רש"י על הש"ס/תענית/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רבינו גרשום | רמב"ן | הריטב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי | בן יהוידע

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תענית טו א (עריכה)


לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים - לישראל הבזוים ומתועבים ועבדים מושלין בהן:

ולא הכל בקימה - לקראת ישראל לעתיד לבא מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו: ה"ג לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ישרים לשמחה דישרים עדיפי מצדיקים:

הדרן עלך מאימתי
פרק שני - סדר תעניות כיצד


מתני' סדר תעניות כיצד כו': אפר מקלה - אפר ממש ולא עפר אפר סתם הוא עפר דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב (במדבר יט) מעפר שרפת החטאת כך עפר קרוי אפר סתם והיינו דקתני אפר מקלה אפר שריפה אי הוה תני אפר סתם הוה משמע עפר ואפר מקלה גנאי יותר מעפר סתם ובגמרא מפרש מאי טעמא נותנין אותו:

כבושין - לשון עצירה כמו מכבש בלע"ז פריש"א שכובשין את הלבבות להחזירם למוטב ואלו הן דברי כבושין אחינו כו':

ובקבלה - שהנביא מצוה לישראל (עמדו בתפלה) והקשה תוספות מאן דהו מאי שנא בהאי קרא דכתיב ביונה וירא האלהים את מעשיהם וגו' ולא קרי ליה דברי קבלה ובהאי קרא דוקרעו לבבכם קרי ליה קבלה ופריק איהו כל מקום שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי ליה קבלה ובכל דוכתא דלא איתפקד נביא כי האי וירא האלהים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחיה מילתא לא קרינן ליה קבלה:

ברחובה של עיר - בגלוי וכי הך דאמרינן במסכת מגילה (דף כה:) בני העיר שמכרו רחובה של עיר והתם מפרש בהדיא אמר ר' זירא הואיל והעם מתפללים בו בתעניות ובמעמדות:

ורגיל - רגיל להתפלל ותפלתו שגורה בפיו ולא יטעה שכל חזן שטועה סימן רע לשולחיו:

וביתו ריקם - משמע דהוא עני ואין לו מחיה בביתו ובגמרא מפרש טעמא אחרינא וגופו נקי מעבירות שלא חטא ולא יצא עליו שום שם רע בשום עבירה כו':

זכרונות ושופרות - כל הפסוקים שאומרים בראש השנה:

אל ה' בצרתה לי כו' - כולן הן מזמורים:

ואומר חותמיהן - על כל פרשה ופרשה אחר זכרונות חתימת זכרונות ואחר שופרות חתימת שופרות וכן אחר כולם מעין הפרשה כדמפרש ואזיל:

על הראשונה - בפעם ראשונה הוא אומר מי שענה לאברהם כו' בגואל ישראל היה מתחיל להאריך והולך ואומר לכולן שש ברכות:

על השניה - זו היא ברכה ראשונה של שש ברכות כדאמרינן בגמרא והיאך דגואל ישראל זו היא ברכה עצמה של שמונה עשרה ואינה מאותן שש אלא שבה היה מתחיל להוסיף ולהאריך על הזכרונות הוא אומר זוכר הנשכחות ועל השופרות שומע תרועה והיא שניה למנינה ועל אל ה' בצרתה לי והיא שלישית למנין שש שומע צעקה שלישית וכן כולן:

ומי שענה את אבותינו על ים סוף - לפיכך אומרה בזכרונות לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתייאשו מן הגאולה וזכרם המקום וגאלם דכתיב (שמות ו) ואזכור את בריתי:

ובשופרות היה אומר מי שענה את יהושע בגלגל - לפי שנענה בשופרות ביריחו וזהו בעוד שהיו ישראל בגלגל:

ואליהו בהר הכרמל - כנגד אשא עיני אל ההרים וכן כולן לפי ענין המזמורים אליהו נענה בהר הכרמל מעין אשא עיני אל ההרים ושמואל במצפה דכתיבי קראי ומעין אל ה' בצרתה לי:

ממעי הדגה - מעין ממעמקים קראתיך ה' ועונה בעת צרה שכן כתיב ביונה קראתי מצרה לי (יונה ב) ובשמואל כתיב ויזעק אל ה' (שמואל א ז) ובאליהו כתיב (מלכים א יח) ענני זו תפלה:

ועל השביעית - מפרש בגמרא מאי שביעית מי שענה דוד ויהי רעה בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה (שמואל ב כא):

ושלמה - כשהכניס הארון לבית קדש הקדשים אי נמי רעב כי יהיה בארץ וגו' (מלכים א ח) ולפיכך חותם מרחם על הארץ שהן התפללו על ארץ ישראל ותפלה לעני כי יעטוף על דוחק גשמים נופל וכתיב ביה (שם) בהעצר שמים:

בימי רבי חלפתא בצפורי - אביו של רבי יוסי דאמרינן בסנהדרין (דף לב:) אחר רבי יוסי בצפורי [אחר רבי חנניא בן תרדיון] בסיכני:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תענית טו ב (עריכה)


וגומר כל הברכה - כל אותה ברכה עצמה:

ה"ג ולא ענו אחריו אמן תקעו בני אהרן תקעו - חזן הכנסת אומר להן על כל ברכה וברכה והוא השמש ולא שליח צבור:

לא היינו נוהגין - שלא לענות אמן:

אלא בשער מזרח ובהר הבית - כלומר בזמן שבית המקדש קיים כשמתפללין בהר הבית נכנסין בדרך שער המזרח לפי שלא היו עונין אמן במקדש כדאמרינן בגמרא (דף טז:) ואין לומר לא היו נוהגין כן לתקוע אלא במקדש דודאי תוקעין בגבולים כדמוכח בכולה הך מסכת ומסכת ראש השנה (דף כו: כז.):

אנשי משמר - של אותה שבת:

ולא משלימין - שעדיין אינן חמורין כל כך ובגמרא (דף יז.) מפרש שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב שהיו עובדין אותו היום ובאים הן לסייעם ואם היו מתענים לא היה להם כח לעמוד בעבודה:

אנשי בית אב - המשמרה מתחלקת לשבעה בתי אבות כנגד שבעת ימי השבוע בית אב ליום:

אנשי [מעמד] - אחד כהנים ולוים וישראלים הקבועים ועומדין ומתפללין על קרבן אחיהם שיקבל לרצון ועומדים לשם בשעת עבודה דהיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וכולהו מפרש בפרק אחרון (דף כו.):

מותרין לשתות יין - לאו גבי תענית איתמר אלא אגב דמיירי בבני משמר מייתי לה:

בלילות - אין לחוש שמא תכבד העבודה שהרי ראו מבערב שפסקו הקרבנות ולא כבדה העבודה שיביאו רוב קרבנות ולא יספיקו בני בית אב של אותו היום וצריכין אלו לסייען והרי אינן ראויין לעבודה משום שכרות:

אנשי בית אב אסורין בין ביום ובין בלילה - לפי שהיו מעלין כל הלילה אברים ופדרים שפקעו מעל המזבח א"נ לא גמרו ביום גומרים בלילה אבל אנשי משמר אינן צריכין לסייע בלילה להפך במזלג דבית אב יכול להספיק לבד היפוך המערכה:

אסורים לספר ולכבס - משנכנסו למשמרתם כל אותה שבת אלא מסתפרין קודם לכן וטעמא מפרש בגמרא:

ובחמישי - של משמרתן מותרים דרך רוב בני אדם להסתפר בחמישי ולא בערב שבת מפני הטורח:

כל הכתוב במגילת תענית דלא למיספד - דאית יומיא דלא להתענאה ומקצתהון דחמירי טפי דלא למיספד ואותן שהן חמורים ואסורים בהספד לפניו אסור בהספד דילמא אתי למיעבד ביו"ט גופיה:

ולאחריו מותר - דכיון שעבר יום לא חיישינן ואותן שאינן חמורין ליאסר בהספד אלא דלא להתענאה בין לפניו כו':

שלא להפקיע את השערים - כשרואין בעלי חניות שקונין למוצאי יום חמישי שתי סעודות גדולות אחת לליל חמישי ואחת לשבת סבורים שבא רעב לעולם ומייקרים ומפקיעים השער אבל משהתחילו להתענות יודעין שאינו אלא מפני התענית:

בראשי חדשים - דאיקרי מועד:

ואם התחילו - שקיבלו תענית מקודם לכן ונכנס בהן ראש חדש אין מפסיקין דאף על גב דאקרי מועד לא כתיב ביה יום משתה ושמחה:

שאין משלימין - להתענות כל היום אלא אוכלין סמוך לערב מגילת תענית נכתבה בימי חכמים אע"פ שלא היו כותבין הלכות והיינו דקתני כל הכתוב במגילת תענית כאילו היה מקרא:

גמ' אפילו בקמייתא - מוציאין את התיבה בתמיה:

כי קתני נמי מתניתין - סדר תעניות כיצד. בסדר תעניות אחרונות קא מיירי: ה"ג בגמרא ונותנין אפר על גבי התיבה ולא גרסינן אפר מקלה אפר שריפה עדיף משום אפרו של יצחק כדלקמן:

בגדולה - מצוה בעלמא שלא לפורענות וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר וגו':

הא נמי - דיהבינן בראשייהו דנשיא ואב ב"ד ברישא חשיבותא הוא דאמרי להו אתון חשיביתו טפי כו':

דשקיל איניש אחרינא כו' - דקתני ונותנין ע"ג התיבה כו' ועל ראש הנשיא כו' דמשמע על ידי אחר וגבי שאר כל אדם לא תני נותנין אלא כל אחד ואחד (נוטל) כו':


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תענית טז א (עריכה)


למתבייש מאחרים - דאיכא עגמת נפש טפי ומשום חשיבותם הם מתביישים מאחרים אבל שאר בני אדם דלא חשיבי לא מתביישי בנתינת אחרים וסגי להו בנתינת עצמן:

פאר תחת אפר - ש"מ במקום תפילין דכתיב בהו (יחזקאל כד) פארך חבוש עליך ואמרינן (ברכות דף יא.) אלו תפילין ומתרגמינן נמי טוטפתך הויין עלך והיכא מניחין תפילין במקום שמוחו של תינוק רופף:

בצינעא - בבית הכנסת:

גלינו - שיצאנו מכניסתנו:

גלותינו - תהא מכפרת עלינו:

דגלו מבי כנישתא לבי כנישתא אחריתא - גלות איכא פרהסיא ליכא:

נתבזה בעוונינו - וידוי:

[ולמה מתכסין] - חוגרות שקין תנינן בירושלמי שהיו חוגרות שקין ויוצאין לבית הקברות ותוקעין בקרנות ובעי ליה מיבעיא שקין למה ובית הקברות למה ותקיעת שופר למה:

כבהמה - דמשער בהמה נינהו מנוצה של עזים:

עפר סתם - שאינו אפר מקלה זכירת אפרו של יצחק ליכא סתם לא גרסינן אלא איכא בינייהו עפר:

קברי עכו"ם - במקום שאין קברי ישראל לבקש רחמים אפי' על עצמן ליכא כל שכן עלינו:

מאי הר המוריה וכו' - איידי דאיירי בפלוגתא דרבי לוי ור"ח תנא נמי הא פלוגתא מאי הר מוריה דאברהם קרא למקום העקידה הר יראה וכתיב (בראשית כב) אל ארץ המוריה:

חד אמר הר שיצא הוראה - תורה לישראל כי מציון תצא תורה (ישעיהו ב) יורו משפטיך ליעקב (דברים לג) ולשכת הגזית שבה עמדו הנביאים המוכיחים לישראל:

מורא לעובדי כוכבים - ששומעין גדולות ישראל וירושלים ומתפחדים עליהם שמעתי לישנא אחרינא הר המוריה הר סיני מורא לעובדי כוכבים במתן תורה דכתיב (תהלים עו) ארץ יראה ושקטה:

אע"ג דלאו חכם - אלא עם הארץ בתמיהה הא ודאי חכם עדיף:

אם יש זקן והוא חכם - אומר זקן והוא חכם:

אדם של צורה - בעל קומה שישמעו ויקבלו דבריו להמריך את הלב:

מאי אמור - אנשי נינוה דכתיב בחזקה דמשמע בכח וניצוח דין:

מי נדחה מפני מי - הוי אומר צדיק מפני רשע:

אם אין אתה מרחם כו' - כלומר כשם שאתה אומר לרחם על אלו דכתיב (תהלים קמה) ורחמיו על כל מעשיו כן תרחם עלינו:

מריש - קורה:

בירה - מגדל:

שיש בידו עבירה - גזל:

ואינו חוזר בו - לשלם את הגזל למה הוא דומה וכו':

נשא לבבנו אל כפים - עם הכפים צריך לישא הלב לשמים כלומר שיחזור מקלקולו:

מטופל ואין לו - יש לו טפלים ואין לו במה להתפרנס שלבו דואג עליו [והוא צריך לקרות מקירות לבו עליהן]:

ויש לו יגיעה - שמתכוין יותר בתפלת הגשמים:

ופרקו נאה - מפרש לקמן:

ושפל ברך - עניו:

ומרוצה לעם - נוח לבריות ומסכימין לתפלתו:

נעימה - בסומי קלא שמושך הלב:

ורגיל לקרות כו' - שיהו הפסוקים של תפלה סדורין בפיו:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תענית טז ב (עריכה)


היינו מטופל ואין לו היינו ביתו ריקן - היינו כמו (איזהו):

ביתו ריקם מן העבירה - שאין חמס וגזל בביתו:

ופרקו נאה - אפילו כשעמד על בחרותו היה נאה בלי שם רע:

זה המעמיד חזן שאינו הגון לפני התיבה - רשע שהקב"ה שונא אותו יותר מכולן והוא נותן בקולו לפניו:

שביעית לארוכה - שביעית לאותה ברכה שהתחיל להאריך בה ואותה אינה מן התוספת אלא מי"ח הברכות היא כדתניא בגואל ישראל הוא מאריך:

הוא אומר לפניהן - אותו הזקן הרגיל ומאריך בגאולה כדקתני מתני':

בד"א - דהן עונין אחריו אמן בגבולין:

אבל במקדש - אומר אותו הזקן לאחר הפרשיות מי שענה את אברהם הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל והן עונים אחריו בשכמל"ו וכן בכל ברכות שבמקדש:

לפי שאין עונין אמן במקדש - כדיליף לקמן מקרא:

מניין שאין עונין אמן במקדש - דכתיב בתפלת עזרא בבית שני קומו וברכו את ה' אלהיכם והיינו ברוך ה' אלהי ישראל כו':

ויברכו שם כבודך - היינו שעונין אחריו בשכמל"ו כך הוא הפסוק ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה: ה"ג יכול על כל הברכות כולן תהלה אחת ת"ל על כל ברכה על כל ברכה תן לו תהלה:

חזן הכנסת - לא אותו זקן ניהו וחוזר חזן הכנסת ואומר להן מי שענה כו' אע"פ שאמרו אותו זקן:

כשמריעין - תחלה הוא אומר להן הריעו בני אהרן וכשתוקעין תחלה הוא אומר להן תקעו בני אהרן כו':

וכך הנהיג - כל מנהג זה רבי חלפתא בצפורי:

לא היו נוהגין כך - שיהו עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אלא עונין אמן בגבולין:

ואית דאמרי כדתני' כו' - כלומר ואיכא דמתני הכי:

וכן הנהיג - מנהג זה אמקדש קאי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תענית יז א (עריכה)


אלא בראש השנה - כדאמרינן בר"ה (דף טז.) אמרו לפני מלכיות וזכרונות וכו':

וביובל - ביום הכפורים של יובל כדתנן התם (דף כו:) שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות כו':

ובשעת מלחמה - דכתיב (במדבר י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו' ולא ידעינן מנא איתפריש דאומר ברכות ופסוקי מלכיות זכרונות ושופרות בשעת מלחמה:

צעקה לאליהו - על מי שענה את אליהו חותם שומע צעקה ובשמואל שומע תפלה דכתיב ביה תפלה (שמואל א ז) קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל בעדכם:

צעקה - דכתיב (שם טו) ויתר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה ואיכא למימר במצפה הוה ההיא צעקה דבתר פרשת קבצו כל ישראל המצפתה כתיב בפרשת נחמתי כי המלכתי את שאול וגו' כך שמעתי:

גבי אליהו - במעשה דהר הכרמל כתיב תפלה דכתיב ענני ה' ענני דמשמע לשון בקשה ותפלה ולא לשון צעקה ומשני ענני ה' ענני לשון צעקה הוא כך שמעתי:

יונה בתר דוד ושלמה דהוה בימי אמציהו בסדר עולם דבעי למחתם - בסוף כל ברכות ברוך מרחם על הארץ ולהכי בעי באותה חתימה דוד ושלמה שהן התפללו על ארץ ישראל כך שמעתי אי נמי משום דאינהו תקון בית המקדש דהוא עיקר הארץ כך שמעתי:

ברוך משפיל הרמים - היו אומרים במקום ברוך מרחם שהכניעם במטר ששבו בתשובה:

מכאן אמרו - מדקתני הכא דאפילו אנשי משמר שלא היו עובדין באותו היום כלל אפילו הכי אסורין לשתות יין:

כהן - בזמן הזה:

המכיר משמרתו - היודע מאיזו משמרת הוא מיהויריב או מידעיה או אחת מכ"ד משמרות שיודע שמות אבותיו ואבות אבותיו עד יהויריב ויודע איזה יום ואיזה שבת היו עובדים:

קבועין - שיודע ודאי שבית אב שלו עובד במקדש לפי שהרבה היו מבתי אבות הכהנים שלא הוקבעו שוב אמר לי רבי קבועין שלא נתחלל בית אב שלו להיות מגואל מן הכהונה ויודע שראוי בית אב שלו לעבוד:

אסור לשתות יין כל אותו היום - ותו לא שמא יבנה בית המקדש ותכבד העבודה ויהיה זה צריך לעבוד:

מכיר משמרתו - שיודע איזה שבת בשנה עובדין:

ואינו יודע מאיזה בית אב - דעכשיו אינו מכיר באיזה יום בשבת עובדין ויודע שבתי אבותיו קבועין אסור כל אותה שבת מספיקא בכולהו גרסינן ויודע שבתי אבותיו קבועין הן דאם אינו יודע שבתי אבותיו קבועין לעבוד מותר הוא לשתות יין כל השנה ולא חיישינן שמא יבנה ושמא בית אב שלו יעבדו היום:

רבי אומר אומר אני כהן אסור כו' - כלומר אי חיישינן לשמא יבנה יהא אסור לעולם אפי' המכיר משמרתו ומשמרת בית אבותיו דחיישינן שמא ישתנה סדר משמרות ושמא יעבדו כולם לחנוכת הבית בבת אחת ונמצא זה צריך לעבוד אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו דהוי כמה שנים שלא חזרה בירה וקלקלה זו תקנתו לשתות יין בהדיא ולשמא יבנה לא חיישינן:

כשהן מנוולין - שלא יהו סומכין על יום אחד מימי שבת ואין מסתפרין בשבת שעברה:

מסתפר בכל יום - מצוה:

מערב שבת לערב שבת - ולא ישהה מלגלח יותר:

ומשמרות מתחדשות - בכל שבת ושבת ומשמרה שלא ראתהו עד עכשיו ובאה לראותו הדבר נאה שתראהו ביופיו:

לא לירבו כלל - אלא יסתפרו בכל יום דהכי משמע ופרע דהיינו שלשים לא ישלחו אלא יגלחו:

שלוחי לא משלחי - הכי משמע פרע שגדלו אינן רשאין לגדל עוד:

אי הכי - כיון דמקרא מפקת לה האידנא נמי לא לישלחו ומשני כיין דומיא דיין דכתיב בסמוך להאי ופרע לא ישלחו ויין לא ישתו כל כהן:

מה יין בזמן ביאה הוא דאסור - דכתיב (יחזקאל מד) בבואם אל החצר וגו' בזמן שבית המקדש קיים שבאין שם לעבוד:

שלא בזמן ביאה - כגון האידנא שהבית חרב ולא זמן ביאה היא:

והתניא רבי אומר אומר אני כו' ואמר אביי כו' - מכלל דרבנן אסרי דחיישינן לשמא יבנה ומצי נמי מייתי רישא דברייתא מפני מה אמרו אנשי משמר כו' ואייתי סיפא בלשון קצרה ודייק מינה מכלל דרבנן אסרי:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תענית יז ב (עריכה)


כרבי הא רבנן מיסר אסרי - אפילו שלא בזמן ביאה:

ומשני מאי טעמא כו' והכא כו' - מאי טעמא תירוצא הוא כלומר דטעמא מאי גזור רבנן ביין שמא יבנה כו' אבל גבי פרועי ראש לא גזרו דאפשר דמסתפר מיד והדר עייל לבית המקדש לעבודה: דרך מיל ושינה כל שהוא כו':

ושינה משכרתו - והאי שינוי איכא בהך מיהא:

שתוי יין דמחלי עבודה - דכתיב יין ושכר אל תשת וסמיך ליה ולהבדיל בין הקדש ובין החול בין עבודה קדושה למחולל' דאי עביד עבודה שתוי יין חילל:

פרועי ראש - דלא כתיב ביה חלל דלא נראה חילול:

ואילו שבמיתה - בידי שמים במסכת סנהדרין באלו הן הנשרפין (דף פג.):

שתויי יין - במיתה דכתיב יין ושכר אל תשת בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו דהיינו מיתה בידי שמים מדלא כתיב יומת ואמר בשלמא כו':

ה"ג ומינה מה שתויי יין מחלי עבודה אף פרועי ראש מחלי עבודה - קשיא לא גרס:

כי גמירי הלכה למיתה - לאחולי עבודה לא גמירי:

מחלי עבודה - חולין היא כל עבודתו שעבד:

אף פרועי ראש - עבודתם מחוללת דלכל מילי איתקוש ותיובתא דרב אשי דאמר פרועי ראש לא מחלי עבודה:

דרב חסדא - בפרק שני דזבחים וקא בעי התם כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה מהו ואמר רב חסדא כו' ערל לב וערל בשר:

הלכתא גמירי לה - מסיני:

מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה - דכל שמונה ימים נשאו ונתנו בדבר עד שנצחו את הצדוקין ועשו אותם יום טוב ודבר זה מפורש במנחות בפרק רבי ישמעאל ובמגילת תענית המצויה אצלנו:

דלא להתענאה בהון - שכולן אסורין בתענית ומקצתהון שיש בהן קצת חמורין כ"כ שבהספד נמי אסורין:

איתוקם תמידא ואיתותב חגא דשבועיא - בענינים רבים חלקו בייתוסין עם חכמים ומפורשין במנחות ובמגילת תענית [פ"א] וה"ג התם בפ' ר' ישמעאל [ס"ה.] ת"ר אלין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למיספד בהון מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למיספד ומתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד:

מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למיספד - שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד מאי דרוש את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים מאי אהדרו להו את קרבני לחמי לאשי תשמרו להקריב לשון רבים הוא שיהו כולן באין מתרומת הלשכה:

מתמניא ביה כו' עד דלא למיספד - שהיו בייתוסים אומרים עצרת אחר השבת הוא שהעומר מתחיל אחד בשבת שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת ניטפל להן רבן יוחנן בן זכאי וא"ל שוטים מניין לכם ולא היה אדם שהחזירו דבר חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר משה רבינו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד הוא עמד ותיקנה אחר שבת כדי שיהיו מתענגים שני ימים וכו' ודחו אותן והלכו להן בייתוסים מכח הפסוקין על כרחן וחזרו בהן (ע"כ הג') איתוקם תמידא דלא למיספד גרסינן ולא גרסינן להתענאה כדמוכח בסמוך דקתני לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו ואי גרסינן להתענאה א"כ היינו רבי יוסי דאמר לפניו אסור והא ליכא למימר דרבי יוסי היא דקא פריך כמאן כרבי יוסי בתמיהה מכלל דכרבנן פסיקא ליה:

עד סוף מועדא - פסח:

חגא דשבועיא דלא למיספד - במגילת תענית [פ"א] מפרש מאי איתוקם. ור"ח יו"ט הוא. דכתיב קרא עלי מועד והוי ראש חודש אב בהאי מסכתא לקמן (דף כט.):


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תענית יח א (עריכה)


לאסור את שלפניו - להכי נקט מריש ירחא דניסן לאסור את יום שלפני ר"ח בתענית כדתניא בסמוך לפניהן אסורין דאי משום ר"ח לא היה נאסר כדמפרש דדברי תורה אין צריכין חיזוק:

כמאן כר' יוסי - דמתני' דאמר אף לאחריו בתמיהה ושבקת רבנן אי הכי דאליבא דר' יוסי מוקמת לה למגילת תענית כ"ט באדר נמי דקתרצת לעיל דאדהכי נקט ריש ירחא דניסן דהיינו יום שלשים דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר מכ"ט יום הוא משום דקא בעי למיסר יום כ"ט תיפוק ליה דבלאו הכי הוי אסור יום כ"ט דה"ל יום דבתר כ"ח שהוא י"ט כו' ואסור יום שלאחריו כר' יוסי ואמאי נקט ריש ירחא לאסור את שלפניו:

דלא יעידון - שלא יהו צריכין ליבטל מתלמוד תורה שנגזר עליהן שלא יעסקו בתורה:

הפגינו - צעקו כך מתרגמינן בתהלים כל לשון שועה וצעקה לשון פגינה: אי שמים גרסינן אהה ה' להקב"ה היו צועקים על אותם שגזרו עליהם גזרות קשות והיו אומרים להם לפני הקב"ה וכי לא אחיכם וכו':

לא נצרכה אלא לחדש מעובר - בשנה מעוברת שיש בה שני אדר והאחד חסר דהשתא כי הוה אדר שני מלא הוה יום שלשים לפני ר"ח ניסן א"נ דעברוה לאדר כגון שלא נראה החדש יום ל' דמשום יו"ט דכ"ח לא מיתסר אלא כ"ט:

רבא אמר אפילו תימא חדש חסר - ואהכי נקט מריש ירחא דאי הוה אסר ליה ליום כ"ט משום בתר כ"ח לא הוה אסר ליה אלא בתענית לחודיה:

דכל שלאחריו כו' - כלומר כל שאסור משום אחר י"ט בתענית הוא דאסור הא בהספד מותר ואהכי נקט מריש ירחא דלהוי האי כ"ט דנקט מוטל בין שני ימים משום דאי מיתסר משום דלפני יו"ט אימור לא איתסר בהספד דהאי דנקט כל שלאחריו כו' לאו משום דלפניו נמי אסור בהספד אלא איידי דפריך דליתסר יום כ"ט משום בתר כ"ח הוא דמיהדר ליה כל שלאחריו כו':

לימא מתשעה ותמניא גופיה - י"ט הוא דהא הוה ליה מהנך ימים טובים דאיתוקם בהו תמידא כדכתיב ביה מריש ירחא עד תמניא: ה"ג דאי איקלע מילתא ובטליני' לשבעה תמניא גופיה אסור דהוה ליה יומא דאיתותב חגי דשבועיא. דאי איקלע מילתא שאם נגזר גזירה וצריכין להתענות תוך אלו ימים טובים דתמיד ובטלו אותן להתענות בכולן שאין לבטלה לחצאין:

אכתי יומא תמניא אסור משום חגא דשבועיא - ואי קשיא אכתי לימא תשעה ואפילו אם אירע מילתא דבטלי אכתי הוא אסור תמניא גופיה משום קמא יומא דחג שבועיא דהוה יום שלפניו לאו פירכא הוא דהא יו"ט גופיה בטיל ואנא ליקום וליגזור קמיה יומא דאיתותב חגא דשבועיא וכה"ג מתרץ לקמן ביום טוריינוס:

כ"ט נמי - דתרצת לה לעיל לא נצרכה כו' להכי נקט בריש ירחא דאי מיקלע כו':

כרבי יוסי - דאמר בין לפניו בין לאחריו אסור:

כר"מ - סתם מתניתין דקתני לאחריו מותר:

מה ת"ל בהון בהון - דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון וקא דריש לה כדדייק לקמן בהון משמע מיעוט: ואמר שמואל גרס: הלכה כרבן שמעון דמדרבנן נינהו ולא מחמרינן כולי האי:

באלי - שם חכם:

ה"ג כי אמר רבי יוחנן הלכה אדלא להתענאה - דימים הכתובים במגילת תענית דלא להתענאה לפניהן אסורים ולאחריו מותרין כרבי יוסי ולא כר"מ דאמר אף לפניהם מותר אבל אדלא למספד דאין הלכה כרבי יוסי [דאמר] לפניו ולאחריו אסור אלא כר"מ דאמר לפניו אסור ולאחריו מותר:

ומי א"ר יוחנן הכי - דלפניו מיהא אסור כרבי יוסי:

מקדימין - שקראו קודם זמנה:


ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: תענית יח ב (עריכה)


מותרין בהספד ובתענית - בני ט"ו קריאת המגילה דכרכין קודם זמנה כדמפרש התם בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו שהכפרים מקדימין ליום הכניסה מותרין אותן ימים שקראוה קודם זמנה בהספד ותענית:

בני חמיסר - דהיינו כרכים המוקפין חומה מימות יהושע בן נון וקא קרי בארביסר כגון שהלך לכפר וקרא עמהן דפרוז בן יומו נקרא פרוז כדאמרינן במגילה (דף יט.):

מי שרי - י"ד אפילו לבני ט"ו בהספד ותענית:

ואמר רבא לא נצרכה - לכתוב במגילת תענית לגזור ההספד ותענית לבני י"ד בי"ד ולבני ט"ו בט"ו דהא קרא כתיב בהדיא להיות עושים את ימי הפורים האלה וגו':

אלא לאסור את של זה בזה - כגון בני ט"ו (דקרו) בי"ד ובני י"ד בט"ו:

בני ארביסר - נינהו כפרים ועיירות:

וקא קרי בי"ג - כגון שחל י"ד בג' בשבת ומקדימין ליום הכניסה:

יום ניקנור הוא - לקמן מפרש ואסור בהספד ותענית:

אלא בני י"ד וקרו בי"ב - שחל י"ד ברביעי בשבת והקדימו ליום הכניסה דהיינו י"ב:

טוריינוס - בסמוך מפרשה:

בחדיסר - שחל להיות י"ד באחד בשבת וכפרים מקדימין ליום הכניסה דהוו י"א ושמע מינה דאע"ג שהוא יום שלפני טוריינוס שרי בהספד ותענית:

שמעיה ואחיה - חסידים היו ולא פירש מי הם דאותו שאכלו האריה עידו היה ולא שמעיה:

איפרכי - דוכוס:

לוליינוס ופפוס אחיו - צדיקים גמורים היו:

בלודקי' - היא לוד והיינו דאמרינן בכל דוכתא (ב"ב דף י:) הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן בגן עדן ויש אומרין שנהרגו על בתו של מלך שנמצאת הרוגה ואמרו היהודים הרגוה וגזרו גזרה על שונאיהן של ישראל ועמדו אלו ופדו את ישראל ואמרו אנו הרגנוה והרג המלך לאלו בלבד: אם מעמו כו':

נתחייבנו הריגה - על חטא חייבי מיתות בית דין:

דיופלין - שני שרים וכן מטרופולין של מלכים לשון שרים:

בגזירין - מקלות כמו גזירי עצים:

שלש - תעניות שני וחמישי ושני:

וכמה הויא התחלה - שאינו מפסיק לאחר מכאן:

רבי אחא ורבי יוסי - אמוראי נינהו דלאו אורחא דתנאי לאשתעויי בגמרא כי האי גוונא:

זו דברי ר"מ - ואדברי ר"מ דמתני' קאי דקתני אין משלימין:

מתענה ומשלים - עד חשיכה: מתני'

פרק שלישי - סדר תעניות אלו


מתני' סדר תעניות אלו - האמור בפ' ראשון (דף י.) שבתחילה יחידים מתענין סדר תעניות ואחר כך צבור הולכין ומתענין עד י"ג אם לא נענו:

ברביעה ראשונה - אם עבר זמן רביעה ראשונה של יורה ולא ירדו גשמים מתענין והולכין כסדר הזה:

אבל צמחים ששנו - שנשתנו ממנהגן תחת חטה יצא חוח תחת שעורה באשה שלא היו חטים בשבולים או שינוי אחר מתריעין עליהן מיד אפילו בראשונות שכל חומר האחרונות נוהג בהן:

בין גשם לגשם - בין רביעה ראשונה לשניה סימן בצורת היא:

ירדו לצמחים אבל לא לאילן - מפרש בגמ':

לבורות שיחין ומערות - בבבא בתרא מפרש מאי בור ומאי שיח ומאי מערה וכולן בית כניסיות מי גשמים לשתיה: שלא ירדו עליה גשמים דכתיב והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר וגו'. כגון שהמטיר בעיר זו ובחבירתה לא המטיר דקללה היא: