מהר"ם על הש"ס/יבמות/פרק טז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד | תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

קיט.

בסד"ה מחוורתא וכו' צ"ל וי"ל דלא חיישינן כה"ג למיעוטא דאם הוא מוחזק וכו':

קיט:

תוד"ה מאי טעמא דר"א וכו' עד ליפלגי גבי ההוא דמת בעלי וכו'. ר"ל דהתם נמי הוי טעמא כדאמר לעיל בגמרא משום דקאמרינן לאו בעלה מיית ולאו חמוה מיית וכו' ולכך אינה נאמנת על חמותה וא"כ ליפלוג ר"א עלה:

קכ:

תוד"ה כליו דחיישינן לשאלה וכו' עד וא"ת א"כ מאי פריך חמור בסימני אוכף וכו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דפשיטא ליה ודאי וכו'. לשון התוס' מגומגם אבל כוונת התוס' הוא זה ר"ל דהמקשה ידע ופשיטא ליה דהא דקאמר דחיישינן לשאלה היינו מן התורה ולענין איסור א"א דוקא מחמירינן אבל מדרבנן לא חיישינן לשאלה לכך לא מחמירינן גבי ממון ומחזירין האבידה והא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן היינו משום דהתם בבא מציעא קאמר דלהכי כתבה רחמנא חמור דלא צריך למכתביה דהא כתיב לכל אבידת אחיך אלא למילף מניה דמחזירין חמור בסימני אוכף ולהכי פריך כיון רמן התורה חיישינן לשאלה היכא גמרינן מהא דכתב רחמנא חמור דמהדרינן חמור בסימני אוכף וק"ל:

ד"ה אלא מעתה יהא גולה על ידו לשמואל דחשיב ליה מת קפריך כו' דס"ד וכו'. נ"ל דהוקשה להם לתוס' מאי פריך לשמואל בלא מלתיה דשמואל מאי הוי ס"ל בטעמא דברייתא דאמאי אינו גולה כיון דמת על ידו דהא ע"כ הברייתא אפילו אחר שמת אינו גולה דקודם לכן פשיטא דאינו גולה וכיון דהשתא עדיין לא הוה ידע המקשה טעמא דשמא הרוח בלבלתו או שמא הוא קירב מיתתו מאי טעמא דאינו גולה ותירצו התוס' דהוה ס"ד דטעמא הוי משום דאינו מת מיד וחיובא דגלות לא הוי אלא כשמת מיד דהכי משמע קרא דאו ימות וגו' ואחר שכתבתי זה מצאתי בתוס' במסכת גיטין דף ע' ד"ה אלא מעתה יהא גולה וכו' וזה לשונם לשמואל פריך דכיון דקאמר דמת לאלתר היה לו ליגלות ולאו אשנויא דחי הוא וסופו למות פריך דכ"ש אי חשבת ליה כבר מת תקשה טפי דקס"ד דגלות תלוי במת לאלתר ולפי זה יתיישב שפיר הא דכתבו התוס' הכא לשמואל פריך אבל מ"מ הא דכתבו דס"ד וכו' הוקשה להם בלא שמואל מאי הוי ס"ד בטעמא דברייתא כמו שכתבתי כאן למעלה ולא ס"ל השתא דרשא דונקה המכה היינו מגלות דמשמע דוקא משום דהלך על משענתו משום הכי נקה מגלות אבל לא הלך על משענתו אע"ג דלא מת מיד דהא ונפל למשכב כתיב הוה חייב גלות אבל לשמואל דאמר מעידין עליו א"כ משמע דס"ל דחשיב מת מיד אע"ג דמשני חי הוא וסופו למות ר"ל חי הוא באותו רגע שהוא רומז ואומר כתבו גט לאשתי אבל סופו למות קודם שיתירוה הב"ד לינשא ולכך קאמר דמעידין ולכך פריך אלא מעתה יהא גולה ע"י:

בא"ד אבל א"ל דמשום רוח בלבלתו או קירב מיתתו יש לפוטרו כיון שמת לאלתר וכו' כנ"ל להגיה ור"ל אבל לא הוה מסתבר ליה להמקשה דמשום דשמא רוח בלבלתו וכו' יש לפוטרו דהא אכתי לא ידע המקשה מהני טעמי ויש ג"כ ליישב גירסת הספרים שכתוב בהן אין לנו לפוטרו וה"פ אבל א"ל דהכי פריך המקשה דעל הברייתא הוה ס"ל הטעם משום דרוח בלבלתו וכו' אבל לשמואל פריך דמשום דרוח בלבלתו או קירב מיתתו אין לנו לפוטרו כיון שמת לאלתר לפי סברתו של שמואל זה אינו משום דהא אכתי לא ידעינן וכו' וק"ל:

קכא.

תוס' ד"ה ולא היא לא שנא וכו' אע"ג דרובייהו צורבי מדרבנן אי סליקא קלא אית ליה. ר"ל צורבא מרבנן כשסליק אית ליה קלא והאי כיון דלא נשתמע קלא דסליק ודאי נטבע ומת אפ"ה אשתו אסורה דלא אזלינן בתר האי רובא וכו':

קכא:

ד"ה אין מזכירין וכו' ומיהו יש בירושלמי וכו' עד בשום ענין ור"מ חולק וכו' בספר ח"ש מגיה ולפי זה רבנן חולקין אברייתא דלעיל:

ד"ה הרי אנו באים וכו'. התוס' לא פירשו כלום ובספר ח"ש כתב דהא דאיתא בגמ' ומתני' הכי פירושא הרי אנו הולכין לביתינו שבאנו מלספוד אינו מגירסת הגמרא אלא הוא מדברי התוס' השייך לדבור זה כן משמע מדבריו:

קכב:

תוס' ד"ה פונדקית עובדת כוכבים וכו'. וי"ל דלא היתה ממש מסיחה ל"ת דמה שהוציאה להם מקלו ותרמילו היתה יכולה לעשות כן לעדות כצ"ל. ר"ל דמה שהוציאה מקלו ותרמילו יכול להיות שעשתה כן שיהא עדות שמת וא"כ לא מקרי זה מסיח ל"ת אלא עדות מקרי ואפ"ה נאמנת ולזה הביאו רבנן ראיה שפיר מזה שכ"ש שתהא אשה חשובה נאמנת להעיד ור"ע אמר להם כי אין זה ראיה דודאי אין לך מל"ת גדול מזה וכו':

בא"ד וכן משמע קצת מהירושלמי וכו' כצ"ל ור"ל דמהירושלמי משמע נמי דהא דהוציאה להם מקלו ותרמילו לא הוי מסיח ל"ת ממש אלא הוי ראיה לאמת דבריה ונאמנת דלא גרע מעד אחד אלא שלשון התוס' שלפנינו שכתוב בהן וכן משמע לשון הירושלמי וכו' משמע שלא היתה ממש מסיחה לפי תומה אלא שמביאין ראיה דלא גרע מעד אחד א"א לי ליישב לשון זה דאי קאי אדברי רבנן שהביאו ראיה לר"ע לא שייך לומר דלא גרע מעד אחד שהרי אדרבה רצונם היה להביא ראיה שהאשה המיוחסת לא גרעה מפונדקית ואפשר שטעות הוא בספרים וכן צריך להיות ולא היתה ממש מסיחה ל"ת אלא דלא גרע מעד אחד שכך צ"ל והביאו ראיה אי הכי פירושו דלא היתה מסיחה ל"ת ממש ר"ל שאמרה ל"ת זה מקלו וזה תרמילו אלא שהביאה העובדת כוכבים מקלו ותרמילו לראיה שמת דזה לא גרע מעד אחד ועיין בספר שאלות ותשובות שלי בסימן ק"ל ותמצא שם זאת הסוגיא מבוארת: