מ"ג ויקרא כב ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות ויקרא


<< · מ"ג ויקרא כב · ג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אמר אלהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל ליהוה וטמאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא מלפני אני יהוה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַיהוָה וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי יְהוָה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם לְדֹרֹ֨תֵיכֶ֜ם כׇּל־אִ֣ישׁ ׀ אֲשֶׁר־יִקְרַ֣ב מִכׇּל־זַרְעֲכֶ֗ם אֶל־הַקֳּדָשִׁים֙ אֲשֶׁ֨ר יַקְדִּ֤ישׁוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְטֻמְאָת֖וֹ עָלָ֑יו וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֧פֶשׁ הַהִ֛וא מִלְּפָנַ֖י אֲנִ֥י יְהֹוָֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
אֵימַר לְהוֹן לְדָרֵיכוֹן כָּל גְּבַר דְּיִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכוֹן לְקוּדְשַׁיָּא דְּיַקְדְּשׁוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קֳדָם יְיָ וּסְאוֹבְתֵיהּ עֲלוֹהִי וְיִשְׁתֵּיצֵי אֲנָשָׁא הַהוּא מִן קֳדָמַי אֲנָא יְיָ׃
ירושלמי (יונתן):
אֵימַר לְהוֹן אִזְדַהֲרִין לְדָרֵיכוֹן כָּל גְבַר דְיִקְרַב מִכָּל בְּנֵיכוֹן לְקוּדְשַׁיָא דִי יְקַדְשׁוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל קֳדָם יְיָ וְסוּבְתֵּיהּ עֲלוֹי וְיִשְׁתֵּיצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא בְּמוֹתָנָא מִן קֳדָמַי אֲנָא יְיָ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כל איש אשר יקרב" - אין קריבה זו אלא אכילה וכן מצינו שנאמרה אזהר' אכילת קדשים בטומאה בלשון נגיעה בכל קדש לא תגע (ויקרא יב) אזהרה לאוכל ולמדוה רבותינו מגזירה שוה (זבחים מח) וא"א לומר שחייב על הנגיעה שהרי נאמר כרת על האכילה בצו את אהרן שתי כריתות זו אצל זו ואם על הנגיעה חייב לא הוצרך לחייבו על האכילה וכן נדרש בת"כ וכי יש נוגע חייב א"כ מה ת"ל יקרב משיכשר להקרב שאין חייבין עליו משום טומאה אלא א"כ קרבו מתיריו ואם תאמר שלש כריתות בטומאת כהנים למה כבר נדרשו במס' שבועות אחת לכלל ואחת לפרט וכו' (שבועות ז)

"וטמאתו עליו" - וטומא' האדם עליו יכול בבשר הכ' מדבר וטומאתו של בשר עליו ובטהור שאכל את הטמא הכ' מדבר על כרחך ממשמעו אתה למד במי שטומאתו פורחת ממנו הכ' מדבר וזהו האדם שיש לו טהרה בטבילה

"ונכרתה וגו'" - יכול מצד זה לצד זה יכרת ממקומו ויתיישב במקום אחר ת"ל אני ה' בכל מקום אני

מדרש ספרא (כל הפרק)(כל הפסוק)


[ג] "אמר אלהם"-- אלו העומדים לפני הר סיני. "לדרתיכם"-- שינהג הדבר לדורות. אם נאמר לאבות למה נאמר לבנים, ואם נאמר לבנים למה נאמר לאבות?!   לפי שיש באבות מה שאין בבנים ובבנים מה שאין באבות. באבות מהו אומר (במדבר לו, ח) "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אבותיו תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו". והרבה מצות בבנים, מה שאין באבות. הא, לפי שיש באבות מה שאין בבנים ובבנים מה שאין באבות -- צריך לומר באבות וצריך לומר בבנים.

[ד] "איש"-- אין לי אלא איש. אשה מנין? תלמוד לומר "מכל זרעכם".  מנין לרבות כל ישראל? תלמוד לומר "כל איש".

[ה] "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (ויקרא ז, כ) "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה", שיכול אין לי חייבים כרת משום טומאה אלא על השלמים בלבד. מנין לרבות כל הקדשים? תלמוד לומר "אמור אליהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגומר".  או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים?... מה שלמים מיוחדים הנאכלים לשני ימים... ליום אחד מנין? תלמוד לומר "בשר".   אין לי אלא ששיריו נאכלים. שאין שיריו נאכלים מנין? תלמוד לומר "זבח".   אין לי אלא מיני זבחים. העופות והמנחות שאינם מיני זבחים עד שתהא מרבה לוג שמן של מצורע מנין? תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "אשר הם מקדישים לי".

יכול כל שחייבים עליו משום פגול יהיו חייבים עליו משום טומאה?... ודין הוא! ומה אם פיגול --שהוא בקבועה, ובידיעה אחת, ולא הותר מכללו-- אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין, טומאה --שהיא בשתי ידיעות, ועולה ויורד, והותרה מכללה-- אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין?! מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים? תלמוד לומר "אל הקדשים אשר יקדישו"-- לרבות את כולם.

[ז] יכול יהיו חייבים עליו מיד? תלמוד לומר "אשר יקריבו".   אמר ר' אלעזר, וכי יש נוגע חייב?! אם כן למה נאמר "אשר יקרב"? עד שיכשר ליקרב-- את שיש לו מתירין עד שיקרבו מתירין, את שאין לו מתירין עד שיקדש בכלי.

[ח] "וטומאתו עליו"-- טומאת הגוף.  יכול טומאת בשר?

  • תלמוד לומר "וטומאתו עליו" לגזירה שוה. מה "טומאתו עליו" נאמר להלן-- בטומאת הגוף דיבר, אף "טומאתו עליו" אמורה כאן-- בטומאת הגוף דיבר, לא דיבר בטומאת הבשר.
  • ר' חייא אומר נאמרו קדשים לשם רבים ונאמר טומאתו לשם יחיד. הא מה אני מקיים "וטומאתו עליו"-- בטומאת הגוף דיבר, לא דבר בטומאת הבשר.
  • אחרים אומרים, לא דיבר אלא במי שהטומאה פורשת ממנו, יצא הבשר שאין טומאה פורשת ממנו.

[ו] "ונכרתה הנפש ההיא"-- יכול מצד זה לצד זה? תלמוד לומר "מלפני אני ה' "-- בכל מקום אני.

<< · מ"ג ויקרא · כב · ג · >>