"למען ציון", שב לדבר נגד שני הענינים שהזכיר בסימן הקודם.
א) הצדקה שירצה ה' לגלות צדקת ישראל ואמתת תורתם ואמונתם.
ב) הישועה שירצה ה' להושיעם. והנה ציון תצייר צדקת ישראל כי בציון היה מושב הסנהדרין והמקדש, וירושלים תציין תשועת ישראל כי שם ישבו ההמון ולשם יתקבצו פזוריהם, כמ"ש (נ"ב) לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך ירושלים, ציון תלבש עוז הפנימי הצלחות הנפשיות, וירושלים בגדים החיצונים הצלחות הגופניות, והנה לברר צדקת ישראל ואמתת תורתם צריך שיתוכח בדברים וטענות, ועז"א "למען ציון לא אחשה", לא אשתוק מלהתוכח ולהוכיח אמתתה, ולהוציא תשועת ישראל מגלותם צריך פעולה ומעשה, ועז"א "למען ירושלים לא אשקוט" לא אשב במנוחה מבלי לעשות דבר רק אהיה זריז להושיעם, והדלתות מגבילים, "למען ציון לא אחשה עד יצא כנגה צדקה", שהיא צדקת תורתם ואמונתם "ולמען ירושלם לא אשקוט עד ישועתה כלפיד יבער" שהיא התשועה, (והנה הנוגה הוא הדבר שאין לו אור מצד עצמו רק מקבל אורו מדבר אחר, כנוגה הירח שמקבל אורו מן השמש, אבל הלפיד אורו מצד עצמו. ובזה מצייר שע"י שיבעיר הלפיד שהיא התשועה ע"י שיראו תשועת ישראל איך יאיר להם את הלילה באור התשועה, עי"ז יכירו צדקם, וכאילו לפיד הישועה יפלש אורו על הצדקה, והצדקה תתראה ע"י התשועה, כמו שתתראה הירח ע"י השמש, וע"ז קורהו נוגה ואור חוזר של הלפיד:
ביאור המילות
"אחשה, אשקוט". אינם נרדפים כי חשה משתתף עם הפעלים המורים על השתיקה, ושקט משתתף עם הפעלים המורים על המנוחה, וגדר שם נוגה בארתי למעלה (ד' ה'. ט' א'. יג י'. ובכ"מ):
"והיית עטרת תפארת", יש הבדל בין עטרת תפארת ובין צניף מלוכה, כי העטרת ילבש כל אדם הלובשו לכבוד, וצניף מלוכה מיוחד אל המלכות לבדו. ויש הבדל בין יד ובין כף, כי כף פרטי יותר מן יד, שיד מורה כל היד, וכף מורה רק פס יד שכופפה, ומורה על שתופס הדבר בהשגחה מיוחדת, ויש הבדל בין ה' ובין אלהיך, בשם ה' נקרא מצד ההנהגה הכללית, ובכינוי אלהיך נקרא מצד ההשגחה הפרטיית הנסיית. והנה ה' מנהיג את המציאות בשתי הנהגות.
א) הנהגה טבעית.
ב) הנהגה נסיית השגחיית, אומר הנביא שתי הנהגות האלה ינהיג רק לצרככם ולתועלתכם ולפי מעשיכם, ונגד ההנהגה הטבעית שמנהיג בשם ה' ע"י הטבע תהיה אתה "עטרת תפארת ביד ה'", ונגד ההנהגה הנסיית שמנהיג ע"י שהוא אלהיך בהשגחתו הפרטיית, וע"י הנהגה זו מראה את מלכותו שהוא מושל בחפצו תהיה אתה "צניף מלוכה בכף אלהיך", ועז"א בכף כי זה אינו מיוחד אל היד כולו רק אל הכף הפרטי והשגחתו הפרטיית:
ביאור המילות
"עטרת". ילבשנו בעל איזה מעלה לאות על מעלתו ואינו כתר מלוכה. עטרת זקנים בני בנים, עטרת חכמים עשרם, אשת חיל עטרת בעלה. וההבדל בין כף ויד מבואר, ובין ה' ואלהיך בארתי (למעלה א' ד'):
"לא יאמר לך עוד עזובה", עתה קוראים לירושלים עזובה על העדר האלהית והשכינה, ולכלל א"י קוראים שממה על שהיא שממה מיושביה, עתה "לא יאמר לך עוד עזובה כי לך יקרא חפצי בה" כי יחפוץ ה' בה וישוב לשכון בתוכך, "ולארצך לא יאמר עוד שממה כי ארצך תבעל" מיושביה, ר"ל שתוחזר השכינה ויתישבו הערים:
"כי יבעל", מפרש שני דברים אלה, נגד מ"ש וארצך תבעל, אומר כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך, שלא תהיה שיבת ישראל לארצם דומה כשבים אל ארץ שהיתה שממה פעם אחד, עד שידמו במשלם כמי שהיתה לו אשה וגרשה ושב לקחתה, שהוא אינו בחור והיא אינה בתולה, רק ידמו כבחור הבועל בתולה, כי הארץ תדמה בטובה ויפיה כאילו לא היתה חרבה מעולם, והם ידמו בשלותם כאילו לא גלו מעולם. ונגד מ"ש כי חפץ ה' בך, אומר שלא תדמה החזרת ה' אליך, כשב אל עם שכעס עליהם פעם א', עד שידמה במשלו כמחזיר גרושתו, שאין אהבה שלמה ואין עושים משוש וריקוד ושמחה בפרהסיא, רק כמשוש חתן על כלה שלא בא עליה מעולם, ולא כעס עליה מימיו, כן ישיש עליך אלהיך כי יכרות להם ברית חדשה ולא תזכרנה הצרות הראשונות:
"על חומתיך", אחר שאמר למען ציון לא אחשה, שהוא בעצמו לא ישתוק מלהושיעם, אומר כי חוץ מזה הפקיד ג"כ שומרים בעבור חומות ירושלים המזומנים לשמור יום המועד, ולא תאמר שהם יחשו עד שיבא יום המועד, כי גם באמצע הזמן "כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו" הזהרתי את השומרים האלה לאמר אתם "המזכירים את שם ה' אל דמי לכם", אל תשתקו רגע רק תצעקו ותזכירו אותו, וגם.
ביאור המילות
"יחשו, דמי". פעל דום מציין ההפסקה מן הדבור הקודם לו, לא כן חשה מציין העדר הדבור לבד. יקים סערה לדממה, אח"כ ויחשו גליהם. נאלמתי דומיה, ואחר כך החשיתי מטוב. ופה שידבר על השלילה, הקדים לא יחשו, ויותר מזה כי אל דמי לכם אל תפסוקו רגע. ומה טוב שאלת חז"ל במד' וידם אהרן מה היה לו לומר כי פעל דום מורה שהפסיק מן הדבור שהיה לו לדבר:
"ואל תתנו דמי לו", בל תניחו אותו שהוא ישתוק, ובל תשתקו עד יכונן ויגמר הבנין, ועד שישים את ירושלים לתהלה ולשם. (והשומרים האלה הם הנביאים והצדיקים שבכל דור):
ביאור המילות
"יכונן". הונח על גמר הבנין ותכליתו כמו שכתוב למעלה (נד יד):
"נשבע", עוד הזכיר ענין שלישי, שה' התקשר את עצמו ע"ז בשבועה, והשבועה הזאת "נשבע בימינו ובזרוע עזו" הימין מורה ההנהגה הנסיית הנעשה באמצעות מעשה הצדיקים וזכות ישראל, והזרוע מורה על הנהגה נסיית שיעשה בכח עצמו שלא ע"י זכות ומעשה וכשרון רק בכח עצמו, ור"ל אם יזכו יעשהו בימינו ואם לא יזכו יעשה בזרוע עוזו, כמ"ש לבשי עוז זרוע ה', ותושע לו זרועו כמש"פ שם, (וע"ז אמרו חז"ל בימינו זו תורה, והוא אם יזכו וישמרו תורתו, ובזרוע עוזו אלו תפילין והוא אם לא יזכו יעשה בכח התפילין ההבטחה שהבטיח על גדולת ישראל הכתובים בפרשיות תפילין כנזכר בגמרא שם).
"אם אתן את דגנך עוד" עד עתה היו אויביהם הקרובים יושבים בארצם ואוכלים את דגנם, ועז"א שלא יתן דגנם מאכל לאויביהם. ובני נכר הרחוקים שלא ישבו בארצם לא אכלו דגנם, אבל הם שתו תירושם שהיין מובילים אותו מרחוק לסחורה, ועז"א שלא ישתו בני נכר תירושך:
"כי מאספיו", הדלתות מגבילים, נגד דגנך אמר "כי מאספיו יאכלוהו" כי התבואה מאספים, ונגד תירושך אמר "ומקבציו ישתוהו", כי הענבים מקבצים, כמ"ש זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, כרמים תטע ולא תאגור. ואמר ישתוהו בחצרות קדשי כי כרם רבעי נאכל בירושלים, ולא כן הדגן יאכלוהו בביתם, ויברכו עליו בהמ"ז לא כן ענבים שאין טעונים ג' ברכות, וע"כ אמר על הדגן והללו את ה', שהוא בהמ"ז כמ"ש ואכלת ושבעת וברכת, ועל התירוש אמר ישתוהו בחצרות קדשי שישתה בירושלים:
"עברו עברו", בחזיונו זה רואה שיבת הגולה בפועל, מצוה שיעברו לפנות הדרך, כמו שכתב קול קורא במדבר פנו דרך ה', ויש דרך ומסלה, הדרך הוא הדרך הקבוע לרבים, ומצד שמסוללים ומרימים אותו ע"י אבנים וחול נקרא מסלה, מצוה שיפנו תחלה הדרך מן האילנות ויתר דברים המפסיקים אותו ואח"כ ירומו המסלה וגם להסיר אבני מכשול ועז"א סקלו מאבן, ולא שתעשו זאת בחשאי רק הרימו נס על העמים, שהם יביאו הגליות לארצם כמ"ש והביאו בניך בחוצן, כי.
"הנה ה' השמיע זאת אל קצה הארץ", שיקבצו את הנדחים מארבע קצות הארץ, ויען שהנביא מצייר תמיד קיבוץ גליות קודם לבנין ציון וירושלים, כמ"ש (מ"ט) אלה מרחוק יבואו, ותאמר ציון עזבני ה' ע"ש, וכן אמר רני עקרה עניה סוערה לא נוחמה כמו שפירשתי שם, לכן מצייר כי הגולים המקובצים אל ציון הם יודיעו ויבשרו לה "לאמר הנה ישעך בא", שבא גם ישעה וגם היא תבנה אחר שיתאספו הגולים, "הנה שכרו אתו", ר"ל ה' יעשה זאת.
א) מצד השכר שישלם לישראל.
ב) "ופעלתו לפניו", שיעשה זאת למען הפעולה בעצמה אשר חפץ לעשותה והבטיח עליה מראשית קדומים:
ביאור המילות
"שכרו, ופעלתו". יש הבדל אצלי בין שכר לפעולה, השכר ישולם לפי הריוח והתועלת שקבלו מן מעשהו, והפעולה ישקיפו בה רק על מה שפעל ועשה, על איכות וכמות המלאכה עצמה. אולם בפירושי פרשתי דומה למ"ש למעלה (מ"ם יו"ד):
ב) "גאולי ה'" ע"י הנסים שינוסס עליהם, ולירושלים יקרא "דרושה" מה' אשר ה' דורש אותה תמיד, "עיר לא נעזבה" אז יכירו כי ה' לא עזבה מעולם, כי לא סרה השגחת ה' מעליה גם בחורבנה, ולא היה חורבנה רק לזמן קצוב ולמועד שמור לכלה פשע ולהתם חטאת:
