ברטנורא על תענית ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א)

סדר תעניות כיצד - בשבע תעניות אחרונות קא מיירי:

את התיבה - הארון שספר תורה מונח בו, כלומר כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו. ולמה לרחובה של עיר, לומר, צעקנו בצנעה בבית הכנסת ולא נענינו, נבזה עצמנו בפרהסיא ברחובה של עיר:

אפר מקלה - אפר שרפה. ומשום דעפר נמי אקרי אפר תנא אפר מקלה, דהכא צריך שיהיה אפר ממש כדי שיזכור הקב"ה עקידתו של יצחק וירחם:

על גבי התיבה - משום דכתיב (ישעיהו סג) בכל צרתם לו צר:

ובראש הנשיא וכו' - והן עצמן אינם נוטלים, כדי שיתביישו יותר, לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים :

דברי כבושים - דברים שכובשין לבו של אדם להחזירו למוטב:

ובקבלה - בדברי הנביאים:

(ב)

ורגיל - היודע סדר תפלה :

ויש לו בנים וביתו ריקן - שאין בביתו במה לפרנס את בניו, ומתוך שנפשו עגומה עליו מתפלל בכוונה. א"נ ביתו ריקן מן העבירות, שלא יצא עליו שם רע בילדותו :

ומוסיפין עליהם שש - בין גואל לרופא אומר ו' ברכות הללו:

(ג)

זכרונות ושופרות - כל הפסוקים כמו שאומרים בראש השנה:

ואומר חותמיהן - אחר זכרונות חתימת זכרונות, ואחר שופרות חתימת שופרות, וכן אחר כולם כדמפרש ואזיל:

(ד)

על הראשונה - בגואל ישראל הוא מתחיל להאריך. ואע"פ שאינה ממנין שש קורא אותה ראשונה, לפי שבה מתחיל להוסיף ולהאריך:

על השביעית - לברכות שמאריך בהן. אבל הברכות שמוסיפין בשביל התענית אינן אלא שש, שברכה ראשונה שהיא גואל ישראל דשמנה עשרה היא אלא שמאריך בה:

מי שענה את דוד ואת שלמה בנו - ואע"ג דיונה בתר דוד ושלמה היה. מ"מ מקדים ליה ברישא, משום דבעי למחתם בסוף הברכות ברוך המרחם על הארץ, ודוד ושלמה בנו הם שהתפללו על ארץ ישראל. דוד, ויהי רעב בימי דוד כו' (שמואל ב כא) ושלמה, רעב כי יהיה בארץ (מלכים א ח):

(ה)

בימי רבי חלפתא - בצפורי היה:

ולא ענו אחריו אמן גרסינן - לפי שבמקדש לא היו עונין אמן אחר כל ברכה אלא בשכמל"ו כדאמרינן בגמרא בברכות פרק הרואה. ואלו לא במקדש היו ועשו כדרך שעושים במקדש:

תקעו בני אהרן תקעו - חזן הכנסת אומר להם כך על כל ברכה וברכה:

לא היינו נוהגין כן - שלא לענות אמן אלא בשכמל"ו :

אלא בשער המזרח - שער מזרח של הר הבית ושער המזרח של עזרה. לפי שהיו מזכירין שם המפורש בחתימת הברכה ולא סגי בעניית אמן. ואין לומר לא היו נוהגין לתקוע אלא במקדש, דודאי תוקעין בגבולין, כדמוכח בהך מסכתא ובר"ה. והלכה כחכמים:

(ו)

אנשי משמר - כ"ד משמרות כהונה היו, כל משמר עובד בשבת שלו:

אנשי בית אב - המשמר מתחלק לשבעה בתי אבות כמנין ימות השבוע, כל אחד עובד יומו:

מתענין ולא משלימין - שתעניות הראשונות אינן חמורין כ"כ, ולפיכך אין משלימין שאם תכבד העבודה על אנשי בית אב שהיו עובדין אותו היום יבואו אלו לסייען ויהא בהן כח לעבוד:

(ז)

אנשי משמר מותרים לשתות יין - לאו גבי תענית קאי, אלא איידי דאיירי בבני משמר מייתי לה הכא:

בלילות - שאין לחוש שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב בלילה ויצטרכו אלו לבא לסייעם:

לא ביום ולא בלילה - לפי שהיו צריכין להעלות כל הלילה אברים ופדרים שפקעו מעל המזבח :

אנשי מעמד - הם ישראלים הקבועים בירושלים ועומדים על קרבן אחיהם ומתפללין שיהא מקובל ברצון. ועומדים שם בשעת העבודה שלוחים מכל ישראל, דהיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו והכתוב אומר (במדבר כח) תשמרו להקריב לי במועדו, לישראל מצוה שיעמדו על הכהנים בשעת עבודה:

אסורים לספר ולכבמ - משנכנסו למשמרתם, כל אותה שבת, כדי שיספרו קודם לכן ולא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולים:

ובחמישי - שבתוך משמרתן מותרים שדרו [רוב] בני אדם לספ. ר בחמישי ואין ממתינין לספר בע"ש מפני הטורח:

(ח)

כל הכתוב במגילת תענית - ימים שנעשו בהם ניסים לישראל בבית שני וקבעו ימים טובים. אית יומא דלא להתענאה בהון בלב ; ואית יומי דחמייי טפי דלא למספד בהון. ואותן שהן חמורים ואסורים בהספד. לפניו אסור בהספד, דלמא אתי למעבד הכי ביו"ט גופיה. לאחריו מותר דכיון דעבר יום טוב לא חיישינן. ואנן קיי"ל דבטלה מגילת תענית , וכל אותן הימים הכתובים שם דלא להתענאה ודלא למספד, כולן מותרין בהספד ותענית, חוץ מחנוכה ופורים שאסורין בהספד ותענית. וימים שלפניהם ואחריהם מותר:

(ט)

שלא להפקיע את השערים - כשרואין בעלי חנויות שקונין למוצאי חמישי שתי סעודות גדולות, אחת לליל התענית ואחת לשבת, יהיו סבורין שבא רעב לעולם ומיקרין ומפקיעין השער . אבל משהתחילו להתענות בשני, יודעים שאינו אלא מפני התענית, פ"א שלא יאמרו אם לא שראו ב"ד שהרעב בא, לא היו דוחקים לגזור תענית עתה סמוך לשבת , ומפני כן ייקרו ויפקיעו השער:

(י)

ואם התחילו - שגזרו התעניות קודם לכן והתחילו להתענות על הצרה אפילו יום אחד ופגע בהן אחד מאלו הימים אין מפסיקין:

מודה הוא שאין משלימין - להתענות בהן כל היום, אלא אוכל בערב סמוך לשקיעת החמה:

וכן ט' באב שחל להיות בערב שבת - כגון בזמן שהיו ב"ד קובעים ע"פ הראייה, אוכל בערב סמוך לשקיעת החמה, מפני כבוד השבת שלא יכנס לשבת כשהוא רעב. ואין הלכה כר' מאיר אלא מתענין ומשלימין. וכן ט' באב שחל להיות בערב שבת מתענה ומשלים: