קטגוריה:ויקרא כב ט

<< | ספר ויקרא • פרק כ"ב • פסוק ט' | >>

נוסח המקרא

ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללהו אני יהוה מקדשם.

וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי יְהֹוָה מְקַדְּשָׁם.

וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗י וְלֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָיו֙ חֵ֔טְא וּמֵ֥תוּ ב֖וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑הוּ אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁם׃

המהדורה הדקדוקית:

וְ/שָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתִּ֗/י וְ/לֹֽא־יִשְׂא֤וּ עָלָי/ו֙ חֵ֔טְא וּ/מֵ֥תוּ ב֖/וֹ כִּ֣י יְחַלְּלֻ֑/הוּ אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדְּשָֽׁ/ם׃

תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים

הטקסט בשלוש המהדורות (טעמים, ניקוד וכתיב) מייצג את נוסח המקרא על פי המסורה. לפרטים ראו ויקיטקסט:מקרא.

פרשנות

פרשנות מסורתית:

מקראות גדולות

עריכה

תרגום

אונקלוס (תאג'):	וְיִטְּרוּן יָת מַטְּרַת מֵימְרִי וְלָא יְקַבְּלוּן עֲלוֹהִי חוֹבָא וִימוּתוּן בֵּיהּ אֲרֵי יַחֲלוּנֵּיהּ אֲנָא יְיָ מְקַדִּשְׁהוֹן׃
ירושלמי (יונתן):	וְיִטְרוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת מַטְרַת מֵימְרִי וְלָא יְקַבְּלוּן עֲלוֹי חוֹבָא וְלָא יְמוּתוּן בֵּיהּ בְּאֵישָׁא מְצַלְהֲבָא אֲרוּם יִפְסוּנֵיהּ אֲנָא יְיָ מְקַדִשְׁהוֹן:

מדרש ספרא

עריכה

• לפירוש "מדרש ספרא" על כל הפרק •

מתוך: ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק ד (עריכה)

"ושמרו את משמרתי"-- להזהיר בית דין על כך.

"ולא ישאו...חטא"-- יכול בנבלה הכתוב מדבר? תלמוד לומר "עליו", בקדש הוא מדבר ואינו מדבר בנבלה.

[טו] "ומתו בו"-- ולא המעשר. "כי יחללוהו"-- פרט לטהור שאכל מן הטמא.

[טז] אם נאמרו הקלות למה נאמרו החמורות? שאילו נאמרו הקלות ולא נאמרו החמורות הייתי אומר על הקלות בלא תעשה ועל החמורות במיתה. צריך לומר החמורות. או אילו נאמרו החמורות ולא נאמרו קלות הייתי אומר על החמורות יהיה חייב ועל הקל יהיה פטור. צריך לומר הקלות וצריך לומר החמורות.

רש"י

עריכה

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק •

"ושמרו את משמרתי" - מלאכול תרומה בטומאת הגוף

"ומתו בו" - (סנהדרין פג) למדנו שהיא מיתה בידי שמים

מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה

מפרשי רש"י

עריכה

גור אריה

עריכה

• לפירוש "גור אריה" על כל הפרק •

[יב] ושמרו משמרתי מלאכול תרומה בטומאת הגוף. אף על גב דאזהר רחמנא כבר (פסוק ד), בא הכתוב להזהיר בית דין על כך, שיזהירו הכהנים מלאכול תרומה בטומאת הגוף:

[יג] ומתו בו למדנו שהוא מיתה בידי שמים. והקשה הרא"ם, דמנא ליה לומר שהוא מיתה בידי שמים, דאימא שהוא מיתה בידי אדם, דאין לומר דהוי למכתב 'יומת', ומדכתיב "ומת[ו]" הוא מיתה בידי שמים, דהא כתיב (דברים י"ח, כ') "ומת הנביא ההוא", ובפרק הנחנקין (סנהדרין דף פט.) אמרינן דהוא מיתה בידי אדם:

והרבה תשובות על זה; דכבר בארנו בפרשת במדבר (במדבר ד', ט"ו) דכל מקום דכתב "ומתו" בלשון רבים, פשיטא דהוא מיתה בידי שמים, דמיתה בידי אדם - מיתה בפני עצמו לכל אחד ואחד, ולא נאמר בלשון רבים רק מיתה בידי שמים, דהוא מיתה כללית, [ד]אם עברו עשרה בפעם אחד - מיתה אחת לכולם, שייך לשון רבים. ולפיכך "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו" (במדבר ד', כ') הוא גם כן מיתה בידי שמים (רש"י שם, טו), עיין בפרשת במדבר. ולכך בכל מקום נאמרה מיתה בידי שמים בלשון רבים:

ועוד, דכאן בודאי הוא מיתה בידי שמים ולא מיתה בידי אדם, דכתיב "ומתו בו", משמע באכילה הזאת היא המיתה, וזה לא יתכן במיתה בידי אדם, דאין עצם המיתה היא באכילה זאת, רק כשממיתין אותו בבית דין. ולפעמים אף אם עשה העבירה אין כאן מיתה בבית דין, כגון שאין עדים והתראה, או שלא באו עדים לבית דין. אבל בכאן כתיב "ומתו בו", משמע באכילה זאת יש מיתה, ובודאי זהו מיתה בידי שמים, דבאכילה עצמה יש מיתה מיד:

ועוד, מה ראיה מן "ומת הנביא", כי שם מפורש בהדיא דהוא מיתה בידי אדם, כדכתיב (דברים י"ח, כ"ב) "לא תגור ממנו". אבל כאן, מנא ליה דלומר דהך מיתה בידי אדם, דלענין מיתה אין להחמיר אלא אם תמצא מפורש, דכתיב (במדבר ל"ה, כ"ד-כ"ה) "ושפטו העדה והצילו", כי ספק נפשות להקל: