי אין ממש בדבר זה וע"י העדר חלק שלישי יש לאדם יציאה מן העולם. וכנגד החלק הרביעי שאמרנו מה שהאדם נכלל בתוך הכלל, כנגד זה אמר ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ שיש לו אסיפה כללית של עמי הארץ, ודבר זה הפך אסיפת בית הכנסת ותפלה שזהו אסיפה לקדושה, ואסיפה זאת של עמי הארץ הוא לדברי הבאי שאין בזה ממש ואינו מכלל מציאות העולם נחשב. ונמצא כי אסיפה הכללית הזאת שכל עשרה נחשבים צבור הוא לדבר שאין ממש של מציאות, ולפיכך הוא נוטה אל ההעדר של מציאות ובטולו ולכך מוציאין את האדם מן העולם כאשר יש בטול בחלק הרביעי, כי אסיפת בתי כנסיות של עמי הארץ אין ענינם נחשב מציאות כלל רק העדר ובטול ופירוש זה ברור מאוד אין ספק בו כלל רק שאי אפשר לבאר אותו בבירור גמור. ותבין דברי חכמים שאמרו שינה של שחרית, ממה שאמרו (ברכות דף כו:) אברהם תקן תפלת שחר וחוטא בו, ויין של צהרים ממה שיצחק תקן תפלת צהרים וחוטא בו, וכן מה שאמר שיחת הילדים השייכים אל יעקב שהיה זוכה לילדים שאמר (בראשית, לג) הילדים אשר חנן אלקים את עבדך וחוטא בזה, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ שהם רחוקים מן כנסת ישראל, כי אלו ד' דברים הם יציאה מן העולם כל אחד מצד המיוחד כאשר הוא חוטא באחד מן ד' יסודי עולם כאשר תבין דברים אלו לכך מוציאין אותו אל ההעדר לגמרי. ואלו דברים הם מופלגים ועמוקים בחכמה ואין לפרש יותר מזה. ויש מפרשין בזה כי אלו ד' דברים שנמשך האדם בהם אחר תענוגי עולם הזה ביותר ולפיכך עונשו מאחר ששם כל מחשבתו ורצונו בעולם הזה הקב"ה מוציא אותו מן העולם הפך מה שעשה תכלית מחשבתו וכונתו ולפיכך סמך אחריו גם כן דברי רבי אלעזר אומר וכו':