משנה אבות א טז
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק א · משנה טז | >>
רבן גמליאללג היה אומר, עשה לך רב, והסתלק מן הספק, ואל תרבה לעשר אומדות.
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר:
- עֲשֵׂה לְךָ רַב,
- וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק,
- וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֳמָדוֹת
רבן גמליאל אומר:
- עשה לך רב.
- והסתלק מן הספק.
- ואל תרבה - לעשר אומדות.
זה אשר צווה הנה לעשות רב אינו לעניין הלימוד אבל להוראה. שים לך רב שתסמוך עליו באיסור והיתר, והסתלק אתה מן הספק. כאמרם בירושלמי "זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליה ואשרי לך".
וכן צווה שיברח מהוציא המעשרות באומד, מפני שהוא מן הספקות:
עשה לך רב - לענין הוראה מדבר עכשיו, אם בא דין לפניך ונסתפקת בו, עשה לך רב, והסתלק מן הספק. ולא תפסוק עליו אתה לבדו. כי הא דרבא כי הוי אתי טרפתא לגביה הוי מכניף לכולהו טבחי דמתא מחסיא, אמר, כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא:
ואל תרבה לעשר אומדות - שהמפריש מעשרות מאומד אינו ניצול מן הקלקלה. אם פוחת ממה שראוי ליתן, מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים. ואם העדיף על שהיה ראוי ליתן, פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים לד:
רבן גמליאל אומר. והוא בן בנו של הלל כדאמרינן בפ"ק דשבת דף ט"ו הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאות בפני הבית מאה שנה. ופירשו המפרשים שלכך לא נכתב לשון קבלה מכאן ולהלן לפי שמתלמידי שמאי והלל נתרבתה המחלוקת בישראל. ונעשית התורה כשתי תורות לכך לא שייך לומר קבלה גבייהו. שתורת כל חכם וחכם לא היתה מוגבלת ומקובלת ונמסרה כמו אצל הראשונים. ולי נראה דאי משום הא לא היה נמנע התנא מלשנות שקבלו שהרי עיקרי התורה קבלוה ואין בה מחלוקת בשום פנים כמו שהאריך בזה הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשנה. אבל מעיקרא לאו קושיא דבפ"ב משנה ח' תנן ריב"ז קבל מהלל ושמאי וכו':
ואל תרבה לעשר אומדות. פי' הר"ב שהמפריש מעשרותיו וכו' ואם העדיף וכו' מעשרותיו מקולקלים. שהטבל מעורב בהן. רמב"ם פ"א מהל' מעשר. וכ"כ רש"י בפ"ב דקדושין דף נ"ב. ובפ"ד דערובין [דף נ'] מסיים משא"כ תרומה דאין לה שעור. ועיין בפי' הר"ב משנה ו' פ"ד דתרומות. וכתב במדרש שמואל בשם החסיד הר"י ן' שושן וז"ל תימה בעיני למה לא אסר בהחלט מכל וכל שלא לעשר אלא במדה. ולימא ואל תעשר אומדות מאי ואל תרבה. ולכן אני אומר שהכונה שאפילו שתתכוין להרבות במעשרות ולתת יותר מן השעור. שמא תטעה באומדן דעתך. ע"כ. והתוס' בגיטין פ"ג דף ל"א מסקים דלא אסרו אלא במתכוין להרבות. ומרבה במתכוין. מהא דתנן בפ"ד דתרומות משנה ו' משובח משלשתן מכלל דאיכא שלשה בר מהנך והיינו אומד. וכן פירש הר"ב שם ש"מ דאף לרבנן לא נאסר אומד. והיינו כשאינו מרבה במתכוין. ומיהו להרמב"ם שכתבתי שם אסור שלא במתכוין. וכן דברי הר"ש שם. ורבינו בדרך חיים מפרש מתני' כאבא אליעזר בן גומל [שזכרו הר"ב במשנה ב' פ' [חמישי] דדמאי] כסובר דאף תרומת מעשר שיש לה שעור ניטלת באומד ובודאי במעשר ג"כ הכי סבירא ליה [והכי איתא בגמ' [דבכורות דף נ"ט] וכמ"ש בפירש הר"ב משנה ז' פרק בתרא דבכורות] ולכך אומר אל תרבה שאע"פ שהתירה לך התורה לעשר באומד מ"מ אל תרבה לעשות כן כדי להסתלק מן הספק. ע"כ. ולא קשיא דמאי שנא דתנן מעשרות. דמעשרות הוא שם לכלל המתנות שבזרע הארץ. כמו שכתבתי לשון ירושלמי במשנה ד' פרק ב' דמעשרות. ועיין בריש פ"ד דדמאי. אבל ראיתי בפי' הר"ש משנה ז' פ"ק דתרומות שכתב דנראה דאבא אליעזר בן גומל לא סבירא ליה הא דאל תרבה וכו'. וכ"כ התוס' דגטין ודבכורות הנ"ל:
(לג) (על המשנה) ר"ג. והוא בן בנו של הלל. ולכך לא נכתב לשון קבלה מכאן ולהלן, לפי שמתלמידי שמאי והלל נתרבה המחלוקת בישראל כו' לא היתה מוגבלת ומקובלת ונמסרה כמו אצל הראשונים. כך פירשו המפרשים. ואינו מוכרח, דבפ"ב מ"ח תנן, ריב"ז קיבל כו' מהלל ושמאי כו':
(לד) (על הברטנורא) שהטבל מעורב בהן. הר"מ. ורש"י. והחסיד הר"י ן' שושן מתמה למה לא אסר בהחלט מכל וכל שלא לעשר אלא במדה, ולימא ואל תעשר, מאי ואל תרבה. ולכך אני אומר שהכונה שאפילו שנתכוין להרבות ולתת יותר מן השיעור, שמא תטעה באומד דעתך. ועתוי"ט:
בפי' רעז"ל צריך להיות ולא תספק עליו אתה לבדך כי הא דרב אשי כי הוה וכו' דהכי איתה בפ"ק דסנהדרין ובפ"ק דמסכת הוריות:
ואל תרבה לעשר אומדות: ס"א עומדות הרי"א ז"ל. ביד פ"א דהל' מעשר סי' י"ד:
יכין
רבן גמליאל אומר: הוא רבן גמליאל הזקן בן רבן שמעון בן הלל הבבלי שנעשה נשיא [כשבת ט"ו א']. ונ"ל דכל היכא שהיה מבניו של הקודם, לא קאמר גביה קבל, דכל המניח בן ממלא מקום אביו, הו"ל כחי [ב"ב קט"ז א']:
והסתלק מן הספק: לעיל [במשנה ו'] אמר דרך כלל שישתדל שיהיה רב בעירו. וכאן מדסיים והסתלק מהספק בהא הידיעה, מוכח דבפרטות מיירי, ור"ל בכל ספק שיקרה לך בתורה עשה לך רב אפילו לקטן ממך, להתיעץ עמו, למען תסתלק מהספק, וכמשחז"ל [הוריות ד"ג ב'], דרב בכל טריפות דאתא לקמיה, מכנף כל טבחא דמתא, כי היכא דלמטייה שיבא מכשורי:
ואל תרבה לעשר אומדות: לא במעשרות ממש קאמר, דזהו דין, ובמסכת זו רק מדות נשנו כמש"ל. ותו מה אל תרבה, איסור גמור הוא, דהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין [כמנחות נ"ד ב']. אמנם משל הוא דנקט, [וכלעיל משנה י"א], וה"ק אם תרצה מכח ספיקתך להחמיר, כהמפריש מעשרות מאומד, שמרבה במעשרות כדי לצאת מהספק. על זה אני אומר לך, דכמו המרבה במעשרות, ע"י שיחמיר יתגלגל לו קלקול בצד אחר וכמו שאמרנו, כמו כן המחמיר בדין מדיני התורה. לכן תשועה ברוב יועץ:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש אחר שהשלים סדר הזוגות שקבלו זה מזה התחיל לסדר סדרן של נביאים שנשתלשלו מהלל הזקן וכן הוא סדרן הלל הזקן עלה מבבל ששם נשארו כל המיוחסין כמו שאמרו באחרון מקדושין לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה סלת נקייה והיתה משפחת אמו מזרע דוד מבני שפטיה בן אביטל בן דוד המלך כמו שנזכר בכתובות בפרק אע"פי על רבינו הקדוש שהיה מבני בניו ואביו היה משבט בנימין כמו שהוא בירושלמי ובמדרש רבה ומינוהו בני בתירא נשיא עליהן לפי שנסתפק להם אם פסח דוחה את השבת והוא למדם שהוא דוחה את השבת ונסתלקו מהנשיאות והושיבוהו ראש עליהם כמו שהוא מוזכר בפסחים בפרק אלו דברים. ואמרו בירושלמי דפסחים כי לא שכחו בני בתירא דין זה מפני דוחק הזמן שהרי אי אפשר לשתי שביעיות שנים שלא יבא י"ד בשבת אלא כדי שיעלה הלל לגדולה. ואמרו בראשון משבת הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנים וזה שמעון לא נזכר במשנה בשום מקום אבל גמליאל הראשון שהיה נשיא אחר שמעון או היה בן שמעון כמו שכתב רבינו משה ז"ל בפתיחת ספר המדע או אחי שמעון בן הלל לפי מה שכתב בעל ספר הקבלה הוא רבן גמליאל הנזכר כאן והוא רבן גמליאל הזקן שתקן אותן תקנות הנזכרות בראש השנה פרק אם אינן מכירין ובגיטין פרק השולח ועליו נאמר באחרון מסוטה משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה והוא הנזכר בכתובות פרק ראשון בבתולה שנבעלה ממשפחת דורקטי ואומרים העכו"ם כי בימיו היה ישו ועל רבן גמליאל זה אמר אבא חלפתא לרבן גמליאל השני שהיה אחר החורבן זכורני ברבן גמליאל הזקן אבי אביך שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית כמו שנזכר בפרק כל כתבי ובפרק על אלו מומין ובפ' בתרא דיבמות. ואחריו היה שמעון השני הנזכר כאן שמעון בנו אומר והוא היה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר במכילתא פרשת וגונב איש ומכרו ובמדרש קינות ובמדרש תהלים. וכן נזכר בתלמוד ירושלמי ובפסחים בפרק האשה במלך ומלכה שעשו פסח ובאו ושאלו את רבן שמעון ולא נתבאר איזה רבן שמעון הוא אם זה או הראשון בנו של הלל. ועל זה האחרון אמר שמואל הקטן בסנהדרין פ"א ישמעאל ושמעון לחרבה והוא ר' ישמעאל בן אלישע שהיה כהן גדול ומשמש על גבי מזבח כמו שנזכר בראשון מברכות והוא נשבה בין העכו"ם ופדה אותו ר' יהושע בן חנניה שהיה בזמן החורבן כמו שנזכר באגדת הניזקין. ומה שאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי אני ראיתי את רבי ישמעאל בן אלישע שחלץ בפרק מצות חליצה אינו זה שהוא מהרוגי מלכות שהרי רבי ישמעאל ברבי יוסי היה אחר החורבן הרבה שהרי תלמידו של רבי היה ורבי יוסי אביו היה תלמידו של רבי עקיבא שהיה אחר החורבן אלא רבי ישמעאל בן אלישע אחר היה. ובן רבן שמעון זה השני היה רבן גמליאל השני בימי רבי עקיבא שסילקוהו מהנשיאות מפני שציער רבי יהושע בן חנניא כמו שנזכר בפר' תפלת השחר ונהג נשיאותו אחר החורבן ובזמן הבית בסופו והוא ראה החורבן וקטן היה והיה נוהג הנשיאות רבן יוחנן בן זכאי שהיה זקן וקבל מהלל הזקן כמו שנזכר בפרק שני מזאת המסכתא. ורבן יוחנן שאל מאספסינוס שלא תפסיק הנשיאות משלשלת זה רבן גמליאל כמו שנזכר באגדת הניזקין ובודאי כי זה רבן גמליאל ראה הבית בבניינו שבימיו היו עושין פסח כמו שנזכר בסנהדרין פרק ראשון וכן אחר שהעבירוהו וכן אמר רבי צדוק בפסחים בפרק כיצד צולין שאמר לטבי עבדו צא צלה לנו את הפסח על האסכלה וזה טבי היה עבדו של זה רבן גמליאל השני כמו שנזכר בפרק הישן ובפרק היה קורא וכן בפרק מרובה שהוא היה רוצה לשחררו מפני שסימא את עינו ור' יהושע אמר לו אין בדבריך כלום לפי שהיה מודה בקנס ופטור ורבי צדוק שסיפר מעשה של פסח היה בזמן החורבן כמו שנזכר בפרק הניזקין. ומה שלא הזכירוהו בנשיאי זמן הבית שלא הוזכר אלא הלל ושמעון גמליאל ושמעון זה הוא לפי שהיה קטן ורבן יוחנן היה נוהג הנשיאות. וזה רבן גמליאל לא נזכר במשנה זו והוא שביטל שני פרקים של תוספת שביעית אחר החורבן כמו שנזכר בריש מועד קטן ובתוספתא בריש שביעית. ואחר רבן גמליאל זה היה רבן שמעון השלישי הנזכר בסוף הפרק שהיה בימי ר' יוסי ור' יהודה כמו שאמרו בפרק ערבי פסחים שאמר לו לרבי יוסי רצונך נפסוק ונחוש לדברי רבי יהודה חבירינו והוא הנזכר בראשון מסנהדרין שהודיע לכל ישראל שהוא עיבר השנה ורצו רבי מאיר ורבי נתן לביישו ולסלקו מהנשיאות ולא עלתה בידם כמו שהוא מוזכר בהוריו' בסוף המסכתא. והיה ענותן ביותר שהיה אומר לבנו רבי יהודה הנשיא על רבי אלעזר ברבי שמעון הוא ארי בן ארי ואתה ארי בן שועל כמו שהוא נזכר בפרק הפועלים. ובנו היה רבי יהודה הנשיא והוא רבי הנזכר סתם במשנה ובברית' כמו שנזכר בשני משבת ובשני מגיטין ובפרק החולץ ולפי שהיה גדול הרבה עד שאמרו עליו מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד כמו שנזכר בגיטין פרק הנזיקין ובסנהדרין פרק אחד דיני ממונו' שהיה לו עושר גדול מבית אנטונינוס כמו שנזכר בראשון מע"ז ובפרק הפועלים וכן בפרק אלו קשרים שאמרו אהוריריה דרבי עתירי משבור מלכא על כן היו קורים אותו סתם כמו שהיו קורין תלמידי בבל לרבם רב סתם והיה שמו אבא אריכא כמו שנזכר בפרק ראשית הגז וכן היה אומר שמואל אי הכי אמר אבא עליו ובירושלמי דקמא אמר שמואל מודה לי אבא מאן אבא רב ובראשון מקמא אמר שמואל על רב מודה לי אבא בגמרא שלנו. וכן אמר רב כהנא רמי פומי דאבא. וכן היה אומר רבי יוחנן אבא ממשפחת בריאים היה. וזה רבי יהודה הנשיא הוא רבינו הקדוש לפי שלא הכניס ידו תחת אבנטו לעולם ולא נסתכל במילתו לעולם כמו שנזכר בפרק כל כתבי ובירושלמי ובמדרש קהלת ואמרו עליו בסוף סוטה משמת רב בטלה ענוה ויראת חטא וזה הוא רבי הנזכר בראש פרק שני והוא חיבר המשנה כמו שנזכר בפרק הבא על יבמתו בפירוש ובפרק מי שהיה נשוי ובראשון מיום טוב ובחולין ובשבועות ובראשון מראש השנה ובפרק כל הבשר ובפר' כיסוי הדם ובראשון ממגיל' שבכל אלו המקומות אמרו רבי הוא ונסיב לה אליבא דתניא. ובגיטין ובקמא וביבמות אמרו כאן שנה רבי וכו' והיו לו שני בנים גמליאל ושמעון ובשעת מיתתו אמר רבי אע"פי ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא כמו שנזכר בפרק הנושא לפי שאע"פי שלא היה ממלא מקום אביו בחכמה היה ממלא מקום אביו ביראת חטא והיה בכור. ונסתפק לבעלי התלמוד אם זה שמעון נהג נשיאות אם לא כמו שנזכר בגיטין בסוף פרק ראשון והיו קורין להם רבן גמליאל ברבי ורבי שמעון ברבי. וזה רבן גמליאל הוא נזכר במסכתא זו בפרק שני ובראשון מכתובות בשני מקומות ובפרק גיד הנשה ובשבת פרק שואל וכן בהרבה מקומות מהתלמוד ואחריו לא היו נקראים תנאים אלא אמוראים. ובן רבן גמליאל זה האחרון היה רבי יהודה נשיאה כמו שקרא עצמו יהודה בן גמליאל בפרקא דחסידי והיה אמורא בימי רבי ינאי כמו שנזכר בפרק יש נוחלין ובימי רבי יוחנן וריש לקיש ועליו אמרו בפרק מי שאחזו רבותינו התירוהו לינשא כמו שנזכר שם. ותלמידו של רבי יוחנן היה כמו שנזכר בראשון מראש השנה ובפרק בא סימן יש אזל רבי יוחנן אמרה קמיה דרבי יהודה נשיאה אף על פי שהיה תלמידו הלך אצלו מפני כבוד הנשיאות כנ"ל. ובפר' השותפין שרצו אמרו רבי יהודה נשיאה רמא שזרא ארבנן אמר ליה רבי שמעון בן לקיש וכו' ובפרק ר' אליעזר דמילה אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה ובפרק כל כתבי ובפרק כל היד ובפרק יוצא דופן והאריך ימים כי בימי רבי ינאי שהיה רבו של רבי יוחנן היה. והיה אחר שמת רב יהודה תלמידם של רב ושמואל כמו שאמרו בפרק אלו מגלחין שכיב רב יהודה אמרו ליה זיל לגבי ר' יהודה נשיאה. מכל זה נראה כי בימי האמוראים היה והוא התיר השמן של עכו"ם וקורין אותו בי דינא דשרו משחא בפרק אין מעמידין ואינו נזכר במשנה כלל ולא בבריתא. ובנו של רבי יהודה הנשיא הזה היה הלל האחרון שהיה בימי אביי ורבא ובהרבה מקומות הוא נזכר בתלמוד בימי האמוראים האחרונים. וכתב הרמב"ן ז"ל בס' המצות שחיבר שהוא תיקן לנו זה העיבור שבידינו מענין קביעות חדשים ועיבור השנה לפי שראה פזור הגלות ואי אפשר על כל ישראל לסמוך על בית דין על כן סדר לנו אלו החשבונות שאנו מתנהגים על פי שני שרשים והם שאין חדשה של לבנה פחות מתשעה ועשרים יום וחצי יום ושתי ידות שעה וע"ג חלקים סימן להם כ"ט י"ב תשצ"ג כמו שאמר רבן גמליאל בקבלה מבית אביו כמו שנזכר בראש השנה פרק אם אינן מכירין. והשני לעבר בכל מחזור של תשע עשרה שנה שבע שנים וכזה יהיו החדשים חדשי הלבנה והשנים כשנות החמה והיא חכמה מפוארה שיבוא לעולם הפסח בזמן האביב וכבר ראו חכמי העכו"ם זה הסדור ושבחוהו הרבה כמו שזכר רבי אברהם ברבי חייא ז"ל על תלמי אלמגסטי היוני ונזכר בס' יסוד עולם על חכמי ישמעאל אל אנדולסיין חקרו בחכמה זו ועלתה בידם יפה יותר ממי שקדמם.
עשה לך רב. כבר נזכר זה בדברי יהושע בן פרחיה ומה בא ללמדנו על כן פירש רבינו משה ז"ל שיש הפרש ביניהם וכל אחד מהם יגיד עליו רעו כי למעלה נאמר על ענין הלימוד ולזה סמך לו וקנה לך חבר וכאן נאמר לענין הוראה ולזה סמך לו והסתלק מן הספק שאם באה הוראה לפניך ונסתפקת בה אם תאסור ושמא תאבד ממונן של ישראל והתורה חסה עליו כמו שלמדנו מן וצוה הכהן ופנו את הבית שחסה על כלי חרס כמו שנזכר בספרא. או שמא תתיר האיסור ותבוא תקלה על ידך ותעבור על ולפני עור לא תתן מכשול וכן אמרו בירושלמי דתרומות כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור בסוף פרק חמישי על כן עשה לך אחד מהחבירים רב ואם הוא ברור לו תורה על פיו וכן אמרו הגאונים ז"ל כל היכא דלמר פשיטא ליה ולמר מספקא ליה עבדינן כמאן דפשיטא ליה אפילו תלמיד במקום הרב וכן אמרו בראשון מסנהדרין רבא כי הוה אתייא טרפתא לגבי' הוה מכניף לכולהו טבחי דמתא מחסיא כי היכי דלמטיין שבא מכשור' משל הוא שהנושא קורה כבידה מאסף עמו הרבה בני אדם שיבוא לכל אחד מהם קיסם קטן. והביא ראיה מהירושלמי שאמרו שם זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמיך עליה ואשרי לך. ובאבות דרבי נתן פירשוהו כמו הראשון עשה לך רב לחכמה ולפי זה יהיה פירוש והסתלק מן הספק ענין נפרד שיתרחק מן הספקות שהתורה החמירה על הספק שחייבה עליו אשם בכסף שקלים ועל שגנת ודאי אינו חייב אלא חטאת בת דנקא כמו שנזכ' בפרק איזהו מקומן ובכריתות פרק דם שחיטה ובפרק שבועת הפקדון:
ואל תרבה לעשר אומדות. ידוע הוא שהתרומה אין לה שיעור מהתורה דחטה אחת פוטרת את הכרי כמו שנזכר באחרון מע"ז ובראשון משבת ובשני מקדושין ומה שאמרו עין טובה אחד מארבעים בינונית אחד מחמישים רעה אחד מששים זה הוא מדרבנן כמו שנזכר בפרק ראשית הגז על כן הנוטל תרומה מאומד בין ירבה בין ימעיט אין שם איסור מן התורה כמו שנזכר בפרק כל הגט ועושה אדם כל גרנו תרומה וכל עיסתו חלה ובלבד שישייר מקצת כמו שנזכר בפרק ראשית הגז ובפרק בכל מערבין דבעינן ראשית שיהיו שיריה ניכרין ולכן אמרו שתרומה גדולה נטלת באומד ובמחשבה בפרק כל הגט והציווי הזה אינו אלא לענין מעשר שהוא שיעור קצוב מן התורה אחד מעשרה והניטלו מאומד יבוא לידי חטא שאם ימעט אעפ"י שמעשרותיו מתוקנים פירותיו מקולקלין כמו שנזכר בסדר זרעים במסכת דמאי בירושלמי תני הפוחת ממעשרותיו מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלין המעדיף על המעשרות מעשרותיו מקולקלין ופירותיו מתוקנים. והביאוה בפרק האיש מקדש ובפרק מי שהוציאוהו ובפרק כל המנחות ויהיה טבל מעורב בהן. ורבינו משה ז"ל פירש שסמך זה למצוה ראשונה שזה מענין הספקות הוא שחייב אדם להסתלק מהם. אבל רבינו שלמה ז"ל פירש שהוא מענין ההוראה ודרך משל הוא שלא יורה לא היתר ולא איסור דרך אומד וסברה וכן פירש רבינו יונה ז"ל וכתב כי יש סברות שהחכם עצמו מכיר שאותה סברא אי איפש' לשום חכם לחלוק עליה ויש סברות שהחכם עצמו מכיר שיש לה פנים ואפשר לחלוק עליה ועל כיוצא באלו הסברות צוה זה החכם שלא ירבה לעשר אומדות שיסמוך על עצמו ובמשניות כתוב עומדות במקום אומדות:
רבן גמליאל אומר וכו'. יש לשאול מה ענין הדברים האלה ביחד שיעשה לו רב ויסתלק מן הספק ואל ירבה לעשר אומדות, ועוד קשה שהרי עשה לך רב כבר אמר יהושע בן פרחיה. דע כי ר"ג בא לתת מוסר לאדם שיהיו כל עניניו ברורים עד שאין ספק בהם, כי כאשר יש במעשיו אשר עושה ספק לא נקרא בעל שכל כי השכל כל עניניו ברור בלתי ספק, ועל הכסיל אומר (קהלת, ב) הכסיל בחושך הולך, אבל האדם שירצה להיות בעל שכל יהיו דבריו בבירור, ואם יצא האדם חוץ ממדה זאת כאלו הוא יוצא מגדר מה שהוא אדם בעל שכל. ומפני כי הספק שייך לאדם בג' דברים, אם בשכלו כאשר אין דבר ברור לו ויש לו פנים לכאן ולכאן, הספק השני הוא הוא בכל הדברים אשר האדם יספק בהם אשר לא ידע ואין הדבר תולה בשכל כלל, והשלישי הוא ספק אשר הוא לאדם במעשה המצוה שאין מעשה המצוה ברורים, ועוד בסמוך יתבאר אלו שלשה. וכנגד הראשון אמר שיעשה לו רב כדי שיהיה מה שיקנה בחכמה דבר ברור בלי ספק, ויסתלק מן הספק פי' מכל דבר אשר יספק, ובודאי לענין אסור אין צריך לומר כי ספק אסור לחומרא רק בכל דבר אשר אפשר שיגיע לו ממנו היזק אל יכנס בספק כלל, כי אין דבר זה ראוי לאדם בעל שכל שיכנס בספק, וכנגד השלישי אמר שאל ירבה לעשר אומדות שלא יסמוך על האומדנא בענין מעשה המצות. ואף אם התורה התירה זה כדאיתא בבכורות (דף נח:) ונחשב לכם תרומתכם אבא אלעזר בן גמלא אומר בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר כשם שתרומה גדולה נטלה באומד ובמחשבה כך תרומת מעשר נטלה באומד ובמחשבה ע"כ, הרי אף כי בתרומת מעשר שיש לה שעור אחד מעשרה נטלת באומדנא ובמחשבה ובודאי מעשר ג"כ, מ"מ אל תרבה לעשר אומדות רק כאשר צריך ואין לו פנאי אז מותר, אבל להרבות שכך יעשה קביעות לעשר באומדנא אל יעשה כך, אף כי האומדנא הוא קרוב לודאי אף מזה יסתלק. כי אין ראוי לאדם רק שיהיו כל מעשיו ברורים מסולקים מן הספק, שכך ראוי לבעל שכל שלא יהיה הולך בחושך. ובודאי כאשר הוא נוהג על המדה הזאת הוא שלימות גדול אליו, כי הרבה והרבה חסרונות נמשכים כאשר האדם מעשיו בלתי ברורים. יותר על זה כי מדה זאת היא ראויה אל בעל שכל שיהיו מעשיו נמשכים אחר השכל הברור. ואם שכבר אמר יהושע בן פרחיה דבר זה עשה לך רב וקנה לך חבר, הביא זה המאמר בשם רבן גמליאל כי זה בודאי מצד מדה אחרת כי למעלה אמר שיקנה לו רב שלא יבא לידי איסור פן יטעה, וכאן אמר אף שאינו רוצה לסמוך על תלמודו לענין הוראה, עם כל זה יקנה לו רב שיותר מעלה כאשר יש לו רב שאם אין לו רב אין לו תורה ברורה רק התורה בספק, ודבר זה אין ראוי להיות רק תהיה תורתו ברורה. ולא זכר כאן קבלה כי לא היתה הקבלה נמשכת רק עד הלל ושמאי. וכך אמרו בפרק הנחנקין (סנהדרין פ"ח) משרבו תלמידי הלל ושמאי שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשה תורה כשתי תורות ולכך לא זכר קבלה מהלל ושמאי ואילך. ונראה מה שלא זכר ג"כ רבן שמעון בנו של הלל וזכר רבן גמליאל שהיה בנו ג"כ ולא זכר ר"ג שהיה אביו של ר' שמעון בן גמליאל שנזכר בסוף הפרק על ג' דברים וכו', וכולם היו נשיאים כדאיתא בסוף פ"ק דשבת (דף טו.) הלל ושמעון וגמליאל ושמעון נהגו נשיאתן בפני הבית ק' שנה. ונראה דבזמן רבן שמעון בנו של הלל היה רבן יוחנן בן זכאי מנהיג ג"כ וגדול כמותו, דבכל מקום אמרינן (ראש השנה דף לא:) משחרב הבית התקין ר' יוחנן בן זכאי והוא מתלמידי הלל, וא"כ היה ר' יוחנן בן זכאי מנהיג ונשיא ג"כ ולהזכיר שניהם אי אפשר שלא היו מן הזוגות שהאחד נשיא והשני אב"ד ולכך לא זכר אחד דהי מנייהו מפקת, וכן בזמן ר"ג אביו של רשב"ג היה ר' אלעזר בן עזריה שהיה ג"כ נשיא כדאיתא בברכות בפרק תפילת השחר (כ"ח ע"א) אך בפרק ר' אומר יתבאר פי' אחר אצל ר' יוחנן בן זכאי קבל מהלל ושמאי:
אפשר שכוונת השלם הזה להזהיר לאדם שלא ילמוד תורה אלא מרב אחד בלבד ולא ליגמר מכולא עלמא שכן מצינו שאחז"ל על רב יהודה שאין לסמוך על שמועתו משום דמכולי עלמא גמר ועל זה הזהיר רבן גמליאל ואמר עשה לך רב אחד לבד ובזה תרויח שתסתלק מן הספק שאם אתה לומד משנים או שלשה רבנים יתערבב שכלך כי לפי מה שקבלת מרב זה תאסור ולפי מה שקבלת מן הרב השני תצטרך להתיר נמצאת שאתה בספק שאין אתה יודע לאיזה צד תהיה נוטה ואיזה הדרך ישכון אור ולכן עשה לך רב אחד ובזה תסתלק מן הספק:
ואמר אל תרבה לעשר אומדות לפי שידוע שלפי שכלו וסברתו ועיון הרב ככה ירגיל התלמיד את שכלו וסברותיו ויעיין כפי דרכי רבו וכאומר דעת הרב כך אומר דעת התלמיד בעיון ובהכרעה ונמצא שאומד דעתו הוא ממש אומד דעת רבו ואם ילמד מאנשים הרבה לא יוכל ללמוד דרכי כולם לפי שאיש לדרכו פנה וזה סיני וזה עוקר הרים ונמצא שהתלמיד הזה הלואי ואולי שיקח עישור אומד דעתו של כל אחד ואחד ולכן אמר מה לך להרבות לעשר אומדות וללמד מעט מזה ומעט מזה:
ובספר לב אבות כתב ז"ל שמעתי אומרים שמכאן והלאה לא הזכיר במדברים לשון קבלה כי לפי שהראשונים לא הוזכר בהם רב ורבי ורבן רק שמם לכן היה צריך שיתאר דבריהם וישבח אותם באמור אלינו שנתקבלו אותם הדברים איש מפי איש מפי מרע"ה מפי הגבורה ואולם מכאן והלאה שיתארם בשם רבי ורבן א"צ עוד לזה. ויקשה בעיני שהואיל והוסכם שגדול מרבן שמו הלא בעבור זה לא יצטרך לזכור קבלה. אלא שעד כאן הוזכרו אלה הזוגות שהיו מקבלים מרבותיהם מובהקים בדרך קבלה ומסורה יותר ממה שהיו הם מפלפלים בעיוניהם ועדיין לא נפלו ביניהם ספקות וקושיות כמו שקרה להם אחרי כן ולכן הזוגות האלה שהיו להם מלמדים מוסרים ונותנים דרך שמועה וקבלה כל התורה שבעל פה היו מזכירים בהם לשון קבלה וגם ליותר שבח ושלמות לא היו מתארים אותם אלא בשם לבד כי קרה להם כמו לנביאים ולזקנים הראשונים. אמנם אחר הלל ושמאי פסקו הזוגות ורבו המחלוקת כמו שאמרו ז"ל משרבו תלמידי הלל ושמאי נעשית תורה כשתי תורות וכן אמרו שאנו מוצאים שהם בחייהם לא נחלקו ומתלמידיהם לא זזה המחלוקת וע"כ משם והלאה תורת כל חכם וחכם לא היתה מוגבלת מקובלת ונמסרת כמו אצל הראשונים כי חודשו ספקות הרבה והיו צריכים הם להחזירם מפלפולם ולהתבונן ולחדש פירושים חלוקים בשמועות וע"כ לא נאמר בהם לשון קבלה וגם בעבור זה הם מתוארים בלשון רב ורבי לפי שלא היו כמו הראשונים בענין השמועה אלא מתחכמים ודורשים מעצמם וזה לא לעזר ולא להועיל כי לבושת וגם לחרפה בעונותינו עכ"ל: ובזה אפשר שיובן כוונת האדון הזה כי בראותו כי ממנו ואילך פסקו הזוגות ורבו המחלוקת וחודשו הספקות וצריך האדם מכח פלפולו ועיונו והתבוננותו להיות רב ורבי ללמד לעצמו ולסלק ולהסיר מעליו ספק ממכשולות לז"א עשה לך רב כלומר כיון שכבר נפסקה הקבלה צריך שתעשה לעצמך רב ורבי ושתלמד לעצמך מעיונך ומפלפולך ומרוב הפלפול תוציא הדין לאמתו ותוציא לאור משפטו ותסתלק מן הספק וז"ש והסתלק מן הספק. ולפי שכבר אפשר להסתלק מן הספק בלי שום עיון בשיחמיר על עצמו כשהוא בספק בדין איסור והיתר לז"א ואל תרבה לעשר אומדות כלומר לא תעשה כמו האיש כשמוציא מעשרותיו בלא מדה אלא באומד ומפני הספק מרבה ומפריש יותר מן הראוי עד שיראה בעיניו שבודאי פירותיו מתוקנים לא תעשה כן אתה בדין שהוא ספק אצלך שתטה לבך להחמיר כדי להסתלק מן הספק דכחא דהיתרא עדיף וטוב לך להיות יגע ולעיין ולהסתלק מן הספק מכח הפלפול כי דרך זה עדיף יותר: א"נ שיעשה לו רב ללמוד ממנו אמנם שיהיה רב וחכם גדול שבודאי יוכל ללמוד ממנו ולא יעשה לו רב שיהיה ספק אם הוא חכם גדול יותר מן התלמיד או אם התלמיד יודע יותר מן הרב וז"ש והסתלק מן הספק כלומר הסתלק מלעשות לך רב איש שהוא ספק אם יודע יותר ממך כדי שתוכל ללמוד ממנו:
ובספר לב אבות כתב עשה לך רב כלומר תקבלהו עליך לרב וכדי לקבל תועלת מן הרב צריך שהתלמיד יאמין לו מאז ויסמוך על דבריו וז"ש והסתלק מן הספק כלומר לא תספק כלל בדברי רבך אלא סמוך עליו כי זולת זה לא יועיל לך. ויש מי שפי' שמה שהזהיר השלם הלז על הספק שיסתלק ממנו לפי שעונש הספק מרובה מהודאי שכן מצינו שהאוכל חלב בשוגג לכשיודע לו יביא חטאת שוה מעה כסף ואם הוא ספק אם אכל חלב או שומן מביא אשם תלוי לא פחות משתי סלעים שהם מ"ח מעין. והטעם כי מי שיודע בודאי שחטא נפשו מרה לו ומבקש כפרה ומתחרט ומתפלל אל אלהיו שירחמהו בלב נשבר ונדכה אך מי שהוא בספק אין לבו נשבר בקרבו:
וה"ר משה אלשקאר ז"ל כתב ר"ג אומר עשה לך רב שאם תרצה להסתלק מן הספק עשה לך רב כלומר עשה עצמך רב שתשתדל בלימוד כדי שתוציא הדבר לאור ואין זה כי אם כשתעשה תורתך קבע כמאמר שמאי כי אינו דומה שונה פרקו וכו':
ואל תרבה לעשר אומדות כלומר אל תבקש גדולה לעצמך ותראה לאנשים שאתה בקי בהוראה ושאינך צריך לעיין בדין כי אם לפי אומד דעתך אתה מדמה הענינים ותוציא הסברא וההוראה בלשון מעשה כי מלתא אגב אורחיה קמ"ל. והנה ר"ג ג"כ בא לחזק דברי הקבלה. האחד כנגד מה שאמר הוו מתונים בדין אמר עשה לך רב כמו שביארנו. וכנגד מ"ש והעמידו תלמידים הרבה אמר והסתלק מן הספק שבדברי התלמידים יצא הדין לאור. וכנגד ועשו סייג לתורה אמר ואל תרבה לעשר אומדות והוא שיהיה חכם בקי מוציא הדין על פי התורה לא על פי השכל וזה יהיה סיבה שלא תתבזה תורתו וזהו סייג לתורה:
וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב ר"ג אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק למעלה אמר עשה לך רב לענין הלימוד שתהא חכמתו מקובלת מזולתו אבל בכאן מיירי לענין הוראה שאם בא הוראה לידך מה שאינו מבורר בגמרא ותצטרך להוציאה מן הסברא עשה לך רב כדי שיתברר לך הענין והסתלק אתה מן הספק ולא תהא בוש מלשאול ואף אם לא תמצא גדול ממך תשאל אף לקטן ממך אולי יתברר לו מאיזו שמועה שלמד ואם לא יתברר לשום אחד ותצטרך להורות מן הסברא תצרף עמך כל מה שאפשר כי היכי דלמטינהו שיבא מכשורא והסתלק אתה מן הספק ומקבלת כל העונש. ואל תרבה לעשר אומדות רמז בזה שלא יתמיד להורות במה שלא נתברר בגמ' דרך אומד וסברא אלא יפשפש בהלכות עד שימצא עכ"ל:
ורשב"ם ז"ל כתב ואל תרבה לעשר אומדות ועל התרומות אינו מזהיר שלא לתרום מאומד דאמר מר חטה אחת פוטרת כל הכרי וכן תרומת מעשר אפי' שניתן בה שיעור ניטלת באומד דגמרינן לה מתרומה גדולה כדכתיב ונחשב לכם תרומתכם וגו' כתרומה גדולה הנטלת דגן מן הגורן מה תרומה גדולה נטלת באומד ומחשבה אף כן תרומת מעשר עכ"ל:
והחסיד הרב רבי יוסף ן' שושן ז"ל כתב ואל תרבה לעשר אומדות תימה בעיני למה לא אסר בהחלט מכל וכל שלא לעשר אלא במדה ולימא ואל תעשר אומדות מאי ואל תרבה. ולכו אני אומר שהכוונה שאפי' שתתכוון להרבות במעשר ולתת יותר מן השיעור שמא תטעה באמדן דעתך עכ"ל: