"עמד בשער בית ה'" כי היתה הנבואה מיוחדת אל הבאים בשער להקריב קרבנות, ועז"א "שמעו דבר ה' הבאים בשערים האלה להשתחות לה'" וחושבים כי הקרבנות וההשתחויה הוא עיקר המעשה הנרצה:
"כה אמר ה'" לא הביאה להעזרה הוא המעשה הטוב והנרצה, רק המעשים הטובים הם תנאי אל הביאה לעזרה, וז"ש "היטיבו דרכיכם" תחלה ואז "ואשכנה אתכם במקום הזה" (ואמר ואשכנה אתכם ר"ל אתכם עצמכם אשכן פה, שעל ידכם אשכון בבית לא על הבית רק עליכם, כענין ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם), אבל.
"אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר", אל תאמרו, כי "היכל ה'" הוא "היכל ה'" ר"ל אל תחשבו שמצד שהוא היכל ה' ונבנה לשם ה' עי"כ הוא היכלו, ר"ל שעי"כ ישכן בו, לא כן. כי "היכל ה' המה", ר"ל דרכיכם ומעלליכם הטובים (הנז' בכתוב הקודם) הם היכל ה', ועל ידם ישכן שם בקדש, ומפרש.
ביאור המילות
"המה". מוסב על הדרכים, הדרכים והמעללים הטובים הם היכל ה':
(ה-ו-ז) "כי אם היטיב תיטיבו את דרכיכם" ע"י "שתעשו משפט בין איש ובין רעהו וכו'" אז "ושכנתי אתכם במקום הזה" כי מעשיכם הטובים הם המעון לשכינת ה', היכל ה' המה, וע"י כן תשכנו גם אתם "בארץ עד עולם" ולא תגלו ממנה, (ומ"ש "גר יתום ואלמנה לא תעשקו", הוא מאמר מוסגר כאומר אם תעשו משפט כ"ש שלא תעשקו גר יתום ואלמנה, וכ"ש שלא תשפכו דם נקי וכו', כי בהפך אם לא תעשו משפט סוף שתעשקו ויותר מזה שתשפכו דם נקי, ויותר מזה שתעבדו אלהים אחרים, ור"ל כי העושה הטוב בעבור שהוא טוב בעצמו שלא מיראת עונש כ"ש שימנע א"ע מהרע שיודע שיגיע לו ממנו נזק, וז"ש שאם תעשו משפט כ"ש שלא תעשקו ותשפכו דם נקי "לרע לכם" ר"ל שעי"ז בודאי יגיע לכם רע):
"לא תעשקו ודם נקי" וכו'. דרך המליצה לדבר בדרך לא זו אף זו ולא בהפך, ואיך אחר שצוה שיעשו משפט וצדקה, צוה על עשק ורציחה? אולם כבר בארתי באילת השחר (כלל ר"א) שלפעמים הפך הסדר לפי הסבות ומסובביהן, כמו לא תגנבו (ועי"כ) לא תכחשו. וכן ביהושע (כ"ג) לבלתי בא בגוים (ועי"כ) בשם אלהיהם לא תזכירו (ועי"כ) ולא תשבעו וכו', ועל כונה זו בא פה, וכן לקמן (כ"ב ג'):
"הנה", אבל "אתם בטחים לכם על דברי השקר לבלתי הועיל", כי לפעמים יבטח על שקר בעבור תועלת, שיעשה עבירה שירויח על ידה ממון וא"כ בטח על התועלת שהגיע לו מזה הגם שהדבר שקר, אבל אתם בוטחים על דבר שהוא שקר וגם אין בו תועלת:
(ט-י) "הגנב רצח וכו' ובאתם ועמדתם", וכי אפשר שאתם תתמידו לעשות כל העבירות וע"י שתעמדו "בבית הזה" יען "אשר שמי נקרא עליו תאמרו נצלנו" ולא ישיגנו עונש, שתחשבו,
א) שאחפה על הבא אל ביתי,
ב) שלא אחריב הבית יען ששמי עליו, ויותר מזה כי לא תבואו שם ע"מ לשוב רק ע"מ לחזור לעשות הרע ותסמכו על זכות הבית לעשות כל התועבות, עד שתאמרו שלא לבד שע"י הבית תשיגו סליחה על העבר כי גם על העתיד "למען עשות את כל התועבות האלה" בעתיד, עד שע"י המקדש תתירו לעצמכם לעשות כל תועבה:
"המערת", אתם מחשיבים ביתי "כמערה שהפריצים" מתחבאים שם בל ימצאום, כי כן ע"י הבית תרצו להסתיר מעשיכם, כי הנה כן "היה הבית הזה בעיניכם", שאם תראו איש משתחוה לאלהיו שם, תחשבו אותו לצדיק גמור, ותועבותיו יסתרו מעיניכם, אבל גם אם יסתר מעיניכם שאינכם יודעים נסתרות, הלא "גם אנכי הנה ראיתי", ואני רואה תעלומות, ומי יסתר מפני?, ואם תחשבו שבכל זה לא אחריב ביתי, זה טעות:
"כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו" אשר "שם שכנתי שמי בראשונה" והחרבתיו "מפני רעת עמי ישראל", וכ"ש זה שהוא השני שאין הקביעות כ"כ כמו הראשון, (ועז"א אצל שילה "שכנתי שמי", ואצל בהמ"ק אמר "אשר נקרא שמי עליו" ר"ל שאין שמי שוכן רק נקרא עליו לבד, כי כבר נסתלקה שכינה ע"י עונותיכם):
"ואתה", ר"ל לך צויתי רק שתעמוד בשער בית ה' שהם באים להשתחוות ותוכיחם, אבל "לא שאתה תתפלל בעדם", וגם אם ירצו המה להתפלל ואתה תהיה הש"ץ "לשאת בעדם רנה ותפלה", כדרך שהש"ץ מרנן והקהל עונים אחריו, לא תעשה זאת, וגם "אל תפגע בי" שאעשה בזכותך "כי אינני שמע אתך" כלל, כי איך תוכל לבקש ולהתפלל בעדם:
ביאור המילות
"ואל תפגע בי". גדר הפגיעה אם יתפלל בעד עצמו מורה שמרבה תפלה עד שלא יוכל להשיב פניו ריקם מפני ריבוי בקשתו, ואם מתפלל בעד חברו, היינו שיעשה לו כזכות המבקש אף שאין חברו ראוי לכך:
"אינני שומע אותך". שמע שאחריו את מורה שמיעת הקול לבד, ר"ל שאאטום אזני בל אשמע קולך כלל וכ"ש שלא אעשה בקשתך:
"הבנים מלקטים עצים" שכולם עוסקים בדבר, וגם מלאכה שאחד יכול לעשותה כמו עשיית הכונים הם מחלקים אותה ביניהם האבות והבנים והנשים כדי שיהיה לכולם חלק במעשה, ואין עושים זאת לתיאבון רק "למען הכעיסני":
ביאור המילות
"כונים". צורה מכוונת למלכת השמים שהוא השמש, שקראוהו מלך בשמים, שמולך על כל הכוכבים ומנהיג אותם, ואליו היה עבודת המולך, והיה אצלם מולך זכר ומלכת נקבה, ועז"א (בעמוס ה') את סוכות מלככם ואת כיון צלמיכם, ולקמן (מ"ד י"ח) עשינו לה כונים להעציבה. וי"מ מענין מלאכה או מלאך ושליחות ע"ש עבודתה ושליחותה בהנהגת השפלים, ואל"ף עי"ן הפעל נפל מן היסוד, כמו אם לא שריתך לטוב (לקמן ט"ו י"א), יתן ה' את שלתך (ש"א א'):
"האותי הם מכעיסים", הלא ה' לא יתפעל והכעס הנאמר אצל ה' הוא מה שהמקבל מקבל עונש ובו יתראה רושם הכעס לא בה', וז"ש "הלוא אתם", הם מקבלים הכעס ומתפעלים ממנו לא אנכי, כי מה שהם עושים למען הכעיסני הוא "למען בשת פניהם", כי עי"ז.
"הנה אפי וחמתי נתכת" למטה על המכעיסים, ועי"כ יוחרב "המקום הזה", וכל אשר בו אדם ובהמה וצומח פרי העץ ופרי האדמה, והאש יהיה תמיד כי "לא תכבה", (והנה בעת החולי יקבלו תרופה מהמאכלים והעשבים, אבל בשיהיה החמה גם על הצומח ויתעפשו יכלה האדם והבהמה באין תרופה):
"כה אמר ה'", שב לענין הראשון, מ"ש אל תבטחו לכם על דברי השקר לאמר היכל ה', אין ה' רוצה בקרבנותיכם, רק "ספו" וכלו והשביתו את "עלותיכם עם זבחיכם", בל תביאו עולות וזבחים לה' "ואכלו" אתם "את הבשר":
ביאור המילות
"ספו". למפרשים שרשו יסף, כמו ספו שנה על שנה (ישעיה כ"ט). ולפ"ז י"ל זבחיכם זבחי חול, וי"ל ששרשו ספה, כמו וספו בתים רבים (עמוס ג'), ר"ל כלו והכריתו את העולות עם הזבחים, ומלת על כטעם עם, כמו ויבואו האנשים על הנשים:
(כב-כג) "כי לא דברתי ולא צויתי את אבותיכם" וכו' "כי אם את הדבר הזה", ר"ל בעת "שדברתי וצויתי את אבותיכם בעת שהוצאתי אותם מארץ מצרים שיביאו עולה וזבח" כי כל ספר תו"כ מלא הלכות מהבאת הקרבנות, לא היה כוונתי על הקרבנות עצמם שיהיו תכליות לעצמם, רק בציוי של הקרבנות "רק את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי", שעקר ציוי הקרבנות היה שישמעו בקולי שזה עקר המבוקש של הקרבן, "שמעו בקולי", ר"ל בתכליות של הקרבנות כונתי ג' דברים,
א) "שישמעו בקולי" כמ"ש נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני,
ב) "והייתי לכם לאלהים" שהקרבנות הם כעין אות ביני וביניכם שאתם עמי ואנכי אלהיכם, כאילו אקבל מכם עבודה ומנחה כאשר יקבל המלך מן עמו,
ג) "והלכתם בכל הדרך" שהיה ענינם להזכיר אתכם ללכת בדרכי ה', כמו קרבנות נדבה ועליה לרגל למען תלמד ליראה את ה', ובקרבנות חובה חטאות ואשמות שיזכור החוטא את חטאו ולא ישוב עוד לכסלה, ובכ"ז לא צויתי עניני הקרבנות לתועלתי רק לתועלתכם "למען ייטב לכם":
ביאור המילות
"כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים כי אם את הדבר הזה צויתי אותם". לפירוש המפ' יקשה מאד איך אמר שלא דבר ולא צוה על דברי עולה, והלא כל ספר ויקרא מלא מהלכות הקרבנות ומדיניהם, וע"כ מוכרח לפרש כמש"פ שר"ל לא דברתי כי אם את הדבר הזה, רק דבר זה היה עקר הדבור שישמעו בקולי. אולם מלת צויתי אותם נראה כמיותר לפ"ז, כי כבר כללתי באילת השחר (כלל רכ"ט) שכ"מ שבא להטיל תנאי בשלילה הקודמת (שיציינו במלת כי אם) אין דרך להזכיר את הפעל שנית, אם לא לצורך דרוש. אולם הדבר נכון מאד, בשתדע ההבדל בין דבור ובין ציוי, שהדבור יבא גם על דבר הרשות, והציוי בא על דבר חובה, שהמצוה מכריח לעשות פקודתו, ובקרבנות יש דבורים וציויים, כי קרבנות נדבה דבר ולא צוה כמ"ש אדם כי יקריב כשרוצה להקריב, וקרבנות חובה צוה, כמ"ש צו את ב"י זאת תורת העולה, צו וכו' את קרבני לחמי. אמנם הגם שבדבור הבאת הקרבנות יש דבור וציוי בתכליות של הקרבנות שהוא שישמעו בקול ה' לא יצדק דבור של רשות רק ציוי של חובה וז"ש הגם שדברתי וגם צויתי על דברי עולה וזבח, דברתי על קרבנות נדבה, וצויתי על קרבנות חובה, בכ"ז בשתיהם היה רק ציוי שישמעו בקולי ועז"א צויתי אותם כי השמיעה בקול ה' הוא ציוי וחובה:
"ולא שמעו", ר"ל ותכליות אלה שכונתי בציוי הקרבנות לא השגתי, שהגם שהרבו להביא קרבנות לא הביאום לתכלית הנרצה, לא עמ"ש שמעו בקולי כי "לא שמעו" וגם "לא הטו את אזנם" כלל, ולא שילכו בדרך אשר צויתי אותם כי "הלכו במועצות" שלא היה החטא בשגגה רק אחרי העצה והסכמת השכל ועם "שרירות הלב" והמינות, ולא שאהיה להם לאלהים כי היו "לאחור ולא לפנים", ר"ל שהכונה האלהית היתה שילכו העם בשלמותם ממדרגה למדרגה לפנים עד שישרה שכינתו עליהם בתמידות ויהיה להם לאלהים, אבל הם היו לאחור ששבו לאחוריהם ממדרגה שהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש עד המדרגה השפלה שירדו ממדרגת המין האנושי ונמשלו כבהמות, כמ"ש בפי' ישעיה (א' ד') על מ"ש נזורו אחור, ולא הלכו כלל לפנים, שלא תאמר שהיו כמי שהולך אל השלמות וחוזר לאחוריו ושוב חוזר לפניו כי הם היו לאחור, כי כן היה.
"למן היום אשר יצאו אבותיכם מארץ מצרים עד היום הזה" לא הלכו אף פעם אחת לפנים, ולא תאמר שלא הוכחתים ע"י הנביאים, כי "ואשלח אליהם", ולא נביא אחד רק "את כל עבדי הנביאים", ולא פעם א' לפרקים רק "יום יום השכם ושלח", ובכ"ז.
"ולא שמעו" וגם "לא הטו את אזנם", שאם היו עכ"פ מטים אזן ולא שומעים הייתי אומר שלא הוטבו הדברים בעיניהם. אבל הם לא רצו כלל לבחון דברי הנביאים, וגם אם הראו להם עונשי ה' ומופתיו "הקשו את ערפם" ולא הסבו אותו לאחוריהם לראות, ובזה "הרעו מאבותם", כי אבותיהם הלכו במועצות בשרירות לבם הרע, רצה לומר שחקרו והתיעצו על דרכם ונטו לשרירות לבם אחרי החקירה, והם לא רצו לדרוש ולהאזין ואף לא לראות בעיניהם:
"ואמרת אליהם זה הגוי אשר לא שמעו בקול ה' אלהיו" שדבר עליהם מצד הערת השכל, וגם "לא לקחו מוסר" אחר שייסרם בעונשין, א"כ "אבדה האמונה", מלבם וגם "נכרתה מפיהם", שאין אף מעשה אבותיהם בידיהם, לכן.
"גזי", תלשי שער ראשך לסימן היאוש ואבילות, "ושאי קינה", בפרהסיא "על שפים" כי אין לך תקוה, ועקר הקינה יהיה על "שמאס ה' ויטוש", שלא היתה הנטישה לפי שעה לבד כי היתה מחמת מאוס ואם מאיסה לית סבר, וזה היה בסבת ע"א:
ביאור המילות
"גזי נזרך". פירשו המפרשים שער הראש, ובא המליצה מן הנזיר שגוזז שערו עת טמא ראש נזרו, והנמשל כי האמונה הוא נזר הקדש על ראש ישראל ואם אבדה האמונה הורד עדיך מעליך:
"אשר" אנכי "לא צויתי" שיעשו לי עבודות כאלה, ולא תאמר שלא צויתי מפני שחשבתי שלא ישמעו לי לעשות זאת אבל הדבר עלה על לבי לצוות בעד שאדע שישמעון, "כי לא עלתה על לבי" כי היא עבודה משוקצת אצלי:
"והשבתי", כי הדרך הוא שאחרי המלחמות הגדולות והרג רב יתהוו זווגים רבים מהאלמנות שנהרגו בעליהם ואנשים שמתו נשיהם וישתדלו לקחת נשים ולהוליד בנים לישב את הארץ החרבה, כמ"ש (לקמן ל"ג) עוד ישמע במקום הזה קול ששון וקול שמחה וכו' כי אשיב שבות הארץ כבראשונה, עתה לא יהיה כן כי "לחרבה תהיה הארץ":
