בן יהוידע/תענית/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש | גבורות ארי | בן יהוידע

על ש"ס: בן יהוידע | ראשונים | אחרונים


תוכן עניינים

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

דף טו[עריכה]

תניא רבי אומר בגדולה מתחילין מן הגדול:    מקשים אמאי הוצרך תלמודא להביא דברי הברייתא, יקשה לו מן הפסוק עצמו, דתחלה נתקלל נחש ואח"כ חוה ואח"כ אדם. ונ"ל בס"ד דמן הכתיב ליכא קושיא, די"ל התם שאני משום דנחש היה המסית, והוא התחיל בעבירה, וחוה חטאה קודם אדם, לכן נתקללו בזא"ז, ולעולם ליתיה להאי כללא דבקללה מתחילין מן הקטן, אך תנא דברייתא דיליף האי כללא מהאי עניינא, ש"מ דלית ליה חילוק זה שאמרנו. ועיין בברכות דף ס"א מה שתרצתי עוד בזה:

דף טז[עריכה]

נבזה עצמינו בפרהסיא:    קשה מאי בזיון איכא בזה שהם מבקשים רחמים בפרהסיא, ואם בעבור הנחת האפר דמניחין שם, הנה כשהיו בצנעא בבית הכנסת לא נתבזו שלא הניחו אפר, ועוד בפרושא אתמר על הזמנה ולא על האפר. ונ"ל בס"ד כי בעת שישראל עושים סליחות ותחנונים על גשמים או על איזה צרה שלא תבא ואין נענים, הם מתבזים הרבה בעיני האומות, כי אומרים איה המה דבריכם שאתם אומרים מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה׳ אלקינו בכל קראינו אליו, ולכן אומרים בזינו עצמינו בצנעה בבית הכנסת שצעקנו ולא נענינו, ובזה נתבזינו אצל האומות ששמעו בדבר הזה, ועתה נבזה עצמינו בפרהסי׳ ברחוב העיר, שהכל רואין אותנו בעיניהם, ובודאי אח"כ ילעגו לנו כאשר רואין שלא נענינו:

שם. חשובין כבהמה:    עיין פירוש רש"י ומה שהקשה עליו מהרש"א ע"ש. ונ"ל בס"ד דארז"ל ישראל עזין באומות ועז בבהמה דקה ושור בבהמה גסה ואריה בחיות, ולפ"ז לובשין שק מנוצה של עזים לומר אנחנו חשובין כבהמה בעלת שער זה שהוא העז שהוא בעל העזות, כן אנחנו היינו עזים וקשי עורף שלא שבנו בתשובה עד עתה. ולפ"ד מהרש"א לובשין השק מפני שהוא מלבוש בהמה, ונ"ל לכך אומרים חשובין כבהמה, כלומר נהיה חשובין כבהמה זו, שאע"פ שאין לה זכות תרחם עליה. או כבהמה שזדונה נחשב שוגג. או ע"ד אדם ובהמה תושיע ה':

שם. למה מניחים אפר מקלה ע"ג תיבה:    נ"ל בס"ד מלבד טעם הגמרא עושים בזה סימן טוב, כי דיו לעולם שישתמש בחצי השם, וכתיב מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, נמצא הרפואה של הצרה תהיה משם יה, ואם תניח אותיות תיבה על אותיות אפר לעשות מהם צירוף אחד, יהיה הצרוף כך תרפ"א י"ה, כלומר בשם י"ה תרפא לישראל:

שם. ור"ל אמר בכל צרתם לו צר:    נ"ל בס"ד מאי בנייהו, דר"י בן פזי דהביא הכתוב עמו אנכי בצרה ס"ל עושין כך דרך ודוי שהם אומרים ודוי על אשר גרמו צער כביכול לשכינה. ור"ל דהביא פסוק בכל צרתם לו צר ס"ל עושין כן לנחם לבבם, כי תיבת לו היא קרי וכתיב ודרשינן לתרווייהו, והכי קאמר כיון דלו צר על כן לא צר, אינה נחשבת זו צרה, כי ודאי סופה להתרפאת, דאם אין אנחנו ראויין יעשה השי"ת בשביל צער השכינה. ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב לולא האמנתי לראות בטוב ה', פירוש משום לו ולא דקרי וכתיב האמור בפסוק בכל צרתם לו צר, אזי האמנתי לראות בטוב ה', דאם אין אנחנו ראויין יעשה בעבור שכינתו יתברך, ואע"ג דתהלים קדים לישעיה, רוה"ק מרמזת מבראשית על מה שנאמר באחרית, כי הכל מסודר למעלה:

ונראה לפרש בס"ד הטעם דלא ניחא לר"ל בפסוק עמו אנכי בצרה, משום דזה י"ל ע"ד שאמר והנה אנכי עמך כלומר בעזרתך, וכן ה׳ עמכם, וכן ה׳ עמך גבור החיל, ר"ל כשהוא בצרה אנכי אהיה בעזרתו. ועוד נ"ל בס"ד הטעם דלא ניחא לר"ל בפסוק זה, משום דאיירי בצדיק דכתיב כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי שאפשר צדיק גמור כזה דוקא מגיע צערו לשכינה כביכול, ולכך מביא פסוק בכל צרתם לו צר, דאיירי בסתם בני אדם. ועוד נ"ל האי קרא עדיף ליה, דקאמ' להדיא בכל צרתם, דקאי על כל צרה הן גדולה הן קטנה, אבל קרא דעמו אנכי יש לפרשו דוקא על צרה גדולה של נפשות וכיוצא, דלא אמר בזה כל:

שם. חשובין לפניך כאפר:    קשא לפ"ז למה מביאין אפר ולא עפר. ונ"ל בס"ד מביאין אפר דהוא גרוע מעפר כי העפר יצלח למלאכה לעשות ממנו כלים העולים על שלחן מלכים, ולבנות בו בנין גדול ומהודר כארמונת מלכים, אך האפר לא יצלח למלאכות כאלו. ובני ידידי כה"ר יעקב הי"ו תירץ שמביאים אפר ולא עפר, לעשות בזה סימן לטובה, כי האפר יתהפך לפאר, כי האדם אע"פ שחטא יעשה תשובה, ויתהפך משם רשע לשם צדיק, עכ"ד נר"ו:

שם. מאי הר המוריה:    הא דהביא דרשא דהר הכא, כדי לפרש טעם למה שיוצאין לקברי אוה"ע, והיינו דדריש כאן הר שיצא ממנו מורא לעכו"ם, ובזה מובן הטעם שיוצאין לקברי אוה"ע ללמוד מוסר, ומה אלו שגם בחייהם היו נחשבים מתים כמו שהן עכשיו בקבר עכ׳׳ז הופיעה עליהם קדושת ההר יראה בלבבם, דלכך נקרא הר המוריה, כ"ש ישראל שעמדו ממש על ההר וקבלו תורה עליו, שראוי שיהיו צ"ג שיהיה על פניהם יראת שמים. ומ"ש הר שיצא ממנו הוראה לישראל, נ"ל בס"ד הוראה הוא אור ה"ה, כי הלוחות היו שנים, ובכל אחת כתיב חמש דברות, וזהו הוראה או"ר ה"ה:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.