מלבי"ם על איוב ו
<< · מלבי"ם על איוב · ו · >>
==פתיחה למענה השלישית מענה איוב==
איוב שב לחזק את דעתו אשר הניח, כי ארץ ניתנה ביד המערכה, ואין דין וחשבון על מעשי בני אדם אם טובים אם רעים, כי כל מעשיו כולם מוכרחים, ואין אפשריות בידו לשנות את המוכרח עליו מצד מזלו ומערכתו, ועל-כי אין הבדל בין צדיק ורשע, וכל זה הוכיח ממה שנראה צדיק אובד בצדקו, כאשר בירר מן המעשה אשר קרהו, כי היה ככלי אובד הגם שהוא צדיק וישר.
ואליפז סתר ראייתו במה שהחליט שהרעה המשגת את הצדיק הוא רק לפי שעה, ולא נמצא צדיק אובד, רק שנמצא צדיק מתייסר על-ידי חטא קל שטחא למרק החטא הקל ההוא בייסורים קלים לפי שעה כדי להצילו על ידם מאבדה נצחיית, ומזה המין היו ייסורי איוב לדעת אליפז. על-זה טען איוב, כי הוכה מכת מוות וכליון אשר לא יחיה עוד מחליו זה, כמו שבירר בראיות (סימן ו' ד-יג), ואיך אם-כן ינחמנו שעל-ידי ייסורין הללו ימרקו חטאיו הקלים, ועל ידם יימלט מרע נצחי או ממוות ואבדון, ועוד ישוב יחיה אחרי נפלו, אחר שלא נשאר לו תקוה רק להתאוות שיוקדם למות למען ייחלץ מגודל מכאוביו (שם, וסימן ז' יא-יז).
ואם יאמר שחטא חטאים גדולים עד שנגזר עליו המוות בדין, על זה שואל שיודיעו לו מה פשעו ומה חטאתו (סימן ו' כח-ל).
ומה שהוכיח את עוונו ממה שלא עמד בניסיון ותיכף קרא תיגר, כמו שאמר (איוב ד ה): "כי עתה תבוא אליך ותלא וכו'", על זה השיב, שהתלונה שלו היא מעטה בערך ייסוריו והוותו הגדול (שם ב-ה).
מלבד זה, התפלסף לסתור דעת אליפז בכללו גם במה שהניח שאפשר שיימצא צדיק מתייסר כדי למרק עוונו ולהצילו ממוות על-ידי חטאו, נגד סברא זאת הניח הנחה אחרת אמתיית, מהידוע שכל בעל חיים וכל נמצא נברא בהכרח לאיזה תכלית, והנה יש מן הנמצאים אשר לא נראה מהם שום פעולה ועבודה, ובעל כרחנו כי הוויית הנמצא ההוא וקיומו כל משך ימי עמידתו היא התכלית שלו, אולם ברוב הנמצאים ראינו כי כל הדברים יגעים פועלים ומתפעלים איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, כאילו רודפים בזה להשיג את התכלית אשר עבורו נבראו. והאדם, כאחד מאישי הבריאה והנבחר מהם, בהכרח שיבקש איזה שלימות אשר אליו ישאף כל ימי משך עמידתו. אולם מה המה התנאים האמצעיים המובילים אותו אל שלימותו? נפלו בהם דעות שונות, כי:
- יש אומרים שהמעשה אשר הוא אמצעי אל שלימותו הוא מוגבל, שאם ישלים המעשה ההוא כבר השיג את שלימותו,
- ויש אומרים כי הוא בלתי מוגבל מצד עצמו רק מצד האדם, שהאדם צריך לעמול כל משך ימי חייו ובזה תלוי השלימות שבו, בין אם ישלים המעשה בין אם לא ישלימנו.
וכבר מצאנו פלוגתא כזאת בדברי חז"ל (סנהדרין קיא.): "ופערה פיה לבלי חוק - ריש לקיש אמר: מי שלא קיים אפילו חוק אחד יורד לגיהנם, ורבי יוחנן אמר: מי שמשייר אפילו חוק אחד". מבואר, שלדעת ריש לקיש, תנאי שלימותו הוא קיום כל התורה מבלי שיור, ולדעת רבי יוחנן די בחוק אחד, כי השלימות תלוי שיעשה כל מה שיוכל במשך ימי חייו.
ואנחנו בחקירותנו נאמר, שדעת קצת, שהאדם צריך לעסוק בתורה ומצוות תמיד, כל ימי חייו, ובזה השיג את שלימותו, בין שחיה הרבה או שהיה לו יכולת לקיים כל התרי"ג מצוות, בין שמת בקוצר ימים או שסיבות אחרות מנעוהו עד שלא קיים רק קצת מהם כבר קנה שלימותו, כי שלימותו אינו תלוי בכמות העבודה, רק בהתמדתה כל ימי חייו, אם מעט ואם הרבה.
ודעת קצת, שצריך שישלים חוקו שיקיים כל המצוות, ואז השיג את שלימותו, ואם לא קיים כולנה, אף שהיה אנוס, לא השלים את עצמו.
על כל פנים, לשתי הדעות, לא יצדקו דברי אליפז, שאמר שעל חטא קל שעשה הצדיק, דהיינו שלא השלים עבודתו כפי הראוי בערך גדולת הנעבד שהוא האל יתברך, יביא עליו ה' ייסורין למרק עוונו, שהלא הייסורים האלה מבטלים אותו מעבודתו לגמרי, נמצא שתקנתו קלקלתו, וזה דומה לעבד או שכיר המלך אשר התרשל מעבודתו מעט, והמלך נתנו לטובתו אל בית הסוהר לכפר עוונו, ובזה עוד הוסיף לו ביטול עבודה כל ימי משך מאסרו, והרי טובה זו היא לו רעה גדולה! וכן, איך ייטיב ה' להצדיק שלא התאמץ בעבודתו כפי הראוי לצורך הנעבד, במה שעל-ידי הייסורין יוסיף רישול וביטול בעבודה זו בהכרח? (סימן ז' א-ו).
ואשר יאמר אליפז, שעל-ידי הייסורין שיביא עליו עתה יינצל שלא ימות קודם זמנו ויאבד לנצח, משיב, הלא בזה הוא מת עתה, אחר שעל-ידי הייסורין הוא נשבת ממלאכתו מלאכת הקודש אשר עבורה נברא, וזה כאילו אינו חי במשך ימי חליו וייסוריו, ומה לי אם ימות בסוף ימיו או אם מת משך זמן באמצע ימיו, כי החלק מהזמן אשר לא יוכל לעסוק בו בשלימותו הוא חולף בתוהו וכאילו אינו, והרי זה גם כן אבידה נצחיית בערך הזמן ההוא האובד (שעל זה אמרו חז"ל "איזה הם ייסורים של אהבה? כל שאין בהם ביטול תורה ותפילה", כי כשיתבטל מעבודתו על-ידי ייסוריו הם לו לרעה גדולה, וכמוות ייחשב), וטוב יותר שימות בסוף ימיו משימות באמצע ימיו (שם ז-ח).
ועל מה שרמז לו מעולם התחיה, במה שאמר (איוב ד כ): "מבלי משים לנצח יאבדו", איוב יכחיש זאת, כי כמו שהכחיש בהשגחה ובבחירה ותלה הכל בהנהגת הטבע והמערכת, כן יכחיש התחיה והגמול העתיד, וכמו שאמרו חז"ל שאיוב כופר בתחיית המתים היה (שם ח ט).
ואשר אמר אליפז שהגיעתו תשובה זו בנבואה וחזון לילה, על זה ענה איוב, שאם אמת כדבריו כי בא אליו דבר ה' על זה, היה ראוי שיבוא הדיבור והחזון אל איוב בעצמו, לגלות לו האמתיות ולהשקיטו מהמיית רוחו, ואיזה דרך עבר רוח ה' ממנו אל אליפז אשר אינו ראוי לדבר ה' יותר ממנו (סימן ו' יג-יד).
חוץ מזה, בא בטענה על ההשגחה, לאמר שאיך יצוייר שהאל יתברך, המרומם מכל, ייחד השגחתו הפרטית על האדם השפל מאד, וביותר שתהיה ההשגחה מיוחדת ומתמדת כל כך עד שגם מספר הייסורים, בואם וסורם, תהיה מאת ה', ואיך נאמר שחטא האדם תסבב השמירה הפרטית הזאת, אשר יוכרח לשמרו בל ימות מחליו רק יתייסר בקצב ידוע ויישאר בחיים, כאילו יש לו איזה צורך בקיום האדם, ואיזה הפסד בחטאו וריוח בשלימותו ותיקונו, שכל זה רחוק אצל המתפלסף (סימן ז' יז-כא).
זה תורף מענה איוב בכלל, עם מה שבא בדבריו מהתלונה על ריעיו אשר בגדו בו, ומסיפור גודל מכאוביו, כדרך איש מכאובות נגוע מוכה אלהים ומעונה.
פסוק ב
ביאור המילות
"ישאו יחד". שעורו לו ישאו יחד. ר"ל ישקלו בשוה, והותי, שברי:פסוק ג
ביאור המילות
"לעו". נשחתו, ויל"פ ששרשו לוע, ובא על הנעת הלחי במרוצה לדבר, וכמ"ש ישעיה (נ'ד'):פסוק ד
- א) אם חליו אינו חולי מסוכן,
- ב) אם מוסדות גופו חזקים וטבעו חזק לעמוד נגד החולי עד שהטבע תנצח את חוליו, ושני אלה התנאים הם אצלו להפך, כי מצד החולי עצמו "הנה חצי שדי" הם כבר "עמדי" תוך לבי ומעי, והם חצים משוחים בסם ומות וארס אשר "חמתם שותה רוחי", שחץ כזה המשוח ברעל א"א להרפא ממנה, ובכל זאת עוד לא רפתה יד המורה בחצים, כי עוד "בעותי אלוה יערכוני", עודנו עורך נגדי מערכה וישוב יורה בי חצים חדשים ותוכחתו לבקרים, כמשל המוכה מכת מות במלחמה ואויבו לא יניח ידו מבלעו עוד ומורה עליו עוד זקים חצים ומות. ואם מצד כח גויתו שיוכל לסבול כל המכות האלה ולנצח את חליו, הלא אם נחלש גופו כ"כ עד שכל אוכל תתעב נפשו א"א לקוות שיגבר בכחו על חליו, ועז"א.
ביאור המילות
"חמתם". ארסם, כמו חמת תנינים ור"ל רוחי שותה את חמתם, כמו ומחמת שדי ישתה (לקמן כ"א כ'):
"יערכוני", מענין ערוך מלחמה, ומצייר בעותי אלהים כעצם מופשט הלוחם אתו:
"שדי", אלוה. אלוה מציין העצם הנשגב מצד גדלו, ושדי מציין תקפו לשדד הכל ולענוש ולעשות כחפצו:פסוק ה
ביאור המילות
"בלילו". כמו בליל חמיץ יאכלו, שבוללים מאכל השור ממיני ירק ותבואה ומספוא:פסוק ו
ביאור המילות
"חלמות". מין ירק שיש בו ריר הרבה (כמ"ש בכלאים פ"א):פסוק ז
ביאור המילות
"כדוי". דבר הזב מן לחמו ומאכלו, והושאל מן אשה דוה, נדת דותה, שהוא דבר המאוס הזב מן הבשר. ויל"פ ששרשו כד, כמו כד הקמח ובא גם ע"מ כדה, כמו בהרבה שמות שבאו בלשון זכר ונקבה, והרבים כדוי (כמו מן קצה קצוי חגא חגוי הסלע, ואת הקשות אשר יוסך בהן (שמות ל"ז), הכדים שבו ישים את לחמו, ר"ל כלי מאכלו תמאן נפשו לנגוע בהם, כי קץ במו:פסוק ח
- א) מי יתן שתבא שאלתי לפני ה' וישמע אותה,
- ב) "שיתן אלוה תקותי" וימלא את מה שהוא מבקש, והוא כי.
פסוק ט
ביאור המילות
"יתר". משרש נתר, כמו מתיר אסורים שיתיר ידו מעלי בל יאחז אותי שלא אמות ויבצעני, יגמר חיי, מדלה יבצעני (ישעיה ל"ח):פסוק י
ביאור המילות
"ואסלדה". לשון חכמים יד סולדת, כויית היד:
"בחילה". מענין פחד וחיל, וגם יל"פ איך אתנחם ואני נכוה בחיל ורעדה. ר"ל אני מתפחד מאד, פן לא יחמול אם לא "כחדתי אמרי קדוש", שאם אקבל דבר הנבואה בשם קדוש שאמרת, לא יחמול ולא ירצה להמיתני, כמו שאמרת בנבואתך שעוד אחיה, ומזה אני מתירא, גם יל"פ חילה מענין תפילה, כמו ויחל משה, ר"ל אני מתנחם ואני מתפלל בהתלהבות גדול שלא יחמול עלי רק יתר ידו ויבצעני, כי לא כחדתי אמרי ה' קדוש ונורא, יעשה זאת לי לבל יחמול רק ימיתני תכף, וזאת נחמתי:פסוק יא
- א) שהחולי חזק מאד והוא ממיק את בשרו בשחין רע,
- ב) שכחו הפנימי חלוש וא"א שיתגבר על החולי לסבלו, עז"א "מה כחי כי איחל" שאקוה שכח הגוף יגבר על החולי, ב' "גם אם אאריך נפשי" שכח הגוף יהיה חזק להאריך כח שלא יגוע מרוב המכאוב "מה יהיה קצי", הלא ימות מפני החולי הממיק כל הבשר עד שכל בשרו יכלה, ומפרש נגד מה שאמר מה כחי כי איחל.
פסוק יב
פסוק יג
ביאור המילות
"תושיה". כן קורא הנבואה הזאת שנבא אליפז, שהתושיה היא אחרי העצה ובא גם על דברי החכמה האמתיית, כמו יצפן לישרים תושיה, לי עצה ותושיה:פסוק יד
ביאור המילות
"נדחה ממני למס". הלמ"ד למ"ד שאליו אל המס, ר"ל הממסס, והוא פעל יוצא ומ"ם מרעהו, שורש, כמו ויקח שלשה מרעים דשמשון, וחסד מענין חרפה, כמו פן יחסדך שומע (משלי כ"ה):
"ויראת שדי יעזב", יל"פ ג"כ מענין ויעזבו את ירושלים עד החומה (נחמיה ג'), ור"ל שבזה ירצה לחזק את יראת שדי הנופלת לחזקה ולאמצה:פסוק טו
ביאור המילות
"כאפיק נחלים". כמו כאפיקים בנגב אפיקי מים, שהם המים הנמשכים:פסוק טז
ביאור המילות
"הקודרים", בעת הקפאון יושחר ויכהה מראה המים, וכן השמים התקדרו בעבים, יתעלם פעל יגזר משם עולם, שמורה על הנצחיות, וההתפעל מורה על המדמה שידמה שהשלג ישאר עלימו לעולם:פסוק יז
ביאור המילות
"יזורבו" משתתף עם צרבת כמו צרבת השחין הוא שהבשר ימס ע"י האש, ומלת "נצמתו", היינו שיותר הקשר, כי צמה מענין קשר כמו מבעד לצמתך ושאף צמים חילם, ופה ר"ל שהותר הקשר שע"ז מורה הנפעל, שכן בהרבה שרשים ישמשו דבר והפוכו, כמו משרש מסקל וכדומה:פסוק יח
ביאור המילות
"ילפתו". האחיזה בכח, כמו וילפות שמשון (שופטים ט"ז). ר"ל דברים הנמצאים בדרכם יאחזו מהם:פסוק יט
פסוק כ
ביאור המילות
"עדיה". הכינוי על הבטחון. שהוא שם מופשט נקביי, ומבואר אצלנו שחפר גדול מבושה, מוסיף כאשר באו עד הבטחון חפרו פניהם בטמון:פסוק כא
ביאור המילות
"הייתם לו". כמו לולי אלהי אברהם היה לי, ר"ל הייתם בעזרתו:פסוק כב
"הכי אמרתי הבו לי" ממון, או "מכחכם שחדו בעדי" להלחם בעדי בכחכם, ומפרש הכי אמרתי מכחכם שחדו בעדי:
ביאור המילות
"הבו". משתתף לפעמים עם תנו, ונבדל ממנו במה שהבה מורה שיזמין לתת לו, כמו הבה לנו לחם, היינו שתכין בשבילנו, וכן הבו מקניכם, וכן פה ר"ל שיכינו פדיון נפשו:פסוק כג
ביאור המילות
"מלטוני". בלא פדיון מן הצר, כי הצר לא ירצה לקחת פדיון נפשו, והעריץ הוא גבור תקיף לשא"א להמליטו מידו בכח, תפדוני בממון:פסוק כד
ביאור המילות
"שגיתי". היא שגיאה עיונית שזה המבדיל בין שגה ובין שגג כמ"ש בס' התו"ה (ויקרא ס' רמ"ג) וע"כ אמר "הבינו לי":פסוק כה
ביאור המילות
"נמרצו". נתפרשו ונתבארו היטב, אמרי יושר, מציין היושר כעצם מופשט, כמו תום ויושר יצרוני.
"יוכיח", בא לפעמים על בירור הדברים, כמו אותה הוכחת לעבדך ליצחק:פסוק כו
ביאור המילות
"הלהוכח". ר"ל להוכחה וראיה.
"ולרוח", מענין רוח נבואה שזה אחד משתופי שם רוח.
"ואמרי נואש", כמו ותאמרי נואש (ירמיה ב'), דברים של מה בכך:פסוק כז
פסוק כח
ביאור המילות
"הואילו". יואל הבא על הרצון מורה שרוצה בדבר שלא רצה בו תחלה ומתחיל לרצות כמ"ש הושע (ה' י"א):פסוק כט
ביאור המילות
"אל תהי עולה". מצייר העולה כעצם מופשט שלא תהיה במציאות, אבל שובו עוד ותראו שבהעולה יש צדק:פסוק ל
ביאור המילות
"בלשוני". הלשון מציין הדבור התבוניי כמ"ש בכ"מ, ודבור כזה אם בא בזיוף הוא מעול באמונות ודעות, ומלת הוות מציין הויה רעה, ובא פה על צד המליצה על הטעות והסכלות, או יל"פ שבר כמו שהוא בכ"מ, ור"ל איני טועה לא בעיון ולא בשברי ומכתי, ושאני משיג שאין לי רפואה עוד:<< · מלבי"ם על איוב · ו · >>