==פתיחה למענה השמינית מענה אליפז==
הנה, אחר שחידש איוב עתה שאלתו השניה, שהוא מפני מה יש רשע וטוב לו, שהתשובות שהשיבו הריעים המתווכחים על השאלה של צדיק ורע לו לא יספיקו להשיב שאלה זו, שבו המתווכחים לערוך מערכה שניה, והגיד כל אחד דעתו בתשובת השאלה הזאת.
ודעת אליפז, שהצלחת הרשע היא רק הצלחה מדומה, ואינה הצלחה אמיתית, שהגם שלפי ראות העין תראהו מצליח, אוסף הון וחיל וקניינים, ליבו תמיד מלא פחד, ודומה לו תמיד כאילו נרדף מפני חרב, וכאילו כבר השיגהו ריש ועוני וכל רעות הזמן, עד שליבו לא ישמח מעושרו, וירגז וידאג ויתבהל תמיד, כי זה מעונשי השם על אשר עשה הרע בעיניו להכעיסו, שיערבב את לבבו ורעיוניו וכוח דמיונו בפחד ורעדה, ועיקר ההצלחה היא שלוות הנפש ומנוחת הרוח ושמחת הלב, וטוב פת חרבה ושלוה בה.
וכל זה היה באיוב, כמו שאמר (איוב ג כה): "כי פחד פחדתי ויאתייני", והפחד התמידי הזה אשר ירדפנו הוא אות על סופו, שסוף שייכרת הוא וזרעו וכל אשר לו, כמו שהיה באיוב, זה תורף דעת אליפז.
אולם בראשית דבריו התווכח עמו שנית על שכפר בגמול הנפש לעולם הבא, שהגם שכפר בתחיית הגוף לא יוכל לכפור בהשארת הנפש הנצחיית, ובה תלויה האושר האמיתי וההצלחה הקיימת (פסוקים יא יג);
וכן על מה שכפר בבחירה, והחזיק שהאדם מוכרח במעשיו, שכבר התווכח על זה במענהו הראשון, משיב לו שנית, שכל חכמי לב מרגישים בעצמם שהם חפשים בבחירתם ושאין שום כוח אחר מעורב בו להכריחו על מעשהו (פסוקים יח יט), וממילא אחר שהאדם חפשי במעשהו יש עליו דין וחשבון, ואי אפשר שלא חטא איז חטא שבעבורו יחוייב העונש, ומענישו ה' עונש זמני בייסורים בעולם הזה כדי שלא תאבד נפשו הנצחי.
והוא עצמו מה שהשיב במענהו הראשון, רק שם לא ביאר בפירוש שבא העונש כדי להצילו מכריתת הנפש, רק שבאים עליו ייסורים לפי שעה כדי שלא יאבד לנצח על-ידי מיתת הגוף קודם זמנו, ועל זה התווכח איוב, והראה שאין הבדל בין אם מת עתה (כי זמן הייסורים נחשב כמיתה), ובין אם ימות אחרי זה, כמו שהאריך בסימן ז, ועתה ביאר לו שיש גמול לנפשות, וחיי הנפשות הם חיים נצחיים, וטוב ייסורים וגם מיתה זמנית מאבדון נצחי (יד-יז).
מלבד זה, תחת שבתחילה ייחס אליו חטא קל, שלא עבד מאהבה, עתה החזיקו לרשע גמור, אחר שפער פיו לכפור בכל פינות האמונה, ונראה מתוך דבריו שלא דיבר כן מתוך ייסוריו שאין אדם נשפט על צערו, כי ממה שהדברים מסודרים בפיו, וממה שהציע שיטתו בלשון לימודים, מבואר שחשב וסידר דברים אלה זה ימים רבים, בעוד היה בשלוותו (ב ז).
וחוץ מזה לעג על סכלותו מה שהתלונן על בריאת האדם, כאילו הוא האדם הראשון שנברא בעולם, והלא כבר עברו דורות אין מספר אשר ראו חיים ושמחו בעמלם, וכולם מודים לה' חסדו, וכי יכריע הוא את כל העולם כולו?! והחומר יאמר ליוצרו מה תעשה ופעלך ידיים אין לו?! (ז-יא).
פסוק ב
• לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
החכם", החכם בדבריו צריך להשקיף על שני ענינים,
- א) שיהיו דבריו בחכמה ולא בסכלות,
- ב) שיהיו לתועלת, לא לדבר דברים שאין בם תועלת, וכ"ש שלא לדבר דברים שיגיע מהם נזק, ונגד הראשון אומר "החכם יענה דעת רוח", הכי ראוי שיענה דברי רוח וסכלות, ולא לבד שאין ראוי שידבר דברי רוח בפיו, כי אף במחשבתו ראוי שלא יחשוב רוח הבל, וז"ש וכי ראוי "שימלא קדים בטנו", הגם שאינו מוציאו בפיו:
ביאור המילות
"
קדים". רוח מזרח שהוא החזק שברוחות:
פסוק ג
• לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הוכח", ונגד השני אומר, וכי ראוי שהחכם "
יתוכח בדבר לא יסכון", שלא יצא תועלת מן הוכוח. ולא לבד שצריך שיצא תועלת מן הוכוח עצמו, כי גם המלות שבם ידבר והמליצות שבם ילביש את הוכוח צריך שיהיו לתועלת, ולא שידבר אף "
מלים אשר לא יועיל בם":
ביאור המילות
"
בדבר לא יסכון", ומלים לא יועיל בם.
הדבר הוא הענין עצמו, והמלים הם המלות והמליצות הפרטים שבם ידבר את הענין, ויש הבדל בין סוכן ובין מועיל, שהסכינה הוא ההנאה מן הדבר והוא קרוב אל הערב ומשתתף עם ותהי לו סוכנת, וחז"ל דרשו על לך בא אל הסוכן ועל ההסכן הסכנתי, על הנאת שכיבה וחימום, והמועיל הוא אף שאינו ערב בשעתו. ומוסיף בכ"א, שתהיה ערבות מן הענין עצמו וגם תועלת מן המלים, וכ"ש שצריך שימצא במלים ערבות ובהענין תועלת, שזה דבר פשוט בכל מאמר שיש בו חכמה:
פסוק ד
• לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אף", בפרט שהדברים שאתה מדבר לא לבד שלא יגיע מהם תועלת כי עוד יגיע מהם נזק, "
כי אתה תפר יראה", בדבריך שאתה אומר שאין ה' משגיח על מעשי בני אדם, ושהאדם אינו חפשי במעשיו רק מוכרח עליהם ואין מגיע לו עליהם שכר ועונש, א"כ אין לו להאדם לירא מה' כלל, ולא לירא מענשו וממשפטו אחר שאין השגחה ואין דין וחשבון, ונגד מלים לא יועיל בם אומר כי "
תגרע שיחה לפני אל", השיחה שלך גרוע מאד ויש בו חסרון גדול, כי איך תדבר כזאת לפני אל:
ביאור המילות
"
ותגרע" נמצא גם על אסיפת דברים, ומשתתף עם גרעון וחסרון שאוסף דברים גרועים ומקוקלים, ובפי' פרשתי שיחה גרועה וחסרה:
פסוק ה
• לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי יאלף", מוסיף לאמר שאחר "
שעונך אלף את פיך", שאתה מדבר דבריך ברגילות גדול שמזה נראה שכבר חשבת ושנית ושלשת דברי מינות האלה זה זמן כביר, עד שעונך הרגיל את פיך לדברם במהירות, ויותר מזה ממה "
שתבחר לשון ערומים" שתדבר דבריך בלשון פילוסופי, שזה מורה שלא נפלו דברים אלה מפיך במקרה מרוב הצער והיסורים, רק אחרי עיון ושקידה ימים רבים, א"כ הלא:
ביאור המילות
"
יאלף", מענין לימוד והרגל, ושם עון מציין עוות השכל והמינות, וזה מרגיל את פיך, ויש הבדל בין פה ולשון, שהלשון מציין הדבור הגבוה ודבור תבוני, כמ"ש בפי' משלי, והנה לשון חכמים הוא מה שידברו החכמים דברים אמתיים בכח תבונתם, כמ"ש לשון חכמים תיטיב דעת, לשון חכמים מרפא, אבל "
לשון ערומים", הם ההיקשים הנעשים בערמה ותחבולה היקשים מתעים מזויפים:
פסוק ו
• לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ירשיעך פיך ולא אני", א"כ א"צ שאני ארשיע אותך להוכיח שאתה רשע, כי פיך המדבר מינות הוא ירשיע אותך ויברר שאתה רשע, "
ושפתיך יענו בך", והעדים על זה יהיו שפתיך, ר"ל השפתים שהם המדברים במליצה ובלשון ערומים, ר"ל שהדבור עצמו שאמרת דברי מינות וכפירה מרשיע אותך, ויופי הדבור והמליצה הם עדים אל פיך וראיה לזה, וא"צ כלל שארשיע אותך אני:
ביאור המילות
"
פיך, ושפתיך". השפה חיצונית נגד הפה, ומציין הדבור החיצוני המלבש את ההגיון הפנימי, וענה שאחריו ב' הוא מלשון עדות, לא תענה ברעך עד שוא:
פסוק ז
• לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הראשון אדם תולד", הנה אתה מתלונן על יצירת האדם וענינו מדוע בראו ה' על אופן זה ולא על אופן אחר, כי באופן שהוא עתה טוב לו שלא נברא, כאילו אתה האדם הראשון העומד להולד כאלו עדיין לא נברא מין האדם, ועתה רוצים לברא אותו ואתה תהיה הראשון שתולד להיות אדם, וכאילו "
לפני גבעות חוללת", שעדן לא נבראו גבעות עולם שעתה הוא זמן של ששת ימי המעשה ואתה חוללת (שהוא ההריון שקודם הלידה) לפני הגבעות, וה' רוצה לגמר בריאתך ולהוליד אותך:
ביאור המילות
"
תולד, חוללת". חולל היא היצירה שקודם הלידה, בטרם הרים יולדו ומוסיף ותחולל ארץ ותבל, והושאל מלידת האשה שהחיל וחבלי יולדה קודם אל הלידה, וכה"א צור ילדך, אל מחוללך:
פסוק ח
• לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הבסוד אלוה תשמע", ובעת שרצה ה' להוליד אותך שתצא לפועל להיות אדם הראשון, קרא ה' צבא מלאכיו והתיעץ עמהם על איזה אופן יברא אותך, ואתה שומע סוד אלוה ועצתו עם מלאכיו, "
ותגרע אליך חכמה", ותגרע קצת מחכמת האל אליך, ותאמר שעצתו לא טובה ותיעץ שיברא אותך באופן אחר יותר טוב, והיא מליצה נשגבה, שאחר שעברו דורות אין מספר מבני אדם, וגם קודם בריאת האדם נוצרו הרים וגבעות ונמצאים אין חקר בחכמתו, יעמוד איש אחד להתלונן על בריאת האדם, כאלו הוא חכם יותר מכל הדורות שעברו ומן ה' מחולל כל, ורוצה שיתחרט ה' ממעשהו וישנה כל הטבע כפי עצתו ורצונו, הלא הוא סכלות שאין למעלה ממנו:
ביאור המילות
"בסוד". אסיפת יועצים בסוד, כמו אל נערץ בסוד קדושים, בסוד ישרים ועדה.
"
ותגרע", מענין אסיפה
(כנ"ל ד') שתגרע מן החכמה של אל דבר גרוע ותאספנו אליך להגיד בו דעתך:
פסוק ט
• לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מה ידעת", במה תתפאר לאמר שאתה חכם מכל האדם, הלא לא תוכל להתפאר גם עלינו בידיעתך, והנה הידיעה תהיה או על ידי החוש וההכרה, עז"א "
מה ידעת ולא נדע", או ע"י התבונה והשכל שמבין דבר מתוך דבר, עז"א "
מה תבין ולא עמנו הוא", או ע"י הבחינה ונסיון שבחן תולדות הימים ע"י שהוא זקן ובחן כל תולדות הזמן והטבע, עז"א.
ביאור המילות
"
ידעת, תבין". הידיעה מושגת ע"י החושים, והבינה הוא ע"י מופתי והיקשי התבונה בדבר שאין לחוש מבוא בהם, כמ"ש בכ"מ:
פסוק י
• לפירוש "פסוק י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
גם שב, בנו" נמצא "
גם איש שיבה, וגם ישיש" שהוא יותר משב, "
אשר הוא כביר מאביך ימים", וא"כ במה תתפאר עלינו שאתה יודע יותר ממנו, וכ"ש שתתפאר נגד כלל הדורות שקדמוך:
פסוק יא
• לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
המעט", עתה משיב לו ע"מ שכפר בגמול עוה"ב (כמו שאמר בדבריו לאליפז
(סי' ז' ט') כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה, וכן חזר זה באורך בתשובתו אל צופר סי' י"ד ואיש שכב ולא יקום) ע"ז משיב לו הכי תוכל לכפור בהשארת הנפש אחר המות, וכי לא תדע שהגוף החיצוני אינו האדם האמתי, כי הוא רק לבוש אל הנפש הלוטה ומכוסה בשלמה הזאת שהיא הגויה, ועת תפשוט את מלבושה החיצוני שהוא הגויה תחיה חיי נצח, והיא תקבל את הגמול הנצחי וחיי האושר על מעשים הטובים (שזה היה עקר כונת אליפז מ"ש מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו, שה' מיסר את הגויה שחיי הגויה הם חיים זמנים מבקר לערב, ויסורי הם יסורים זמניים, כדי שלא יאבדו לנצח בחיים הנצחיים), וז"ש "
המעט ממך תנחומות אל ודבר לאט עמך", התנחומין שינחמך אל על עצבון ידיך באדמה אשר אררה ה' ועל חיי העוה"ז הכלים ואובדים, ינחמך אל בדבר אשר לאט וכסה עמך, שהיא הנפש הרוחניות הלוטה ומכוסה תחת מעטה הגויה, והיא לוטה בסוד ה', שבזה תתנחם על יסורי הגוף ועל רעות העוה"ז הכלה:
ביאור המילות
"
לאט". שמעטיף דבר כדי להסתירו הנה היא לוטה בשמלה:
פסוק יב
• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מה יקחך לבך", הוא מאמר מוסגר, אומר אליו ידעתי שאתה חושב ע"ז מחשבות כפירה, "
ומה יקחך לבך", לכפור בדבר זה, ומה ירזמון עיניך כאלו תכפור בהשארת הנפש ובנצחיותה:
ביאור המילות
"
מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך", שהלב והעינים יפתו את האדם למינות ע"י מחשבת הלב וראות החוש כענין ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ויקחך כמו אל תקחך בעפעפיה, ורזם משתתף עם רז, שהוא הקריצה בסוד, ומזה שם רוזנים על בעלי הסוד והעצה:
פסוק יג
• לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי תשיב", שיעור הכתובים, "
המעט ממך תנחומות אל ע"י דבר הלאט עמך", ר"ל תנחומיו ע"י הנפש הצפונה בגויה, שינחמך במה "
שתשוב אל אל רוחך", שאחר שישוב העפר אל הארץ כשהיה תשוב הרוח אל האל אשר נתנה, ושם תקבל גמול בחיי הנשמות בצרור החיים את ה', אלהיך, "
וא"כ מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך והוצאת מפיך מלין" לכפור בכל ולהתרעם ולהתלונן, שבזה אתה מראה שאינך מאמין בכ"ז, ואתה חושב כי רוח האדם כרוח הבהמות כמות זה כן מות זה:
פסוק יד
• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מה אנוש", עפ"ז שב אל ההנחה שהניח במענהו הראשון, שהרעות שבאים על הצדיק באים למרק חטא קל שחטא נגד ה', שא"א שיהיה צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כמש"ה הן בעבדיו לא יאמין וכו'
(למעלה ד'), וכן חוזר הדברים פה שנית, "
מה אנוש כי יזכה", איך יזכה אנוש הקטן נגד ה', "
ואיך יצדק ילוד אשה", שמצד שהוא ילוד אשה הוא נוטה בטבעו לרע ולתאוה, כמ"ש הן בעון חוללתי, ואיך יצדק:
ביאור המילות
"
כי יזכה, וכי יצדק". הזכות הוא בהשקף על עצמו, והצדק הוא בהשקף אל אחרים שאחרים יצדיקו מעשיו, ויצוייר שיזכה ולא יצדק, אם השופט טועה במשפט, וכן שיצדק ולא יזכה אם השופט אומר לרשע צדיק אתה
(וכנ"ל ד' ז'). הוסיף שמצד שהוא ילוד אשה לא יצדק גם בעיני אחרים, כי מי יתן טהור מטמא:
פסוק טו
• לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הן בקדשיו" שהם המלאכים, "
לא יאמין, ושמים" שהם הגלגלים, "
לא זכו בעיניו", הגם שחומרם זך נגד חומר האדם:
פסוק טז
• לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אף כי נתעב ונאלח", שהאיש נתעב מצד פחיתת חומרו ונאלח מצד רגשות תאוותיו.
"והוא שותה כמים עולה", שטבעו נוטה לעשות עולה כמו שהטבע בטבעו לשתות מים, והוא קיצור מדברים שאמר בסי' ד' שראה בנבואה שיען שהאדם עלול לחטוא מביא יסורים למרק חטאיו כדי שלא יאבד בעולם הנצחי:
ביאור המילות
"
נתעב". מצד עצמו "
ונאלח" ע"י תאות גופו וטומאותיו,
שותה עולה, ע"י דעות כוזבות:
פסוק יז
• לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אחוך", ויען שאיוב במענהו לאליפז צחק על דבריו אלה, וטען שאם אמת שהגיע לו תשובה זאת בנבואה מדוע לא באה נבואה זאת אליו בעצמו כמ"ש האם אין עזרתי בי, לכן חזק את דבריו שנית ואמר "
אחוך שמע לי", אני מגלה לך דבר זה ואתה שמע וקבל ממני הדברים כי "
זה חזיתי" בנבואה, כמש"ש ואלי דבר יגונב, "
ואספרה" את המחזה כמו שחזיתי אותה, כי מה שאני אומר מה אנוש כי יזכה הוא מהדברים שחזיתי בנבואה וצריך אתה לשמוע ולהאמין:
ביאור המילות
"אחוך". בא על הודעות תעלומות כנ"ל:
"
חזיתי", בא על מחזה הלב והנפש בחזון ובמחזה, וזה ההבדל בינו ובין ראיה:
פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אשר", ונגד מה שהאריך איוב להוכיח שאין האדם חפשי בבחירתו רק כל מעשיו מוכרחים, (שהידיעה הקדומה וגזרת הכוכבים מכריחים אותו על כל מעשיו הן לטוב הן לרע) משיב לו שהוא דבר מוסכם "
אשר כל החכמים הגידו, ולא כחדו מאבותם", ר"ל שלא יוכלו לכחד את אבותם ורצונם, שכולם מרגישים שיש להאדם כח האובה והרוצה לעשות כפי חפצו, וכח האובה מניעו אל כל מעשה אשר יעשה:
ביאור המילות
"
מאבותם", משורש אבה שמורה על הרצון, אם תאבו ושמעתם, ובא על הרצון הראשי שהוא אב לכל הפעולות:
פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
להם לבדם נתנה הארץ", וכולם מרגישים שהארץ נתנה להם בידם לעשות בה כחפצם, וכפי כח האובה והרוצה, שכפי שיאבו וירצו יעשו בארץ בבחירתם, "
ולא עבר זר בתוכם" ולא נמצא כח זר חוץ מהם שיכריח אותם על מעשיהם, כי רצונם הוא השליט בהם לעשות כל דבר כפי בחירתם באין שום כח זר בתוכם להכריח אותם ולשנות בחירתם, וזאת הגידו כל חכמי לב, ואיך נכחיש המורגש לכל אדם שהוא חפשי במעשיו:
ביאור המילות
"
הארץ". בא לפעמים מגביל נגד הרוחני ועל פעולת הגופים הארציים, ועמך לא חפצתי בארץ, הלמענך תעזב ארץ, לפי פירושי:
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כל", עתה בא להשיב לו על השאלה החדשה אשר הניח, ממה שאנו רואים שיש רשע וטוב לו, (כי הוכוח שעד עתה היה על השאלה של צדיק ורע לו) ודעת אליפז בזה, שההצלחה האמתיית אינה הצלחה החיצונה הנראית לעינים מהעושר והתענוגים, רק ההצלחה הפנימית. אם הוא שוקט ושלו בלבבו ושמח בחלקו, והצלחה הזאת נעדרת מן הרשע לפי דעת אליפז, שהגם שידמה לנו שהוא מצליח, לבבו תמיד כים נגרש מלא פחד וחיל ורעדה, כי לבבו מנבא לו שרעות מעותדות לבא עליו, וז"ש "
כל ימי רשע הוא מתחולל", היינו שמלא חיל ורעדה, "
ומספר שנים אשר נצפנו לעריץ" הוא מתחולל ומפחד תמיד:
ביאור המילות
"
מתחולל". מענין חיל ורעדה וחלחלה:
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
קול", נדמה לו תמיד ששומע "
באזניו קול פחדים", כאילו רודפים אחריו להרגו, ואף "
בעת שלום" נדמה לו קול פחדים, כי "
שודד יבואנו":
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
לא", וכשהוא במקום חשך נדמה לו שאי אפשר שישוב מן המקום החשוך ההוא כי יהרג שם, ונדמה לו שהגם שהוא חשך בכ"ז "
צפוי הוא אלי חרב", שהרוצח שהחרב בידו להרגו רואה אותו הגם שהוא אינו רואהו:
פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
נודד", ר"ל כ"ז נדמה לו בכח דמיונו בעת שלום, וכ"ש בעת "
שהוא נודד ללחם איה", וצריך הוא לבקש מחייתו שחסר לו, שאז יגדל הפחד יותר, ויתחולל כ"כ כאילו "
ידע" בבירור "
כי נכון בידו יום חשך" וכאילו בא קיצו, וכ"ש בעת אשר.
פסוק כד
• לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
יבעתוהו צר ומצוקה" אז תתקפהו החרדה הזאת בתוקף גדול, אשר יבעתהו דמיונו שהוא דומה "
כמלך עתיד לכידור" שבימי איוב עשו משפט למושל שהשליכוהו ככדור וגלגלו אותו ממקום למקום עד שמת במיתה משונה הלזו, והרשע יחרד כ"כ כאילו נגזר עליו להמיתו במיתה נוראה כזאת, כן יגדל פחד לבבו:
ביאור המילות
"צר ומצוקה". הצר הוא הצרה החיצונית והמצוקה היא צוקת הנפש הפנימית (כמ"A ישעיה ה').
"
ותתקפהו". מוסב על המצוקה האחז בו בתוקף:
פסוק כה
• לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי נטה", הפחד הזה בא לו מפני שנטה ידו אל אל וכאלו רוצה ללחם אתו "
ולהתגבר על שדי", ולכן.
ביאור המילות
"
אל, שדי". התבאר בכל הספר ששדי מורה על ההנהגה עם התחתונים, ואל אמונה זו שה' ישדד המערכת יתגבר יותר להכחיש זאת, שיתגבר מורה יותר מנטית היד:
פסוק כו
• לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ירוץ", האל ירוצץ אותו "
בצוארו" (כי הנלחם עם העומד למעלה מראשו, העליון ירוצץ על צוארו של התחתון), ירוצץ אותו "
בעבי גבי מגניו" בעובי הבשר של גבו החזק כמגן:
ביאור המילות
"ירוץ". משורש רצץ, ואליו, יל"פ כחותיו שירוצץ את כחותיו ותעצומיו אשר בצוארו, כמו ואת אילי הארץ לקח.
"
בעבי", כמו עב עץ
(יחזקאל מ"א), על בשר העב שעל גב מגניו, היינו צלעות השדרה שדומים כמגינים על הגוף:
פסוק כז
• לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי", והגם "
שכסה פניו בחלבו", שמרוב חלבו ושמנו פניו מכוסים, בכ"ז ירוץ אותו ה', "
ויעש פימה עלי כסל", שע"י הריצוץ בגביו יפתח את בשרו ושמנו עד שיעשה פה ופתח דרך חלבו, שהפה הזה ידבר ויגיד מה שבכסל ובמחשבה של הרשע, והמליצה שהגם שנראה עב ושמן, ע"י מלחמת ה' בו שירוצצהו בפחד וברעדה מתמדת, ניכר מה שבכסליו ומחשבותיו, אשר כסליו מלאו נקלה ובעתה, ושאינו איש מצליח רק איש מלא צרה ומצוקה:
ביאור המילות
"פימה". כמו והיתה הפצירה פים, דבר הפתוח כמו פה.
"
כסל", מחשבת הכסלים, כמו כי כסלי מלאו נקלה:
פסוק כח
• לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
וישכון", והגם שהרשע הזה "
שוכן בערים נכחדות", שמרוב פחדו מתירא לשבת בעיר מושב בין אנשים, פן יגזלו ממונו ורכושו, ושוכן בערי חורב, אשר שם יש "
בתים לא ישבו", בתים שאין ראוים למושב, רק "
שהתעתדו לגלים", שחושב ששם לא ימצאוהו אדם, וגם שמרוב פחדו על ממונו מקמץ מלבנות בית ושוכן במערות וצחיחים ובגלים חרבות, בכ"ז.
ביאור המילות
"
נכחדות". שנכחדו מהיות ערים, כמו ונכחידם מגוי, ותכחד מן הארץ, למו, מוסב על הערים. שהערים י"ל בתים אשר לא ישבו בדרך מושב קבוע, לכן ישכון בערים ולא ישב דרך קבוע, כמ"ש בהבדל בין שכן ובין ישב
(ישעיה י"ג):
פסוק כט
• לפירוש "פסוק כט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
לא יעשר", לא ישאר עשרו בידו, "
ולא יקום חילו, ולא יטה לארץ מנלם" וכליונם, שבכ"ז יכלה העושר שלו ויאבד בענין רע, הגם שלא נהנה מעשרו ולא השליטהו אלהים לאכול ממנו:
ביאור המילות
"
ולא יקום חילו". החיל שלו לא לבד שלא יעשר גם לא יהיה לו קיום,
וגם לא יטה להתפשט בארץ, מפני "
נלם", ר"ל מפני כליונם, ושרשו נלה כו כנלותך לבגוד
(ישעיה ל"ג):
פסוק ל
• לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
לא", והגם "
שלא יסור מני חשך", שמרוב פחדו מתירא לשבת במקום אור, בכ"ז ימצא שם "
שלהבת אשר תיבש את יונקתו", שהוא הענף הלח היונק ליחות האדמה, "
ויסור ברוח פיו", שרוח פיו בעצמו תיפח על השלהבת והיונק היבש עד שיסור משם ויכלה ולא ימצא עוד, והמליץ בזה על איוב שנפלה אש מן השמים ותבער בצאן ובנערים, וכן רמז אליו תחלה במ"ש שהתירא ששודד יבואנו וצפוי הוא אלי חרב, שמכ"ז פחד איוב תמיד, וכ"ז בא עליו ע"י שבא וכשדים כמ"ש כי פחד פחדתי ויאתיני:
פסוק לא
• לפירוש "פסוק לא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אל יאמן, הנתעה" מני דרך ה', הוא עצמו "
לא יאמין בשוא", שלא יאמין בהצלחה שלו שהיא שוא ודבר שאין בו ממש, והוא מתפחד תמיד שלא תתקיים בידו, מפני"
כי שוא תהיה תמורתו", שתמורת השוא תהיה שוא, ר"ל שתחת ההצלחה הכוזבת שלו, יבוא לו שוא ודבר שאין בו ממש, כמו שהיה שאיוב לא האמין בהצלחת שוא שלו כי היה עתיד שתחת קניניו בא שוא והבל שבין לילה היה ובין לילה אבד עשרו וקניניו, וגם ר"ל שתמורת עצמו יהיה שוא, כי לקה בגופו ואבדו חייו ובריאת גופו שתחתיו בא חולי ושחין רע:
ביאור המילות
"
נתעה". שם התואר, הנתעה לא יאמין בשוא בדבר שאין לו ממש:
פסוק לב
• לפירוש "פסוק לב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
בלא יומו תמלא כפתו", שהם הענפים והעלים שלו הסוככים על הפרי שהוא משל על קניניו וחילו, תמלא לפני זמנו, בעוד "
שכפתו לא רעננה", שיאבד הכל לפני זמנו:
ביאור המילות
"
תמלא". כמו תמלל,
כי הא' בא תחת אות הכפל, כמו אשר בזאו נהרים ארצו, עורי רגע וימאס, ומוסב על כפתו, כפתו תמלל, הענף שיש בה עלים הרבה, כמו כפת תמרים:
פסוק לג
• לפירוש "פסוק לג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
יחמוס", וגם ידמה "
כגפן החומס" ומשליך את "
בסרו", שהם הענבים שלא נגמרו עדיין עד שלא יגיעו להיות פרי, "
וכזית המשליך את נצתו" את הנץ שלו, עד שלא יגיעו אף לידי בוסר, כן נאבדו בניו הגדולים וצאצאיו הקטנים:
ביאור המילות
"
יחמס", פי' ר' יונה שהוא הסרת הדבר ממקומו בלשון ערבי, וכן כהני' חמסו תורה.
ובסר הפרי שלא נגמר, ונצתו שרשו נץ, והנפרד נץ כמו הנצו הרמונים:
פסוק לד
• לפירוש "פסוק לד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי עדת חנף", העדה שהיה לו שהם רוב בניו ועבדיו, נשאר "
גלמוד", כי כולם מתו, "
ואש אכלה אהלי שחד" ואהלו וקניניו הבערו באש כנ"ל:
פסוק לה
• לפירוש "פסוק לה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
הרה", שהגם שבפיו היה חנף ונראה כצדיק, הנה "
הרה עמל", שהוא מחשבת מינות וכפירה, לכן "
ילד און" ושבר ובא מפלתו, ובכ"ז "
בטנם תכין מרמה", שגם אחר שנשבר לא שב בתשובה רק יכין מרמה וטענות מזויפות להתלונן על ה' ולהכחיש השגחתו וטובו וחסדיו:
