משנה תענית ב ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת תענית · פרק ב · משנה ה | >>

[עריכה]

מעשה בימי רבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון^כ, שעבר אחד לפני התיבה וגמר את הברכה כולה, ולא ענו אחריו אמן.

תקעו הכהנים תקעו. מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה.

הריעו בני אהרן ^כב הריעו. מי שענה את אבותינו על ים סוף, הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה.

וכשבא דבר אצל חכמים, אמרו, לא היינו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית.

משנה מנוקדת

[עריכה]

מַעֲשֶׂה בִּימֵי רַבִּי חֲלַפְתָּא וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן,

שֶׁעָבַר אֶחָד לִפְנֵי הַתֵּבָה,

וְגָמַר אֶת הַבְּרָכָה כֻּלָּהּ,

וְלֹא עָנוּ אַחֲרָיו אָמֵן.

"תִּקְעוּ הַכֹּהֲנִים, תִּקְעוּ.

מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

"הָרִיעוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, הָרִיעוּ.

מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף, הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם הַיּוֹם הַזֶּה".

וּכְשֶׁבָּא דָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ:

לֹא הָיִינוּ נוֹהֲגִין כֵּן,

אֶלָּא בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח וּבְהַר הַבַּיִת:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

מעשה,

בימי רבי חלפתא,

ובימי רבי חנניה בן תרדיון,

שעבר אחד - לפני התיבה,

וגמר - את כל הברכות,

וענו אחריו - אמן.

תקעו הכהנים, תקעו,

"מי שענה את אברהם בהר המוריה,

הוא יענה אתכם,

וישמע בקול צעקתכם ביום הזה".

הריעו בני אהרון, הריעו,

"מי שענה את אבותיכם על ים סוף,

הוא יענה אתכם,

וישמע בקול צעקתכם ביום הזה".

וכשבא דבר אצל חכמים - אמרו:

לא היו נוהגים כן,

אלא בשערי המזרח.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

רוצה לומר שער המזרח של הר הבית, ושער המזרח של עזרה.

והלכה כחכמים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

בימי רבי חלפתא - בצפורי היה:

ולא ענו אחריו אמן גרסינן - לפי שבמקדש לא היו עונין אמן אחר כל ברכה אלא בשכמל"ו כדאמרינן בגמרא בברכות פרק הרואה. ואלו לא במקדש היו ועשו כדרך שעושים במקדש:

תקעו בני אהרן תקעו - חזן הכנסת ^כא אומר להם כך על כל ברכה וברכה:

לא היינו נוהגין כן - שלא לענות אמן אלא בשכמל"ו ^כג:

אלא בשער המזרח - שער מזרח ^כד של הר הבית ושער המזרח של עזרה. לפי שהיו מזכירין שם המפורש בחתימת הברכה ולא סגי בעניית אמן. ואין לומר לא היו נוהגין לתקוע אלא במקדש, דודאי תוקעין בגבולין, כדמוכח בהך מסכתא ובר"ה. והלכה כחכמים:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

ורבי חנניה בן תרדיון. בסיכני ברייתא בגמ':

ולא ענו אחריו אמן. כתב הר"ב לפי שבמקדש כו' כדאמרינן בגמרא בברכות פרק הרואה. בגמ' דפירקין איתא נמי. אלא משום דבסוף פ' הרואה הביאה הר"ב בפירוש המשנה. לכך הראה מקום גמ' ההיא:

תקעו הכהנים תקעו. כתב הר"ב חזן הכנסת כו' והוא השמש ולא ש"צ. רש"י. ועיין ריש פ"ז דיומא. ומפורש בגמ' בברייתא שהיו תוקעין תקיעה תרועה תקיעה ועיין לקמן:

הריעו בני אהרן הריעו. וכן הגירסא בברייתא ג"כ ובאחרת גורס בתרוייהו בני אהרן וכן העתיק הרמב"ם ובאחרת גורס בתרוייהו הכהנים בני אהרן. ומפורש בגמרא בברייתא דהיו מריעין תרועה תקיעה תרועה. וכן בכל ברכה וברכה באחת אומר תקעו ובאחת אומר הריעו עד שיגמור את הברכות כולן וכ"כ רש"י והרמב"ם והטור והר"ן. ומ"ש הב"י סימן תקע"ט וז"ל צ"ל שהוא מפרש דאע"ג דפעם א' היה אומר תקעו ופעם אחרת היה אומר הריעו לא היה אלא לחלק כבוד לתרועה כמו לתקיעה אבל לעולם היה תר"ת ושלא כדברי הרמב"ם שכתב כו' ע"כ. לא ידעתי אמאן מהדר שכל המפרשים שהביא אין גם אחד שיובן מדבריו דלא כהרמב"ם. ובהשגות דרך אחר וזה שבמקדש לא היתה תקיעה עם התרועה ולא התרועה עם התקיעה. ואפשר שהיו שלשתן בגבולין תר"ת ע"כ. וגם זה דלא כמ"ש הב"י:

לא היינו נוהגים כן אלא בשער מזרח. פי' הר"ב לא היינו נוהגים שלא לענות אמן וכפירש"י ואין הפרש בין מקדש לגבולין לענין ההתרעות דבגבולין נמי היו תוקעים ומריעים כסדר השנוי במשנה זו שהרי תקיעות היו בתעניות אף בגבולין כמ"ש הר"ב במשנה ד' פ"ג דר"ה. וכ"כ הר"ב בסמוך לקמן. וכתב הר"ן ויש לתמוה דא"כ למה הוזכר זה בתעניות בלבד והלא בכל השנה כולה היה אפשר ג"כ להם לחלוק בכך וזו לא אמרה אדם מעולם שלא יהו עונין אמן בגבולין. אבל היותר מחוור בזה שההפרש שבין מקדש לגבולין הוא שבגבולין היו אומרים מי שענה ואח"כ היו חותמין הברכה ואחר החתימות היו עונין אחריהן אמן ותוקעים. ובמקדש ע"י שעונין בשכמל"ו על כל הברכות אם היו תוקעין אח"כ היתה התקיעה של בשכמל"ו שהוא כעין ברכה בפני עצמה. ואנו רוצים לסמוך התקיעה לתפלת התענית שהיה מי שענה. ולפיכך חותמין הברכה קודם שיאמרו מי שענה ועונין אחריה בשכמל"ו ואחר כך חזן הכנסת אומר תקעו כו'. ומתחיל ש"ץ ואומר מי שענה כו' עד ביום הזה ותוקעים וכן בכולם. או אפשר שאף קודם החתימה היו אומרים מי שענה. אלא שלאחר החתימה ג"כ היו חוזרין ואומרין מי שענה וכו' וטעותם של רבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון היה שהנהיגו כן בגבולין לומר מי שענה אחר חתימת הברכות ולא היו צריכין לכך מפני שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין דלדבריו לא היה הטעות אלא במי שענה שאמרו אחר החתימות ולא ידעו שאין באמן הפסק דש"מ דאמן היו עונין ולא בשכמל"ו ומפורש שנאה משנתינו ולא ענו אחריו אמן. ואם יאמר דגם בזה טעו הדרה תמיהתו שעל דברי רש"י לפירושו נמי ועוד דא"כ בתרתי טעו וזה אינו במשמע דבריו. הילכך איכא למימר שהמחוור כדעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות תענית שעל עניית ברוך שם ועל התקיעות אמרו שלא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח. וזהו במשמע המשנה כיון שבסדר המשנה הקודמת לא אמרו בסדר ההתרעות כלום וגם הזכירו במשנה זו שלא היו עונין אמן. ולענין תמיהת הר"ן למה הוזכר זה בתענית בלבד י"ל דבתענית שמשונה בכ"ד ברכות ותקיעות היו סוברים לנהוג כן בכל מקום אף בגבולין ככל המנהג שהוא במקדש בין בעניית ברוך שם. בין בתקיעות. ולענין התקיעות דבתעניות שבגבולין כתב הרמב"ם שאחר גמר התפלה על הסדר היו תוקעין:

בשער המזרח ובהר הבית. כתב הר"ב שער המזרח של הר הבית וכו' ורש"י כתב בגמרא פ"ג דר"ה דף כ"ז וז"ל בשערי מזרח ובהר הבית חדא מלתא היא בשער מזרח בהר הבית וכתב עוד וי"א בשערי מזרח בע"נ ע"כ. וכ"פ הרמב"ם שער מזרח של הר הבית ושער המזרח של עזרה אבל בחבורו כתב היו מתכנסים להר הבית כנגד שער המזרח ע"כ. ויש נוסחאות דל"ג ובהר הבית [והוא הירושלמי]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(כ) (על המשנה) ורחב"ת. בסיכני. גמרא:

(כא) (על הברטנורא) והוא השמש ולא שליח צבור. רש"י. ומפרש בגמרא שהיו תוקעין תר"ת:

(כב) (על המשנה) בני אהרן. וי"ג בני אהרן. וי"ג בתרוייהו הכהנים בני אהרן. ועתוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) וכפרש"י. שבגבולין נמי היו תוקעין ומריעין כסדר השנוי במשנה זו. ועתוי"ט:

(כד) (על הברטנורא) ורש"י כתב חדא מלתא היא בשער מזרח בהר הבית. וי"א בשערי מזרח בעזרת נשים:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

ולא ענו אחריו אמן: גרסי' רש"י ז"ל והיא גירסת ה"ר יהונתן ז"ל שנזדמן לידי בסכ"י ישן וז"ל ה"ג ואמר כל הברכות כולן ולא ענו אחריו אמן כלומר לא אמרו אמן אלא בשכמל"ו כמו שהיו נוהגין במקדש כדאמרינן במס' ברכות שלא היו עונין אמן במקדש פי' בערוך אמן סוף ברכה ואין סוף לברכותיו של הקב"ה: תקעו הכהנים תקעו חזן הכנסת שהוא שמש הכנסת ומכל הקהל אומר ולא היורד לפני התיבה: לא היו נוהגין כן כלומר שלא היו עונין אמן אלא בשכמל"ו אלא במקדש בלבד לפי שהיו מזכירין שם המפורש בחתימת הברכה ולא סגי ליה באמן לבדו אבל לא מיחו לו חכמים על התקיעות שהרי בגבולין נמי תוקעין כדמוכח בכמה מקומות ע"כ. אבל הר"ן זיל גריס וענו אחריו אמן וטעותם של ר' חלפתא ור' חנינא בן תרדיון היא שהנהיגו כן בגבולים לומר מי שענה אחר חתימת הברכות ולא היו צריכין לכך מפני שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה והילך כל לשונו. מעשה בר' חלפתא בצפורי ור' חנינא בן תרדיון בסכני שעבר אחד לפני התיבה ואמר כל הברכות כולן וענו אחריו אמן תקעו וכו' מי שענה אברהם וכו' הריעו בני אהרן הריעו מי שענה את אבותינו על ים סוף וכו' וכן כל ברכה וברכה וכשבא דבר לפני חכמים אמרו לא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית כך היא עיקר הגירסא וכיון שבסדר המשנה מתחלתה לא אמרו בסדר ההתרעות כלום היה נראה לומר שעל סדר ההתרעות אמרו שלא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית אבל בגבולין אומרים הברכות על הסדר ולא היו מפסיקין ביניהם בהתרעות וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות תענית אבל מ"מ על כרחך תוקעין היו בסוף התפלה בשופרות או בחצוצרות שמצות תענית בחצוצרות או בשופרות כמו שכתבנו למעלה והוא ז"ל כתב שם שתוקעין בחצוצרות ולפי זה צריך לומר שהמשנה חולקת עם הברייתא השנויה בגמ' בכך שהרי בברייתא בסדר הברכה פירשו סדר ההתרעות בגבולין ואח"כ פירשו אותה במקדש אבל רש"י ז"ל סובר דלתנא דמתני' נמי תוקעין היו בגבולין בין ברכה לברכה כמו ששנינו בברייתא בגמ' ואין הפרש בין מקדש לגבולים אלא שבגבולים עונים אמן על כל ברכה וברכה ובמקדש אין עונים אמן אלא שאומרים אחריה בשכמל"ו כדאי' בגמ' והוא ז"ל מחליף הגרסא וגורס ולא ענו אחריו אמן לומר שר' חלפתא ור' חנינא בן תרדיון היו מנהיגין אף בגבולין לענות אחר הברכה בשכמל"ו ויש לתמוה על דבריו שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה עכ"ל ז"ל ומה שכתב ז"ל כדאמרי' בברייתא בגמרא בדר' יהודה זה לא נמצא לי בגמ' ואיני יודע אם יש טעות:

תקעו בני אהרן תקעו: חזן הכנסת שהוא השמש אומר כן ולא שליח צבור רש"י ז"ל. עוד פי' רש"י ז"ל אברייתא דמייתי בגמ' דאותו חזן הכנסת אחר שאמר תקעו חוזר ואומר מי שענה וכו' אע"פ שאמרו אותו זקן ע"כ:

תקעו הכהנים תקעו: אית דגרסי תיקעו הכהנים תיקעו ותקעו. וכתוב בבית יוסף סי' תקע"ט דא"ח וזהו לשונו וכתב הרב המגיד שדעת האחרונים כדברי רש"י וכך הם דברי רבינו וצ"ל שהוא מפ' דאע"ג דפעם אחת היה אומר תקעו ופעם אחרת היה אומר הריעו לא היה אלא כדי לחלוק כבוד לחתועה כמו לתקיעה אבל לעולם היה תר"ת ע"ש ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דבשער המזרח בהר הבית כשהיה אומר תקעו היו תוקעין ומריעין ותוקעין וכשהיה אומר הריעו היו מריעין ותוקעין ומריעין ע"כ. וז"ל המגיד משנה שם פ"ד עוד נראה מדברי רבינו שבגבולין אין תוקעין בסוף כל ברכה והוא ז"ל מפ' מה שאמרו במשנה לא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח ובהר הבית שהוא על התקיעות ועל עניית ברוך שם ומ"מ יש תקיעות בתעניות כמו שמוכיח כאן ובמסכת ר"ה אלא שאינם על סדר ברכות זהו דעתו ז"ל אבל יש מן האחרונים שפירשו שאף בגבולין תוקעין בסוף כל ברכה וברכה ואין הגבולין חלוקין מן המקדש לענין התקיעות אלא שבמקדש אחר שאומר החזן של הכנסת לכהנים תקעו חוזר ואומר ש"צ מי שענה קודם שיתקעו וכמ"ש רבינו. ובגבולין תוקעין מיד שאמר להם תקעו וטעם חזרת מי שענה במקדש פי' ז"ל לפי שהעניה במקדש היא ברוך שם ונראית כברכה בפני עצמה ואילו לא הין חוזרין מי שענה היה נראה שהתקיעות אינם באות על הברכות אלא על ברוך שם לכך התקינו שיחזור מי שענה ואח"כ יתקעו אבל בגבולין אין העניה אלא אמן בלבד ולזה לא הוצרכו לחזור מי שענה אלו דבריהם ז"ל ולד"ה מבואר שאין תוקעין בגבולין בחצוצרות ושופר כנזכר פ"א עכ"ל ז"ל: ושם כתוב בהשגות אמר אברהם מן התוספתא אסף את אלה ולא כמו שכתב הוא והתוספתא עצמה משובשת שלא היתה תקיעה עם התרועה ולא התרועה עם התקיעה במקדש ואפשר שהיו שלשתן בגבולין תקיעה תרועה תקיעה ע"כ: וראיתי דמ"מ הרמב"ם והרב בעל הטור ז"ל שוין מיהא בהא דבאחת מן הברכות תוקעין ומריעין ותוקעין ובאחת מריעין ותוקעין ומריעין ז' פעמים אבל באבודרהם בשם הגאונים ז"ל מצאתי בראשונה תשר"ת ובשניה תש"ת ובשלישית תר"ת וברביעית תשר"ת ובחמישית תש"ת ובששית תר"ת ובשביעית תשר"ת ע"ש: ויש לתמוה אמאי בתקיעות תנינן הכהנים ובתרועות קתני בני אהרן וכך ראיתי הנוסח ג"כ בברייתא השניה דמייתי בגמ' וקודם לה בברייתא הארוכה דבגמ' בסיפא גבי מקדש ראיתי דקתני תקעו הכהנים בני אהרן תקעו וכו' וכן ג"כ הריעו הכהנים בני אהרן הריעו וברישא גבי גבולין תקעו בני אהרן תקעו וכו' הריעו בני אהרן הריעו וכן הוא ביד שם פ"ד: ומפ' בגמ' בברייתא השניה שהיו מריעין ותוקעין ומריעין: מלת ותקעו דברישא ראיתי מוחקים אוחה והשתא הוי גרסת תקעו הכהנים תָקְעוּ דומיא דבבא דהָריעו בני אהרן הֵריעו:

אלא בשערי המזרח ובהר הבית: ובמשנת החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל נמחקו מלות ובהר הבית וכן בירושלמי ליתיה: ותקיעות אלו בחצוצרות או שופר היו כמו ששנינו שם באותו פרק וכמו שכתבתי בשם הר"ן ז"ל: ועיין בפי' ירמיה להרב ר' משה אלשיך ע"ה ריש סימן י"ד:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

מח) מעשה בימי ר' חלפתא בצפורי היה:

מט) ור' חנניה בן תרדיון בסיכני היה:

נ) וגמר את הברכה כולה של ראה נא, אחר שאמר עננו בתוכה, כסי' כ"ח:

נא) ולא ענו אחריו אמן רק בשכמל"ו. ואח"כ אמר השמש, תקעו הכהנים וכו':

נב) תקעו הכהנים תקעו ואין תוקעין עדיין, רק אומר הש"ץ מי שענה וכו':

נג) הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ותוקעין תר"ת, ואח"כ אומר הש"ץ זכרונות וגמר הברכה, כלעיל, רק שלא ענו אמן רק בשכמל"ו. ואמר השמש הריעו וכו' ואח"כ אמר שופרות וכו':

נד) הריעו בני אהרן הריעו ולא תקעו עדיין רק אומר הש"ץ מי שענה וכו':

נה) הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה ואז תוקעים תרועה תקיעה תרועה. [דאע"ג דכל תרועה צריכה תקיעה לפניה ולאחריה [כר"ה ל"ד א']. הרי היה תקיעה לפניה בברכה שלפניה, דהברכה אפילו בר"ה אינו הפסק, דהרי שמע ט' תקיעות ביום יצא, רק שלא יפסיק קול אחר בנתיים [ר"ה שם]. ואע"ג דבכה"ג בר"ה אינן מצטרפות, דמשך בשנייה כשתים אין בידו אלא א' [כר"ה ל"ד א']. היינו רק בר"ה דחייבה רחמנא בג' תרועות [כר"ה ל"ד א']. אבל בתעניות דרק תרועה א' חייבה רחמנא להכי לא דייקינן כולי האי]. וכן בכל ברכה וברכה ענו הצבור בשכמל"ו. וקודם התקיעות אמר הש"ץ מי שענה:

נו) ובהר הבית כנגד שער מזרח, וכפי הנראה שם היתה להם הבית הכנסת שנזכרה ביומא רפ"ז. לפי שבמקדש לעולם לא ענו אמן רק בשכמל"ו, דשם כל המברך ברכה מזכיר את שם המפורש. ומה"ט גופיה אמרו מי שענה קודם התקיעות, משום דבשכמל"ו הוא שבח בפני עצמו, והיו שייכים התקיעות לבשכמל"ו, ולא למי שענה, להכי אמרו מי שענה מיד קודם התקיעות, כדי להסמיך התקיעות למי שענה שהוא עיקר תפלת התענית. מיהו אינהו ס"ל דאף בגבולין שעונין בכל יום רק אמן, אפ"ה מדמקריבין ביום זה חלבם ודמן דוגמת הקרבן בביהמ"ק, ראוי לעשות זכר למקדש. גם הצריכו לומר תקעו הכהנים אף דבח"ל אפילו זר תוקע. ולא הודו להם חכמים [כך נ"ל פי' כל משנה זו, שלא נתפרשה לנו במפולש כראוי לפי עניותינו, מרבותינו]:

בועז

[עריכה]