משנה בבא קמא ד ד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא קמא · פרק ד · משנה ד | >>

[עריכה]

שור של פיקח שנגח שור של חרש שוטה וקטן, חייב.

ושל חרש ^יג שוטה וקטן שנגח שור של פיקח, פטור.

שור של חרש שוטה וקטן שנגח, בית דין מעמידין להן אפוטרופוס ^טו ומעידין להן בפני אפוטרופוס.

נתפקח החרש, נשתפה השוטה והגדיל הקטן, חזר לתמותו, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר, הרי הוא בחזקתו.

שור האצטדין אינו חייב מיתה, שנאמר (שמות כא) כי יגח, ולא שיגיחוהו.

משנה מנוקדת

[עריכה]

שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, חַיָּב;

וְשֶׁל חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ, פָּטוּר.

שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח,

בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס,

וּמְעִידִין לָהֶן בִּפְנֵי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס.

נִתְפַּקַּח הַחֵרֵשׁ, נִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה וְהִגְדִּיל הַקָּטָן,

חָזַר לְתַמּוּתוֹ,

דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ.

שׁוֹר הָאִצְטָדִין אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא, כח)): "כִּי יִגַּח",

וְלֹא שֶׁיַּגִּיחוּהוּ:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

שור של פיקח, שנגח לשור חירש שוטה וקטן - חייב.

ושור חירש שוטה וקטן, שנגח לשור של פיקח - פטור.

שור חירש שוטה וקטן שנגחו -

מעמידין להן אפטרופין - ומעידין עליהן בפני אפטרופין.

נתפקח החירש, נשתפה השוטה, הגדיל הקטן -

חזר לתומתו - דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: הרי הוא כחזקתו.

שור האצטדין - אינו חייב מיתה,

שנאמר: "כי יגח" (שמות כא כח) - לא שיגיחוהו.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כשירגיל בנגיחות שור חרש שוטה וקטן להזיק לבני אדם, באותה שעה מעמידין להם אפוטרופסין.

ואצטדין - שור שבני אדם מרגילין אותו, והוא שישלח זה שורו וזה שורו וירמוז עליו בקול, שכבר הרגילו בכך כדי שיגבר על השור האחר לראות איזה מהם ינצח לחבירו. וזה אינו מטבע השור אלא ברצון בעליהם.

ורבים מאוילי עם יעשו זה במינים הרבה מן הבהמות והעופות:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

ושל חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור - שאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, דמטלטלי הוא, ואמרינן בפ"ק [דף י"ד] שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקים אלא לנכסים שיש להן אחריות, ואוקימנא ביתמי ^יד:

מעמידין להן אפוטרופוס וכו' - אם הוחזקו נגחנים, מעמידין להם אפוטרופוס ולא לשלם חצי נזק אלא לשווייה מועד. דכי הדר נגח ^טז משלם מן העליה ויגבו הנזק מקרקע של יתומים ^יז:

חוזר לתמותו - דקסבר מועד שיצא מרשות בעליו ונכנס לרשות בעלים אחרים חוזר לתמותו. דרשות משונה משנה את דין התראתו ^יח:

שור האצטדין - שמיוחד לנגיחות, ומלמדין אותו לכך:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

חרש. בחרש שאינו שומע ואינו מדבר עסקינן דהוי חרש מעיקרו. אבל פקח ונתחרש בר דעת הוא וחייב בכל דינין שבתורה. נ"י:

פטור. כתב הר"ב שאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו וכו' ואמרינן בפ"ק וכו' ואוקמינא ביתמי וכפרש"י וממילא דה"ה בחרש ושוטה. והתוספות תמהו דלא דמי כלל דהתם מיירי בהזיק בחיי האב. משום דמטלטלי דיתמי. לא משתעבדי לב"ח. ומסקי דהטעם הוא כיון דחס רחמנא על התם שלא ישלם נזק שלם הלכך לגבי יתמי חשו^[1] עלייהו:

בית דין מעמידין להם אפוטרופוס וכו'. ואע"ג דלגבי היזק דגופייהו קא פסיק תנא [במ"ד פ"ח] ותני פגיעתן רעה. שאני התם דלא אפשר לאפוטרופוס למיקם בנטירותייהו ואי מוקמא למגבא מממונייהו מכלינן להו לממונייהו. . אבל גבי שוורין אפשר. נ"י:

ומעידין להם בפני אפוטרופוס. כתב הר"ב דכי הדר נגח וכו' כלומר אחר ההעדאה. ומ"ש הר"ב ויגבה הנזק מקרקע של יתומים ואע"ג דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא לשלשה דברים שכתב הר"ב ברפ"ו דערכין. הכא שאני דאי אמרת מעליית אפוטרופוס ממנעי ולא עבדי כדאיתא בגמרא. וכתבו התוספות בשם הירושלמי דאפילו לאבא שאול דמתניתין ד' פ"ה דגיטין [והלכה כמותו] דסבר מנוהו ב"ד אינו נמנע התם טעמא דבההוא הנאה דנפיק עליה קלא דאיניש מהימנא הוא וכו' כמ"ש שם הר"ב. אבל הכא גבי שור אינו נחשב לנאמן בשביל מנוי זה. שאין זה בשביל תקנת יתומים. אלא בשביל שלא יזיק לעולם. ואין נחשב אלא כשומר בעלמא ששומר השור שלא יזיק:

אפוטרופוס. פירש הר"ב במ"ד פ"ה דגיטין:

חזר לתמותו. כתב הר"ב דרשות משונה משנה את דין התראתו. גמרא. ופירש נ"י דכולין יתומים למימר אי הוו מייעדי ליה באנפא דילן הוה עבדינן ליה שמירה מעולה ולא הוי [נגח. ולפיכך דיינינן ליה] כתם עד שיעיד בפני בעלים. ולית הלכתא כר"מ לגבי ר' יוסי. ע"כ:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יג) (על המשנה) חרש. בחרש שאינו שומע ואינו מדבר עסקינן דהוי חרש מעיקרו. אבל פקח ונתחרש, בר דעת הוא וחייב בכל דינין שבתורה. נ"י:

(יד) (על הברטנורא) וממילא דה"ה בחרש ושוטה. והתוספ' תמהו דלא דמי להתם דמיירי בהזיק בחיי האב משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח. ומסקי, דהטעם כיון דחס רחמנא על התם שלא ישלם נזק שלם הלכך לגבי יתמי חסו עלייהו:

(טו) (על המשנה) אפוטרופוס. ואע"ג דלגבי היזק דגופייהו קא פסיק תנא במ"ד פ"ח פגיעתן רעה, שאני התם דלא אפשר לאפוטרופוס למיקם בנטירותייהו ואי מוקמא למיגבא מממונייהו מכלינן להו לממונייהו. אבל גבי שוורין אפשר. נ"י:

(טז) (על הברטנורא) כלומר אחר ההעדאה:

(יז) (על הברטנורא) ואע"ג דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא לג' דברים (בריש פ"ו דערכין). הכא שאני, דאי אמרת מעליית אפוטרופוס ממנעי ולא עבדי. גטרא. ואפילו לאבא שאול דמ"ד פ"ה דגטין כו', דהכא אינו נחשב לנאמן בשביל זה אלא הוא כשומר בעלמא שלא יזיק לעולם. תוספ' בשם הירושלמי:

(יח) (על הברטנורא) דיכולין יתומים למימר אי הוו מיעדי ליה באנפי דילן הוה עבדינן ליה שמירה מעולה ולא הוי נגרן. ולפיכך דיינינן ליה כתם עד שיעיד בפני בעלים. ולית הלכתא כר"מ לגבי רבי יוסי. נ"י:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

ושל חש"ו שנגח לשור של פקח פטור: ברוב הספרים גרסי' ושור חש"ו שנגח וכו'. ובחרש שאינו לא שומע ולא מדבר עסיקינן דהוי חרש מעיקרו אבל פקח ונתחרש בר דעת הוא וחייב בכל דינין שבתורה אבל חרש מעיקרו ושוטה וקטן לאו בני דיעה נינהו ולא חייבינהו רחמנא לא במצות ולא במכות ולא בעונשין וכי היכי דפטורין בנזקי גופן כדתנן לקמן פ' שמיני והם שחבלו באחרים פטורין ה"ה בנזקי ממונם והך בבא דתני פטור ולא תני להעמיד אפוטרופוס להם סומכוס היא אבל חכמים אומרים מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו כדי לסלק היזקא מכאן ואי לך כו' וקיי"ל כרבנן:

שור של חש"ו שנגח בית דין וכו': ראיתי שמחק ה"ר יהוסף ז"ל מלת של ומלת ב"ד:

מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין בהן וכו': דברי הכל היא ולא לאגבויי מגופן קתני דההיא פלוגתא דתנאי היא אלא ה"ק אם הוחזקו נגחנים מעמידין להם אפוטרופוס לשמרם שאם נגחו שלשה פעמים בשלשה ימים לאחר שהעמידו להם אפוטרופוס אע"פ שבכולן תמין הן ואין משלמין מעידין להם בפני אפוטרופוס לשוויינהו מועדין ומנגיחה רביעית ואילך משלמין נ"ש מעליה של אפוטרופוס ולכי גדלי יתמי משתעי אפוטרופוס דינא בהדייהו. בפי' רעז"ל דרשות משונה משנה את דין התראתו. אמר המלקט נ"ל שמלת משונה טעות הוא. ובגמ' בברייתא פליג ר' יהודה בן נקוסא בשם סומכוס נמי אר' יוסי דר' יוסי ס"ל רשות אינה משנה וסומכוס ס"ל דרשות משנה ואף ר' יהודה ור' יעקב מסיק רבינא דפליגי ברשות משנה דר"י ס"ל דרשות אינה משנה ומשלמין בעלים נ"ש החצי מגופו והחצי מן העליה ככל תמין שהועדו ור' יעקב ס"ל דרשות משנה:

שור האיצטדין: ודכותה איצטדיא בפ"ק דע"ז ובערוך הביאם בערך איסטריא שניהם בסמ"ך ורי"ש וכתב ויש ספרים שכתוב בהן איצטדנין ע"כ. ופי' נ"י ז"ל איצטדין מושב שחוק שרגילין לעשות לפני המלכים מבהמות שמתגרות זו בזו וכולן עם אדם ואדם עם כולן ומתוך שמתגרין בו בשור מרגילין אותו ליגח כגון זה אם המית את האדם באותו מעמד אינו חייב מיתה שנאמר כי יגח מעצמו ולא שיגיחוהו בעל כרחו לפיכך פטור דאינהו גרמי ליה ומינס אנסי ליה עכ"ל ז"ל. ועוד כתב בפ' כיצד הרגל גבי הא דאמרי' המשסה כלבו של שמעון בראובן דמשסה ודאי פטור דגרמא בנזקין הוא ואיבעיא לן התם בגמ' אי בעל הכלב חייב ופסק רב אלפס דחייב משום דקאמר רבא התם את"ל דחייב בעל הכלב שסהו בעצמו פטור מטעם דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור כתב הוא ז"ל שם ואי קשיא מ"ש משור האיצטדין דאמרי' לקמן שפטור דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים וי"ל דשאני שור האיצטדין שהוא רגיל הרבה בכך ואין בו דעת כלל אלא שנגח דרך תרבותו כל זמן שמשסין אותו כפי מה שהרגילהו. אבל כלב דיש בו דעת וכמה פעמים שמשסין אותו ואינו נושך ליכא למימר שיגח ולא שיגיחוהו אחרים הרא"ה ז"ל. אמר המחבר וכתב הריטב"א ז"ל דשור האיצטדין דפטור היינו ממיתה אבל לשלם ניזקין אפשר דחייב ולי נראה דהשור ההוא הוא אנוס דאינו מנגח ע"י שסוי לבד אלא ע"י שמצערין אותו שאין בו דעת כמו הכלב דסגי ליה בשסוי כך נ"ל עכ"ל ז"ל. ועיין במ"ש לעיל פרק המניח סוף סימן ח' בשמו ז"ל שכתב בשם הרמ"ה ז"ל. ועיין במה שכתב תוס' ז"ל פרק כיצד הרגל דף כ"ד דשור האיצטדין אדם נלחם עמו להורגו עד כאן. דוק אם כונתם ז"ל כדברי נמוקי יוסף ז"ל. ונראה לעניות דעתי דיוד של יגיחוהו קריאתה בנקודת שב"א. ובגמרא רב אמר שור האיצטדין כשר לגבי מזבח ושמואל אמר פסול תניא כותיה דרב שור האיצטדין אינו חייב מיתה וכשר לגבי מזבח מפני שהוא כמעושה. וצ"ע אם בעל שור האיצטדין משלם כופר דשמא לא משלם משום דלא סגי ליה בכופרא. ואין שם ביד זכר לדבר מ"מ למ"ד אם אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר ודאי שפטור: