מלבי"ם על איוב ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על איוב · ה · >>

המשך המענה השנית מענה אליפז

תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קרא", אחר שהודיע התשובה שהשיג ע"ז בנבואה, אמר אליו בל יתפלא מדוע באתהו התשובה ע"י אליפז ולא בא הקדוש שהוא המלאך המגיע את הנבואה והמענה על יסורי איוב אליו בעצמו, אמר אליו. אתה "קרא נא" והתפלל שיגיע התשובה אליך "היש עונך? ואל מי מקדושים" ר"ל מן המלאכים הקדושים "תפנה" שידבר עמך ויודיעך מעשה בחזון או בחלום:


ביאור המילות

"קרא היש עונך". העניה שבא אחרי קריאה, היא מה שעונים למתפלל וקורא לישועה, כמו בקראי ענני אלהי צדקי, המלך יעננו ביום קראנו.

"וקדושים" הם צבא מעלה, ואשמע אחד קדוש מדבר (דניאל ח') אל נערץ בסוד קדושים:

 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי לאויל יהרג כעס", שאחר שהיית אויל ומסופק בהשגחת ה' אינך ראוי שיופיע אליך דבר ה' וקדושיו, וגם השיב לו בזה לעומת מה שהכחיש את הבחירה ואמר שהאדם מוכרח במעשיו מצד הכוכבים הגוזרים כל פרטי פעולותיו, ברר לו שזה שקר, כי ראינו שהכעס יהרוג את האויל, ולא מצד הגזרה הקדומה רק ע"י בחירתו שבחר בכעס ובקנאה זה יגרום לו אבדונו, הרי שהאדם חפשי במעשיו, ובחירתו הרעה היא הגורמת לו מות ואבדון:


ביאור המילות

"לאויל יהרג כעס, ופותה תמית קנאה". אויל הוא המסתפק בחקי החכמה ובפנות האמונה, כמו שהתבאר בספר משלי, והוא מלא כעס על הנהגת העולם, כמ"ש קצר רוח מרים אולת, קצר אפים יעשה אולת, שהוא אינו מושל ברוחו, והכעס הזה יהרגנו, והפותה הוא המתפתה ע"י תאותו, ובו תגבר הקנאה משלות הרשעים, שיתקנא בם להיות כמוהם. ויש הבדל בין הריגה ובין מיתה, שהמיתה יאמר גם על מיתה טבעיית, והריגה בא ע"י סבה מבחוץ. והכעס יהרוג את האויל דרך עונש על שמכעיס את ה', אבל הקנאה תמית את הפתי בטבע, כי רקב עצמות קנאה:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ג-ד) "אני", ואשר בעלי האצטגנינים מביאים ראיה שפעולות האדם מוכרחות מפאת המזל ואין ההשתדלות מועיל מאומה ממה שקרה כמה פעמים שאיש אחד יתעשר פתאום מבלי שום יגיעה והשתדלות, ואיש אחר יגע ועמל להתעשר ולא הניח מלהכין כל ההכנות המובילים אל תכלית הזה שיתעשר וכל זה לא הועיל לו מאומה וזה אות ומופת אצלם שהכל תלוי בגזרה ובמזל ואין ההשתדלות מועיל, ע"ז השיב אליפז כי הוא ראה ובחן שמי שיתעשר פתאום לא יתקיים עושר זה ביד בניו, וז"ש "אני ראיתי אויל משריש נוהו פתאום, ואקוב משריש נוהו פתאום, ירחקו בניו מישע" ר"ל ראיתי אויל שלא זרע ולא עמל ובכ"ז פתאום השריש נוהו בחזקה ויעש שורש למטה ופרי למעלה, דהיינו שהתעשר פתאום בלא שום השתדלות ואז אקוב ואדבר דבור מפורש, על מי שהשריש נוהו פתאום, ששרשים האלה לא יתקיימו ביד בניו, כי "בניו יהיו רחוקים מישע", וקנינים אלה לא יתקיימו בידיהם, כי הגם "שידכאו בשער" המשפט ששם יושבים השופטים, ובכ"ז "אין מציל" לא ימצא מי שיריב ריבם כי לאשר בא העושר שלא במשפט כן יכלה ולא יתקיים:


ביאור המילות

"משריש נוהו". שם נוה בא תמיד על נאות דשא, והושאל אל משכן האם מנוה צאן כמ"ש בכ"מ, ולכן בא אצלו פעל משריש, ומלת ואקב בא בהסגר, ראיתי משריש נוה פתאום, "ואקב נוהו פתאום", ר"ל פרשתי ענשו של זה וסופו, כמו נקבה שכרך עלי:

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)




ביאור המילות

"ירחקו בניו מישע". מ"ש רחוק מרשעים ישועה הוא דרך עונש שהישועה תתרחק מאתם, ומ"ש פה ירחקו מישע הוא בדרך הטבע שהם יהיו רחוקים מישע בטבע.

"בשער", מציין מקום המשפט ששם יושבים הזקנים והשופטים, כמו ובועז עלה אל השער, ואל תדכא עני בשער (משלי כ"ב כ"ד):

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אשר", ר"ל (ואני ראיתי)"אשר קצירו רעב יאכל" שבהפך ראה איש שיגע ועמל במעשיו ואוכל קצירו כשהוא רעב, ר"ל שאין לו מה לאכול עד שהגיע עת הקציר שקוצר תבואה שזרע ביגיע כפיו, וכן "(אני ראיתי) אל" האיש אשר "מצנים יקחהו", שיקח את הקציר מבין הקוצים, שבורר תבואתו מן צנים וקוצים שמתערבים בהתבואה, שזה המשיג אכלו בעמל רב ובזיעת אפו יאכל לחם, "ושאף צמים חילם", ראיתי שהאיש הזה הנהנה מיגיע כפיו הוא שואף ובולע צמים וקשורים של חילם, ר"ל חיל בניו המשריש נוהו פתאום, שהעושר של האויל המשריש נוהו פתאום לא יתקיים ביד בניו רק הוא שמור באחרית לאיש הנהנה מיגיע כפו אשר קצירו רעב יאכל שהוא יורישנו:


ביאור המילות

"אשר". מ"ש אני ראיתי נמשך לכל המאמר, אני ראיתי אויל משריש (אני ראיתי) "אשר קצירו רעב יאכל". (אני ראיתי) "אל" (אשר) "מצינים יקחהו". והגם שאחר פעל ראה בא תמיד מלת את, הראיה דפה היא ראית השכל, כמו הבטה שנקשר עם מלת אל בכ"מ, כמו ועיניו אל קדוש ישראל תראינה (ישעיה י"ז), כאשר ראיתי לצור (הושע ט' יג), רעב, בינוני פועל: מצנים, הן הקוצים. כמו לצנים בצדכם (במדבר ל"ג כ"א), ושאף, מענין בליעה, והושאל מן שאיפת האויר שאפה רוח (ירמיה ב' כ"ד).

"צמים" קשרים של "חילם", כמו מבעד לצמתך:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", ממליץ כי השורש אשר השריש (המשריש נוהו פתאום) באון ושלא במשפט "לא יצא מעפר", וגם "לא יצמח מאדמה", ולא יעשה פרי, והטעם הוא.


ביאור המילות

"כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל". העפר הוא על האדמה והצמיחה מציין צמיחת הזרע בתוך האדמה מבפנים, והיציאה הוא מה שיוצא מעומק האדמה דרך העפר ומתגלה בחוץ, וע"כ הוסיף שלא לבד שלא יצא לחוץ, כי גם לא יצמח בתוך האדמה, כי לא יקלט הזרע כלל, וכבר בארנו (ד' ח') שהאון מציין הפעל הנעשה בכח וחמס, והעמל מציין התכונה הנפשיית ורוע המחשבה, וע"כ מיחס אל העמל שהוא צומח בעומק המחשבה, הצמיחה בעומק האדמה, ואל האון הפעליי המתגלה בחוץ, היציאה מעפר:

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אדם לעמל יולד", שהאדם נולד לעמול ביגיע כפיו, ובעמלו יביא לחמו, והעושה עושר שלא בעמל וביגיע כפים הוא עמל ואון ולא יצמיח ולא יתקיים ביד בניו, סוף דבר שעקר הצלחת האדם תלוי בהשתדלותו ובעמלו ויגיע כפו, ולא כדברך שאמרת שהצלחת האדם נגזר מבני רשף שהם כתות הכוכבים שהם שולחים ניצוציהם והשפעותיהם למטה ופועלים בעולם השפל על כל מעשה בני האדם, כי "בני רשף יגביהו עוף", שהכחות הרוחניות השמיימיות הנוזלות ממשטרי הכוכבים, בני רשף אלה יגביהו עוף למעלה, שמעופם גבוה ומרומם מן העולם השפל ואין בכחם לפעול על העולם השפל להרע או להיטיב:


ביאור המילות

"בני רשף", כחות רוחניות אשיות, כמו לחומי רשף, רשפי אש, והוא ציור אל רעת הכחות השמיימיות, הנוזלים מן הכוכבים ומשטריהם:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אולם", אחר שסתר דעת איוב בהוראת המערכת והוכיח כי האדם בחירי ושליט במעשיו, והשתדלותו תעשה פרי, אמר, שאם אמנם כבר נראה מצד אחר שלפעמים אין אדם שליט בבחירתו, וראינו פעמים רבות שהאדם יכין כל האמצעיים הנצרכים להפקת איזה תכלית, ולא לבד שלא ישיג התכלית המכוון, שבהפך האמצעיים האלה בעצמם יהיו סבה לשיגיע הפך המכוון, באופן שמזה נראה שמעשי האדם מוכרחים ע"י איזה כח עליון המניעו הפך רצונו ובחירתו, ובל תביא מזה ראיה שההכרח בזה הוא מצד המערכה השולטת על מעשי בני אדם הבחיריים, רק כי בענינים כאלה הכוללים שבם תבוטל בחירת האדם ומעשיו הם הכרחיים, אני איחס ההכרח הזה אל השגחת ה', ועז"א "אולם אני אדרוש אל אל", שרק ע"י השגחת האל תבוטל הבחירה לפעמים, "ואל אלהים אשים" ואיחס "דברתי" והנהגתי, לא אל המערכה רק אל ההשגחה שיש ענינים שההשגחה תבטל את הבחירה, והביא ע"ז מופת החיפוש, שהלא ראינו, כי.


ביאור המילות

"דברתי". מלשון הנהגה, כמו ורעו כבשים כדברם, ידבר עמים תחתינו:

 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עושה גדולות ואין חקר", שהם הגדולות שנראים בהנהגת הטבע הסדורה מששת ימי בראשית, וגם "נפלאות עד אין מספר" שהם המעשים אשר יעשה נגד הטבע ביכלתו הבב"ת, ותפס שני ראיות למשל ולמופת, ראיה אחת מן ההנהגה הנראה ממנו בענינים הכוללים, והוא כי הוא.


ביאור המילות

"גדולות ואין חקר, נפלאות עד אין מספר". הגדולות הם חקי הטבע המתמידים וידוע שאין להם מספר, אבל חכמי הטבע יחקורו בם, ויחשבו כי ישיגו חקיהם ודרכי הטבע ע"י חקירה ועיון לכן אמר שבאמת אין להם חקר. והם נשגבים מחקר החכמים. והנפלאות הם הנסים היוצאים מגדר הטבע, וידוע שאין להם חקר, אבל הלא נחשב כי יש להם מספר, כי שדוד הטבע הוא על המעט, לכן אמר שגם הנפלאות אין להם מספר, כי יתמיד להנהיג הנהגה השגחיית למעלה מחקי הטבע, בנסים נסתרים מתמידים עד אין מספר:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנותן מטר על פני ארץ", במקומות אשר למטר השמים ישתו מים, ובמקומות אשר לא יעלו שם אדים להוריד גשמי נדבות כמו במצרים ובאיזה מקומות באפריקא, אז "שולח מים על פני חוצות", נמצא שם יאור המתמלא בכל שנה ממי גשמים שיורדים במדינה אחרת והוא עולה על גדותיו ומשקה את הארץ ומולידה ומצמיחה, כיאור נילוס בארץ מצרים, ודברים האלה מעידים ומגידים שיש השגחה פרטית משקפת שלא יחסר מים בכל המקומות אשר הכין לישוב בני אדם, כי דבר המתפשט בכל הארץ במדה משוערת בחכמה נפלאה א"א ליחס אל המקרה. והמטר בכללו הוא מכוון אל התכלית הכללי, לשני דברים.


ביאור המילות

"הנותן מטר, ושולח מים". לא נמצא פעל שלח אצל מטר, רק פעל נתן, כי המטר לא יבא מאתו ע"י שליח רק בבלי אמצעי, ואצל שטף מים בא פעל שלח, וישלחם ויהפכו ארץ (לקמן י"ב ט"ו), ויש הבדל בין ארץ וחוצות, שהחוץ מציין מה שאחורי הבתים מן הצד, ויצייר שכלל הארץ היא מוכנה אל המטר, רק מקומות מועטים שהם חוץ מן טבע הארץ ולא למטר השמים ישתו מים, לשם שולח מים בנחלים, כמ"ש כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא וכו' ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה, כי המטר מה' בעצמו ומי נילוס ע"י שליח של השגחתו:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


  • א) "לשום שפלים למרום", להעלות הצמחים והאלנות מן השפל אל הרום לרומם אותם ולהצמיחם.
  • ב) כי "הקודרים" שהם גופי הבע"ח הקודרים ונצרבים מן החום, "שגבו ישע", ע"י שהמטר ילחלח וירטיב גופי הבע"ח, והם שני התכליות הנראים מצורך המטר כמ"ש העקרים, ומזה מבואר שהוא בהשגחה פרטיית כי המקרה לא יכוין אל תכלית. הראיה השנית, מן ההשגחה הנראית בענינים החלקיים, וזה יהיה משני פנים,
  • א) כי ראינו אשר לפעמים.


ביאור המילות

"לשום שפלים למרום". פרשתיו כדעת העקרים על הגבהת הצמחים ועלותם לרום ע"י המטר, וגם כיון כפשוטו שע"י המטר יתעשרו אביוני אדם האכרים עובדי האדמה מברכת הארץ, "והקודרים" מני רעב יושעו:

 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מפר מחשבות ערומים", שהערומים אשר יש אתם טיב העצה והתחבולות להרע לבריות, ה' יפר מחשבותם עד "שלא תעשינה ידיהם תושיה", ולא תצא עצתם אל הפועל, כמו שהיה באחיתופל אשר העיד עליו הכתוב (ש"ב י"ז) שהיתה עצתו בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים, ואם היה אבשלום שומע אז לעצתו היה הורג את דוד, והיה בהשגחת ה' שלא נעשתה עצתו, זאת שנית כי לפעמים יהיה בהפך, כי:


ביאור המילות

(יב- יג) "מחשבות, תושיה. עצת". הסדר הוא מחשבה, עצה, תושיה. תחלה חושב על הדבר, ואח"כ מתיעץ לבחור האמצעיים המובילים אל התכלית, כמ"ש (ישעיה י"ד ובכ"מ) וכשיעלה בידו המעשה נאמר שעשו ידיו תושיה, שתושיה היא ישות המעשה היוצא לפועל ע"י טיב העצה, וה' מפר המחשבה שלהם עד שלא יגיעו לכלל עצה, וכ"ש שלא יעשו תושיה, ויש הבדל בין חכמים ובין ערומים, שהערום יודע חקי החכמה רק יערים על דברים פרטיים בערמה איך לעשותם על נכון להפיק התכלית הנרצה, כמ"ש כל ערום יעשה בדעת, וערום יבין לאשורו, וה' יפר מחשבותם בל יגיעו לידי עצה ותושיה. והחכם הוא יותר מן הערום שהוא יודע חקי החכמה, ובעת יתהלכו בתמימות תלוה עמהם השגחת ה', אבל כשיטו מן החכמה אל הערמימות, ילכדם ה' עם ערמה, שהערמה עצמה שהכינו להפיק רצונם בה ילכדו ואז עצתם נמהרה ולא יפר אותה רק ימהר אותה מצד שהם "נפתלים", כמו פתיל, הנפתל ועקש, והנפתל הוא יותר מן עקש:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לוכד חכמים בערמם", שעת יבחרו החכמים ערמה ותחבולה להרע לחבריהם, לא יפר את עצתם, רק יסבב בהשגחתו שהאמצעיים שהכינו בעצתם להרע הם עצמם יהיו סבה לשיגיע ההפך, כמו שהיה באחי יוסף שהאמצעיים שהכינו שלא יעלה יוסף לגדולה על ידי שמכרוהו לעבד, הגם שלפי הטבע היה מחויב שיצא מזה התכלית הנרצה כי העבד א"א שיצליח וימשול, סבב ה' בהשגחתו שזה עצמו היה הסבה להצלחתו ולגדולתו עד שהיו אחיו לו לעבדים, ובאופן זה "לוכד את החכמים עם ערמם" ותחבולותם שבזה בעצמם ילכדו, ואז " עצת נפתלים נמהרה", אז ימהר ה' את עצתם ולא יפר אותה, כמו שהיה ביוסף שלא בטל ה' עצתם רק הסכים עמהם שימכר יוסף לעבד, יען שעצתם זאת היתה נכונה מאת ה' שעי"ז יעלה לגדולה ואחיו ישתחוו לו:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יומם", שב אל שני הענינים שהזכיר, שבצד הראשון שמפר מחשבות ערומים שלא ימצאו עצה, אז "יומם יפגשו חשך", כי יחשיך להם את היום עד שאין אור העצה במציאות כלל, ובצד השני שלוכד חכמים בערמם אז "כלילה ימששו בצהרים", שאז הצהרים והאור (שהיא העצה) הוא נמצא, רק הם ימששו בו כאילו היה לילה, כי עצתם תתהפך לרע להם:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ויושע", באר למה ישגיח ה' השגחה זאת להפר מחשבות ערומים או להסב את עצתם, ולבטל בחירת האדם והשתדלותו, שזה יעשה כדי להושיע "מחרב ומפיהם ומידיהם של החזקים את האביון", שאם לא היה משגיח בענינים הבחיריים לבטל את עצת החזקים והעריצים אשר יכינו להרע לחבריהם, לא היה אפשר שיתקיימו האנשים, כי העריצים והחזקים שהם רבים תמיד היו בולעים את האביונים, והיו בני אדם כדגי הים שהגדול בולע את הקטן, או ע"י חרב מלחמה, או ע"י פה ולשון הרע. או בידים פועלים רע, ולכן ישגיח על החלשים להצילם, והרע של הרשעים לא יספיק להשחית את מין האנושי, כי הוא נשמר על ידי השגחת ה', ועי"כ.


ביאור המילות

"מחרב ומפיהם", ומידיהם של החזק, וחזק בא כשם המין:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותהי לדל תקוה", שאם היה ההשתדלות מועיל בכל הדברים לא היה שום תקוה, כי עם ריבוי הרשעים והעריצים שיש בעולם שכל כונתם להרוג את החלשים ולשלול שללם, ועם ריבוי השתדלותם בזה, לא היה אפשר שיתקיים הדל והחלוש ולא היה לו שום תקוה להנצל מרעתם, וע"י השגחת ה' על הדלים והחלשים להצילם מרעתם, עי"כ "העולה תקפץ פיה", כי יראו שיש משגיח עליון אשר יעמוד לימין אביון להושיעו ולהצילו:


ביאור המילות

"ותהי לדל". הדל מעולה מן האביון כמ"ש בכ"מ. ואם יושיע האביון כ"ש שיש תקוה לדל.

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה", אחרי שבאר כי פעולות האדם הם קצתם בחיריים וקצתם מוכרחים ע"י ההשגחה, יאמר כי כן גם היסורים הבאים על האדם, הגם שהרבה מהם הם בחיריים הבאים עליו ע"י רוע בחירתו, כמ"ש כי לאויל יהרג כעש, כמו המרבה במאכל עד שחלה חולי התחורים, או במשגל עד שנחלה גופו, בכ"ז נמצאו ג"כ יסורים השגחיים הבאים בהשגחת ה' לכפר ולמרק עונותיו, או להשיבו בתשובה, והגם שהיסורים הבחיריים הם רעים בהחלט, כמ"ש כי לאויל יהרג כעש, כי שחו אל רפאים מעגלותיהם, לא כן היסורים ההשגחיים הם אך טוב וחסד, בין היסורים הבאים עליו כדי להשיבו אל דרך הטוב בעתיד, שעז"א "אשרי אנוש יוכיחנו אלוה", שהם יסורים קלים הבאים כדי להוכיח דרכו ולהטותו לטוב, בין היסורים הקשים הבאים למרק חטאים שכבר חטא בעבר, שעז"א "ומוסר שדי", ג"כ "אל תמאס":


ביאור המילות

"יוכיחנו אלוה, ומוסר שדי". מבואר אצלי שיש הבדל בין מוסר לתוכחה, שהתוכחה היא בדברים, ובא לרוב בין אנשים שוים והמיסר אוסר את הנפש ע"י הכרח של יסורים או פחד עונש, או בא מן הגדול אל הקטן, ואצל ה' יבא גם תוכחה עם יסורים, ויש הבדל שהתוכחה היא בנחת ובא לרוב להשיבו מדרך הרע בעתיד, והמוסר הוא בעונש קשה ובא לרוב על חטא העבר, וציינתי מקומותם (ירמיה ב' י"ט), ומבואר בכל הספר ששם שדי מציין היכולת המוחלט לשדד המערכה וליסר ביסורין קשים ונגד הטבע וכדומה, ושם אלוה מציין רוממות האל לבד, וע"ז ציין המוסר בשם שדי, הגם שבא המוסר בחוזק וכשוד משדי יבא, "אל תמאס":

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", מפרש נגד שני אלה. נגד התוכחה שהוא לתקן דרכו בעתיד. שזה דומה כחובש מטלית סביב המכה בל תתפשט הלאה, עז"א "כי הוא יכאיב" ובזה "ויחבש", חובש סביב המכה, ר"ל שבזה יסך בדלתים בעד רגשות הנפש בל יוסיף לחטוא, ונגד המוסר שבא ליסרו על עונותיו שעברו, אמר "ימחץ וידיו תרפינה", שגם אם ימחץ ביסורים גדולים למרק חטא העבר, בזה בעצמו ידיו תרפינה, כמי שנותן סמים מרים אל החולה לרפואה שמרירות הסם הוא עצמו הרפואה:


ביאור המילות

"ויחבש". הוא שכורך ואוגד סביב המכה ומקום המכאוב שלא תתפשט חוץ מגבולה, (עמ"ש ישעיה א' ו'), והמכה צריכה חיבוש והמחץ צריך רפואה על העבר, כמו מחצתי ואני ארפא (דברים ל"ב), ומחץ מכתו ירפא (ישעיה ל'):

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בשש", אחר שבאר טעם יסורי הצדיק שבאים למרק חטא העבר או לתקן דרכו, שזה עצמו מה שהזכיר שבא לו בנבואה שא"א שימצא צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא, כמ"ש האנוש מאלוה יצדק, הוסיף מדעתו שלפעמים תבא רעה על האדם והיא באמת לטובתו להצילו עי"ז מרעה יותר גדולה אשר לא היה ניצל ממנה כלל, ולפעמים יבא עליך שש צרות, ר"ל צרות הרבה, "ובשש צרות" אלה "יצילך" מן הצרה השביעית המסוכנת מאד. עד שעל ידי זה "בשבע לא יגע בך רע", לא יגע בך הרעה השביעית, כמו שמבאר במשלים:


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ברעב פדך ממות", לפעמים יביא עליך רעב ובזה בעצמו יפדה אותך ממות, למשל שהמדינה שאתה יושב בה עתידה להתהפך ע"י רעש הארץ והוא מביא עליך רעב עד שתוכרח לצאת אל ארץ אחרת לבקש לחם, ובזה נצלת מן המות שהיית מת ברעש, "ובמלחמה" יפדך "מידי חרב", למשל שאיש אחד אורב עליך להרגך בחרב וע"י שהוא שעת מלחמה חגרת כלי זיין לצאת למלחמה, ופגע בך אויבך להרגך וע"י שהיית מזויין נצלת מידו, ואם לא היה עת מלחמה היה הורג אותך כי לא היה בידך כלי זיין לעמוד כנגדו:


ביאור המילות

"ברעב". הב' הוא ב' הכלי עם הרעב, וכן ב' במלחמה:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בשוט לשון", לפעמים ימשול בך בעל הלשון לענות בך סרה לפני מלך ושרים עד שנתנו אותך אל בית האסורים, וזה היה לטובתך שעי"כ "תחבא ולא תירא משוד כי יבא", שבתוך כך בא שוד ושבר על העיר ואתה היית נחבא בבית האסורים ונצלת, או שעי"כ.


ביאור המילות

"בשוט". מלת בשוט מקור, בשוטט, או יהיה שם, מענין שוט ושבט, עם שבט הלשון תחבא משוד:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לשוד ולכפן" המוכן לבא "תשחק", או כדי "שמחית הארץ" המוכנים לבא להשחית את העיר "אל תירא", כי היית בעת ההיא עצור במצודה חזקה בבית המשמר ונצלת מן הפגעים שהתרגשו אז על העיר ולפ"ז הרעה שבאה עליך היה לטובתך, וכמ"ש חז"ל משל לשני בני אדם שרצו לפרוש בים וישב לא' קוץ ברגלו ונטבעה הספינה, א"כ היה הקוץ שישב ברגלו לטובתו:


ביאור המילות

"לשד ולכפן". שם שוד בא על השדוד, חמס ושוד. ועל השבר, שוד ושבר. ואמר ולא תירא משוד היינו משדוד, לשוד ולכפן היינו שבר ורעב, ושם כפן בא על תאות המאכל הבלתי נמצא כמ"ש יחזקאל (י"ז ז'), וריק"ם פי' כפן כשהמעות ביוקר, ורלב"ג פי' כשאוצרי הפירות אוספים התבואה ומיקרים השער:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", ע"י ההשגחה החופפת עליך תהיה נשמר כ"כ עד שגם "עם אבני השדה" יהיה לך כריתת "ברית" שלא יגפו רגליך, וגם חיות הטורפות ישלימו אתך בל יגעו בך, וזה דומה למ"ש אדון הנביאים על המושגח, על כפים ישאונך פן תגוף באבן רגלך על שחל ופתן תדרוך:


ביאור המילות

"חית הארץ, חית השדה". חית הארץ הם המצויים בישוב, וחית השדה הם המצוים במדבר. ומוסיף והולך במליצתו:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וידעת", אחר שבאר כי השגחת ה' היא המושלת על מצעדי גבר לא המזל והמערכה, אומר, שגם השלשה דברים המיוחדים שהם בני חיי ומזוני, אשר אמרו עליהם שלא בזכותא תליא מלתא רק במזלא תליא, גם אלה מאת ההשגחה יצאו וממנה יבואו אליך, ונגד מזוני שהם צרכי הבית ממאכל ומשתה וכסות "תדע כי שלום יהיה אהלך" לא יחסר כל בו, ועת "תפקוד נוך" לדעת אם נמצא שם כל צרכי ב"ב " לא תחטא", ר"ל לא תחסר כל הצריך, ונגד בני אומר.


ביאור המילות

"אהלך, נוה". הנוה הוא נוה צאן ובאמצעו יש אהל רועה, ובמליצי האהל מציין ביתו עם אשתו ובניו, והנוה מציין נכסיו וקניניו, ושלום באהל ואין חטא וחסרון בקנינו, ותחטא מענין חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים:

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וידעת כי רב זרעך" הגדולים, "וצאצאיך" הקטנים יפרו "כעשב הארץ", ונגד חיי אומר.


ביאור המילות

"זרעך. וצאצאיך". הצאצאים הם הקטנים בכ"מ, ותרגומו בני בניא:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תבוא בכלח אלי קבר, כגדיש אשר יעלוהו בעתו", בעת ישא אלומותיו:


ביאור המילות

"כעלות גדיש", היו מציירים הקבר כגדיש, לרמז שנדמה לתבואה שאחרי נקצרה מגבבים גדיש ליבשה, ואז יכניסוה לגורן לדוש, כן שם יתיבשו ויתפרדו חלקים הלחים ואז היה ליקוט עצמות, וז"ש תבא בכלח, היינו עם הלחות, ועז"א (לקמן כ"א) והוא לקברות יובל ועל גדיש ישקוד:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הנה", לעומת מה שהטעם הראשון שאמר לו על יסורי הצדיקים (שהוא לכפר עון ולהתם חטאת קטן שחטאו ולא השלימו עבודתם כפי הצריך נגד האל וערך עבודתו), הוא הגיעו בנבואה והוא הטעם העקרי אצלו, כי לפ"ד השיג טעם זה ברוח הקודש, אומר שהטעמים שהגיד עתה שיבואו עליהם יסורים להצילם מרעה עתידה, אינו עקר בעיניו, כי טעמים אלה יאמר מצד החקירה, שעז"א "הנה זאת" היינו טעם זה "חקרנוה שכן הוא", ובדברי מחקר יש רשות לכל אדם לבחון אותו משקול דעתו, ואם לא ייטב בעיניו טעם זה לא יקבלהו, ועז"א "שמענה ואתה דע לך", ר"ל חקור עליה ודע מצד בינתך אם ייטיב טעם זה בעיניך אם לא: