תוספות יום טוב על תענית ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על תענית · ב · >>

משנה א[עריכה]

אפר מקלה. כתב הר"ב ומשום דעפר נמי אקרי אפר. דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב (במדבר י"ט) מעפר שריפת החטאת כך עפר קרוי אפר. רש"י. [ומה שכתב הר"ב כדי שייזכור כו' דפליגי בה רבי לוי ורמי בר חמא וחד מינייהו דאמר הכי וכתבו התוס' דאותו אפר הוי מדבר) הנשרף מעצם אדם כו']:

ובראש הנשיא וכו'. דחשיבותא הוא דיהבינן ברישייהו דנשיא ואב"ד ברישא. דא"ל אתון חשיביתו למבעי עלן רחמי אכולי עלמא. גמרא. ומה שכתב הר"ב דהן עצמן אינם נוטלין כו' כדי שיתביישו יותר כו' דאיכא עגמת נפש טפי ומפני חשיבותם הם מתביישים מאחרים. אבל שאר בני אדם דלא חשיבי. לא מתביישי בנתינת אחרים. וסגי להו בנתינת עצמן רש"י:

דזקן. והוא חכם לא היה שם זקן חכם מעמידין חכם וכו'. גמרא:

דברי כבושים. לשון עצור כמו מכבש בלע"ז

)פריש"א. רש"י. ומפורש סוף פרק (קמא) [כ'] דשבת:

ובקבלה כתוב בפירש"י הקשה תוספת מאן דהו מאי שנא בהאי קרא דכתיב ביונה וירא אלהים את מעשיהם וגו' ולא קרי ליה דברי קבלה. ובהאי קרא דוקרעו לבבכם קרי ליה קבלה. ופריק איהו כ"מ שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי ליה קבלה ובכל דוכתא דלא אתפקד נביא. כי האי וירא האלהים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחא מלתא. לא קרינן ליה קבלה:

משנה ב[עריכה]

זקן פרשתי לעיל: . זקן פרשתי לעיל:

ורגיל כתב הר"ב היודע סדר תפלה. זה לשון רש"י רגיל להתפלל ותפלתו שגורה בפיו ולא יטעה שכל חזן שטועה סימן רע לשולחיו ע"כ. כדתנן סוף פרק ה' דברכות:

וביתו ריקם. כתב הר"ב שאין בביתו כו'. א"נ ביתו ריקם מן העבירות שלא יצא עליו שם רע בילדותו ולשון ביתו אינו מדוקדק לפי פי' השני ולשון רש"י ) שאין חמס וגזל בביתו [ט"ז. ] וגם על זה קשיא דאטו שאם יצא עליו שם רע מערוה אע"פ שחמס ושוד לא ישמע בגבולו שיהא הגון. ולכן נראה לי שמזה הטעם כתב הרמב"ם בפרק ד' מהלכות תענית ולא יהיה בבניו ובני ביתו וכל קרוביו והנלוים עליו בעל עבירה אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות ולא [יצא עליו] שם רע בילדותו. והבית יוסף סימן תקע"ט כתב דמדתניא בגמרא וביתו ריקם ופרקו נאה שפירש פרקו נאה שלא יצא עליו שם רע בילדותו נפקא ליה להרמב"ם שפי' ביתי היינו בניו וכו' דאילו אדידיה כיון דבפרקו שהוא בילדותו צריך שיהא נאה כ"ש בזקנותו ע"כ. ואומר אני כיון דבברייתא פירש ביתו ריקם כמו שהתבאר א"כ גם המשנה ששנאה ביתו ריקם ודאי דהכי פירושו ומדביתו היינו בניו כו' והוא עצמו בכלל ביתו ומק"ו אתיא נמי ובכלל ריקם נכלל שמעולם מיום היותו על האדמה יהא ריקם מן העבירות הלכך לא חש תנא דידן למתני כלל ופרקו נאה והברייתא מפרשת ביותר כדרך כל הברייתות:

משנה ג[עריכה]

זכרונות ושופרות. ומלכיות לא והא דפירש הר"ב בפרק בתרא דר"ה משנה ה' כ"מ שיש שם זכרונות יהיו מלכיות עמהן י"ל דתנאי היא דתניא התם בגמרא [דף ל"ב] מנין שאומרים מלכיות רבי אומר הרי הוא אומר אני ה' אלהיכם ובחדש השביעי [דלעני ולגר תעזוב אותם וסמיך ליה בחדש השביעי זכרון תרועה בפרשת אמור] זו מלכות ר"י בר' יהודה אומר אינו צריך הרי הוא אומר והיו לכם לזכרון וכו' דלר' דדריש ליה מסמיכות דבחדש השביעי איכא למימר דלא בעינן מלכיות עם זכרונות אלא כל בחדש השביעי שהוא ר"ה ויוה"כ של יובל. וכוותיה מתניתין דהכא. אלא דאי הכי לא הוה שתיק גמרא מינה. אלא נ"ל דמתניתין דהכא ככולי עלמא ורבי יוסי ברבי יהודה דקאמר כ"מ כו' לא בא ללמד אלא על ר"ה ויוה"כ של יובל וכבר ארז"ל אין למדין מן הכללות והאי קרא גופיה דמיניה דריש כתיב ביה וביום שמחתכם ור"ה נקרא יום שמחה ממה שנאמר (בעזרא ב' ח') ביום ח' לחדש השביעי וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. ויו"כ של יובל איש אל משפחתו ואיש אל אחוזת אבותיו ישוב שהוא ודאי שמחת לב ואע"ג דלעיל מיניה דהאי קרא דביום שמחתכם כתיב וכי תבואו מלחמה על הצר וגו' דדרשינן מיניה תקיעות דתענית במשנה ד' פ"ג דר"ה הא פסוקי פסקי לקראי:

אל ה' בצרתה לי. כולן מזמורים הם והן הן משש הנוספות דזכרונות חד ושופרות תניין ואל ה' תליתאה ואשא עיני ד' ממעמקים ה' תפלה לעני ו':

ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר כו'. מ"ט לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בר"ה וביובלות ובשעת מלחמה וכתב הר"ן והאי דנקט לישנא דלא היה צריך היינו מפני שהזכרונות והשופרות היו קבועים בר"ה היה נראה שהוא בא לאומרן כאן מפני שאין לו ברכות אחרות ומש"ה אמר ר' יהודה דא"צ לכך אלא שיאמר תחתיהן ברכות שהן קבועות ליום ע"כ. ומ"ש בפירוש הרמב"ם והלכה כר"י א) נראה שהוא טעות סופר וצ"ל ואין הלכה כרבי יהודה וכן בפ"ד מהלכות תענית כתב כת"ק:

משנה ד[עריכה]

מי שענה את אברהם כו'. לפי שהיה ראשון לנצולים שנצול מנמרוד. תוס':

ברוך אתה ה' גואל ישראל. בירושלמי שאלו [ולא יצחק נגאל] שענייתו של אברהם אבינו בהר המוריה על הצלתו של יצחק היא. השיבו שמכיון שנגאל יצחק הרי הוא כמו שנגאלו כל ישראל. הר"ן:

על השנייה הוא אומר מי שענה לאבותינו על ים סוף כו'. כלומר שניה לראשונה שמאריכין בה דהיינו ברכת גאולה. אבל היא ראשונה לשש ברכות שמוסיפין מי שענה וכו'. לפיכך אומרה בזכרונות לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה וזכר המקום אותם וגאלם כדכתיב (שמות ו') ואזכור את בריתי. רש"י:

על השלישית הוא אומר מי שענה את יהושע בגלגל. לפי שנענה בשופרות על יריחו בעוד שהיו ישראל עומדין בגלגל. רש"י:

על הרביעית הוא אומר מי שענה את שמואל במצפה. מעין אל ה' בצרתה לי וחותם בשומע צעקה. דכתיב (שמואל א' ו') ויזעק שמואל חל ה'. רש"י:

על החמישית כו' מי שענה את אליהו בהר הכרמל. מעין אשא עיני אל ההרים וחותם בשומע תפלה דכתיב באליהו (מלכים א' י"ח) ענני ה' ענני דהיינו תפלה. רש"י:

על הששית כו'. מי שענה את יונה במעי הדגה מעין ממעמקים קראתיך ה' וחותם העונה בעת צרה שכ"כ (יונה ב') קראתי מצרה לי. רש"י:

על השביעית כו' מי שענה את דוד כו'. כתב הר"ב ואע"ג דיונה בתר דוד ושלמה היה. גמרא. ופירש"י דהוה בימי אמציהו בסדר עולם. ע"כ. ומאליהו לא פריך אע"ג דבימי אחאב היה מעשה דהר הכרמל משום דאמרינן דאליהו זהו פנחס. ומשום דלא כתיב בהדיא לא הקדימו לשמואל. ויש ג"כ דעות אחרות בין חז"ל דאינו פנחס [ומיהו כמו שמתורץ יונה כך מתורץ אליהו ובירושלמי איתא הכי להדיא דמקשה אאליהו ואיונה כחדא ומתרץ להו כך]:

משנה ה[עריכה]

ורבי חנניה בן תרדיון. בסיכני ברייתא בגמ':

ולא ענו אחריו אמן. כתב הר"ב לפי שבמקדש כו' כדאמרינן בגמרא בברכות פרק הרואה. בגמ' דפירקין איתא נמי. אלא משום דבסוף פ' הרואה הביאה הר"ב בפירוש המשנה. לכך הראה מקום גמ' ההיא:

תקעו הכהנים תקעו. כתב הר"ב חזן הכנסת כו' והוא השמש ולא ש"צ. רש"י. ועיין ריש פ"ז דיומא. ומפורש בגמ' בברייתא שהיו תוקעין תקיעה תרועה תקיעה ועיין לקמן:

הריעו בני אהרן הריעו. וכן הגירסא בברייתא ג"כ ובאחרת גורס בתרוייהו בני אהרן וכן העתיק הרמב"ם ובאחרת גורס בתרוייהו הכהנים בני אהרן. ומפורש בגמרא בברייתא דהיו מריעין תרועה תקיעה תרועה. וכן בכל ברכה וברכה באחת אומר תקעו ובאחת אומר הריעו עד שיגמור את הברכות כולן וכ"כ רש"י והרמב"ם והטור והר"ן. ומ"ש הב"י סימן תקע"ט וז"ל צ"ל שהוא מפרש דאע"ג דפעם א' היה אומר תקעו ופעם אחרת היה אומר הריעו לא היה אלא לחלק כבוד לתרועה כמו לתקיעה אבל לעולם היה תר"ת ושלא כדברי הרמב"ם שכתב כו' ע"כ. לא ידעתי אמאן מהדר שכל המפרשים שהביא אין גם אחד שיובן מדבריו דלא כהרמב"ם. ובהשגות דרך אחר וזה שבמקדש לא היתה תקיעה עם התרועה ולא התרועה עם התקיעה. ואפשר שהיו שלשתן בגבולין תר"ת ע"כ. וגם זה דלא כמ"ש הב"י:

לא היינו נוהגים כן אלא בשער מזרח. פי' הר"ב לא היינו נוהגים שלא לענות אמן וכפירש"י ואין הפרש בין מקדש לגבולין לענין ההתרעות דבגבולין נמי היו תוקעים ומריעים כסדר השנוי במשנה זו שהרי תקיעות היו בתעניות אף בגבולין כמ"ש הר"ב במשנה ד' פ"ג דר"ה. וכ"כ הר"ב בסמוך לקמן. וכתב הר"ן ויש לתמוה דא"כ למה הוזכר זה בתעניות בלבד והלא בכל השנה כולה היה אפשר ג"כ להם לחלוק בכך וזו לא אמרה אדם מעולם שלא יהו עונין אמן בגבולין. אבל היותר מחוור בזה שההפרש שבין מקדש לגבולין הוא שבגבולין היו אומרים מי שענה ואח"כ היו חותמין הברכה ואחר החתימות היו עונין אחריהן אמן ותוקעים. ובמקדש ע"י שעונין בשכמל"ו על כל הברכות אם היו תוקעין אח"כ היתה התקיעה של בשכמל"ו שהוא כעין ברכה בפני עצמה. ואנו רוצים לסמוך התקיעה לתפלת התענית שהיה מי שענה. ולפיכך חותמין הברכה קודם שיאמרו מי שענה ועונין אחריה בשכמל"ו ואחר כך חזן הכנסת אומר תקעו כו'. ומתחיל ש"ץ ואומר מי שענה כו' עד ביום הזה ותוקעים וכן בכולם. או אפשר שאף קודם החתימה היו אומרים מי שענה. אלא שלאחר החתימה ג"כ היו חוזרין ואומרין מי שענה וכו' וטעותם של רבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון היה שהנהיגו כן בגבולין לומר מי שענה אחר חתימת הברכות ולא היו צריכין לכך מפני שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין דלדבריו לא היה הטעות אלא במי שענה שאמרו אחר החתימות ולא ידעו שאין באמן הפסק דש"מ דאמן היו עונין ולא בשכמל"ו ומפורש שנאה משנתינו ולא ענו אחריו אמן. ואם יאמר דגם בזה טעו הדרה תמיהתו שעל דברי רש"י לפירושו נמי ועוד דא"כ בתרתי טעו וזה אינו במשמע דבריו. הילכך איכא למימר שהמחוור כדעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות תענית שעל עניית ברוך שם ועל התקיעות אמרו שלא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח. וזהו במשמע המשנה כיון שבסדר המשנה הקודמת לא אמרו בסדר ההתרעות כלום וגם הזכירו במשנה זו שלא היו עונין אמן. ולענין תמיהת הר"ן למה הוזכר זה בתענית בלבד י"ל דבתענית שמשונה בכ"ד ברכות ותקיעות היו סוברים לנהוג כן בכל מקום אף בגבולין ככל המנהג שהוא במקדש בין בעניית ברוך שם. בין בתקיעות. ולענין התקיעות דבתעניות שבגבולין כתב הרמב"ם שאחר גמר התפלה על הסדר היו תוקעין:

בשער המזרח ובהר הבית. כתב הר"ב שער המזרח של הר הבית וכו' ורש"י כתב בגמרא פ"ג דר"ה דף כ"ז וז"ל בשערי מזרח ובהר הבית חדא מלתא היא בשער מזרח בהר הבית וכתב עוד וי"א בשערי מזרח בע"נ ע"כ. וכ"פ הרמב"ם שער מזרח של הר הבית ושער המזרח של עזרה אבל בחבורו כתב היו מתכנסים להר הבית כנגד שער המזרח ע"כ. ויש נוסחאות דל"ג ובהר הבית [והוא הירושלמי]:

משנה ו[עריכה]

[אנשי משמר. פירשתי בריש מסכת ברכות בס"ד]:

משנה ז[עריכה]

אבל לא בימים. שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו אנשי המשמר לסייעם וכתיב (ויקרא י') יין ושכר אל תשת בבואכם וגו':

לא ביום ולא בלילה. פי' הר"ב לפי שהיו צריכים להעלות כו' שפקעו מעל המזבח א"נ לא גמרו ביום גומרין בלילה אבל אנשי משמר אינן צריכין לסייע בלילה להפוך במזלג דבית אב יכול להספיק לבד היפוך המערכה. רש"י:

ואנשי מעמד. כתב הר"ב דהכתוב אומר תשמרו כו' עיין רפ"ד:

משנה ח[עריכה]

כל הכתוב במגילת תענית. כתב רש"י מגילת תענית נכתבה בימי חכמים אף על פי שלא היו כותבין הלכות והיינו דקתני כל הכתוב במגילת תענית כאילו היה מקרא. וכתב הר"ב דאנן קי"ל דבטלה מגילת תענית. בגמ' פ"ק דר"ה דף י"ח וי"ט שבזמן שבית המקדש קיים אסורים מפני ששמחה היא להם אין ב"ה קיים מותרים מפני שאבל היא להם אבל חנוכה מפרסם ניסא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצוה והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו. ופורים. קיימו וקבלו היהודים כדכתיב באסתר.

משנה ט[עריכה]

שלא להפקיע השערים. פי' הר"ב כשרואין בעלי חנויות שקונים כו' יהיו סבורים שבא רעב לעולם כו'. וכפירש"י וכך כתבו ג"כ התוספות בפ"ק דף י'. ונראה דבמקום שבעלי חנויות נכרים הם מיירי דאלת"ה הא אינהו נמי בכלל הצבור המתענים ויודעים שבשביל התענית קונים. ואין נראה כן מדברי המגיד פ"א מהלכות תענית שאחר שהביא לשון רש"י כתב שהרמב"ם לא הזכיר הטעם [ר"ל בחבורו] לפי שאפילו במקום שאין לחוש לו כגון עיר שרובה נכרים הדין כן ע"כ. הרי שמשמע דמסתמא בעיר שרובה ישראל איירינן ואפשר שאף ע"פ שרובה ישראל מכל מקום בעלי החנויות נכרים הם. ומיהו דוחק לחלק דמתניתין סתמא תנן. ומסתמא במקום שכולה ישראל מתניא. וי"ל דחיישינן שמא בעלי החנויות לא ישימו לבם לכך שמפני התענית והשבת הם קונים. וז"ש ב' סעודות כו' כן לשון רש"י והתוספות. אבל הטור סימן תקע"ב כתב ד' סעודות. ועל מ"ש א' לליל התענית פי' הר"ן דאע"ג דבשאר ימים קונים יותר שאוכלים ב' סעודות שאני האחת דתענית שכמה דברים שחיי נפש בהם שהאדם מרבה לקנות מפני התענית ויש לחוש בהן להפקעת שערים אע"ג דלענין תבואה אין לחוש דבשאר ימים צריך פת לשתי סעודות ע"כ. ופירוש השני שכתב הר"ב שלא יאמרו אם לא שהרעב בא לא היו דוחקים כו' כ"כ הרמב"ם בפירושו וז"ל מפני שאומר דלת העם לולי הצורך הגדול למטר לא היו מתענים קודם השבת ע"כ. כלומר שלא היו מטילין התענית על הצבור סמוך לשבת שאין ביכולת דלת העם לקנות ב' סעודות גדולות ביחד אלא ודאי שצורך שעה היא:

להפקיע מבטל שעור מדה הראשונה וממעטה. רש"י פ"ק דף י':

ולא אחרונות. פי' התחלת האחרונות אין מתחילין ביום ה' אבל כך סדרן בה"ב הבה"ב. שכן סדרום הרמב"ם והטור. אע"פ שפסקו כרבי יוסי דלא כמו שכתב הרמב"ם בפירושו דאין הלכה כר' יוסי. והב"י סימן תקע"ב יהיב טעמא דשאני אתחלתא דשניות ואחרונות משום דיש הפסק זמן בין תעניות אלו לאלו. אין העולם זוכרים שהוא בשביל התענית ושייך בו טעמא דהפקעת שערים עכ"ד. ובאמת שאין הכרע מדברי המשנה והפוסקים שיש הפסק ביניהם דהא לא תנן אלא עברו אלו ולא נענו דמשמע מיד שעברו ולא נענו גוזרים כו'. אלא דסברא הוא דמסתמא ממתינין קצת ומצפין לתשועה. כ"ש למנהג שכתב בית יוסף סימן תק"ן בשם הרד"א להכריז הצומות בשבת שאם מנהג קדום הוא בימי חכמי המשנה אם כן כשכלו להו ג' ראשונות היו צריכין להמתין עד השבת שהוא יום כנופיא כדי להכריז השניות. וכן כשכלו גם המה אבל השבעה הוכרזו בפעם אתת ואין ביניהם הפסק:

משנה י[עריכה]

בראש חודש. כתב רש"י דאקרי מועד כמו שכתבתי בס"ד במשנה ד' פ"ק דשבועות. ובחנוכה ובפורים עיין לעיל במשנה ח':

ואם התח לו אין מפסיקין. כתב רש"י ואם התחילו כו' ונכנס בהן רחש חודש אין מפסיקין דאף על גב דאיקרי מועד לא כתיב יום משתה ושמחה. ע"כ. אבל פורים [אע"ג] דכתיב ביה יום משתה ושמחה כיון דלא אקרי מועד לא חשבינן ליה אע"ג דאקרי י"ט לא זהו לשון מועד שנקראים המועדות בתורה: