לדלג לתוכן

משנה אבות ג יז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה יז | >>

רבי אלעזר בן עזריה אומר:

אם אין תורה, אין דרך ארץ.

אם אין דרך ארץ, אין תורה.

אם אין חכמהנד, אין יראה.

אם אין יראה, אין חכמה.

אם אין בינה, אין דעת.

אם אין דעת, אין בינה.

אם אין קמחנו, אין תורה.

אם אין תורה, אין קמח.

הוא היה אומר, כל שחכמתו מרובה ממעשיונז, למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובין ושרשיונח מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר (ירמיהו יז), והיהנט כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב.

אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה, לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר (שם), והיה כעץ שתולס על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חם, והיה עלהו רענן, ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי.

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:

אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ;
אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה.
אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה;
אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה.
אִם אֵין בִּינָה, אֵין דַּעַת;
אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה.
אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה;
אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו,
לְמָה הוּא דּוֹמֶה?
לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו מֻעָטִין,
וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקְרַתּוּ וְהוֹפְכַתּוּ עַל פָּנָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו יז, ו):
"וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה,
וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב,
וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר,
אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב".
אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ,
לְמָה הוּא דּוֹמֶה?
לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין,
שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ –
אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר (שם):
"וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם,
וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו,
וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם,
וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן,
וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג,
וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".

רבי אלעזר בן עזריה אומר:

אם אין תורה - אין דרך ארץ,
אם אין דרך ארץ - אין תורה.
אם אין חכמה - אין יראה,
אם אין יראה - אין חכמה.
אם אין דעת - אין בינה,
אם אין בינה - אין דעת.
אם אין קמח - אין תורה,
אם אין תורה - אין קמח.


[כא] הוא היה אומר:

כל שחכמתו מרובה ממעשיו - למה הוא דומה?
לאילן שענפיו מרובין - ושורשיו מועטין,
והרוח באה - ועוקרתו, והופכתו על פניו.
וכל שמעשיו מרובין מחכמתו - למה הוא דומה?
לאילן שענפיו מועטין - ושורשיו מרובין,
אפילו כל הרוחות שבעולם, באות ונושבות בו - אין מזיזות אותו ממקומו.

רוצה לומר בזה, שכל שנים מאלו, כל אחד משניהם מועיל במציאות האחר ומשלים אותו.

ואמנם דבריו בדעת ובבינה הוא עניין פילוסופי דק מאד, ואני אזכרהו, נשען על תבונת מי שעיין בזה העניין. וזה, שהדעת אשר יגיע לנו ונקנה אותו, אמנם השיגנו המושכלות אשר נשיגם אם נפריד הצורה ונשכיל אותה, או שנשיג הצורות הנפרדות במציאותם מבלתי שנשימם אנחנו דעת, אבל הם במציאותם דעת, וזאת ההשגה היא אשר תקרא "בינה", והוא הדעת, ובדעת גם כן נבין ואפשר לנו שנשיג, וכאילו יאמר שאם לא נשכיל מושכל אין דעת לנו, ואם לא יהיה דעת לנו לא נשכיל מושכל, כי בדעת נשיגהו. והבנת זה הדבר קשה מאד ואפילו מן הספרים המחוברים בו, כל שכן מכאן, ואמנם אנחנו מישרים אליו הדרך הישרה לבד.

משנה כא [נוסח הרמבם]

כל שמעשיו - כבר פירשנו וביארנו אלה הדברים בזה הפרק מדברי רבי חנינא בן דוסא:


אם אין תורה וכו' - אין משאו ומתנו יפה עם הבריות:

אם אין דרך ארץ וכו' - סוף שתורתו משתכחת ממנו נג:

אם אין דעת וכו' - דעת, הוא שמוצא טעם לדבר נה. ובינה, הוא שמבין דבר מתוך דבר אבל אינו מראה לו טעם. ואם אין דעת לתת טעם לדבר אין בינה, אחר שלא ידע טעמו של דבר באילו לא ידעו. ומכל מקום הבינה היא קודמת, לפיכך אם אין בינה אין דעת:

אם אין קמח אין תורה - מי שאין לו מה יאכל היאך יעסוק בתורה:

אם אין תורה אין קמח - מה יועיל לו הקמח שבידו, הואיל ואין בו תורה, נוח לו שלא היה לו קמח והיה מת ברעב:

אם אין תורה אין דרך ארץ וכו'. פי' הר"ב דרך ארץ משאו ומתנו יפה וכו' ואם אין דרך ארץ סוף שתורתו משתכחת ממנו. ולא בא התנא לומר על קדימה ואיחור שצריך שיקדם האחד לחברו שאם אתה אומר כן אין גם אחד מהם (לא) יהיה במציאות. שאם אין האחד אלא א"כ שיקדם לו האחר. וכל אחד יש לו דין קדימה על חבירו נמצא שאי אפשר שימצא המאוחר בלא הקודם ושניהם מאוחרים נמצא ששניהם אינם נמצאים. ועוד שודאי שיש לדרך ארץ קדימה זמנית על התורה. וכמ"ש במ"ב פ"ב. אלא שכוונת התנא שאם אינו לומד אע"פ שנושא ונותן לא יהיה יפה עם הבריות. כי לא ידע כדת מה לעשות כענין חז"ל בפרק המניח [דף ל'] האי מאן דבעי למיהוי חסידא לעיין במילי דנזקין וכן אם אין דרך ארץ כלומר שאינו נושא ונותן יפה וכו' סוף שתורתו משתכחת ממנו על העון אשר חטא שהוא מחלל שם שמים שאומרים אדם זה שלמד תורה כמה מקולקלין מעשיו [יומא דף פ"ו] וכו':

אם אין חכמה אין יראה וכו'. כבר פי' הר"ב לעיל במשנה ט'. במשנת כל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו שצריך שתקדום לו המחשבה שילמד בשביל שיהיה ירא חטא. ויש לפרש בכאן דה"ק אם אין חכמה. אז אע"פ שמחשבתו הוא להיות ירא חטא אין יראתו יראה כי לא ידע להזהר עוד וכדתנן במשנה ה' פ"ב אין בור ירא חטא. וכן אם אין יראה היינו במחשבתו. אין חכמה. כלומר אין חכמתו מתקיימת כדלעיל משנה ט' והשתא בבא זו דומה לקודמת. שבחלוקה הראשונה שבקודמת מה שהקדים בה והוא התורה. הוא סבה על הויית השני והוא דרך ארץ. ובחלוקה שניה מה שהקדים והוא דרך ארץ הוא סבה לקיום השני והוא התורה. כן בבא זו ג"כ בחלוקה ראשונה הקדים החכמה והיא סבה להויית השני והוא יראה. ובחלוקה שניה מה שהקדים והוא היראה הוא סבה לקיום השני והוא החכמה. וכן בינה סבה להויית הדעת שאם לא יבין על מה יתן טעם ודעת והדעת סבה לקיום הבינה שאם לא ידע טעמו של דבר הנה מה שהבין היה כלא היה. וכן הקמח סבה אל הוויית התורה שודאי שיש קדימה זמנית לקיום הגוף על השכלת הנפש. והתורה סבה לקיום הקמח שאם אין תורה ענוש יענש ולא יהיה קמח וירעב וימות כך נ"ל. ושזו הגירסא היא עיקרית. ויש ספרים גורסין בבבא זו בחלוקה הראשונה אם אין יראה וכו' ויש לפרש לפי שיש ליראה מעלה. והיא חשובה יותר מהחכמה. שודאי שתכלית החכמה היא היראה. אבל קשה בבא הרביעית דתנן בחלוקה הראשונה אם אין קמח וכו' והיה ראוי להקדים אם אין תורה וכו'. ובד"ח מיישב לפי שכבר הזכיר בבא ראשונה בחלוקה ראשונה אם אין תורה לא רצו לסדר עוד כן. והיינו נמי טעמא שלא הסמיך בבא האחרונה הזאת לבבא הראשונה. והואיל והיא אחרונה יש עוד טעם שלא התחיל בה אם אין תורה וכו'. שא"כ יסיים בתורה וזה גנאי להזכירה אחרונה עכ"ד. ולפי דרכו אני אומר דלכך לא רצה להתחיל אם אין תורה וכו'. שא"כ היה הסיום אין תורה. וזה אין ראוי לסיים משום אל תעמוד בדבר רע. כדפי' הר"ב בסוף מסכת מועד קטן. וסוף מסכת ידים:

דעת. פי' הר"ב הוא המראה טעם וכו' וא"כ זש"ה (תהלים קי"ט) טוב טעם ודעת למדני הן מלות נרדפות:

קמח. לא אמר חטים או לחם לפי שלא הצריכו שיהיו לו חטים. שדרך להכניסם לימים הרבה. וגם לא יסתפק בלחם שהוא ליום [אחד] או לשבוע [אחד] שעליו נאמר (דברים כ"ח) והיו חייך תלואים זה הסומך על הפלטר [מנחות ק"ג ע"ב] אלא באמצעם שיהיה לו קמח לקצת ומים מוכן לעשות ממנו לחם. גם שאר תבשילים נעשים מקמח. מד"ש בשם לב אבות:

כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו'. לא פירש בה הר"ב כלום לפי שכבר נשנה כיוצא בזה במשנה ט' ולא בא התנא הזה אלא להודיע הענין במשל נאה הזה וכן כתב הרמב"ם בפירושו כל שמעשיו מרובין כבר פירשנו וביארנו וכו':

ושרשיו מועטין. המעשה דומה לשרשים לפי שהם עיקר כדאמרי' לעיל [סוף פרק קמא] לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. מד"ש בשם הרשב"ם.

שנאמר והיה כערער בערבה וגו'. לעיל מיניה כתיב ארור הגבר וגו' שאינו בוטח בה' שיזמין לו פרנסתו אלא מרבה בגזילות ובוטח בבני אדם המחזיקים ידו. והיה כעץ שתול לעיל מיניה כתיב ברוך הגבר וגו'. רש"י. וכתב במד"ש דרוח ועקירה מפורש נמי בקרא דכיון דכתיב ערער לשון יחידי. וערבה לשון מישור להורות דאית ביה תרתי לריעותא שכיון שאין אילנות סביביו וגם הוא במישור שאין סביבו הרים וגבעות. אין מונע לרוח הבא בו ויכהו עד שיזיזנו ממקומו. ובפסוק והיה כעץ שתול מבואר מדאמר ועל יובל ישלח שרשיו שזה ודאי להודיע שהוא מושרש יפה בארץ ולא יזיזוהו כל הרוחות שבעולם ע"כ. ובפירוש רש"י דנ"א שאין כתוב במשנה לא והיה כערער ולא והיה כעץ שתול. ויתכן בעיני שכך היא נוסחת הר"ב והרמב"ם. דאל"כ. היה להם לפרש הראיות. אבל בדרך חיים כתב שלא בא להביא ראיה מן הכתובים אלא שאדם ההגון או הבלתי הגון כל אחד נמשל באילן ולא ביקש לו ראיה על שאר המשל אלא ממילא אתיא ליה וכו':

[על מים. כך הגהתי ושאין לגרוס על פלגי מים כי הפסוק שמביא תנא דידן הוא מספר ירמיה סי' י"ז [ח'] . ונשתבשה הגרסא לגרוס פלגי מתהלים א' [ג'] המורגל יותר בפי כל מהפסוק שבירמיה שהוא מה שמביא התנא ושם לא נכתב תיבת פלגי. והטעם שלא הביא הפסוק שבתהלים אע"פ שדוד המלך ע"ה מוקדם לירמיה היינו טעמא שר"ל שאפילו כל הרוחות וכו' אין מזיזין אותי ממקומו. וזה יותר מבואר בפסוק שבירמיה שבו נאמר ועל יובל ישלח שרשיו].

(נג) (על הברטנורא) ולא בא התנא לומר על קדימה ואיחור שצריך שיקדים האחד לחברו. שאם אתה אומר בן אין גם אחד מהם יהיה במציאותו. שאם אין האחד אא"כ יקדים לו האחר וכל אחד יש לו דין קדימה על חברו, נמצא שא"א שימצא המאוחר בלא הקודם כו' נמצא ששניהם אינם נמצאים כו' אלא שכוונת התנא שאם אינו לומד אע"פ שנושא ונותן לא יהיה יפה עם הבריות כי לא ידע כדת מה לעשות כדאיתא בב"ק [דף ל] מאן דבעי למהוי חסידא לעיין במילי דנזקין. וכן אם אין דרך ארץ כלומר שאין משאו ומתנו יפה כו' סוף שתורתו משתכחת ממנו על העון אשר חטא שהוא מחלל ש"ש שאומרים זה שלמד תורה כמה מקולקלין מעשיו כו':

(נד) (על המשנה) אין חכמה כו'. עיין לעיל מ"ט בהר"ב. וי"ל דהכי קאמר אם אין חכמה, אז אע"פ שמחשבתו תוא להיות ירא חטא, אין יראתו יראה, כי לא ידע להזהר עוד. וכן אם אין יראה היינו במחשבתו אין חכמה, כלומר אין חכמתו מתקיימת. והשתא כל הבבות שוות שהקדום בחלוקה הראשונה הוא סבה על הוויית השני. והקדום בחלוקה השניה הוא סבה על קיום השני. דוק בהם. ועתוי"ט לפי הנוסחא אחרינא:

(נה) (על הברטנורא) וא"כ זה שאמר הכתוב. טוב טעם ודעת למדני, הן מלות נרדפות:

(נו) (על המשנה) קמח. לא אמר חטים או לחם, לפי שלא הצריכו להיות לו חטים שדרך להכניסם לימים הרבה וגם לא ימתפק בלהם שהוא ליום או לשבוע. שעליו נאמר והיו חייך תלואים לך מנגד זה הסומך על הפלטר. אלא באמצעם שיהיה לו קמח לקצת ימים מוכן לעשות ממנו לחם. גם שאר תבשילין נעשים מקמח. מר"ש:

(נז) (על המשנה) כל כו'. כבר נשנה כיוצא בזה במשנה ט'. ולא בא התבא הזה אלא להודיע הענין במשל נאה הזה. וכ"כ הר"מ. ולכך לא פירש בו הר"ב כלום:

(נח) (על המשנה) ושרשיו. המעשה דומה לשרשים לפי שהם עיקר כדאמרינן לעיל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. הרשב"ם:

(נט) (על המשנה) והיה. לעיל מיניה כתיכ ארור הגבר וגו' שאינו בוטח בה' שיזמין לו פרנסתו אלא מרבה בגזלות ובוטח בבני אדם המחזיקים ידו:

(ס) (על המשנה) כעץ. לעיל מיניה כתיב ברוך הגבר וגו'. רש"י. ורוח ועקירה מפורש נמי בקרא, דכיון דכתיב ערער לשון יחידי, וערבה לשון מישור, להורות דאית ביה תרתי לרעותא, שכיון שאין אילנות סביביו וגם תוא במישור שאין סביבו הרים וגבעות אין מונע לרוח שבא בו ויכהו עד שיזיזנו ממקומו. ובפסוק והיה כעץ שתול מבואר מדאמר ועל יובל ישלח שרשיו שזה ודאי להודיע שהוא מושרש יפה בארץ לא יזיזוהו כל הרוחות שבעולם. מד"ש. והיינו טעמא שלא הביא הפסוק מתהלים אע"פ שדהע"ה מוקדם לירמיה, מפני שכאן יותר מבואר ועל יובל וגו'. ועתוי"ט:

אם אין תורה:    עי' בתוי"ט. ועי' בפרק דלעיל ריש סי' ט':

אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה אם אין בינה כו':    וראיתי שהגיה הר"ר יהוסף ז"ל אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת וכתב ובס"א אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה:

הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו וכו':    כצ"ל וכתב הר"א יהוסף ז"ל ס"א לאילן שְׁנָפְיוֹ וכתב עוד שנאמר והיה כערער בערבה וגו' שנאמר והיה כעץ שתול על מים וכו'. הני תרי שנא' וכו' יש ספרים דל"ג להו:

יכין

רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ:    לאו תורה ממש קאמר, דהרי כמה ע"ה שלא למדו, וכמה חסידי אה"ע שלא שמרו התורה, ואפ"ה הן בעלי מוסר וד"א. אלא נ"ל משום דלכל אומה יש דת אלהי שכוללת ג' עקרים, דהיינו, (א) שיש תורה משמים, (ב) שיש שכר ועונש, (ג) שיש השארת הנפש. [ולא נחלקו האומות זמ"ז רק בפירושן]. ואלו שלשה העקרים הראשיות נקראין כאן תורה, ולכן מי שאינו מאמין בהן, הרי האדם כבהמה לפניו ואין הנפש חשובה בעיניו לנהוג בה יקר במוסר וד"א כנימוסי עם ועם, וכל מה שיעשה בזה, הוא מצד הכרח:

אם אין דרך ארץ אין תורה:    דאם אין הנפש חשובה בעיניו לנהוג בה יקר, איך אפשר שיאמין בג' שרשי הדת שהן רק משום שהנפש יקרה. זה הכלל [דרעליגיאן וטוגענד] אחוזים יחד, במי שאין זה אין זה. או נ"ל דתורה היינו חיוביו למקום ב"ה, דלא היינו יודעים במה נקדם לפניו אם לא תה"ק תורה לנו החוקים הקדושים ההם. דרך ארץ, היינו חיובנו לאדם חבירנו, וקאמר הכא דמי שהוא אפיקורוס כופר בתורה משמים גם שמירתו וחיוביו לבני אדם, אינו בלב שלם, וכ"כ מי שהוא צבוע בי"ש ואינו נזהר בחיוביו לחבירו גם זה אין תוכו כברו, ושניהן כשיתנסו בזה או בזה יתגלה מצפוני לבם הנשחת:

אם אין חכמה אין יראה:    דכשאין בו חכמה להשכיל גדולת הבורא ב"ה להתבושש לפניו, איך אפשר שתהיה בו יראה מאהבה. אבל אפשר שתהיה יראתו כמי שירא מחזק ממנו, ואין זו היראה המתבקשת:

אם אין יראה אין חכמה:    כדכתיב ראשית חכמה יראת ה' [תהלים קי"א], דכשאין יראת ה' על פניו לא יתבושש להחליט בהתחכמתו משאת שוא ומדוחים אף שיהיה נגד כבודו ורצונו ית', וחושב תועה מה' ותורתו. ומכ"ש שלא יהיה בו חכמת תה"ק, דמלבד כי נקלתה בעיניו העכורות מלהעמיק בה כראוי, גם התושיה היא בעצמה תתרחק ממקום טנופת כזה שבמוחו:

אם אין בינה אין דעת:    דעת הוא מושכל ראשון שמשיגו האדם בה' חושיו. ותבונה, הוא היקש השכל שיולד לו ע"י ב' הקדמות שהשיגם בחושיו. והן על ג' תמונות [וכמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהגיון]. למשל כל אדם חי, וכל חי מרגיש, אלו הן ב' הקדמות שהשיג ע"י א' מה' חושיו, ונקראו דעת, אמנם אלו הב', יולידו בכח הבינה את תמונה הג' שכל אדם מרגיש. וכמו כן כשתאמר כל אדם חי, ואין אבן חי. הן ב' הקדמות שע"י הדעת. ותולדתן בבינה, שכל אדם אינו אבן. או שתאמר כל חי מרגיש, וקצת החי לבן ותולדתו שקצת לבן מרגיש [וכל א' מאלו הג' כולל שוב ל"ו חבורים, יע"ש]. ולכן אמר התנא שכל שלא השכיל האדם יפה המושכל הראשון, א"א שיבנה עליו בחדוד השכל דבר אחר. ואם אעפ"כ יבנה, יסוד נופל הוא, ורוח קטן יכה בניינו לרסיסים:

אם אין דעת אין בינה:    ר"ל ואם לא יבנה על מה ששמע, להוליד ממנו בחדוד גם מה שלא שמע, אז נראה בעליל שכל מה ששמע, לא ידע והשיג בלבו יפה. דלולי כן, אין להשכל קץ לבנות עליו בנקלות דבר אחר. וכמו שהשתבח רב נחמן בר יצחק [פסחים ק"ה ב'], גמרנאה וסברנאה אנא. ואל"כ אף ששמע הרבה נקרא צני מלא ספרא [מגילה כ"ח ב'], רק דהתנא נקט בהנך ג' התכלית קודם הסיבה דהרי ד"א קודם לתורה כ"ו דורות וכ"כ יראה קודמת לחכמה שנאמר ראשית חכמה יראת ד', וה"נ דעת קודם לבינה, משום שהאדם בחולשתו מקדים המאוחר בהם, ודו"ק:

אם אין קמח אין תורה:    דכשאין קמח בביתו לפרנסתו, אין דעתו מיושבת עליו ללמוד תורה [כמנחות ק"ג ב']:

אם אין תורה אין קמח:    שהמבטל תורה מעושר, סופה לבטלה מעוני [אם לא שזכות תולה לו [כסוטה ד"כ ע"א]. או שהוא בכלל ומשלם אל שונאיו על פניו להאבידו [יומא פ"ז א'. ודו"ק]:

הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה:    כבר נשנה לעיל [מ"ט], רק דהכא נקטיה בשביל משל נאה שמביא על זה. ואפשר עוד דממעשיו דקאמר הכא, ר"ל שמתחכם על מעשיו המיוחדים לו בתורה, להתבונן במופלא ממנו, אם יסכים שכל אנושי בעשייתן:

והרוח באה ועוקרתו:    האדם נמשל בתנ"ך לאילן. וחכמתו היא תפארתי, כתפארת הענפים להאילן. ושמירת מצות התורה, הוא השורש להאילן עץ הדעת הזה. אמנם כשיתחכם יותר מדאי, הו"ל כאילן שבזבז כל כחותיו לענפיו, ועי"ז נתרושש כחו בשרשיו, כידוע בטבע כל אילן שכשיתפשט כחו למעלה ביותר, כן תם לריק כחו למטה. ושניהן יהיה סבה שיתעקר בנקלות, ע"י מיעוט השרשים, וע"י הכרעת כובד הענפים. וכן איש כזה, ע"י רבוי הסתעפות התחכמותו בחוקי ה' הנעלמים, כן יתמעטו ויתרופפו שרשי יראת ה' בלבבו, ושניהן יהיו סבת נפילתו כשיאחזנו רוח אפיקורסת לבסוף, לעקרו לגמרי משדה הצלחתו הנצחית:

והופכתו על פניו:    ר"ל לא מבעייא שלא יעשה עוד פרי תבואה במצות, משום שהאפיקורסת עקרתהו, אלא אפילו הפירות באיביהן ופרחי המצות היפים שכבר עשה והיו להוד על פניו אשר שם פירותיו, נמי אבדו מידו, כמ"ש וצדקת הצדיק לא תצילנו [יחזקאל ל"ג פי"ב], דהרי תוהה על הראשונות [ר"ה תוס' ד"ד א']:

והיה כערער בערבה:    רישא דקרא הוא [ירמיה י"ז פ"ה], ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו, ומה' יסור לבו. דקשיא ליה מדכתיב אשר יבטח באדם, ל"ל תו למכתב ושם בשר זרועו. ותו באיזה אופן הבוטח באדם, מה' יסור לבו. אע"כ דה"ק, ארור הגבר הגבור בתורה ובחכמה, אשר יבטח בכח אדם ובשכלו האנושי. או ששם בשר זרועו, לילך בכח בשרירות תאות הבשריי, ובסבות ב' אלה מה' יסור לבו לבלי לשמור מצותיו ותורותיו. איש כזה יהיה כערער בערבה, ר"ל כעץ יחידי העומד בארץ מישור ושוה, שבהרגל אין שם מעין מים חיים, ולכן קרקעיתו יבש, ולהכי אין שרשיו מרובין ולא מחוזקין בקרקע היבישה, ומדעומד ערער ויחיד בלי אילנות סביבו למחסה, נקל לרוחות לעקרו מהר:

ולא יראה כי יבא טוב:    ר"ל לא יראה שכר הטוב למצות שכבר עשה, כלעיל סי' קכ"ד:

ושכן חררים במדבר:    ר"ל יונח כעצים יבשים במדבר, מדנעקרו שרשיו:

ארץ מלחה ולא תשב:    זהו נ"ט, דלהכי נעקר, משום שעמד בארץ מליחה, ואין שם מושב וחיות לשרשיו. וזהו הפסד הב' שלו, שמכח האפיקורסת, יהיה כאילן שנעקר ולא יעשה עוד פירות המצות:

אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו:    שיעשה המצות אף שלא יבין טעמם:

אין מזיזין אותו ממקומו:    ההתחכמות, והתאוה, והגאוה, וחמדת הממון, הם סערות נוראות שיעקרו האדם מארץ החיים. אבל למי שלבו תמים באלהיו, לא יזיזוהו כמלא נימא לעבור מצות אלהיו:

שנאמר:    רישא דקרא [שם] ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. והוא כפול. אע"כ דה"ק ברוך הגבר הגבור הכובש את יצרו, אשר בענייני המצות יבטח בה', שוודאי לטובת האדם צוה אותם. ולפיכך יקיימם אף שלא יבין טעם. והיה גם ה' מבטחו ר"ל מבצר עוז שלו [כמו ויורד עוז מבטחו, משלי כ"ה] לנוס שמה למחסה מסערות היצר הנ"ל. ומסיים בתר הכי, והיה וגו':

והיה כעץ שתול על מים:    מימי התורה:

ועל יובל:    מעין:

ישלח שרשיו:    כל שילוח בפועל, הוא שליחות שאינו חוזר [כמו בשלח פרעה את העם]. ה"נ ר"ל שרשיו ששלח, לנצח לא ישובו להנתק:

ולא יראה כי יבא חום:    חום היצר לתאוות הארציות הנ"ל לא ישגיח עליו כלל, כי באהבתו לאלדיו לא יכווה בו:

והיה עלהו רענן:    הוא משל להתחכמות האנושי שהם כעלים בא לן, לשמור פירות המצות. ולהכי נקט לשון יחיד, עליהו, דהמעט התחכמות שלו, מלא חן וחסד כעלה א' ירוק ורטוב, כך יעשה זה הירא שמים שמתחכם רק עד מקום שרשאי:

ובשנת בצורת:    ר"ל כשירע לו בעולמו:

לא ידאג:    ר"ל א"צ לדאוג שלא יוכרע עי"ז לחטוא:

ולא ימיש מעשות פרי:    דגם אם ע"י דוחק ועוני ימנע מלעשות פרי המצות, רחמנא לבא בעי, ונחשב כאילו עשאן [כקידושין ד"מ ע"א]:

בועז

פירושים נוספים