לדלג לתוכן

משנה אבות ג י

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה י | >>

הוא היה אומר, כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו.

וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנולג, אין רוח המקום נוחה הימנו.

רבי דוסא בן הרכינס אומר, שינה של שחרית, ויין של צהרים, ושיחת הילדים, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, מוציאין את האדם מן העולם.

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ,
רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ;
וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ,
אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס אוֹמֵר:

שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית,
וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם,
וְשִׂיחַת הַיְּלָדִים,
וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ,
מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.

הוא היה אומר:

כל שרוח הבריות נוחה הימנו - רוח המקום נוחה הימנו.
אין רוח הבריות נוחה הימנו - אין רוח המקום נוחה הימנו.


[יג] רבי דוסא בן הרכינס אומר:

שינה של שחרית, ויין של צהרים,
ושיחת הילדים, וישיבת כנסיות של עמי הארץ -
מוציאין את האדם מן העולם.

יאמר שאלה הדברים מונעין ומבטלין מעלת האדם, עד שיצא מן העולם והוא אבד:


כל שרוח הבריות נוחה הימנו - כל מי שאהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה לב:

שינה של שחרית - שהולך וישן עד שעונת קריאת שמע עוברת:

ויין של צהרים - מושך לבו של אדם, דכתיב [קהלת ב'] למשוך ביין את בשרי, ומביא אותו לידי שכרות לד:

ושיחת הילדים - מבטלת את אבותיהם מלעסוק בתורה:

וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ - שמתכנסים ומדברים בדברים בטלים:

כל שרוח הבריות נוחה הימנו. פירש הר"ב כל מי שאהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה. וכן פירש"י ובמד"ש בשם הרשב"ם שנאמר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני וגו' ואומר (תהלים ק"ג) וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו שכל מי שמשך עליו חוט של חסד. בידוע שהוא ירא שמים:

[נוחה הימנו. ובהאי לישנא תנן בסוף מס' שביעית רוח חכמים נוחה הימנו. ושם כתבתי לשון הר"ש ולשון רש"י שפירשו כענין החזקת טובה. ובפרק הזהב [ריש] דף מ"ח פירש"י שיש נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה ודעתם נוחה עליהם. והימנו על ידו ע"כ. ולשונו בפ"ק דקדושין סוף דף י"ז וקאי אהאי דשביעית אין רוח חכמים וכו' ומרכיב שני הפירושים ביחד. אין דעת רוח חכמים נוחה עליהם במעשיו כלומר אין מחזיקין לו טובה וכו' כמ"ש בסוף שביעית. ותמיהני על מה שפירש"י בפרק הגוזל קמא דף צ"ד ע"ב במקבל מבעלי תשובה שאין רוח חכמים נוחה הימנו. שאין רוח חכמה וחסידות בקרבו. ע"כ. אכן ראיתי במשניות כתובים בסוף שביעית שהגיה שם במשנה רוח) חכמה].

וכל שאין רוח הבריות וכו'. צריכא תרווייהו דאי תנא רישא כל שרוח וכו' הוה אמינא הא כל שאין וכו' ליכא למשמע דאפשר שאין רוח הבריות נוחה הימנו בשביל שהוא נוטה אל קצה האחרון מהחסידות. ואפי' הכי רוח המקום נוחה הימנו. קמ"ל. ואי תנא סיפא כל שאין וכו' הוה אמינא הא כל (שיש) [שרוח] וכו' ליכא למשמע לפי שאפשר שרוח הבריות נוחה הימנו. לפי שמראה בעצמו סימני טהרה. ובקרבו ישים ארבו. קמ"ל. דסימן מובהק הוא בשני הכנים. בין החיוב. בין השלילה. וטעמא דכתיב [יחזקאל ל"ו] ואת רוחי אתן בקרבכם הרי רוח הבריות רוח המקום. ולא קתני שרוח כל הבריות נוחה וכו'. דלא חיישינן למיעוטא. כדאשכחן במרדכי [מגילה ע"ז] . שנאמר [אסתר י'] ורצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו וכו'. מד"ש.

ויין של צהרים. פי' הר"ב מושך לבו של אדם וכו' כי בשחרית האדם הוא עצל מחמת השינה. ובערב כבר הוא יגע מבקש לנוח. ובצהרים האדם בכחו ביותר עד שהוא שמח לגמרי. דרך חיים:

(לב) (על הברטנורא) שנאמר (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב בעיני וגו'. ואומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. שכל מי שמשוך עליו חוט של חסד בידוע שהוא ירא שמים:

(לג) (על המשנה) וכל שאין כו'. צריכא. דאי מרישא, ליכא למשמע דאפשר שאין רוח הבריות נוחה הימנו לפי שהוא נוטה אל קצה האחרון מהחסידות ואפ"ה רוח המקום נוחה הימנו, קמ"ל. ואי תנא סיפא ליכא למשמע הרישא לפי שאפשר שרוח הבריות נוחה הימנו לפי שמראה בעצמו סימני טהרה ובקרבו ישים ארבו, קמ"ל דסימן מובהק הוא בשני הפנים. וטעמא דכתיב ואת רוחי אתן בקרבכם, הרי רוח הבריות רוח המקום. ולא קתני שרוח כל הבריות כו' דלא חיישינן למיעוטא, כדאשכחן במרדכי. מר"ש:

(לד) (על הברטנורא) כי בשחרית האדם הוא עצל מחמת השינה, ובערב כבר הוא יגע ומבקש לנוח, ובצהרים האדם בכח ביותר עד שהוא שמח לגמרי. ד"ח:

ר' דוסא בן ארכינס אומר שׁנַת שחרית וְייַן צהרים:    כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:

וישיבת כנסיות:    כך הגיה הרי"א ז"ל:

יכין

הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו:    ששומר גם חיוביו לבני אדם להיטיב להם, וכ"ש שלא להרע להם ועי"ז דעתם נוחה הימנו ויאהבוהו:

רוח המקום נוחה הימנו:    ר"ל הקב"ה אוהבו:

וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו:    מדאינו שומר חיוביו להם. אף ששומר מצות שבין אדם למקום, ולומד תורתו:

אין רוח המקום נוחה הימנו:    כדאמרינן [יומא דפ"ו א'], ואהבת את ד"א שיהא שם שמים מתאהב על ידיך, שבזמן שאדם קורא ושונה וכו' ומשאו ומתנו באמונה, ודבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו. אשרי פלוני שלמד תורה וכו', ראו כמה נאין מעשיו כמה מתוקנים דרכיו, ועליו הכתוב אומר ישראל אשר בך אתפאר. אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו באמונה וכו', ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו. אוי לו לפלוני שלמד תורה וכו', אשרי לאדם שלא למד תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מכוערין מעשיו, וכמה מקולקלין דרכו, ועליו הכתוב אומר, עם ה' אלה ומארצו יצאו.

רבי דוסא בן הרכינס אומר:    זכר ד' דברים שצריכים מאוד לבריאות הגוף ולהשלמת האדם, ואפ"ה כשלא יזהר בהן יאבד על ידן עולמו:

שינה של שחרית:    משל לכל כובד ועצלות, והרי מיעוטו יפה וצריך מאוד לבריאות הגוף שינוח אחר יגיעתו. אבל מי שישן כל הלילה, אין לו שום התנצלות, דהרי כבר נח כל הלילה:

ויין של צהרים:    משל לרדיפת התענוגים, כשהוא בלי צורך לחזק הגוף. דהנה היין הוא מבחר התענוגים, מדנותן כח חיות לגוף, וכמ"ש חז"ל [ב"ב נ"ח ב'] בריש כל אסוון אנא חמר. אבל רק מיעוטו יפה, לשמח הנפש, אבל רובו קשה, דמבלבל השכל. כמ"ש חז"ל [סנהדרין ד"ע ע"א], זכה משמחו. לא זכה משממו. וגם רק בבוקר ראוי לשתותו מעט כדי לזרז האדם למלאכת שמים, או בערב, שבלא זה ילך לישן. והכל לפי האדם וטבעו. אבל יין של צהרים, לאחר שמילא כרסו והתחזק גופו דיהו, בא זה ואיבד את זה, שאז היין יבלבל שכלו ויכביד גופו ויקטע רגליו, ויסבב שיהיה האדם בכל שארית היום ככלי אין חפץ בו לתורה ולחכמה:

ושיחת ילדים:    הוא משל לשחוק והתלות, שג"כ מיעוטו יפה, להבליג ולשמח הנפש [פסחים קי"ז א']. אבל רק עם אנשים גדולים, שיש במילי דבדיחותא עמהם דברי השכל, וכמ"ש ועלהו לא יבול [וכסוכה כ"א ב']. אמנם שיחת ילדים, הן מסתמא דברי צחוק והתול בלי לחלוחית תבונה ודעת, לא ישמחו הנפש, רק יבלבלו תהלוכות השכל:

וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ:    משל לשיחה בטילה. הוא ג"כ מיעוטו יפה, אחר שהתעמל האדם בחכמה, ראוי לו להשתעשע קצת בין רעיו בדברים של מה בכך, דמדא"צ לזה התחזקת השכל, תנוח הנפש על ידן כמו שינוח הגוף ע"י השינה. אבל זה רק בין אנשים נכבדים שגם שיחת חולין שלהן צריך לימוד [כסוכה כ"א כ']. משא"כ בבית שמתכנסין שם ע"ה, וידברו שם לה"ר ונבול פה, וכדומה מהדברים שאין בהן שכל ויראת שמים או שום תועלת אחר, מוסר או חכמה, שם לא תנוח הנפש, אבל יבערו בה אש זרה. ועל אלה הד' דברים יפה אמר התנא, שמוציאין את האדם מעולמו ונצחיותו, ר"ל אע"פ שהוא כבר שם:

בועז

פירושים נוספים