מלבי"ם על איוב ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על איוב · ו · >>

תוכן עניינים

פתיחה למענה השלישית מענה איוב

איוב שב לחזק את דעתו אשר הניח, כי ארץ ניתנה ביד המערכה, ואין דין וחשבון על מעשי בני אדם אם טובים אם רעים, כי כל מעשיו כולם מוכרחים, ואין אפשריות בידו לשנות את המוכרח עליו מצד מזלו ומערכתו, ועל-כי אין הבדל בין צדיק ורשע, וכל זה הוכיח ממה שנראה צדיק אובד בצדקו, כאשר בירר מן המעשה אשר קרהו, כי היה ככלי אובד הגם שהוא צדיק וישר.

ואליפז סתר ראייתו במה שהחליט שהרעה המשגת את הצדיק הוא רק לפי שעה, ולא נמצא צדיק אובד, רק שנמצא צדיק מתייסר על-ידי חטא קל שטחא למרק החטא הקל ההוא בייסורים קלים לפי שעה כדי להצילו על ידם מאבדה נצחיית, ומזה המין היו ייסורי איוב לדעת אליפז. על-זה טען איוב, כי הוכה מכת מוות וכליון אשר לא יחיה עוד מחליו זה, כמו שבירר בראיות (סימן ו' ד-יג), ואיך אם-כן ינחמנו שעל-ידי ייסורין הללו ימרקו חטאיו הקלים, ועל ידם יימלט מרע נצחי או ממוות ואבדון, ועוד ישוב יחיה אחרי נפלו, אחר שלא נשאר לו תקוה רק להתאוות שיוקדם למות למען ייחלץ מגודל מכאוביו (שם, וסימן ז' יא-יז).

ואם יאמר שחטא חטאים גדולים עד שנגזר עליו המוות בדין, על זה שואל שיודיעו לו מה פשעו ומה חטאתו (סימן ו' כח-ל).

ומה שהוכיח את עוונו ממה שלא עמד בניסיון ותיכף קרא תיגר, כמו שאמר (איוב ד ה): "כי עתה תבוא אליך ותלא וכו'", על זה השיב, שהתלונה שלו היא מעטה בערך ייסוריו והוותו הגדול (שם ב-ה).

מלבד זה, התפלסף לסתור דעת אליפז בכללו גם במה שהניח שאפשר שיימצא צדיק מתייסר כדי למרק עוונו ולהצילו ממוות על-ידי חטאו, נגד סברא זאת הניח הנחה אחרת אמתיית, מהידוע שכל בעל חיים וכל נמצא נברא בהכרח לאיזה תכלית, והנה יש מן הנמצאים אשר לא נראה מהם שום פעולה ועבודה, ובעל כרחנו כי הוויית הנמצא ההוא וקיומו כל משך ימי עמידתו היא התכלית שלו, אולם ברוב הנמצאים ראינו כי כל הדברים יגעים פועלים ומתפעלים איש איש ממלאכתו אשר המה עושים, כאילו רודפים בזה להשיג את התכלית אשר עבורו נבראו. והאדם, כאחד מאישי הבריאה והנבחר מהם, בהכרח שיבקש איזה שלימות אשר אליו ישאף כל ימי משך עמידתו. אולם מה המה התנאים האמצעיים המובילים אותו אל שלימותו? נפלו בהם דעות שונות, כי:

  • יש אומרים שהמעשה אשר הוא אמצעי אל שלימותו הוא מוגבל, שאם ישלים המעשה ההוא כבר השיג את שלימותו,
  • ויש אומרים כי הוא בלתי מוגבל מצד עצמו רק מצד האדם, שהאדם צריך לעמול כל משך ימי חייו ובזה תלוי השלימות שבו, בין אם ישלים המעשה בין אם לא ישלימנו.

וכבר מצאנו פלוגתא כזאת בדברי חז"ל (סנהדרין קיא ?): "ופערה פיה לבלי חוק - ריש לקיש אמר: מי שלא קיים אפילו חוק אחד יורד לגיהנם, ורבי יוחנן אמר: מי שמשייר אפילו חוק אחד". מבואר, שלדעת ריש לקיש, תנאי שלימותו הוא קיום כל התורה מבלי שיור, ולדעת רבי יוחנן די בחוק אחד, כי השלימות תלוי שיעשה כל מה שיוכל במשך ימי חייו.

ואנחנו בחקירותנו נאמר, שדעת קצת, שהאדם צריך לעסוק בתורה ומצוות תמיד, כל ימי חייו, ובזה השיג את שלימותו, בין שחיה הרבה או שהיה לו יכולת לקיים כל התרי"ג מצוות, בין שמת בקוצר ימים או שסיבות אחרות מנעוהו עד שלא קיים רק קצת מהם כבר קנה שלימותו, כי שלימותו אינו תלוי בכמות העבודה, רק בהתמדתה כל ימי חייו, אם מעט ואם הרבה.

ודעת קצת, שצריך שישלים חוקו שיקיים כל המצוות, ואז השיג את שלימותו, ואם לא קיים כולנה, אף שהיה אנוס, לא השלים את עצמו.

על כל פנים, לשתי הדעות, לא יצדקו דברי אליפז, שאמר שעל חטא קל שעשה הצדיק, דהיינו שלא השלים עבודתו כפי הראוי בערך גדולת הנעבד שהוא האל יתברך, יביא עליו ה' ייסורין למרק עוונו, שהלא הייסורים האלה מבטלים אותו מעבודתו לגמרי, נמצא שתקנתו קלקלתו, וזה דומה לעבד או שכיר המלך אשר התרשל מעבודתו מעט, והמלך נתנו לטובתו אל בית הסוהר לכפר עוונו, ובזה עוד הוסיף לו ביטול עבודה כל ימי משך מאסרו, והרי טובה זו היא לו רעה גדולה! וכן, איך ייטיב ה' להצדיק שלא התאמץ בעבודתו כפי הראוי לצורך הנעבד, במה שעל-ידי הייסורין יוסיף רישול וביטול בעבודה זו בהכרח? (סימן ז' א-ו).

ואשר יאמר אליפז, שעל-ידי הייסורין שיביא עליו עתה יינצל שלא ימות קודם זמנו ויאבד לנצח, משיב, הלא בזה הוא מת עתה, אחר שעל-ידי הייסורין הוא נשבת ממלאכתו מלאכת הקודש אשר עבורה נברא, וזה כאילו אינו חי במשך ימי חליו וייסוריו, ומה לי אם ימות בסוף ימיו או אם מת משך זמן באמצע ימיו, כי החלק מהזמן אשר לא יוכל לעסוק בו בשלימותו הוא חולף בתוהו וכאילו אינו, והרי זה גם כן אבידה נצחיית בערך הזמן ההוא האובד (שעל זה אמרו חז"ל "איזה הם ייסורים של אהבה? כל שאין בהם ביטול תורה ותפילה", כי כשיתבטל מעבודתו על-ידי ייסוריו הם לו לרעה גדולה, וכמוות ייחשב), וטוב יותר שימות בסוף ימיו משימות באמצע ימיו (שם ז-ח).

ועל מה שרמז לו מעולם התחיה, במה שאמר (איוב ד כ): "מבלי משים לנצח יאבדו", איוב יכחיש זאת, כי כמו שהכחיש בהשגחה ובבחירה ותלה הכל בהנהגת הטבע והמערכת, כן יכחיש התחיה והגמול העתיד, וכמו שאמרו חז"ל שאיוב כופר בתחיית המתים היה (שם ח ט).

ואשר אמר אליפז שהגיעתו תשובה זו בנבואה וחזון לילה, על זה ענה איוב, שאם אמת כדבריו כי בא אליו דבר ה' על זה, היה ראוי שיבוא הדיבור והחזון אל איוב בעצמו, לגלות לו האמתיות ולהשקיטו מהמיית רוחו, ואיזה דרך עבר רוח ה' ממנו אל אליפז אשר אינו ראוי לדבר ה' יותר ממנו (סימן ו' יג-יד).

חוץ מזה, בא בטענה על ההשגחה, לאמר שאיך יצוייר שהאל יתברך, המרומם מכל, ייחד השגחתו הפרטית על האדם השפל מאד, וביותר שתהיה ההשגחה מיוחדת ומתמדת כל כך עד שגם מספר הייסורים, בואם וסורם, תהיה מאת ה', ואיך נאמר שחטא האדם תסבב השמירה הפרטית הזאת, אשר יוכרח לשמרו בל ימות מחליו רק יתייסר בקצב ידוע ויישאר בחיים, כאילו יש לו איזה צורך בקיום האדם, ואיזה הפסד בחטאו וריוח בשלימותו ותיקונו, שכל זה רחוק אצל המתפלסף (סימן ז' יז-כא).

זה תורף מענה איוב בכלל, עם מה שבא בדבריו מהתלונה על ריעיו אשר בגדו בו, ומסיפור גודל מכאוביו, כדרך איש מכאובות נגוע מוכה אלהים ומעונה.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לו", נגד מה שהביא אליפז ראיה שאיוב אין לבבו שלם עם ה' ממה שלא עמד בנסיון ותיכף בפעם הראשון שבאו עליו יסורין קרא תגר ויתרעם על ה', שזה ראיה שלא עבד את ה' מאהבה, כמ"ש כי עתה תבא אליך ותלא הלא יראתך כסלתך, השיב לו איוב "הלואי כי אם ישקל כעסי והותי במאזנים", ר"ל שיניחו את כעסי אשר התלוננתי על ה' בכף האחד ואת הותי ושברי בכף השנית וישקלו אותם, הלואי "שישאו יחד" והיה משקלם שוה, דהיינו הלואי שלא יהיו היסורים גדולים מן כעסי ותרעומתי, שאז בודאי הייתי מחריש והייתי מקבלם באהבה, אבל לא כן הוא.

ביאור המילות

"ישאו יחד". שעורו לו ישאו יחד. ר"ל ישקלו בשוה, והותי, שברי:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי עתה", אם ישקלו במאזנים, הותי ושברי "מחול ימים יכבד", שכף היסורים יכבד נגד כף התרעומות, כחול ימים, ר"ל שתלונתי כאין נחשב נגד גודל היסורים, "על כן דברי לעו" ונשחתו, לכן הרביתי דברי תרעומות מתוך גודל היסורים:

ביאור המילות

"לעו". נשחתו, ויל"פ ששרשו לוע, ובא על הנעת הלחי במרוצה לדבר, וכמ"ש ישעיה (נ'ד'):

 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", ונגד מ"ש לו אליפז שהיסורים באו עליו לטובתו, כי לא יתיסר רק זמן מוגבל למרק חטאיו ועי"כ ינצל מעונש נצחי אשר היה ראוי לו לבא אליו עבור חטאו, והחליט שיש צדיק מתיסר אבל לא ימצא צדיק אובד. ע"ז השיב איוב כי מן יסוריו יש ראיה שימצא צדיק אובד, כי אי אפשר כלל שירפא מחליו זה ושישוב לראות באור החיים, כי החולה א"א שיתרפא רק בא' משני פנים,

  • א) אם חליו אינו חולי מסוכן,
  • ב) אם מוסדות גופו חזקים וטבעו חזק לעמוד נגד החולי עד שהטבע תנצח את חוליו, ושני אלה התנאים הם אצלו להפך, כי מצד החולי עצמו "הנה חצי שדי" הם כבר "עמדי" תוך לבי ומעי, והם חצים משוחים בסם ומות וארס אשר "חמתם שותה רוחי", שחץ כזה המשוח ברעל א"א להרפא ממנה, ובכל זאת עוד לא רפתה יד המורה בחצים, כי עוד "בעותי אלוה יערכוני", עודנו עורך נגדי מערכה וישוב יורה בי חצים חדשים ותוכחתו לבקרים, כמשל המוכה מכת מות במלחמה ואויבו לא יניח ידו מבלעו עוד ומורה עליו עוד זקים חצים ומות. ואם מצד כח גויתו שיוכל לסבול כל המכות האלה ולנצח את חליו, הלא אם נחלש גופו כ"כ עד שכל אוכל תתעב נפשו א"א לקוות שיגבר בכחו על חליו, ועז"א.

ביאור המילות

"חמתם". ארסם, כמו חמת תנינים ור"ל רוחי שותה את חמתם, כמו ומחמת שדי ישתה (לקמן כ"א כ'):

"יערכוני", מענין ערוך מלחמה, ומצייר בעותי אלהים כעצם מופשט הלוחם אתו:

"שדי", אלוה. אלוה מציין העצם הנשגב מצד גדלו, ושדי מציין תקפו לשדד הכל ולענוש ולעשות כחפצו:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ה-ו) "הינהק", והדלתות מגבילות, "הינהק פרא עלי דשא היאכל תפל מבלי מלח, אם יגעה שור על בלילו אם יש טעם בריר חלמות", ר"ל הפרא אשר מאכלו מאכל גרוע, שאינו אוכל רק דשא, היקוץ במאכלו וינהק לאמר, איך אוכל את הדשא שאין בו מלח, ואיך אוכל תפל מבלי מלח, או השור שבוללים לו מינים גרועים למאכלו, ובוללים לו את החלמות, שהוא מין ירק לח שאין בו טעם, הכי יגעה לאמר, איך אוכל את החלמות היש שום טעם בריר שלו וליחו, והנה הבע"ח אשר מאכלו גרוע מאד בכ"ז לא יקוץ בו, ולא כן אנכי שאף שמאכלי מוטעם ומשובח בכ"ז אני קץ בו כ"כ, עד כי.

ביאור המילות

"בלילו". כמו בליל חמיץ יאכלו, שבוללים מאכל השור ממיני ירק ותבואה ומספוא:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)



ביאור המילות

"חלמות". מין ירק שיש בו ריר הרבה (כמ"ש בכלאים פ"א):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מאנה לנגוע נפשי", היינו כל הדברים המאוסים ומתועבים אשר נפשי קצה לנגוע בהם "הם בעיני כדוי לחמי" עד שהלחם הוא הדבר היותר מתועב בעיני, וכל הדברים המתועבים הם במדרגה למטה ממנו, אשר אם ארצה להפליג על דבר שהוא מתועב ונמאס אומר שהוא נמאס אצלי כמו הלחם, ואחר שכל אוכל תתעב נפשי איך אתגבר על החולי הקשה הזה בכח גופי:

ביאור המילות

"כדוי". דבר הזב מן לחמו ומאכלו, והושאל מן אשה דוה, נדת דותה, שהוא דבר המאוס הזב מן הבשר. ויל"פ ששרשו כד, כמו כד הקמח ובא גם ע"מ כדה, כמו בהרבה שמות שבאו בלשון זכר ונקבה, והרבים כדוי (כמו מן קצה קצוי חגא חגוי הסלע, ואת הקשות אשר יוסך בהן (שמות ל"ז), הכדים שבו ישים את לחמו, ר"ל כלי מאכלו תמאן נפשו לנגוע בהם, כי קץ במו:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מי יתן", על מה שאמר אליפז שאם יקבל היסורים מאהבה יחלימהו ה' ויחייהו, כי אינו אובד רק מתיסר, משיב הלא כל תקותו הוא שימהר אליו המות, ואני אומר "מי יתן תבא שאלתי", באשר הוא מסתפק אם ה' שומע שאלתו כלל, וגם בשישמע שאלתו הוא מסתפק אם יעשה את בקשתו, ע"כ מבקש,

  • א) מי יתן שתבא שאלתי לפני ה' וישמע אותה,
  • ב) "שיתן אלוה תקותי" וימלא את מה שהוא מבקש, והוא כי.
 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יואל אלוה וידכאני", עוד יותר עד שימות תיכף, ולא יעשה כמי שהוא עושה עתה שידכאהו בידו האחת ובידו האחת אוחז בו ומחזקו לבל ימות, רק "שיתר ידו" וירפה ממני עד "שיבצעני" וישלם חיי ואמות תיכף, זאת היא שאלתי ותקותי וא"כ איך.

ביאור המילות

"יתר". משרש נתר, כמו מתיר אסורים שיתיר ידו מעלי בל יאחז אותי שלא אמות ויבצעני, יגמר חיי, מדלה יבצעני (ישעיה ל"ח):

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותהי עוד נחמתי לא יחמול", איך אקח זאת לנחמה מה שאתה מנחמני שע"י שאקבל היסורים מאהבה לא יחמול ה' עלי להמיתני תיכף, רק אאריך עוד בחיי הצער, וכן איך "ואסלדה בחילה לא יחמול", איך אכוה בפחד וחיל שאירא מלהתרעם על ה' כדי שלא יחמול עלי ולא ימיתני, הלא זאת שימיתני בזה יחמול עלי, שבזה אפטר מן היסורים שאין להם רפואה עוד ואיך תאמר בהפך שאירא מה' כדי שלא יחמול, או שאנחם מיסורי במה "שלא יחמול כי לא כחדתי אמרי קדוש", ר"ל שאם לא אכחד את נבואתך מה שאתה אומר בנבואה בשם אחד קדוש מדבר, שהוא המלאך המנבא את הנביאים, עי"כ לא יחמול עלי ואהיה עוד בחיים הקשים האלה שהם מרים ממות, ואם תאמר שעי"ז אשוב וארפא מן החולי ועוד אחיה בחיים ערבים, ע"ז משיב.

ביאור המילות

"ואסלדה". לשון חכמים יד סולדת, כויית היד:

"בחילה". מענין פחד וחיל, וגם יל"פ איך אתנחם ואני נכוה בחיל ורעדה. ר"ל אני מתפחד מאד, פן לא יחמול אם לא "כחדתי אמרי קדוש", שאם אקבל דבר הנבואה בשם קדוש שאמרת, לא יחמול ולא ירצה להמיתני, כמו שאמרת בנבואתך שעוד אחיה, ומזה אני מתירא, גם יל"פ חילה מענין תפילה, כמו ויחל משה, ר"ל אני מתנחם ואני מתפלל בהתלהבות גדול שלא יחמול עלי רק יתר ידו ויבצעני, כי לא כחדתי אמרי ה' קדוש ונורא, יעשה זאת לי לבל יחמול רק ימיתני תכף, וזאת נחמתי:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מה כחי", הוא נגד שני הדברים שהזכיר (בפסוק ד' ה'),

  • א) שהחולי חזק מאד והוא ממיק את בשרו בשחין רע,
  • ב) שכחו הפנימי חלוש וא"א שיתגבר על החולי לסבלו, עז"א "מה כחי כי איחל" שאקוה שכח הגוף יגבר על החולי, ב' "גם אם אאריך נפשי" שכח הגוף יהיה חזק להאריך כח שלא יגוע מרוב המכאוב "מה יהיה קצי", הלא ימות מפני החולי הממיק כל הבשר עד שכל בשרו יכלה, ומפרש נגד מה שאמר מה כחי כי איחל.
 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האם כח אבנים כחי", ונגד מ"ש מה קצי כי אאריך נפשי אומר "האם בשרי נחש" שלא ימיק וירקב ע"י השחין הרעה הממיקו ומכלהו:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"האם", עתה משיב על מה שאמר אליפז שהגיעהו בנבואה התשובה על סבת יסורי איוב שהם רק יסורים לפי שעה למרק חטאו ועוד ישוב לחיות ולראות בטוב (שע"ז רמז במ"ש כי לא כחדתי אמרי קדוש), משיב שאם כדברך שהופיע רוח ה' לנחם אותי ולהודיעני כי ישאיר לי אחרית ותקוה, למה בא הדבור אליך ולא אלי, "וכי אין עזרתי בי" בעצמי, וכי איני ראוי לכך שיבוא אלי עזרתי מקדש שהיא הנבואה להשקיטני מרגזי בלי אמצעי, ולמה "תושיה נדחה ממני למס מרעהו חסד", למה נדחה ועברה התושיה שהיא ההופעה הנבואיית ממני, והלכה אל המס מרעהו חסד שהוא אליפז:

ביאור המילות

"תושיה". כן קורא הנבואה הזאת שנבא אליפז, שהתושיה היא אחרי העצה ובא גם על דברי החכמה האמתיית, כמו יצפן לישרים תושיה, לי עצה ותושיה:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למס", הממסס את "מרעהו בחסד" וחרפה, "ועוזב" בזה "יראת שדי", שהוא אליפז שחרפו בדברים לאמר לו הלא יראתך כסלתך כדי לחזק בזה אמונת ההשגחה ויראת ה', שעי"כ ייראו מענשו והשגחתו, ואיך אל המס את מרעהו באה התושיה והנבואה ולא אלי שאני הבעל דבר, ולכן איני מאמין בנבואתך זאת:

ביאור המילות

"נדחה ממני למס". הלמ"ד למ"ד שאליו אל המס, ר"ל הממסס, והוא פעל יוצא ומ"ם מרעהו, שורש, כמו ויקח שלשה מרעים דשמשון, וחסד מענין חרפה, כמו פן יחסדך שומע (משלי כ"ה):

"ויראת שדי יעזב", יל"פ ג"כ מענין ויעזבו את ירושלים עד החומה (נחמיה ג'), ור"ל שבזה ירצה לחזק את יראת שדי הנופלת לחזקה ולאמצה:

 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אחי בגדו", דמה בגידת ריעיו לבגידת הנחל, אשר דרכו לקרש בימות החורף ומימיו נקפאים ונעשים כגריד עד שהכל הולכים עליו וכשמגיעים ימי הקיץ שאז מתחיל הקרח לימס אז הנחל מתמלא על כל גדותיו מן השלגים הרבים הנפשרים, וע"י שכדורי קרח מעכבים מרוצת מימיו ישטוף בחזקה ויעבור על גדותיו ויחריב ערים ומדינות וישטוף כל אשר ימצא בדרכו כנודע, וזה הבגידה האחת אשר עלי' אמר "אחי בגדו כמו נחל", והבגידה השניה הוא שאחר שהתפשר הנחל וילך על אפיקיו ומוצא מימיו, אז המים מתחלקים לנחלים רבים ולזרועות רבות עד שהמים נאבדים ומתיבשים ואח"כ אין מים לשתות, ועז"א "כאפיק נחלים יעברו". עתה יתחיל לבאר הבגידה אחת:

ביאור המילות

"כאפיק נחלים". כמו כאפיקים בנגב אפיקי מים, שהם המים הנמשכים:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הקודרים", בעת יקדרו ויקפיאו "ע"י הקרח", אז נדמה כי "עלימו יתעלם שלג", היינו שהשלג הנמצא עליהם ישאר עליהם עולמית, אבל אח"כ.

ביאור המילות

"הקודרים", בעת הקפאון יושחר ויכהה מראה המים, וכן השמים התקדרו בעבים, יתעלם פעל יגזר משם עולם, שמורה על הנצחיות, וההתפעל מורה על המדמה שידמה שהשלג ישאר עלימו לעולם:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בעת יזרבו", אם יצרבו מן השמש הזורח בקיץ, אז "נצמתו" יותר וימס הקשר אשר התקשרו ונקפאו, "ובחומו" עת שיגבר החום בעולם והנחל יתחמם, אז "נדחו" המים "ממקומם", ואז.

ביאור המילות

"יזורבו" משתתף עם צרבת כמו צרבת השחין הוא שהבשר ימס ע"י האש, ומלת "נצמתו", היינו שיותר הקשר, כי צמה מענין קשר כמו מבעד לצמתך ושאף צמים חילם, ופה ר"ל שהותר הקשר שע"ז מורה הנפעל, שכן בהרבה שרשים ישמשו דבר והפוכו, כמו משרש מסקל וכדומה:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ילפתו" ויאחזו מאתם כל הנמצא "בארחות דרכו", כי ישטפו על ידם כל הנמצא בדרכם, וזה הבגידה האחת, והבגידה השנית הוא כי אח"כ "יעלו בתהו ויאבדו", שאח"כ יתיבשו המים ויתהוה מהם אדים העולים באויר ויאבדו מן העולם:

ביאור המילות

"ילפתו". האחיזה בכח, כמו וילפות שמשון (שופטים ט"ז). ר"ל דברים הנמצאים בדרכם יאחזו מהם:

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הביטו", והנה "ארחות" ושיירות "ההולכות לתמא", וכן "הליכות שבא", היינו ההולכים לשבא הם "הביטו וקוו למו", אל הנחלים הנזכרים, שחשבו שימצאו בהם מים לשתות בדרך, אבל.

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בושו" מצד מה "שבטח" כ"א מהם על המים האלה ולא הכין לו מים לשתות, ועתה "באו עדיה" עת באו אל הבטחון שבטחו "ויחפרו", כי אין מים לשתות, ושתי הבגידות האלה נמצא בריעיו שתחלה ישבו אתו לארץ שבעת ימים ואין דובר דבר, ונדמו אז כנחל הנקפא ונקרש שאז אינו זז ממקומו ונדמה כי עשוי למדרך כף רגל כמו על היבשה, כן דמה איוב שיוכל לדבר כל אשר יחפוץ והם יחרישו, אבל אחרי שנתחממו בתחלת הוכוח נעשו כשטף נחל השוטף כל אשר נמצא בדרכו צדיק עם רשע, וכן הרשיעו את איוב ולא בחנו בין טוב לרע, אמנם היה עכ"פ תקוה כי ימצא בוכוחם מים זרים קרים נוזלים ממעיני החכמה והדעת, וכי ירוה צמאונו בדבריהם, וגם זה לא היה כי עלו בתהו אל דברי סכלות ומלים לא להועיל, ומפרש,

ביאור המילות

"עדיה". הכינוי על הבטחון. שהוא שם מופשט נקביי, ומבואר אצלנו שחפר גדול מבושה, מוסיף כאשר באו עד הבטחון חפרו פניהם בטמון:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי עתה הייתם לו", ר"ל ריעכם אשר עתה זה מקרוב הייתם לו בעזרתו ובבריתו, כי עד היום ההוא שהתחיל הוכוח היו אוהביו ומצטערים בצרתו, ואיך ברגע אשר "תיראו חתת" ושבר "ותיראו" ובגדתם בו להרשיעו על לא חמס בכפו:

ביאור המילות

"הייתם לו". כמו לולי אלהי אברהם היה לי, ר"ל הייתם בעזרתו:

 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הכי", הנה לפעמים ימעול אדם בברית אוהבו אם רואה שיצטרך להלחם בעדו למלטו מן האויב, או שיצטרך לפדותו בממון מני שבי, שאז יפר בריתו כדי שיפטר מהחיוב המוטל על האוהב לעשות לאוהבו, אבל אתם למה הפרתם ברית אחים.

"הכי אמרתי הבו לי" ממון, או "מכחכם שחדו בעדי" להלחם בעדי בכחכם, ומפרש הכי אמרתי מכחכם שחדו בעדי:

ביאור המילות

"הבו". משתתף לפעמים עם תנו, ונבדל ממנו במה שהבה מורה שיזמין לתת לו, כמו הבה לנו לחם, היינו שתכין בשבילנו, וכן הבו מקניכם, וכן פה ר"ל שיכינו פדיון נפשו:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ומלטוני מיד צר" בכח ובמלחמה, או הכי אמרתי הבו לי כסף כדי "שמיד עריצים" תפדוני, הלא איני מבקש מכם דבר, רק.

ביאור המילות

"מלטוני". בלא פדיון מן הצר, כי הצר לא ירצה לקחת פדיון נפשו, והעריץ הוא גבור תקיף לשא"א להמליטו מידו בכח, תפדוני בממון:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הורוני" להשיב על וכוחי, ואני אחריש ולא אתלונן עוד, אבל לא כמו שאתם משיבים על תוכחתי להוכיח מן היסורים שבאו עלי כי חטאתי, כי הלא זה עצם הוכוח שאני צועק שבאו עלי יסורים בחנם, ואיך תביאו ראיה מן הדבר בעצמו שעליה אנו דנים ומתוכחים, בהכרח אתם צריכים לברר מצד אחר שחטאתי, וזה אני מבקש ואומר " מה שגיתי הבינו לי", הודיעו לי מה היה השגיון שלי:

ביאור המילות

"שגיתי". היא שגיאה עיונית שזה המבדיל בין שגה ובין שגג כמ"ש בס' התו"ה (ויקרא ס' רמ"ג) וע"כ אמר "הבינו לי":

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מה נמרצו", הנה התאמתות הדבר יהיה אם אמתתו מבוררת מצד עצם המושג בעצמו, לא אם רוצה לברר הדבר מפני שכך נראה לו וכך נדמה בעינו, שלא מפני שהוא מדמה כך יתברר שכן הוא האמת, וז"ש "מה נמרצו" ונתפרשו "אמרי היושר", היינו אם היושר עצמו ידבר אמריו ר"ל אם המוכיח מברר ואומר הדבר מן היושר כי ישים היושר לקו והאמת למשקולת וממנו יקח ראיות שאז הראיה מפורשת ומבוארת, "אבל מה יוכיח" ויברר, "ההוכח" והבירור, הבא "מכם" מצד עצם המשיג, שאתם תוכיחו שכן הוא מפני שכן נדמה לכם, וממה שנדמה לכם תעשו הוכח ובירור ותביאו ראיה, וזה לא יוכיח ויברר כלל, כי מי יאמר שהאמת עם דמיונכם:

ביאור המילות

"נמרצו". נתפרשו ונתבארו היטב, אמרי יושר, מציין היושר כעצם מופשט, כמו תום ויושר יצרוני.

"יוכיח", בא לפעמים על בירור הדברים, כמו אותה הוכחת לעבדך ליצחק:

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הלהוכח" הכי "מלים" ודברים בעלמא "להוכח תחשבו", וכי תחשבו שהם יהיו הוכחה ובירור ולמופת חותך, או יותר מזה הכי לרוח נבואה (תחשבו)"אמרי נואש", דברים של יאוש היינו דברים של מה בכך שיעלה הדמיון בחזיוני לילה, חשבת אתה אליפז שהוא רוח נבואה כמ"ש ואלי דבר יגונב וכו':

ביאור המילות

"הלהוכח". ר"ל להוכחה וראיה.

"ולרוח", מענין רוח נבואה שזה אחד משתופי שם רוח.

"ואמרי נואש", כמו ותאמרי נואש (ירמיה ב'), דברים של מה בכך:

 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אף", ר"ל כי כבר ימצא לפעמים שהמתוכח ישמש בראיות חלושות אם אין בידו מופתים אמתיים, כדי שעי"כ ינצח את חברו בויכוחו, אבל זה בוכוח שבין אדם לחברו שלא יגיע ממנו נזק לחבירו, אבל הכי ראוי שמלים להוכח תחשבו "אף" בעת אשר "על יתום תפילו" את הוכוח הזה, להרשיע על ידו את היתום שאין לו עוזר וסומך, או בעת אשר ע"י הוכוח הזה "תכרו" שחת "על ריעכם" לחייבו על לא חמס בכפו, הלא בעת כזאת אין ראוי לדבר רק דברים ברורים ואמתיים לא אמרי נואש ודברי הבל:

 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועתה", אחר שאני העצם הנידון אם אני צדיק אם אני רשע, כי בזה תלוי עיקר הוכוח אם נתיסרתי כדין או שלא כדין, א"כ "הואילו" והתחילו "ופנו בי", לחפש אחר מעשי אם נמצא בי שמץ דבר רע אם לא, ואז "על פניכם אם אכזב", ר"ל הגם שידמה לכם על פניכם, היינו לפי ראות עיניכם, (ע"י שראיתם שחצי שדי נחתו בי)"שאכזב", היינו שאין תוכי כברי ושצדקתי היה בכזב, כמ"ש הלא יראתך כסלתך, בכל זאת אל תסמכו על זה, רק.

ביאור המילות

"הואילו". יואל הבא על הרצון מורה שרוצה בדבר שלא רצה בו תחלה ומתחיל לרצות כמ"ש הושע (ה' י"א):

 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שובו נא", לעיין שנית ולדרוש היטב, ולא לסמוך על המדומה, ואז אבטח "כי אל תהי עולה", שאחר העיון לא תמצאו בי שום עולה, ואח"כ "שובו עוד", לחזור ולעיין ולחקור במעשי ואז תראו כי "עוד צדקי בה" בהעולה הנזכר, אז תראו שמה שנדמה לכם בפעם הראשון ממה שקראתי תגר על משפטי ה' שהוא עולה, לא די שאינה עולה כי עוד היא עצמה תעיד על צדקי שלא נמצא בי שום חטא ושנתיסרתי בחנם:

ביאור המילות

"אל תהי עולה". מצייר העולה כעצם מופשט שלא תהיה במציאות, אבל שובו עוד ותראו שבהעולה יש צדק:

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"היש", ר"ל מה שאתם אומרים שחטאתי ואני מכזב במה שאני אומר שאני צדיק, לא יהיה רק באחד משני פנים, או שתאמרו שאני יודע האמת שאיני צדיק ואני מדבר שקר בעולה, נגד זה אמר "היש בלשוני עולה", לדבר על ה' תועה בדברי שקר, או שתאמרו שאני תועה בזה מפני שאין בי דעת לידע את חטאי, ולכן אני צדיק בעיני לפי דמיוני וסכלותי, עז"א "האם חכי לא יבין הוות" לדעת מה שהוא הוות ועון אשר חטא:

ביאור המילות

"בלשוני". הלשון מציין הדבור התבוניי כמ"ש בכ"מ, ודבור כזה אם בא בזיוף הוא מעול באמונות ודעות, ומלת הוות מציין הויה רעה, ובא פה על צד המליצה על הטעות והסכלות, או יל"פ שבר כמו שהוא בכ"מ, ור"ל איני טועה לא בעיון ולא בשברי ומכתי, ושאני משיג שאין לי רפואה עוד: