משנה סוטה ז ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת סוטה · פרק ז · משנה ח | >>
פרשת המלך כט כיצד? מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני לא במוצאי שביעית, עושין לו בימה לב של עץ בעזרה, והוא יושב עליה, שנאמר (דברים לא): "מקץ שבע שנים במועד" וגו'.
חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא לג יושבלד.
אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד, ושיבחוהו חכמים.
וכשהגיע (שם יז) ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי", זלגו עיניו דמעות.
אמרו לו: אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתהלה.
וקורא מתחילת "אלה הדברים" (דברים א) עד "שמע", ו"שמע" (שם ו), "והיה אם שמוע" (שם יא), "עשר תעשר" (שם יד), "כי תכלה לעשר" (שם כו), ופרשת המלך (שם יז), וברכות וקללות (שם כח), עד שגומר כל הפרשה.
ברכות שכהן גדול מברך אותן, המלך מברך אותן, אלא שנותן של רגלים תחת מחילת העון.
פָּרָשַׁת הַמֶּלֶךְ כֵּיצַד?
- מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, בַּשְּׁמִינִי, בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית,
- עוֹשִׂין לוֹ בִּימָה שֶׁל עֵץ בָּעֲזָרָה, וְהוּא יוֹשֵׁב עָלֶיהָ,
- שֶׁנֶּאֱמַר: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד" וְגוֹ' (דברים לא, י).
- חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה,
- וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת,
- וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְּגָן,
- וְהַסְּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל,
- וְכֹהֵן גָּדוֹל נוֹתְנָהּ לַמֶּלֶךְ,
- וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל, וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב.
- אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד,
- וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים;
- וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְ"לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" (דברים יז, טו), זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת.
- אָמְרוּ לוֹ: אַל תִּתְיָרֵא, אַגְרִיפַּס!
- אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה.
- וְקוֹרֵא מִתְּחִלַּת "אֵלֶּה הַדְּבָרִים" (דברים א, א) עַד "שְׁמַע" (דברים ו, ד), וּ"שְׁמַע", "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ" (דברים יא, יג), "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" (דברים יד, כב), "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵּׂר" (דברים כו, יב), וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ (דברים יז, יד), וּבְרָכוֹת וּקְלָלוֹת (דברים כח, א),
- עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה.
- בְּרָכוֹת שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מְבָרֵךְ אוֹתָן, הַמֶּלֶךְ מְבָרֵךְ אוֹתָן,
- אֶלָּא שֶׁנּוֹתֵן שֶׁל רְגָלִים תַּחַת מְחִילַת הֶעָוֹן:
פרשת המלך - כיצד?
- מוצאי יום טוב הראשון של חג - בשמיני, במוצאי שביעית,
- עושין לו בימה של עץ - בעזרה,
- והוא יושב עליה,
- שנאמר: "מקץ שבע שנים, במועד שנת השמיטה, בחג הסוכות, בבוא כל ישראל ליראות" (דברים לא י-יא) וכו'.
- וחזן הכנסת נוטל ספר תורה - ונותנו לראש הכנסת,
- וראש הכנסת - נותנו לסגן,
- והסגן - נותנו לכוהן גדול,
- וכוהן גדול - נותנו למלך,
- והמלך - עומד ומקבל,
- וקורא יושב.
- אגריפס המלך - עמד וקיבל,
- וקרא עומד - ושיבחוהו חכמים.
- וכשהגיע - "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, אשר לא אחיך הוא" (דברים יז טו),
- זלגו עיניו דמעות.
- אמרו לו: "אל תתיירא אגריפס,
- אחינו אתה - אחינו אתה".
- וקורא מתחילת "אלה הדברים" (דברים א א) - ועד "שמע" (דברים ו ד),
- ו"שמע", "והיה אם שמוע תשמעו" (דברים יא יג),
- "עשר תעשר" (דברים יד כב), ו"כי תכלה לעשר" (דברים כו יב),
- ברכות וקללות - עד שהוא גומר את כולם.
- ברכות שכוהן גדול מברך - הן המלך מברך,
- אלא - שהוא נותן של רגלים תחת מחילת העוון.
(בשמינית) אמרו בשמיני - רוצה לומר שנה שמינית מהשמיטה והיא תחילת השמיטה שניה בלי ספק.
והקריאה היתה ביום שני מסוכות מזאת השנה, והוא מה שאמרו אי כתב רחמנא בחג הסוכות הוה אמינא אפילו ביום טוב האחרון, כתב רחמנא בבא כל ישראל מאתחלתא דמועדא, רוצה לומר תחילת חולו של מועד.
ואמנם היו נותנין ספר תורה מיד ליד לכבוד ולתפארת.
ומה שאומר קורא ויושב - תדע שבעזרת הנשים היתה הקריאה שהישיבה מותרת בה, אלא אם היה המלך מבית דוד שהוא היה יושב בעזרת ישראל, כמו שבארנו ביומא (פרק ז הלכה א').
ואגריפס - היה מקהל גרים ולא היה לו אם מישראל, ולא היה מותר למנותו בשום פנים, לפי שנאמר "שום תשים עליך מלך.... מקרב אחיך"(דברים יז, טו), ובא בקבלה כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך.
ואמנם אמרו לו אחינו אתה משום שלום המלכות. ואמרו באותה שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, מפני שהחניפו לו לאגריפס.
והעיקר אצלינו, מלך שמחל על כבודו אינו מחול, שנאמר "שום תשים עליך"(דברים יז, טו) שתהא אימתו עליך, ואמרו אמנם שיבחו לו העמידה מפני שהיא מצוה.
ומה שהיה קורא מהתורה הוא מ"אלה הדברים" עד סוף פרשת שמע, ומחבר אותה עם פרשת "והיה עם שמוע" עד סוף הפרשה, ומחבר אותה בפרשת "עשר תעשר", וקורא על הסדר עד סוף הברכות והקללות שנאמר "אשר כרת אתם בחורב"(דברים כח, סט):
בשמיני - בשנה שמינית של שמיטה שעברה, שהיא מוצאי שביעית זו. במוצאי יו"ט ראשון, דכתיב (דברים לא) בחג הסוכות, שומע אני אפילו ביו"ט אחרון של חג, ת"ל שם בבוא כל ישראל ליראות, מתחילת חול המועד ל:
אגריפס המלך - מזרעו של הורודוס היה, ובימיו נחרב בית שני:
זלגו עיניו דמעות - שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות:
אחינו אתה - שאמו מישראל:
וקורא מתחלת אלה הדברים עד שמע - שבואתחנן. ומחבר עם פרשת שמע פרשת והיה אם שמוע, שיש בפרשת שמע קבלת מלכות שמים ובפרשת והיה אם שמוע קבלת עול מצות. ומדלג, וקורא עשר תעשר. ומשם מדלג וקורא כי תכלה לעשר מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים לו והפרשת תרומות ומעשרות. ואע"פ שפרשת המלך בין עשר לכי תכלה לעשר היה קורא אותם יחד לז, שלא להפסיק במעשרות. ואח"כ ברכות וקללות, שהן קבלת גזרות ועונשים של תורה. וחוזר וקורא פרשת המלך לח, שום תשים עליך מלך:
פרשת המלך כו'. גם בכאן לא אמרו בגמרא מנלן דבלשון הקדש. והרמב"ם כתב בפרק ג' מהל' חגיגה. וז"ל הקריאה והברכות בלשון הקדש. שנאמר (שם ל"א) תקרא את התורה הזאת כלשונה. אע"פ שיש שם לועזית. ע"כ. ויש לתמוה דברכות מנלן והא משנתינו דייקא ולא תני ברכות המלך כדתנן ברכות כ"ג וגם הכ"מ נסיב להו לפרש מנליה. ולא עלה בידו. ועוד שכבר כתבתי במשנה דלעיל דבכהן גדול דתנן בהדיא ברכות לא כתב בהן בחיבורו שיהא דוקא בלשון הקדש ושכן נראה ג"כ מדבריו בריש הלכות ברכות. וצ"ע והא דקרי לה פרשת המלך ולא כן בשל כ"ג. לפי שפרשת המלך מצוה מן התורה שנאמר תקרא וגו'. אבל קריאת כ"ג ביה"כ אינה אלא תקנה ומנהג מאנשי כנסת הגדולה:
מוצאי יו"ט הראשון של חג. פירש הר"ב ת"ל בבא כל ישראל מתחלת חוה"מ דביו"ט הראשון לא. דבמועד משמע בתוך המועד. תוס':
בשמיני. ה"ג בגמ' ופריך בשמיני ס"ד [הא אמרת במוצאי יו"ט הראשון] ומשנינן אימא בשמינית. ומ"מ צ"ע דלא לתני בשמינית. דהא לא סגי ליה עד דמפרש במוצאי שביעית. ועיין מ"ש במשנה ט' פ"ה דאבות:
בימה נגזר משם במה. כן משמע בערוך:
של עץ בעזרה. פירוש בעזרת נשים כדלקמן:
והמלך עומד ומקבל וקורא. אותה קרייה ע"י מלך היא. כדתניא בספרי בפרשת המלך. רש"י. ודקדקתי ולא מצאתיה. כי אם זהו משנה תורה אחרים אומרים אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד. ע"כ. אבל דבר הלמד מענינו הוא שמשה אמר ליהושע תקרא וגו' ויהושע מלך הוה:
וקורא יושב. ה"נ מפרשים בגמ' דבעזרת נשים היה מדהיה יושב. והא אין ישיבה [בעזרה] אלא למלכי בית דוד ולא נמצא מלך בבית שני לבית דוד. והכי תניא בסוף פרק בתרא דף מ"ח משחרב ביהמ"ק ראשון וכו' ופסק מלך מבית דוד:
[ושבחוהו חכמים. עיין מ"ש לקמן בד"ה ופרשת המלך כו']:
אחינו אתה. תלתא זימני שכן לשון חכמים כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ג דשקלים. וביש ספרים לא נמצא אלא כפול ולא משולש. ונ"ל לגי' ההיא שלא באו אלא לומר שכל העם היו אומרים כן. והכי איתא בספרי פרשת המלך והיו אומרים לו כל ישראל אל תירא אגריפס. אחינו אתה אחינו אתה:
עשר תעשר כי תכלה לעשר. כתב הר"ב מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים וכפירש"י. וקצת קשה שכיון שבשמינית שהיא אחר שנת השמיטה מיד בחג הסכות היתה הקריאה. נמצא ) שעדיין אין אסיף ואין מתנות עניים. ובירושלמי ע"י שיצאו ישראל משביעית לשמינית שלא לשכח את המעשרות. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואע"פ שפרשת המלך בין עשר לכי תכלה לעשר. היה קורא אותם יחד כו' ואח"כ קורא פרשת המלך. וכתב רש"י ואי משום דיש כאן דילוג בתורה [יותר] בכדי שלא יפסוק התורגמן. אין למלך מתורגמן. ואין מתרגמין אחריו ע"כ. ואכתי תקשה דכ"ש דאיכא גנאי לצבור דהשתא אפילו בהפסק מועט שוהין הצבור לפי שאין תורגמן. לכך נ"ל דהכא היינו טעמא דבמקום המלך וכבודו אין מקפידין על שהיית הצבור וכיוצא בזה שכתבו התוס' על ושבחוהו חכמים דפריך בגמ' האמר רב אשי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול כו'. ומשנינן מצוה שאני. והוכיחו שם התוס' דדוקא מצוה שבינו לקונו הוא דשאני שמראה בעצמו שאימת שכינה עליו. אבל למחול על כבודו כגון לחלק כבוד לבשר ודם כגון לכלה ות"ח גזירת הכתוב הוא שאינו מוחל אפילו במקום מצוה. שהרי מצות כבוד עצמו שהן צריכין לעשות בו למלך כבוד. גדולה ממצות כבוד שחייב המלך לנהוג בהו שהרי גם עליהן אמרה תורה (דברים י"ז) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו. נמצא דמה שהמלך מכבדו ליכא מצוה ע"כ:
ופרשת המלך וברכות וקללות. הר"ב כתב ואח"כ ברכות וקללות. וחוזר וקורא פרשת המלך. ולא ידעתי זו מנין לו לשנות מסדר השנוי במשנתינו. ורש"י מפרש כמו במשנה והרמב"ם פירש שקורא עשר תעשר. וקורא על הסדר עד סוף הברכות והקללות. לפי שנאמר (דברים כ"ח) אשר כרת אתם בחורב. ובפרק ג' מהלכות חגיגה כתב כמו כן. וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. ע"כ. וכזה נראה להגיה בלשונו שבפירוש המשנה. אבל גם בזה קשה. דהא במשנה שנינו כי תכלה קודם לפרשת המלך. ואם קורא על הסדר נמצא שפרשת המלך קורא קודם לכי תכלה וצריך לומר שנוסחא אחרת היתה לו. ובסדר משנה דירושלמי עשר תעשר וכי תכלה לעשר ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולם:
(כט) (על המשנה) פרשת המלך כו'. וז"ל הר"מ הקריאה והברכות בלה"ק שנא' תקרא את התורה הזאת כלשונה אע"פ שיש שם לועזות ויש לתמוה ברכות מנלן ועוד דמשנתינו דייקא פרשת כו'. ועתוי"ט:
(ל) (על הברטנורא) דביו"ט הראשון לא, דבמועד משמע בתוך המועד. תוספ':
(לא) (על המשנה) בשמיני. בשמיני ס"ד, הא אמרת במוצאי יו"ט הראשון, ומשנינן אימא בשמינית. גמרא. ועתוי"ט:
(לב) (על המשנה) בימה. נגזר משם במה. ערוך:
(לג) (על המשנה) וקורא. אותה קרייה ע"י מלך היא כדתניא בספרי בפרשת המלך. רש"י. ועתוי"ט:
(לד) (על המשנה) יושב. בגמרא, דבעזרת נשים היה כו', דלא נמצא מלך בבית שני לבית דוד:
(לה) (על המשנה) אחינו כו'. תלתא זמני שכן לשון חכמים. וביש ספרים כפול ולא משולש. ועתוי"ט:
(לו) (על הברטנורא) וק"ק הא אחר שנת השמיטה מיד בחג הסכות עדיין אין אסיף ואין מתנות עניים. ובירושלמי, ע"י שיצאו ישראל משביעית לשמינית שלא לשכח את המעשרות:
(לז) (על הברטנורא) ואי משום דיש כאן דילוג בתורה יותר בכדי שלא יפסיק המתורגמן אין למלך מתורגמן ואין מתרגמין אחריו. רש"י. וקשה דכ"ש דאיכא גנאי ולי נראה דהכא היינו טעמא דבמקום המלך וככודו אין מקפידין על שהיות הצבור. ועתוי"ט:
(לח) (על הברטנורא) וכן פירש"י. וצ"ע מנלן לשנות סדר המשנה פרשת המלך ואח"כ ברכות כו'. ועתוי"ט:
פרשת המלך כיצד: וכו' ביד פ"ג דהל' חגיגה:
שנאמר מקץ שבע שנים: וגו' גמ' וצריכי כל הסימנים הללו מקץ שנת השמיטה ובחג הסוכות ובמועד דאי כתב רחמנא מקץ שומע אני יתחילו למנות משנת ארבעים והלאה שבערבות מואב נאמרה פרשה זו ואע"ג שעדיין לא התחילו למנות שמיטין שלא מנו אלא עד לאחר שבע שכבשו ושבע שחלקו ת"ל שמיטה ואי כתב שמיטה ה"א בסוף שמיטה קודם ר"ה של שמינית כתב רחמנא במועד ואי כתב רחמנא במועד ה"א מריש שתא שכולן נקראו מועד כדכתיב אלה מועדי ה' וקחשיב נמי ר"ה כתב רחמנא בחג הסוכות ואי כתב בחג הסוכות ה"א אפילו יו"ט האחרון כתב רחמנא בבוא כל ישראל לראות מתחלת חול המועד. וכתבו תוס' ז"ל ומ"מ ביו"ט ראשון לא דבמועד משמע בתוך המועד אבל פי' רש"י ז"ל תמוה מאד דפירש דמה"ט ביום טוב ראשון לא משום דתיקון בימה אינה דוחה יו"ט כיון דגזרת הכתוב לקרות מאתחלתא דמועד יקראו בלא בימה מנלן דבימה מעכבת להכי מסתבר כדפרישית ונראה דהיו בונין הבימה מעיו"ט בנין של פרקים ובחולו של מועד לא היו עושים שום בנין אלא מקימין אותה ומחברין הפרקים יחד ואם לא בנו אותה מעיו"ט נראה דבניינה לא היה דוחה אפילו חולו של מועד ע"כ:
חזן הכנסת נוטל ס"ת: כתב הר"ס ז"ל זה הס"ת הוא הנקרא בכל מקום ספר העזרה והוא ספר שכתב משה רבינו ובו קורין פרשת המלך בהקהל וכ"ג ביום הכפורים כן פי' רש"י ז"ל בפ"ק דב"ב דף י"ב וזה הפירוש הוא מוכרח שם ונראה שמשנגנז הארון היה להם ס"ת אחר ונקרא ג"כ ספר העזרה ע"כ:
ונותנו לראש הכנסת: שמעת מינה חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב אמר אביי כולה משום כבודו דמלך וכתב הראב"ד ז"ל בפירושו למסכת תמיד ובתוס' צרפת מקשים בשם ה"ר אלחנן בן ה"ר יצחק ז"ל הא דקתני במסכת סוטה פ' אלו נאמרין בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ ויושב עליה שנאמר מקץ וכו' עד אגריפס המלך עמד וקבל וקרא מעומד ופריך בגמ' עומד מכלל דיושב והא אמר מר אין ישיבה וכו' ומוקי לה בעזרת נשים דמאי קושיא דהל"ל כשהיה יושב על הבימה היתה עשויה כמו גג גבוה הרבה ואמר רב פפא בפ' כיצד צולין דגגין ועליות לא נתקדשו והרי היה יכול בטוב לישב שם. ותירץ בשם ר' יצחק אביו דכיון שלא היה דבר זה קבוע בעזרה שהרי לפי שעה היו מניחין אותה בימה דלאחר יו"ט היו שומטין אותה מפני שלא היו עשוי אלא למושב בעלמא לפיכך לא היתה חלוקה משאר קדושת עזרה שהרי על כרחין י"ל דלא חשיב ההוא בנין דבר של קבע שאם היה חשוב בנין של קבע הוא אסור כדאמרינן לקמן שאין בונין אכסדרא של עץ בעזרה. ולא נהירא דבלאו הכי לא קשיא שאפילו אם תאמר שהוא בנין קבוע אעפ"כ גג הבימה הוא קדוש כשאר קדושת העזרה שהרי אפי' למ"ד עליות וגגין לא נתקדשו היינו אותן שהיו באותה שעה כשנתקדשה העזרה אבל מכאן ואילך כל מה שיעשה באויר העזרה שום דבר הכל קדוש דלאו כל כמיניה ע"י בניינו להפקיע קדושת אויר העזרה שנתקדש דבשלמא הלשכות שהיו בשעה שנתקדשה העזרה י"ל שהאויר שלמעלה שעל גביהן לא נתקדש מפני שהפסיקה התקרה של לשכה בין האויר שלמעלה לאויר שלמטה ובשביל כך לא קדשו אלא למטה דמה שלמעלה לא קדשו אבל באותו מקום שהיה חולק בעזרה באותה שעה אותו אויר נתקדש אפילו עד רום רקיע שאם לא נפרש כן קשיא לרב דאמר גגות לא נתקדשו מגג בית הפרוה דקיימא לן דהוה קדוש כדקיימא לן דכולן היה טובל בקדש בבית הפרוה והא ליכא למימר שהיה גגה שוה עם הקרקע של עזרה שהרי בעזרה היתה עומדת ושם היו מולחין עורות קדשים אלא על כרחנו י"ל שאפילו בגגין היה חלוק דיש מהם שנתקדשו ויש מהם שלא נתקדשו והכל לפי הצורך והשעה שהיו צריכין אז עשו ולאו דוקא דקאמר רב דכל גגין לא נתקדשו אלא חוץ מגג בית הפרוה לא נתקדשו כולן אז בשעת קדוש העזרה אבל מכאן ואילך לא אתי שום בנין ומבטל קדושת העזרה וכן מזבח כמו כן גגו היה קדוש ולא מותבינן מיניה לרב ורב כמו כן נראה לומר דבימה לא צריך לאסרה משום לא תטע אפי' אם היתה ממש קבועה לשם דאיכא למימר דכל דבר שיש בו אהל דומיא דאשרה שיושבין בצלה זה אסורה לעשות אבל כעין איצטבעות ממה אינו נראה שהיה אסור שהרי גם בן קטין עשה מוכני לכיור של עץ וגם מנורה איכא מאן דמכשיר במסכת סוכה בפ' החליל ואע"פ שממנורה אין ראיה כל כך משום שדבר המיטלטל הוא ואין דומיא דאשרה מ"מ מוכני היה קבוע אלא מידי דמאהיל בעינן דומיא דאשרה עכ"ל ז"ל:
והמלך עומד ומקבל: וכו' אותה קרייה ע"י מלך היתה כדתניא בספרי בפרשת המלך את משנה התורה הזאת אין קורין ביום הקהל אלא במשנה תורה רש"י ז"ל וכן מצינו שא"ל משה ליהושע תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם ויהושע מלך היה כנלע"ד וכן כתוב ג"כ בתוי"ט:
ושבחוהו חכמים: אע"ג דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מצוות שאני. וכתבו התוס' מכח קושיות דדוקא הכא שייך למימר מצוה שאני דמוחל על כבוד עצמו משום כבוד התורה שהוא כבוד השכינה וכן ההיא דפ' כ"ג בסנהדרין דחולץ או מייבם מוחל על כבודו כדי לקיים מצות מלך עולמית ומראה בעצמו שאימת שכינה עליו אבל ההיא דכתובות ופ"ק דקדושין שמוחל על כבודו כדי לחלוק כבוד לבשר ודם כגון לכלה ות"ח מזה גזרת הכתוב הוא שאינו מוחל אפילו במקום מצוה שהרי מצות כבוד עצמו שהן צריכין לעשות למלך כבוד גדולה ממצות כבוד שחייב המלך לנהוג בהן שהרי גם עליהן אמרה תורה שום תשים עליך שתהא אימתן עליך ולא אימתך עליו נמצא דמה שהמלך מכבדו ליכא מצוה עכ"ל ז"ל:
וכשהגיע ללא תוכל: וכו'. תנא משמיה דר' נתן באותם שעה נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה שהחניפו לו לאגריפס. ומשמע מתוס' ז"ל פ"ק דב"ב דף ג' דאגריפס מזרע הורדוס היה וכמו שפי' רע"ב ז"ל. ובפ' החולץ דף תי"ח פי' נמוקי יוסף אע"ג דמקרב אחיך משמע דבעי שיהא המלך אביו ואמו מישראל דמקרב מן המקורבין משמע מיהו מדכתי' לא תוכל לתת עליך איש נכרי שמעי' לשאר מנויין שצריך שלא יהיה איש נכרי וכשאמו מישראל חשיב ישראל ע"כ וכ"ש אם אביו מישראל:
אחינו אתה אחינו אתה: אית דגרסי תלת זימני אחינו אתה כדרך לשון המשמות שלש פעמים אכן הר"ר יהוסף ז"ל מחק אחינו אתה השלישי:
עשר תעשר כי תכלה לעשר: ירושלמי א"ר אבהו ולמה קורין עשר תעשר כי תכלה לעשר ע"י שיצאו ישראל משביעית לשמינית שלא לשכח את המעשרות:
ברכות וקללות ופרשת המלך עד שגומר כל הפרשה: כך היה צריך להיות לפי פי' רע"ב ז"ל שנראה שהעתיק מרש"י ז"ל אבל בירושלמי לא גרסי כלל פרשת המלך וכן ג"כ נמחק במשנתו של החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל. וגם הגיה ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולם ברכות שכ"ג וכו'. אבל לשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג דהלכות חגיגה כן מהיכן הוא קורא מתחלת חומש עד סוף פרשת שמע ומדלג לוהיה אם שמוע וגו' ומדלג לעשר תעשר וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ופוסק ע"כ. וכן פי' ג"כ בפי' המשנה. ולשון המשנה קשה לפירושו ז"ל דמדקתני עשר תעשר כי תכלה לעשר משמע דמדלג מעשר תעשר לכי תכלה לעשר וז"ל רש"י ז"ל וקורא מתחלת אלה הדברים עד שמע שבואתחנן והיה אם שמוע ע"י דלוג ועשר תעשר ומשם מדלג וקורא כי תכלה לעשר ברכות וקללות ומשם חוזר למפרע וקורא אשימה עלי מלך שמע קבלת מלכות שמים והיה אם שמוע קבלת עול מצות וכן ברכות וקללות קבלת בריתות של תורה ומשמיע לרבים עשר תעשר כי תכלה לעשר מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים והפרשת תרומות ומעשרות ואע"פ שפרשת המלך מפסקת בין עשר לכי תכלה קורא את אלה יחד שלא להפסיק במעשרות ואח"כ קורא פרשת המלך ואי משום דיש כאן דלוג בתורה בכדי שלא יפסיק אין למלך תורגמן ואין מתרגמין אחריו ע"כ. והקשה בתוי"ט דכ"ש דאיכא גנאי לצבור דהשתא אפי' בהפסק מועט שוהין הציבור לפי שאין תורגמן לכך נ"ל דהכא היינו טעמ' דבמקום המלך וכבודו אין מקפידין על שהיית הצבור דכבוד המלך עדיף ועל דרך שכתבתי בשם התוס' ז"ל:
ברכות שכ"ג מברך: שמנה ברכות ביום הכפורים הן המלך מברך אחר קריאתו אלא שהוא נותן של רגלים מקדש ישראל והזמנים תחת מחילת העון ביום הכפורים:
יכין
פרשת המלך כיצד מוצאי יום טוב הראשון של חג: ר"ל ליל שקודם יום ב' דסוכות:
בשמיני במוצאי שביעית: ר"ל סוכות שאחר שנת השמיטה, תחלת שנת ח':
עושין לו בימה של עץ: [געריסט]:
בעזרה: באמצע עזרת נשים. ותוקעין בחצוצרות בכל ירושלים להקהיל העם:
מקץ שבע שנים במועד וגו': אע"ג שבתורה לא נזכר שיקרא המלך דוקא, ותו הא תינח בזמן שיש מלך, בשאין מלך מי קוראה, ונ"ל דמה שהמלך קורא זהו מדרבנן כדי ליתן כבוד לתורה וגם כדי שיזהרו טפי במצות התורה בשיראו שגם המלך חייב לשמור מצותיה, כל שכן כל יחיד. מיהו בזמן שאין מלך לא היו מבטלין העשה אלא קורא אותה גדול שבצבור, ככה"ג או ראש הסנהדרין:
אגריפס המלך: מזרע הורדוס היה. ובימיו חרב המקדש:
עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים: דאע"ג דמלך שמחל על כבוד אין כבודו מחול (כע"ז), היינו נגד בשר ודם אבל נגד הקב"ה ותה"ק רשאי. אמנם ק"ל הרי כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. י"ל מדבאמת לא היה ראוי למלכות מדין תורה ולא היה פטור. ולהכי שבחוהו, והיינו דסמיך לה דזלגו עיניו דמעות בקראו פרשת המלך:
ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות: דבן גרים היה ופסול למלכות:
אמרו לו אל תתיירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה אחינו אתה: כך ענו לו כולם, דמשום דאמו מישראל הוה. והם חנפו לו בזה, דאע"ג דבכה"ג כשר לשאר התמניות בישראל [כקידושין ע"ו ב'] עכ"פ למלכות פסול עד שיהא אביו ואמו מישראל [כ"כ תו'. וק"ל רחבעם בן נעמה העמונית. דאי"ל דהיתה ישראלית שדרה בעמון, דהרי אמרינן [ב"ק דל"ח ב'] בפירוש דגיורית היתה. גם דוחק לומר דהורתה ולידתה בקדושה היתה. ונ"ל דר"ל אפילו תהיה אמו צריך שיהיה גם אביו, וכ"כ תוס' [יבמות דמ"ה ב' ד"ה כיון] דאגריפס לא היתה גם אמו מישראל, ואפ"ה קרו ליה אחינו, דהיינו במצות [וכ"כ תוס' ב"ב ד"ג ב' ד"ה כל]. וכך צ"ל לרמב"ם פ"א ממלכים דס"ל אמו מישראל כשר למלכות, ע"כ דאגריפס גם אמו לאו מישראל הוה. או דס"ל כרש"י משום דבן עבד שנתגייר הוה זולא מלתא]:
ושמע: משום קבלת עול מלכות שמים. ומדלג משם עד והיה אם שמוע, שבפרשת עקב:
והיה אם שמוע: משום קבלת עול מצות. ומדלג משם עד עשר תעשר:
עשר תעשר: משום דאז קרוב לזמן מעשרות. ומשם מדלג עד כי תכלה ואע"ג דגם אחר והיה אם שמוע יש כמה מצות אפ"ה מדלגן מדאינן רק מקריות, ודו"ק:
ופרשת המלך: שום תשים עליך מלך. ואף דפרשת מלך קדמה לכי תכלה. אפ"ה קוראה אחר עשר תעשר, שלא להפסיק בין פרשת המעשרות. ואף דיש טרחא דצבורה כשיגלול אילך ואילך. מלך שאני:
אלא שנותן של רגלים תחת מחילת העון: תחת סלח לנו אומר המלך אתה בחרתנו. וחותם מקדש ישראל והזמנים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
תוספות שאנץ |
הריטב"א |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש