דרך חיים (מהר"ל)/פרק ג משנה ח
פרק ג משנה ח[עריכה]
וכל השוכח דבר וכו'. כבר התבאר לך ענין זה, כי הפרישה מדבר אחד מורה על הפורש שהוא הפך אל הדבר שהוא פורש ממנו, כמו שבורח ופורש האש מן המים מפני שהאש הפך המים. ומפני כי התורה היא שכלית ויש אל השכל מציאות שהוא קיים ביותר, ולא כמו החומר שאין לו מציאות גמור ודבק בחומר ההעדר אשר פירשנו הרבה מאד, ומפני שהפורש מדבר הוא הפכי לו, ולכך הפורש מן התורה הוא הפך המציאות שאין מציאות יותר רק אל התורה, ולפיכך השוכח דבר אחד מתלמודו מתחייב בנפשו. ויש להקשות שאמר מתחלה יכול אפילו תקפה עליו משנתו, ומשמע דלא בא למעט רק תקפה עליו משנתו, אבל אם לא תקפה עליו משנתו ואינו נזהר לחזור על משנתו זה פשיטא דהוי בכלל השוכח דבר אחד ממשנתו, ואלו בסוף קאמר שאינו מתחייב בנפשו עד שישב ויסירם מלבו, וכך הוה ליה למימר יכול אפילו לא הסירם מלבו. ומ"מ אין זה קשיא דהכי פירושו יכול אפילו תקפה עליו משנתו כלומר שיש לנו לומר דקרא בכל ענין איירי שכל השוכח דבר אחד ממשנתו כאלו מתחייב בנפשו, ולפיכך אמר יכול אפילו תקפה עליו משנתו דקרא בכל ענין איירי, דלא שייך לומר דקרא איירי כשהוא מסיר הדברים דודאי בלא מעוט קרא איירי בכל אפילו תקפה עליו משנתו דהסרה לא כתיב, ולבסוף אמר הא אינו חייב עד שיסירם מלבו כלומר כיון שכתיב ופן יסורו לא הוה ליה למימר רק פן תשכח, אלא הכתוב בא ללמוד שאינו חייב רק שיסירם מלבו, ואע"ג שלשון יסורו לא משמע שיסירם האדם רק שיסורו מעצמם שהרי לא כתיב פן תסירם, מ"מ כך פירושו פן יסורו ע"י מסיר דהיינו האדם. והא דלא כתיב פן תסירם דהוי משמע שהוא מסיר אותם בכונה וזה אינו, דהא אם יושב ומפנה לבו לבטלה חייב מיתה אף שלא כיון להסירם, ולכך אמרו עד שישב ויסירם מלבו ולא אמר עד שיסירם מלבו דהיינו שפונה לבו אל הבטלה בלבד ולא שצריך לכוין אל ההסרה: