מפרשי רש"י על ויקרא כב כח
| מפרשי רש"י על ויקרא • פרק כ"ב • פסוק כ"ח | >>
• א • ג • ה • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טז • יח • כב • כג • כה • כח • כט • לא • לב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וְשׁ֖וֹר אוֹ־שֶׂ֑ה אֹת֣וֹ וְאֶת־בְּנ֔וֹ לֹ֥א תִשְׁחֲט֖וּ בְּי֥וֹם אֶחָֽד׃
רש"י
"אתו ואת בנו" - (ת"כ חולין עח) נוהג בנקבה שאסור לשחוט האם והבן או הבת ואינו נוהג בזכרים ומותר לשחוט האב והבן
"אתו ואת בנו" - (חולין פב) אף בנו ואותו במשמע
רש"י מנוקד ומעוצב
אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ – נוֹהֵג בִּנְקֵבָה, שֶׁאָסוּר לִשְׁחֹט הָאֵם וְהַבֵּן אוֹ הַבַּת; וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּזְכָרִים, וּמֻתָּר לִשְׁחֹט הָאָב וְהַבֵּן, אוֹ הָאָב וְהַבַּת.
אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ – אַף בְּנוֹ וְאוֹתוֹ בְּמַשְׁמָע.
מפרשי רש"י
[לד] אותו ואת בנו נוהג בנקיבה וכו'. כרבנן בפרק אותו ואת בנו (חולין דף עח:), ומייתי ליה התם כך; חייב כאן וחייב בשלוח הקן (דברים כ"ב, ו'), מה התם כשחייבה התורה בנקיבות ולא בזכרים, אף כאן בנקיבות ולא בזכרים. מה להלן שכן לא עשה מזומן בבית כמו אינו מזומן שאינו בביתו, אבל כאן דעשה מזומן כמו אינו מזומן, שבין שהוא בביתו ובין שאינו בביתו נוהג בו "אותו ואת בנו", שמא יהא נוהג אף בנקיבות, תלמוד לומר "אותו" אחד ולא שנים, וכיון דלא מצאנו למימר שיהיה נוהג בזכרים ובנקיבות, אם כן שפיר ילפינן משלוח הקן שיהיה נוהג בנקיבות ולא בזכרים. שאין לומר מה להלן שאין עושה מזומן כו' לכך נוהג בנקיבות, אבל כאן יהיה בזכרים ולא בנקיבות, דמאי חומרא היא זאת שיהיה נוהג בזכרים ולא בנקיבות. ועוד, "בנו" כתיב, דהוי למכתב 'אותו ואת הבן', אלא בא לומר דוקא כרוך אחריו, אבל לא כרוך אחריו - לא. והא דכתיב "אותו" בלשון זכר, קאי על "שור ושה", ד"שור" לשון זכר הוא, ושייך לשון "שור" על הנקיבה כמו על הזכר, דגם הנקיבה מין שור הוא:
ומה שלא כתב בתורה 'פרה וכבשה אותו ואת בנו', דהשתא הוי שפיר טפי (קושית הרמב"ן), משום דבא ללמוד שזה הדין חל על שם "שור" בכלל, בין על הנקיבה ובין על הזכר, רק מה שאינו נוהג בזכר היינו משום שאין חוששין לזרע האב (חולין דף עט:), לכך כתיב "שור ושה" דהיינו הזכרים, רוצה לומר אין לזאת המצוה מניעה שלא תהא חל עליו, רק מצד שאין תולדה לשור, שאין חוששין לזרע האב. ואי כתב 'פרה וכבשה', הייתי אומר שזאת המצוה שייך דוקא בפרה וכבשה, ואפילו אם חוששין לזרע האב לא חל זאת המצוה רק בפרה וכבשה, כמו פרה אדומה, והרבה מצות דשייך דוקא בנקיבה ולא בזכר, ויש בזכר ולא בנקיבה, והשתא ילפינן דהמצוה הזאת שייך בזכר, רק דאין חוששין לזרע האב. [ו]שאין לו זרע ילפינן בכל דוכתיה; לכלאים, ולהרבה מצות שאין חוששין לזרע האב:
ואני תמה, כי מה קושיא היא זאת שיכתוב פרה וכבשה, דודאי הכתוב ממעט מן "אותו ואת בנו" חיה, שגזירת הכתוב שאין "אותו ואת בנו" בחיות, ואם הכתוב היה אומר פרה וכבשה, היה משמע דגזירת המלך דוקא בפרה וכבשה, ואפילו אם היינו חוששין לזרע האב, כמו שמיעט הכתוב חיה, וזה אינו, כי מצד גזירת המלך אין המצוה על הפרה רק במה שהיא שור, לא במה שהיא פרה, והיה ראוי שינהוג גם באב, אלא שאין זרע לאב, מכל מקום אנו לומדין כי המצוה על הפרה לא מצד שהיא פרה רק מצד שור בלבד. ואף על גב שאין חילוק לענין "אותו ואת בנו", מכל מקום התורה כתבה לך האמת. אבל כבר אמרנו, שודאי למדנו מזה בכל מקום שאין חוששין לזרע האב, ופשוט הוא זה, ואין בו ספק:
ומה שאמר (רש"י) שאסור לשחוט האם והבת, אף על גב דבקרא כתיב "אותו ואת בנו", ומשמע דוקא הבן ולא הבת, דלעיל אמרינן (פכ"א סוף אות ב) דבלשון "בן" לא אמרינן הוא הדין בבת, וכן מוכח מדברי רז"ל (קידושין דף כט.) שלמדו שפטור ללמד לבתו תורה, דכתיב (דברים י"א, י"ט) "ולמדתם אתם את בניכם" 'ולא בנותיכם', הרי שהם סוברים דבכל מקום דכתיב "בניכם" יש למעט בנותיכם, מכל מקום הכי שאני, דלא נקרא העגל "בן", רק האדם נקרא "בן", ואינו נקרא כך העגל, רק שהוא תולדה לאביו כמו הבן שהוא תולדה לאב, אבל לא שייך "בן" אצל הבהמה, ולכך אין למעט מלשון "בן" הנקיבה, דהוי כאילו כתיב 'אותו ואת תולדותיו':
[לה] אף בנו ואותו במשמע. כדאיתא התם (חולין סוף פב.) "אותו ואת בנו", בנו ואותו מניין, כשהוא אומר "לא תשחטו" הרי כאן שנים, דלשנים אזהר רחמנא שלא ישחטו אותו ואת בנו, ואי אפשר לומר דיהיו שניהם (חיים) [חייב] רק בענין זה שכבר נשחט היום הבת, ואחד שוחט בת הבת, ואחד שוחט אמה, שנים האחרונים חייבים; אותו ששחט בת הבת, ואותו ששחט האם, והרי מי ששחט האם הוא 'בנו ואותה', ואפילו הכי חייב. וליכא למימר דמצינו שנים האחרונים חייב, כגון שנשחטה האם, ואחד שוחט הבת, ואחד שוחט בת הבת, דשנים האחרונים חייבים, דהלא לא צריך קרא, דזה הוי "אותו ואת בנו", ומאי לי חד "אותו ואת בנו", ומאי שנא שני "אותו ואת בנו" (רש"י חולין סוף פב.). ואין לומר דצריך קרא שלא תאמר שלא יהיה חייב אלא אם כן אחד שוחט שניהם, ד"אותו ואת בנו" משמע שניהם ביחד, ולפיכך אשמועינן דאם אחד שוחט הבת ואחד שוחט בת הבת שניהם חייבים, אף על גב דהאחרון דשחט בת הבת לא שחט רק אחד, ולא שניהם, קאמר בגמרא דלזה לא איצטריך, דאם כן לכתוב 'אותו ואת בנו לא ישחטו' לשון יפעלו, דמשמע אף על ידי אחר, והשתא ליכא למיטעי: