מפרשי רש"י על ויקרא כב ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


| מפרשי רש"י על ויקראפרק כ"ב • פסוק ג' |
א • ג • ה • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טז • יח • כב • כג • כה • כח • כט • לא • לב • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


ויקרא כ"ב, ג':

אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כׇּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכׇּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃


רש"י

"כל איש אשר יקרב" - אין קריבה זו אלא אכילה וכן מצינו שנאמרה אזהר' אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה בכל קדש לא תגע (ויקרא יב) אזהרה לאוכל ולמדוה רבותינו מגזירה שוה (זבחים מח) וא"א לומר שחייב על הנגיעה שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן שתי כריתות זו אצל זו ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה וכן נדרש בת"כ וכי יש נוגע חייב א"כ מה ת"ל יקרב משיכשר להקרב שאין חייבין עליו משום טומאה אלא א"כ קרבו מתיריו ואם תאמר שלש כריתות בטומאת כהנים למה כבר נדרשו במס' שבועות אחת לכלל ואחת לפרט וכו' (שבועות ז)

"וטמאתו עליו" - וטומא' האדם עליו יכול בבשר הכ' מדבר וטומאתו של בשר עליו ובטהור שאכל את הטמא הכ' מדבר על כרחך ממשמעו אתה למד במי שטומאתו פורחת ממנו הכ' מדבר וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה

"ונכרתה וגו'" - יכול מצד זה לצד זה יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר ת"ל אני ה' בכל מקום אני


רש"י מנוקד ומעוצב

כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב – אֵין קְרִיבָה זוֹ אֶלָּא אֲכִילָה; וְכֵן מָצִינוּ שֶׁנֶּאֶמְרָה אַזְהָרַת אֲכִילַת קָדָשִׁים בְּטֻמְאָה בִּלְשׁוֹן נְגִיעָה: "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע" (ויקרא יב,ד) , אַזְהָרָה לָאוֹכֵל. וּלְמָדוּהָ רַבּוֹתֵינוּ מִגְּזֵרָה שָׁוָה. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁחַיָּב עַל הַנְּגִיעָה, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר כָּרֵת עַל הָאֲכִילָה בְּצַו אֶת אַהֲרֹן (ויקרא ז,כ-כא), שְׁתֵּי כָּרֵתוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ; וְאִם עַל הַנְּגִיעָה חַיָּב, לֹא הֻצְרַךְ לְחַיְּבוֹ עַל הָאֲכִילָה. וְכֵן נִדְרָשׁ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים: וְכִי יֵשׁ נוֹגֵעַ חַיָּב? אִם כֵּן, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר יִקְרַב? מִשֶּׁיִכְשַׁר לִקָּרֵב; שֶׁאֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם טֻמְאָה, אֶלָּא אִם כֵּן קָרְבוּ מַתִּירָיו. וְאִם תֹּאמַר: שָׁלֹשׁ כָּרֵתוֹת בְּטֻמְאַת כֹּהֲנִים לָמָּה? כְּבָר נִדְרְשׁוּ בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת: אַחַת לִכְלָל וְאַחַת לִפְרָט וְכוּלֵּי (דף ז' ע"א).
וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו – וְטֻמְאַת הָאָדָם עָלָיו. יָכוֹל בַּבָּשָׂר הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְטֻמְאָתוֹ שֶׁל בָּשָׂר עָלָיו, וּבְטָהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא הַכָּתוּב מְדַבֵּר? הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא ז,יט); אֶלָּא עַל כָּרְחָךְ מִמַּשְׁמָעוֹ אַתָּה לָמֵד, בְּמִי שֶׁטֻּמְאָתוֹ פּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ הַכָּתוּב מְדַבֵּר, וְזֶהוּ הָאָדָם, שֶׁיֵּשׁ לוֹ טָהֳרָה בִּטְבִילָה.
וְנִכְרְתָה וְגוֹמֵר – יָכוֹל מִצַּד זֶה לְצַד זֶה, יִכָּרֵת מִמְּקוֹמוֹ וְיִתְיַשֵּׁב בְּמָקוֹם אַחֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲנִי ה', בְּכָל מָקוֹם אֲנִי.

מפרשי רש"י

[ג] למדוהו רז"ל בגזירה שוה. ד"אל הקדש לא תגע" (ר' לעיל יב, ד) היא אזהרה לאוכל, שלמדו רז"ל בהיקש בפרק הערל (יבמות דף עה.) דהוא אזהרה לאוכל, דהקיש הכתוב "בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא" (לעיל יב, יד), מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה, דחייב כרת על ביאת מקדש, דכתיב (ר' במדבר יט, כ) "את מקדש ה' טמא ונכרתה", אף "בכל קודש לא תגע" אזהרה לאוכל שיש באוכל כרת, לאפוקי נוגע אין בו כרת. וטעות סופרים הוא מה שכתוב בספרים 'ולמדוהו רז"ל בגזירה שוה', וצריך להיות שלמדו רז"ל בהיקש, דהקיש הכתוב "בכל קודש לא תגע" אל "ואל המקדש לא תבא" (כ"ה ברא"ם):

[ד] ואם על הנגיעה חייב וכו'. וקשה, מאי ראיה היא זאת, דשמא אף על גב דחייב על אנגיעה הוצרך לחייב על האכילה, דהוה אמינא דוקא אם נגע בו, דאז מטמא את הבשר, חייב, אבל אוכל - אם תחב חבירו קדשים לבית הבליעה אין מטמא אותם, דטומאת בית הסתרים היא אליבא דרבא (נידה דף מב:), כדלעיל בסוף שמיני (גו"א פי"א אות לז), דהא נבלת בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה כלל, כיון דטומאת בית הסתרים היא (נידה שם). ומה שנבילת עוף טהור מטמא בבית הבליעה (רש"י פסוק ח), גזירת הכתוב הוא (נידה שם), אם כן בודאי שנא ושנא אכילה מן מגע. ועוד, אי לא כתב רק נגיעה, לא נוכל ללמוד רק לקדשים טהורים, דבקדשים טמאים לא שייך נגיעה, דכבר נגעם הטמא ונטמאו, ובהדיא בפרק השוחט והמעלה במסכת זבחים (דף קח.) (דטהור) [דטמא] שאכל את הטמא שחייב אליבא דכולי עלמא, והשתא איך נוכל למילף זה מן נוגע:

והא דפריך התם בפרק השוחט והמעלה (זבחים דף קח.) אהא דאמרו חכמים לרבי יוסי (זבחים דף קו.) אף (טהור) [טמא] שאוכל את הטהור כשנגע בו טמאו, ומקשה בגמרא - שפיר קאמרי רבנן, אף על גב דמצינו (טהור) [טמא] שאוכל את הטהור דלא טמאו, כגון שתחב לו חבירו לבית הבליעה, דבית הסתרים מקרי, ויש לומר דפריך אליבא דאביי דסבירא ליה (נידה דף מב:) דבית הבליעה לא נקרא מגע בית הסתרים, והשתא שפיר פריך:

ומה שאמרו בספרי 'וכי יש נוגע חייב', כך פירושו, וכי יש נוגע חייב, פירוש, שהרי פתח הכתוב בקריבה "אשר יקרב מזרעכם אל הקדשים ונכרתה", וסיים באכילה "איש מזרע אהרן לא יאכל בקדשים וגומר" (ר' פסוק ד), ואם קריבה היא נגיעה ממש, למה לא כתב בפסוק השני - שמספר כל הטומאות ומזהיר על הקדשים - גם כן נגיעה כמו שפתח, אלא זו היא קריבה זו היא אכילה, ופשוט הוא:

[ה] ואם תאמר שלש כריתות למה כו'. פירוש, אחר שכרת דהכי אכילה, אם כן כרת למה לי, הרי כבר כתב כרת על האכילה (לעיל ז, כ-כא):

[ו] במי שטומאתו פורחת הימנו. שכן משמע, דאם לא כן, הוי למכתב 'והוא טמא', אלא "וטומאתו עליו" שהטומאה עדיין עליו, וסופה להסתלק ממנו, וזהו האדם שיש לו טהרה במקוה: