מפרשי רש"י על ויקרא כב ט
<< | מפרשי רש"י על ויקרא • פרק כ"ב • פסוק ט' | >>
• א • ג • ה • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טז • יח • כב • כג • כה • כח • כט • לא • לב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃
רש"י
"ושמרו את משמרתי" - מלאכול תרומה בטומאת הגוף
"ומתו בו" - (סנהדרין פג) למדנו שהיא מיתה בידי שמים
רש"י מנוקד ומעוצב
וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי – מִלֶּאֱכֹל תְּרוּמָה בְּטֻמְאַת הַגּוּף.
וּמֵתוּ בוֹ – לָמַדְנוּ שֶׁהִיא בְּמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם.
מפרשי רש"י
[יב] ושמרו משמרתי מלאכול תרומה בטומאת הגוף. אף על גב דאזהר רחמנא כבר (פסוק ד), בא הכתוב להזהיר בית דין על כך, שיזהירו הכהנים מלאכול תרומה בטומאת הגוף:
[יג] ומתו בו למדנו שהוא מיתה בידי שמים. והקשה הרא"ם, דמנא ליה לומר שהוא מיתה בידי שמים, דאימא שהוא מיתה בידי אדם, דאין לומר דהוי למכתב 'יומת', ומדכתיב "ומת[ו]" הוא מיתה בידי שמים, דהא כתיב (דברים י"ח, כ') "ומת הנביא ההוא", ובפרק הנחנקין (סנהדרין דף פט.) אמרינן דהוא מיתה בידי אדם:
והרבה תשובות על זה; דכבר בארנו בפרשת במדבר (במדבר ד', ט"ו) דכל מקום דכתב "ומתו" בלשון רבים, פשיטא דהוא מיתה בידי שמים, דמיתה בידי אדם - מיתה בפני עצמו לכל אחד ואחד, ולא נאמר בלשון רבים רק מיתה בידי שמים, דהוא מיתה כללית, [ד]אם עברו עשרה בפעם אחד - מיתה אחת לכולם, שייך לשון רבים. ולפיכך "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו" (במדבר ד', כ') הוא גם כן מיתה בידי שמים (רש"י שם, טו), עיין בפרשת במדבר. ולכך בכל מקום נאמרה מיתה בידי שמים בלשון רבים:
ועוד, דכאן בודאי הוא מיתה בידי שמים ולא מיתה בידי אדם, דכתיב "ומתו בו", משמע באכילה הזאת היא המיתה, וזה לא יתכן במיתה בידי אדם, דאין עצם המיתה היא באכילה זאת, רק כשממיתין אותו בבית דין. ולפעמים אף אם עשה העבירה אין כאן מיתה בבית דין, כגון שאין עדים והתראה, או שלא באו עדים לבית דין. אבל בכאן כתיב "ומתו בו", משמע באכילה זאת יש מיתה, ובודאי זהו מיתה בידי שמים, דבאכילה עצמה יש מיתה מיד:
ועוד, מה ראיה מן "ומת הנביא", כי שם מפורש בהדיא דהוא מיתה בידי אדם, כדכתיב (דברים י"ח, כ"ב) "לא תגור ממנו". אבל כאן, מנא ליה דלומר דהך מיתה בידי אדם, דלענין מיתה אין להחמיר אלא אם תמצא מפורש, דכתיב (במדבר ל"ה, כ"ד-כ"ה) "ושפטו העדה והצילו", כי ספק נפשות להקל: