משנה דמאי ב ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק ב · משנה ג | >>
המקבל עליו להיות חברה, אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש, ואינו לוקח ממנו לח, ואינו מתארח אצל עם הארץ, ולא מארחו אצלו בכסותו.
רבי יהודה אומר, אף לא יגדל בהמה דקה, ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק, ולא יהא מטמא למתים, ומשמש בבית המדרש.
אמרו לו, לא באו אלו לכלל.
הַמְּקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת חָבֵר,
- אֵינוֹ מוֹכֵר לְעַם הָאָרֶץ לַח וְיָבֵשׁ,
- וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ לַח.
- וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ,
- וְלֹא מְאָרְחוֹ אֶצְלוֹ בִּכְסוּתוֹ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אַף לֹא יְגַדֵּל בְּהֵמָה דַקָּה,
- וְלֹא יְהֵא פָּרוּץ בִּנְדָרִים וּבִשְׂחוֹק,
- וְלֹא יְהֵא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים;
- וּמְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ.
- אָמְרוּ לוֹ:
- לֹא בָּאוּ אֵלּוּ לַכְּלָל:
המקבל עליו להיות חבר -
- אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש,
- ואינו לוקח ממנו לח,
- ואינו מתארח אצל עם הארץ,
- ולא מארחו אצלו בכסותו.
- רבי יהודה אומר:
- אף לא יגדל בהמה דקה,
- ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק,
- ולא יהא מיטמא למתים,
- ומשמש בבית המדרש.
- אמרו לו:
- לא באו אלו, לכלל.
חבר — נקרא תלמיד חכם. וכן יקראו לתלמידי חכמים "חברים". ואולם נקראו בזה השם, כי חברתם זה לזה חברה נאמנה, כי היא חברה לשם שמים.
ומה שאמר בכאן: להיות חבר — רוצה לומר שיהיה נאמן על הטומאה ועל הטהרה. ואמר בתלמוד בכורות (דף ל:): הבא לקבל עליו דברי חבירות, צריך לקבל בפני שלושה חברים, ותלמיד חכם אינו צריך בפני שלושה, ולא עוד אלא שאחרים מקבלים לפניו. ויעמוד שלושים יום כדי שנבחנהו תמיד, ואז יהיה נאמן על טהרת משקין וכסותו, כמו שיהיה נאמן תלמיד חכם.
ואמר - כי הוא לא ימכור לעם הארץ, לא פירות לחים ולא פירות יבשים, שהרי הוא גורם להם טומאה, מפני שפירות עם הארץ בחזקת טמאים, כמו שיתבאר במקומות מן המשנה, וזה סובר, אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.
ואינו לוקח ממנו דבר לח — מפני שהוא בחזקת טמא. ולוקח ממנו כל דבר יבש, כי האוכלין לא יטמאו אלא אחר הכשר באחד מהמשקין, כמו שיתבאר במקום אחר, והוא מה שאמר הכתוב: "וכי יותן מים על זרע"(ויקרא יא, לח). והעיקר שיש אצלינו, שנאמן עם הארץ לומר: "פירות אלו לא הוכשרו", ובשביל זה הותר לקנות מהם הדבר היבש.
ולא מארחו בכסותו — כדי שלא יטמא בה, כמו שיתבאר בחגיגה.
ואסור לנו לרעות המקנה בארץ ישראל, מפני שישתלחו על השדות לרעות, והוא גזל. ועל כן הם, רועי בהמה דקה, אצלינו פסולין לעדות, כמו שיתבאר במקומו.
ועניין פרוץ בנדרים — מרבה בשבועות, ואפילו נשבע באמת, כי ברוב השבועות אי אפשר שלא יחלל.
ואין הלכה כרבי יהודה:
להיות חבר לענין טהרות [לאכול חוליו בטהרה] דהיינו [פרוש] ואפי' חבר ואפי' ת"ח צריך לקבל חוץ מזקן יושב בישיבה כדאי' בירושל' (הל' ג) ובסוף עד כמה (דף ל :):
לה ויבש. דאין מאכילין לע"ה טהרות כדתניא בתוספתא (פ"ב) ע"ה שאמר לחבר תן לי ככר [זה] ואוכלנו יין זה ואשתנו לא יתן שאין מוסרין טהרות לע"ה:
ואינו לוקח ממנו לח. [כיון דהוכשר חיישי' שמא נטמא] אבל יבש שלא הוכשר לוקח הימנו ותני בירושל' (שם) נאמן ע"ה לומר הפירות הללו לא הוכשרו אבל אינו נאמן לומר הוכשרו אבל לא נטמאו:
ואינו מתארח אצל ע"ה. שלא ילך ויטמא גופו ויבא ויטמא טהרו':
ולא מארחו אצלו בכסותו. ממגע עצמו יכול להזהר טפי ממגע כסותו ועוד משום דכסותו מטמא אף בהיסט דחשיב מדרס ועוד דהכא באוכל חולין בטהרה ולא בכהן האוכל על טהרות תרומה ואפשר דלא גזרו על מגע עם הארץ לחולין אלא לתרומה כמו שחלקנו גבי אשתו במסכת טהרות בפ"ז (משנה ו) ובגדי עם הארץ חמורין מעם הארץ עצמו משום דחיישי' שמא ישבה עליהן אשתו נדה דבגדי עם הארץ מדרס לפרושין כדתנן בפ' אין דורשין (דף יח :) ותניא נמי בתוספתא (פ"ב) בן חבר שהיה הולך אצל אבי אמו עם הארץ אין אביו חושש שמא יאכילנו טהרות אם ידוע שיאכילנו טהרות אסור ובגדיו טמאין מדרס:
בהמה דקה. אסורין לגדל כדתנן במרובה (דף עט.):
ולא יהא פרוץ בנדרים ובשחוק כדתנן במסכת אבות (פ"ג מי"ג) שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה:
משמש בבהמ"ד. תלמידי חכמים:
לא באו אלו לכלל. דאין עניינם כלום לטהרות:
להיות חבר - לענין טהרות דהיינו פרוש ויהיו בגדיו ומשקים שלו טהורים. ואפילו תלמיד חכם אינו נאמן לענין טהרות עד שיקבל עליו דברי חברות, אלא א"כ היה זקן ויושב בישיבה. והמקבל עליו דברי חברות צריך להרגיל עצמו שלשים יום ואח"כ יהיו בגדיו ומשקים שלו טהורים. ואין קבלת דברי חברות בפחות משלשה חברים, אלא א"כ היה המקבל תלמיד חכם שאין צריך בפני שלשה ו, ולא עוד אלא שאחרים מקבלים לפניו:
לח ויבש - דאין מוסרים טהרות לעם הארץ, שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל:
ואין לוקח ממנו לח - אבל יבש לוקח ממנו שלא הוכשר לקבל טומאה כל זמן שלא בא עליו משקה. ונאמן עם הארץ לומר הפירות הללו לא הוכשרו ז אבל אינו נאמן לומר הוכשרו אבל לא נטמאו:
ולא יתארח אצל עם הארץ - ח שלא יטמא ויבא ויטמא טהרות:
ולא מארחו - לעם הארץ:
אצלו בכסותו - דכסות עם הארץ טומאתו חמורה מטומאת עם הארץ עצמו דחיישינן שמא ישבה עליהן אשתו נדה ובגדי עם הארץ מדרס לפרושים. אי נמי לכך אמרו לא מארחו אצלו בכסותו דממגע עצמו יכול ליזהר טפי ממגע כסותו:
אף לא יגדל בהמה דקה - שאסור לגדל בהמה [דקה] בארץ ישראל שלא ירעו בשדות אחרים:
ולא יהא פרוץ בנדרים - שסופו לבא לידי חלול:
ולא יהא פרוץ בשחוק - דשחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה:
ומשמש - תלמידי חכמים בבית המדרש:
לא באו אלו לכלל - דאין ענינם נוגע לטהרות. ואין הלכה כר"י:
חבר. לשון הרמב"ם חבר נקרא ת"ח וכן יקראו לת"ח חברים ונקראו בזה השם כי חברתם זה לזה חברה נאמנת כי היא חברה לש"ש ע"כ:
להיות חבר. כתב הר"ב ואפילו ת"ח אינו נאמן לענין טהרות עד שיקבל וכו' אלא א"כ היה זקן וכו' ואין קבלות דברי חברות בפחות משלשה אלא א"כ היה המקבל ת"ח שאין צריך בפני שלשה וכו' עכ"ד. ולכאורה נראה דאיכא בינייהו דזקן ות"ח דת"ח אע"פ שאינו צריך בפני שלשה צריך להרגיל עצמו שלשים יום אבל הזקן אינו צריך גם לזה. אלא שאי אפשר לומר כן דהכי איתא בפרק ד דבכורות דף ל ע"ב. ת"ר הבא לקבל דברי חברות צריך לקבל בפני שלשה חברים. זקן ויושב בישיבה אין צריך לקבל בפני שלשה חברים שכבר קבל עליו משעה שישב. אבא שאול אומר אף ת"ח אין צריך לקבל בפני שלשה חברים ולא עוד אלא שאחרים מקבלים בפניו. אמר רבי יוחנן בימי בנו של רבי חנינא בן אנטיגנוס [שהיה כהן גדול] נשנית משנה זו [דאפילו תלמיד חכם צריך לקבל] ומפרש רבי יוסי דטעמא דמיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סלסול [מעלה] בעצמן שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם. ועינינו הרואות דדברי הר"ב מעורבים דמ"ש בתחלה ואפילו היה תלמיד חכם וכו' אלא א"כ היה זקן וכו'. הם דברי ת"ק ומשחרב בית המקדש. ומ"ש אח"כ דת"ח אין צריך בפני שלשה וכו' הם דברי אבא שאול וקודם שחרב בית המקדש. אי נמי אף לאחר שחרב בהמ"ק וכרבי יהודה שהקפיד על בנו של רבי חנינא שלא רצה למסור טהרות לתלמיד חכם ואמר שמבזה ת"ח כדאיתא התם. ומכל מקום מי שאומר זקן סבירא ליה דת"ח צריך קבלה. ומי שאמר דתלמיד חכם אין צריך קבלה דין תלמיד חכם שוה לדין זקן ואין חילוק ביניהם כלל. [ואין לומר ולחלק דתלמיד חכם צריך הרגל מה שאין כן הזקן. דליתא לפום סוגיא זו דהא דאין צריך לקבל טעמא מפני שאנו מאמינים לו וא"כ הרגל למה לי. וכן מוכח שם בהדיא. והרמב"ם בפירושו דפסק כאבא שאול לא הצריך שלשים יום אלא לשאינו תלמיד חכם ומינה לזקן אע"פ שת"ח צריך קבלה. ובחבורו מוכח יותר דלת"ק אין צריך שום הרגל לזקן. ור' יהודה שמצינו דלא סלקא דעתיה להא דאמר ר"י נהגו כהנים סלסול וכו' מ"מ לא אמר שום דבר לחלק כלל]. והר"ש כתב כדברי ת"ק וטעמו שהעתיק הירושלמי דלא תני התם להא דאבא שאול. והרמב"ם בפירושו כתב לדאבא שאול אבל בחבורו פ' עשירי מהלכות משכב ומושב פוסק כתנא קמא ומשחרב בית המקדש:
אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש. לשון הר"ב שאסור לגרום טומאה וכו'. ועיין מ"ש במ"ו פ"ו ועוד במשנה ט פרק ד דעבודת כוכבים:
ואינו לוקח ממנו לח. כתב הר"ב אבל יבש וכו' ונאמן עם הארץ לומר הפירות הללו לא הוכשרו וכו'. הכי תני בירושלמי. וטעמא דהא דאין עם הארץ נאמן לומר שלא נטמאו לפי שאינן בקיאין בדקדוק טהרות וטומאות ולפיכך אע"פ שהוא ישראל וישנו בתורה ובמצות אינו נאמן לטהרות כמ"ש הרמב"ם בריש פ"י מהלכות משכב ומושב. והלכך לענין לומר שלא הוכשרו נאמן לפי שאין זה צריך לשום בקיאות לדקדק. [ועיין מ"ש במשנה ג פרק בתרא דמכשירין]:
ואינו מתארח אצל עם הארץ. ואפילו עישר את פירותיו בפניו וז"ש הר"ב והר"ש שלא יטמא וכו':
ולא מארחו אצלו בכסותו. כתב הר"ב דכסות עם הארץ טומאתו חמורה וכו'. עיין משנה ה פרק ז דטהרות וסוף פרק ב דחגיגה:
בכסותו. כתב הר"ב שמא ישבה עליהן אשתו נדה ובגדי עם הארץ מדרס וכו'. וכ"כ הר"ש עיין מ"ש בס"ד בסוף פ"ב דחגיגה:
אף לא יגדל בהמה דקה וכו'. כתב הר"ב שלא ירעו בשדות אחרים. ובסוף פרק ז דבבא קמא מפרש בענין אחר ושם אפרש בס"ד:
(ה) (על המשנה) חבר. נקרא ת"ח וכן יקראו לת"ח תברי' ונקראו בזה השם כי תברתם זה לזה תברה נאמנת כי היא תבורה לשם שמים. הר"מ:
(ו) (על הברטנורא) לכאורה נראה דא"ב דזקן ות"ח, דת"ח אע"פ שא"צ בפני ג' צריך להרגיל עצמו ל' יום. אבל הזקן אין צריך גם לזה, אלא שאי אפשר לומר כן. עיין בכורו, ת דף ל: ועיין בתוי"ט:
(ז) (על הברטנורא) דהא דאין עם הארץ נאמן לומר שלא נטמאו אע"פ שהוא ישרא, ל וישנו בתורה ובמצות. לפי שאין בקיאין בדקדוקי טהרות וטומאות הלכך לענין שלא הוכשרו נאמן שאין זה צריך לשום בקיאות לדקדק. תוי"ט:
(ח) (על הברטנורא) היינו אפילו עישר את פירותיו לפניו:
המקבל עליו להיות חבר: כתב הרש"ש ז"ל וקרי ליה חבר משום דכתיב גבי מצות עמיתך ודרשינן עם שאתך בתורה ובמצות ותרגומו חברך. וזה מקבל עליו חומרת המצות כדי שלא להכשיל את הרבים קרוי חבר כלומר זהו חבר האמור בתורה ע"כ. ועוד כ' ולא מיטמא למתים. דס"ל לר"י שאין מזומן לו אפר פרה. אבל בקרי דבטבילה סגי בית הטבילה שכיח. ורבנן סברי דאפר פרה נמי שכיח. ומוכח במס' נדה דאף בזמן האמוראים הי"ל אפר פרה שנשאר להם מזמן הבית. ומשמש בביהמ"ד. לומד עם ת"ח בישיבה ויודע פי' המשניות עכ"ל ז"ל. ומתני' מיירי בישראל הרוצה לאכול חולין בטהרה ולא בכהן האוכל על טהרת תרומה. וכ' הר"ש והרא"ש ז"ל דאפשר דל"ג על מגע ע"ה לחולין אלא לתרומה. ומ"מ בגדי ע"ה חמורים מע"ה עצמו דחיישי' וכו'. ובבכורות דף ל' איתא ברייתא בכה"ג וקאמר התם ר"י בימי בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס נשנית משנה זו:
יכין
המקבל עליו להיות חבר: נ"ל דחבר נקרא אדם שרשאין הפרושים להתחבר אליו מדנזהר לענין טהרות. שלא יהיו בגדיו ומאכליו בחזקת טומאה. ואפילו ת"ח א"נ על זה עד שיקבל וירגיל א"ע ל"י. מיהו א"צ הת"ח לקבל בפני ג':
אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש: דאסור לגרום טומאה לחולין שבא"י. מיהו אנן קי"ל דמותר:
ואינו לוקח ממנו לח: משא"כ יבש נאמן ע"ה שלא הוכשר. אבל א"נ שלא נטמא דאינו בקי בזה. ולאאמ"ו הגאון זצוק"ל נאמן שלא הוכשר מס"ס. ולהכי א"נ אטומאה במגו. מדא"נ דלא הוכשר רק מס"ס ולא מצ"ע. עכלה"ט:
ואינו מתארח אצל עם הארץ: אפילו אצל ע"ה שכבר קבל להיות נאמן על מעשרות. שמא יתטמא אצלו:
ולא מארחו אצלו בכסותו: דבגדו כמדרס לפרושים. שמא ישבה עליהן נדה ומטמא בהיסט. משא"כ מע"ה גופיה דאינו מטמא רק במגע. יכול להזהר:
ר' יהודה אומר אף לא יגדל בהמה דקה: דאסור לגדלן בא"י שמא ירעו בשדות אחרים:
ולא יהא פרוץ בנדרים: לנדור הרבה שמא יעבור:
ובשחוק: דמרגיל לזנות דשחוק וקלות ראש מרגילין לערוה:
ולא יהא מטמא למתים: ר"ל אינו חושש להטמא למתים אף באין צורך:
אמרו לו לא באו אלו לכלל: דמה נוגע זה לטהרות ור"י סבר מתוך שמתנהג בפרישות באלו. מחזקינן ליה נמי שיזהר לענין טהרות ג"כ:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת