מהר"ם על הש"ס/בבא בתרא/פרק ו

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

צב.

תוס' ד"ה זרעוני גנה וכו' דהכי אמרינן בהמקבל דתנן המקבל שדה מחברו וכו'. פירוש האי המקבל רוצה לומר שחוכר את השדה מבעל השדה בכך וכך כורין לשנה שיזרע אותה דאלו בקבלנות ממש לא שייך לומר מנכין לו מן הדמים שכל מה שגדל בשדה הן חולקין הן רב הן מעט למחצה או לשליש ולרביע כפי המנהג המדינה ועיין שם ברש"י:

בא"ד וי"ל דהתם מיירי במכת מדינה וכו'. רוצה לומר דלעולם הסברא הוא דתלינן יותר מניעת הצמיחה בחסרון הזרע דלא היה חזי לזריעה ממה שנתלה בחסרון הזמן ולכך אתי שפיר הכא דחייב באחריות והא דתליא התם בחסרון הזמן ולא נתן הטעם משום שיכול לומר שהמניעה שלא צמחו היה בחסרון הזרע משום דהתם לא שייך לתלות בחסרון הזרע דלית לן למימר שכל בני באגי זרעו זרע שאינו ראוי לזריעה אי נמי הכא מיירי דאיגלאי מלתא למפרע וכו' רוצה לומר דנוכל לומר דתלינן טפי בחסרון הזמן ואתא שפיר ההיא דהמקבל והא דחייב הכא באחריות ולא תלינן לומר הא דלא צמחו לפי שלא זרע אותה בזמן הראוי משום דאיירי דאיגלאי מלתא וידוע הדבר שאותה הזרע לא היתה ראויה לזריעה וגם המוכר בעצמו ידע שלא היתה ראויה לזריעה:

צג.

ד"ה איכא למימר מקמא אתא וכו' וסמוך מיעוט דמפילות וכו'. נ"ל דכתבו זה משום דהוקשה להם מה תי' במה שאמר איכא למימר מקמא אתא וכו' דהא אם תניח סברא זו לאמת וקיים דאזלינן בתר רובא דרוב בהמות מתעברות ויולדות ולא תתלה לומר שמא עד שלא נגחה ילדה משום דבממון אזלינן בתר רובא אלא תלינן דמחמת השור הפילה אם כן אין כאן ספק כלל מאי אמרת שמא מקמא אתא וכו' הא השתא נמי בענין זה הוי נמי רובא לחיובא חדא דאימא מאחוריה אתא ואי נמי מקמא אתא איכא נמי למימר מינגח נגחה והפילה דהא אפילו היכא דמקמא אתא אפשר נמי בנגיחה אלא דאיכא למימר נמי דמחמת ביעתותא קודם שנגחה הפילה ואם כן הדר איכא רובא לחיובא ותירצו דלאו משום האי טעמא לחוד דאיכא למימר דמקמא אתא משוינן ליה ספיקא אלא העיקר טעם הוא משום חילוק האחד דאימר בלי סבת השור ילדה כך דאיכא מיעוט דמפילות בלא שום גרמת השור וסמוך מיעוטא דמפילות למיעוטא דמחמת ביעתותא הפילה ואיתרע לה רובא דנימא דרוב מתעברות ויולדות והאי מחמת גניחה הפילה כל זה איתרע אלא אמרינן דשמא קודם נגיחה בלא שום גרמת השור הפילה מאי אמרת רוב מתעברות ויולדת והאי מחמת השור הפילה הא איכא נמי למימר אפילו יהא כך דמחמת השור הוא ואיכא נמי דוכתא לפטורא דאימא מקמא אתי ומחמת ביעתותא הפילה ולכך משוינן ליה ספיקא וק"ל:

צג:

תוס' ד"ה חייב מפני שהוא כנושא שכר וכו'. למה היה לו להיות כנושא שכר וי"ל דמרבינן מפצע תחת פצע וכו' מכל מקום אונס שקרוב לפשיעה כעין אבדה חשיב ליה בהשואל קרוב לפשיעה ואדם המזיק חייב והוה ס"ד וכו' וחייב כמו נושא שכר ולפי זה צריך לפרש הא דקאמר מפני שהוא כנושא שכר דהכי קאמר מפני שהוא כעין אבדה וחייב בה אדם המזיק כמו שחייב בה הנושא שכר:

צד.

גמ' מאי לאו הוא הדין לחטין ולשעורין. ר"ל דאל"כ מאי שנא עדשים מחטין ושעורים דהמקשה לא ידע שום חילוק ביניהם ולכך הוה סלקא דעתיה דהוא הדין לחטין ולשעורין דמקבל עליו רובע עפרורית והא דלא תנא עפרורית גבי חטים ושעורים משום דגבי חטים ושעורים משכחת דברים טינופים אחרים כגון קטנית גבי חטים ונשבית גבי שעורים ואורחא דמלתא קתני וגבי עדשים לא משכח לשנות כי אם עפרורית ולכך תנא עפרורית גבי עדשים והוא הדין גבי חטין ושעורין לכך בתר דשני ליה שאני עדשים דמעקר עקרי להו פריך אלא טעמא דעדשים וכו' תפשוט מינה וכו' ר"ל דבשלמא מעיקרא דלא סלקא דעתין שיש חילוק בין עדשים לחטין ושעורין ואע"ג דלא קתני עפרורית כי אם גבי עדשים אין בכך כלום דליכא למטעי כיון דליכא שום טעם לחלק ביניהם והוה סלקא דעתין דהוא הדין חטים ושעורים דמאי שנא והוה סלקא דעתין למפשט מינה דבכל מילי מקבל רובע עפרורית אבל השתא דאמרת שיש טעם נכון לחלק בין עדשים לחטים ולשעורים א"כ נפשוט מינה אפכא דדוקא גבי עדשים מקבל עפרורית אבל גבי חטים ושעורים לא מקבל כלל דאל"כ ה"ל לתנא למיתני נמי עפרורית גבי חטין ושעורים ולא הוה ליה למיתני גבי עדשים כיון דאיכא למימר דדוקא גבי עדשים מקבל עפרורית משום דמיעקר עקרי להו משא"כ גבי חטים ושעורים אלא ודאי התנא דוקא נקט הכי וק"ל:

תוס' ד"ה נותן לו דמי חטים וכו' דמחייב בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו כן צריך להגיה. ולר"י נראה וכו' שאינו שוה לשום אדם כלום אלא לגזלן ליפטר כו' כצ"ל והספרים שלפנינו חסרים והשתא אתי שפיר דריב"ם סבירא ליה דברייתא זו אתא כרבי שמעון דסבירא ליה דבר הגורם לממון כגון גזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו חייב השורף לשלם לגזלן אע"ג דהחמץ אינו ממון דהא אסור בהנאה הוא מכל מקום אם לא נשרף והיה בעין היה הגזלן יכול לפטור עצמו בו להשיבו לנגזל והיה אומר לו הרי שלך לפניך כדאיתא שם במתניתין אבל עכשיו מוכרח הגזלן לשלם להנגזל חמץ אחר או ממון בעד החמץ שגזל ממנו והיינו גורם לממון שגורם להגזלן לשלם להנגזל ממון אחר וה"ה הכא בבורר צרור מתוך גורנו אע"ג שהצרור אינו ממון מכל מקום הבורר גורם שחברו יצטרך ליתן במקומו ללוקח חטים יפים ולר"י נראה דהכא אפילו לרבנן הוי ממון דדוקא התם דהחמץ אסור לכולי עלמא ואינו שוה לשום אדם אלא שהגזלן יכול לפטור עצמו בו אבל הכא גבי בורר צרור וכו' מקרי שפיר ממון אפילו לרבנן:

ד"ה סאה שיש בה רובע וכו' ואלישנא דקנסא פריך וכו'. ר"ל דהרשב"ם דאיירי נמי שעדיין לא זרעו וא"כ לא שייך הכא קנסא לכך דחק ופירש דאלישנא דדינא פריך אבל התוס' שמפרשים דאחר שנזרע ונשרש איירי שייך שפיר קנסא על שעבר וזרע כלאים נראה יותר לפרש דאלישנא דקנסא פריך כמו שמפרש והולך:

צד:

תוס' ד"ה אימא סיפא ולא גרסי' ת"ש דלמאי שדחה דחומרא בעלמא הוא אין סברא וכו'. נראה מה שכתבו התוס' דלמאי שדחה וכו' אינו נתינת טעם אהא דלא גרסינן ת"ש אלא פירושו הוא על קושיית המקשה ור"ל שהמקשה פריך אהא שדחה דחומרא בעלמא הוא פריך מרבי יוסי דאמר יבור ואי אמרת חומרא בעלמא הוא אין סברא שיקנוס ר' יוסי ובמאי פליגי רבנן ורבי יוסי לא מסתבר ליה דבהא פליגי דרבי יוסי סבר דרובע לא שכיחא וכו' כן נראה משמעות לשון התוס' דפירוש המקשה הוא והא דלא גרסי התוס' ת"ש אפשר שטעמא הוא דלפי גירסת הגמרא דגרסי בה אי אמרת בשלמא ביותר מרובע לא יתיישב אגירסא דתא שמע אלא הלשון משמע שהוא קושיא אשנויא דלעיל שדחה דחומרא בעלמא הוא וכי תימא דהכל טעמא מאי למה לא פשט הפשטן מרבי יוסי דסיפא דקניס היתרא משום איסורא וסבירא ליה כרב הונא דאמר אם בא לנפות מנפה את כולו כמו שפשיט לקמן בסמוך מדברי ת"ק דשנים שהפקידו וכו' דלא קניס ודלא כרב הונא והדר פשיט מסיפא מרבי יוסי דקניס כרב הונא י"ל משום דסבירא ליה להפשטן דליכא למפשט מרבי יוסי דאיכא למימד דאיסורא דכלאים שאני דחמיר ולכך קניס ביה ר' יוסי אבל מת"ק דמיקל פשיט שפיר מקל וחומר כמו שפירש הרשב"ם לעיל וק"ל:

ד"ה קונסין אותו וכו' והתם אינו מפסיד המלוה אלא דהשטר חוב פסול דהתם לפי שלא נעשית עבירה בגוף המלוה וכו'. ר"ל ומה שמדמה התם שט"ח שיש בו רבית לשטרי חוב המוקדמים הכי מדמה ליה דכמו שבשטר חוב שיש בו רבית דבמה שנעשית בו עבירה קניס ר' מאיר שמפסיד הכי נמי בשטרי חובות המוקדמים במה שנעשה בו העבירה דהיינו הש"ח מפסיד לר' מאיר וק"ל:

ד"ה וחכמים אומרים גובה את הקרן וכו' וי"ל דלא תשימון לאינשי במלוה ולוה וערב משמע להו ולא עדים ולהכי לא מיפסלו ור"ל אבל מכל מקום עוברים :

צה.

ד"ה התם הן חסר הן יתר אמר ליה והכי פירושו התם בית כור הן חסר הן יתר אמר ליה וכו' ולהכי היכי דאמר ליה בית כור סתמא אית לן למימר דיותר מרובע לא הוי מחילהכ וכו'. הם בלאו אע"ג דלא מיפסלי וק"ל:

לשון התוס' לפי הספרים שלפנינו מגומגם ונראה לי דתיבות ולהכי היכי הוא ט"ס וכך צ"ל וכיון דאמר ליה בית כור מסתמא אית לן למימר וכו' וכונת התוס' הוא דהא דקאמר התם הן חסר הן יתר אמר ליה ר"ל בית כור הן חסר וכו' אמר ליה והעיקר תלוי כיון שהזכיר לו בית כור ודאי לבית כור שלם נתכוין הלכך מסתמא אית לן למימר דיותר מרובע לא הוי מחילה אבל בסאה כשאומר סאה מסתמא סאה עם טינופיה קאמר וק"ל:

ד"ה כל יתר מכן וכו'. ואם נודע כל זמן שהוא עסוק וכו' כיון דכל הפחות צריך ליטע היתר וכו' כצ"ל:

ד"ה נותן לו יין הנמכר בחנות וכו' הא מרתף של יין קאמר והא לאו יין הוא כצ"ל ואומר ר"י דאע"ג דהוי חלא. ר"ל לענין ברכה מקרי יין שפיר ר"ל בלשון בני אדם מקרי יין:

בא"ד ואם תמצא לומר אפילו למאן דאמר חלא מקרי חמרא אם כן לימא דלכ"ע וכו' והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד. כצ"ל:

צו.

ד"ה בפרשב"ם הבודק את החבית וכו' נטל הימנו מעט וכו'. דאל"כ היאך מותר לטועמו קודם שהפריש ממנו תרומה ומעשר דהא על כרחך האי חבית עדיין לא נתקנה וטבל הוא עדיין דאם לא כן היאך יכול להפריש עליה לכך פירש דנוטל הימנה מעט ומאותו מעט הפריש תרומה ומעשר ואח"כ טועמו ושתה הימנו:

תוס' ד"ה הבודק את החבית וכו' והא דקאמר לקמן הא טעמיה ולא עקר הזקיקו לפרש כן. ר"ל הזקיקו להרשב"ם לפרש כן כלומר דבשביל דקאמרה הגמרא בסמוך הא טעמיה וכו' זה דחקו להרשב"ם לפרש דשתה הימנו דכן משמע לישנא דטעמא וכיון דשתה הימנו הוזקק לפרש דנטל ממנו מעט וכו' כדלעיל ע"ש:

ד"ה מאי טעמא האי מעילאי עקר ובו' אבל אין לומר שכבר נעקר טעמו מתחתיו שלשה ימים דאין סברא לומר שיהא חומץ גמור למטה ולמעלה הוי ריחיה חלא וטעמיה חמרא. כן הוא בספרים שלפנינו משמע מלשון זה וכשטעמו למעלה טעם בו שהיה ריחיה חלא וטעמו חמרא וזה אי אפשר דאי (הוי) בשעת טעימה היה ריחיה חלא בידוע הוא שאחר שלשה ימים יהא כולו חומץ גמור וא"כ היאך סלקא דעתין להיות מפריש עליה תרומה והולך עכ"ל נראה לי להגיה דאין סברא לומר שיהא חומץ גמור למטה ולמעלה הוי ריחיה וטעמיה חמרא. ותיבת חלא הוה טעות סופר ודו"ק:

ד"ה מאי טעמא האי חמרא מתתאי עקר וכו' וצריך לומר דנקיט הכי לפי שסובר שכך הוא האמת וכו'. על כרחך הא דקאמרי לפי שסובר שכך הוא האמת ר"ל אין לפרש דר"ל שרבי יהושע הכי סבירא ליה דהא הגמרא קא מפרשא טעמיה דריב"ל וא"כ מנא ליה להגמרא דסבירא ליה לריב"ל הכי אלא על כרחך צריך לומר דר"ל דהגמרא סבירא לה שכך הוא האמת דמתתאי עקר וא"כ יש לדקדק לדידן דקי"ל כרבי יוחנן דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא היאך אנן מפרשין הברייתא דקתני כל שלשה ימים ודאי מכאן ואילך ספק דאין לפרש כל שלשה ימים הראשונים ודאי יין כר' יוחנן כיון דסבירא ליה דכן הוא האמת דמתתאי עקר אם כן אימר כבר עקר בשעת טעימה ולאו אדעתיה גם אין לפרש כריב"ל כל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ דהא קיימא לן ריחיה חלא וטעמיה חמרא המרא וצריך לומר על כרחך דאי אפשר לפרש בענין אחר אלא בזה האופן דהיינו כל שלשה ימים האחרונים ודאי חומץ וכגון דאשתכח חלא סיפקתא כדלקמן בסמוך מכאן ואילך ספק אפי' מתחלת טעימה דאימר מתתאי עקר ולאו אדעתיה ודו"ק:

בא"ד וליכא למימר האי טעמא דמתתאי עקר לחוד וקסבר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא דא"כ וכו' כצ"ל:

ד"ה כל שלשה ימים הראשונים וכו' ומיהו נראה דהיכי דלא טעמיה בשעת לקיחה דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראייה. כצ"ל ור"ל דלא טעמו בשעת לקיחה ואחר שלשה ימים מצאו שהוא חומץ והלוקח לא נתן עדיין המעות למוכר אז אמרינן המוציא מחבירו וכו' כיון דלא טעמו בשעת לקיחה הוי ספק דשמא קודם מכירה היה כבר חומץ גמור ואין הלוקח צריך ליתן הדמים למוכר ויותר מתיישב לומר דהכא תוך שלשה וכו' והתם לאחר שלשה ואמר ליה למקפה ד"ל ולכך מחלק רבי יוסי בר חנינא דאם בכליו של לוקח אין המוכר חייב באחריותו ואם הוא בכליו של מוכר אומר לו הלוקח הא יינך והא קנקנך כיון דלא יכול לומר לו לא אבעי לך לאשהויי כיון דאמר ליה למקפה ורבי חייא בר יוסף פליג עליה כדלקמן:

צו:

ד"ה ושמואל אמר חמרא אכתפיה דגברא שוור פי' ר"ש. כצ"ל:

בא"ד ונראה לפרש לר"ת וכו' היין כיון שנשאו בכתפים נתקלקל ע"י שנענע וכו'. וצריך לומר דרבי יוחנן דאמר לעיל תוך שלשה ימים ודאי יין ולא חיישינן שמא נתקלקל על ידי נענוע איירי שלא נשאו אלא הניחו מונח על מקומו:

בא"ד ולפר"ש קשה דבשכרא עבד עובדא כוותיה דרב וכו'. ולפי' ר"ת צריך לפרש עבד עובדא כוותיה דרב דבשכר לא חיישינן לנענוע דאין מזיק לו נענוע כל כך וכוותיה דשמואל בחמרא דיין מתקלקל טפי ע"י נענוע משכרא וק"ל:

ד"ה אחד שכר תמרים וכו'. אלא אפילו דבש תמרים מברך שהכל כדאמר בכיצד מברכין וכו' ולא כמו שפירש בהלכות גדולות דהיינו דוקא דתרו לה במיא כן צ"ל ורוצה לומר דהלכות גדולות דהא דקאמר האי דובשי דתמרי מברכין עליו שהכל היינו דתרו לה במיא דזה אינו דהא יהיב טעמא משום דזיעה בעלמא הוא והיכי דתרו לה במיא לא מקרי זיעה אלא היוצא מן הפרי קרי זיעה ואפילו היוצא מן הזיתים וענבים וכו' אי לאו דמפיק ליה בהעור והרוטב שסופג את הארבעים וכו'. פירוש לענין ערלה ותרומה ועיין שם דק"כ:

בא"ד ועוד דמייתי עלה ברייתא דתרומה ובו'. רוצה לומר שם בכיצד מברכין אההיא דדובשי דתמרי מייתי ברייתא דתרומה וכו':

ד"ה אין הלכה כאחרים וכו' ומאי קושיא שאני תמד דפורצני וכו'. רוצה לומר מאי פריך נימא דמתני' דפריך מינה איירי בתמד דפורצני והברייתא דעלה קאי רבא ומפרש פלוגתא דאחרים ורבנן קתני שם בהדיא שמרי יין:

ד"ה כל חמרא וכו' אל יחסר המזג שאם יש שם כ"ג כנגד סנהדרי קטנה וכו' כצ"ל דרביע דסנהררין לא חזו לדיני נפשות ונפקא לן מקרא דבעו כ"ג כצ"ל:

בא"ד ויש מפרשים דאל יחסר המזג היינו מזג יין הראוי לשבעים חלקים מים. כצ"ל וכשתחלוק שבעים חלקים לשלשה חלקים יגיע לחלק אחד כ"ג וכנגד חלק אחד מהן צריך יין דהיינו רביע יין וק"ל:

ד"ה וביותר מכדי מדתו מי פליגי וכו' דמצי לשנויי דרבי יהודה אינו אלא חומרא לענין מכל וקשה דתנן בסוף פרק קמא דחולין וכו'. כצ"ל:

בא"ד מאי קושיא נימא לעולם ר' יהודה ובמעשר אפילו לא החמיץ וכו' וי"ל דפשיטא ליה אפילו החמיץ אינו כי אם מחמיר עליו וכו'. הלשון מגומגם ואי אפשר לישב ונראה דכך צריך לגרוס וי"ל דפשיטא ליה אפילו בלא החמיץ אפילו אינו כי אם מחמיר אם כן ספיקא הוי וכו' ורוצה לומר דפשיטא ליה להמקשה דשם דרבי דאיירי אפילו בלא החמיץ אפילו יהא כך דאינו כי אם מחמיר לא היה מחמיר בלי טעם אלא ודאי מספקא ליה אם נחשבנו יין או לא ולכך הוא מהמיר לענין טבל אם כן כיון דספיקא הוא לא היה לו לפסול המקוה לרבי יהודה ולכך ליכא לאוקמא מתניתין דהתם דקתני ופוסל את המקוה כר' יהודה וק"ל נ"ל:

צז.

ד"ה לא צריכא כגון שתמדו במי גשמים תימה דהכא משמע שיש חילוק בין גשמים לשאר משקים. רוצה לומר בין גשמים לשאר משקים ומים דמים הן גם כן בכלל שאר משקים ורוצה לומר מדנקטא הגמרא מי גשמים משמע שיש חילוק בין מי גשמים לשאר מים ומשקים ומה שפירש רשב"ם דבמים בעינן דניחא ליה ר"ל דלרשב"ם אין כוונת הגמרא שנקטה מי גשמים לחלק בין גשמים לשאר מים אלא החילוק הוא בין מים ליין דבמים בעינן דניחא ליה וביין לא צריך דניחא ליה ולכך אוקמה כגון שתמדו כמי גשמים דאי תמדו במים ששאב מן הבור פשיטא דידעינן דהן ניחא ליה אבל כשהן מי גשמים שירדו מעצמן וכדמסיק כגון שתמדו מאליו לא ידעינן בהו דניחא ליה אבל כל זמן שהוא נחשב ליין לענין מעשר ותרומה מכשיר בכל אופן דביין לא צריך דניחא ליה ולכך כתבו התוס' ואינו נראה לרשב"א וכו' ומאשר יבא עליו מים מפקינן הכשר לכל משקים ואע"ג דכתיב עוד קרא אחר לשאר משקין דכתיב וכל משקה אשר ישתה וגו' הא בפ"ק דפסחים מוקי ליה לשאר מילי ולא לענין הכשר דשאר משקין וא"כ כל מיני משקין מפקינן מחד קרא מאשר יבא עליו מים ואתו כולהו בין מים בין יין ושאר משקין מהאי קרא וא"כ מהיכי תיתי לן לחלק בין מים ליין. ונ"ל דבגשמים בעינן תרתי כו'. ר"ל דלעולם דלענין דבעי' דניחא ליה דילפינן מקרא אין חילוק בין מים ליין דבכל משקין בעינן דניחא ליה דהא מחד קרא מפקינן לכולהו אלא שיש חילוק בין מים לגשמים דגשמים אין קרוי משקה מן הסתם עד שיחשוב אותן מתחלה שיהיו משקה ולכך בגשמים בעינן תרתי וכו' והכא גבי תמד מסתמא ניחא ליה ולכך כשהוא יין הוא מכשיר כיון דניחא ליה והוא משקה מן הסתם אבל כל זמן שאינו יין אע"ג דמסתמא ניחא במה שנתמד מ"מ כיון שהוא מי גשמים לא מכשיר עד שיחשוב אותן שיהא משקה כ"ג המשך דברי התוס' בד"ז:

צז:

ד"ה עד שיתן לתוכו מים וכו' ורש"י פי' שיתנו חי בכוס וכו' ור"ת מפרש דחי דהתם היינו מזוג ולא מזוג וכו'. מקשין התלמידין לרש"י ולר"ת דמצינו דוכתא דמזוג אסור לרש"י כשמוזגם בכוס אחר ולר"ת כשמזגו כראוי וא"כ לישני הכא בגמרא דמר זוטרא משמיה דרב דלעיל א"ש למעוטי מזוג דהא אשכחן חלוקה דמזוג אסור ואין זה קושיא כלל דמר זוטרא משמיה דרב אומר אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח דמשמע דהפסול לגבי מזבח פסול ג"כ לקידוש היום וא"כ ליכא למימר כלל דאתו למעוטי מזוג אפי' לרש"י ולר"ת דלגבי מזבח פסול בכל ענין ואין חילוק בין מזגו בכוס זה או בכוס אחר וכן אפילו מזוג ולא מזוג פסול מה שאין כן גבי קידוש הלכך אם בא מר זוטרא למעט מזגו בכוס אחר לרש"י או מזוג גמור לר"ת לא היה לו לתלות הענין בראוי לנסך על גבי מזבח דהא לא דמו להדדי וק"ל:

ד"ה ואם ידוע שאינו מחמיץ וכו' וליכא למימר דיש חילוק בין תקפה להחמיץ דהכא וכו'. ר"ל דהחמיץ היינו שנעשה חומץ גמור באופן דהוי מקח מעות ולכך לא שייך רבית דבדבר שחייב באחריות מן הדין לא שייך רבית אבל תקפה דהתם לאו היינו החמיץ דהכא אלא שנעשה היין קצת חזק יותר מהרגיל שמן הדין לא היה המוכר חייב באחריות זה אם לא התנה כן עמו ולכך הוי רבית דהא אמרינן בברכות וכו' ולפי זה אין דברי התוס' מסודרים יפה ויותר היו הדברים מסודרים אם היו גורסים האי ועוד קשה לר"י דמה רבית שייך שם וכו' דמקשו בתר הכי קודם וליכא למימר דיש חילוק בין תקפה להחמיץ וכו' וק"ל ועיין שם בפרק איזהו נשך ותמצא דשם סברת התוס' איפכא מדהכא:

צח.

תוס' ד"ה האי מאן דזבין וכו' פרש"י דאין החנוני אלא שליח בעלמא. ר"ל שכן התנה עם המוכר שיהיה היין באחריותו ולא יהא החנוני (אלא) כמו שליח בעלמא ליטול שכר טרחו ולכך מקשים התוס' א"כ מגופה מלתא דרבא לא שמעינן חידוש וק"ל:

צח:

ד"ה ר' ישמעאל אומר רפת בקר הוא זה וכו' נראה דכי היכי דהכא גבי תנאי בנין וכו'. צ"ל דהתוס' מסיפא דמתניתין דקתני בית קטן ו' על ה' מייתי ראייה לא מדברי רבי ישמעאל דקאמר רפת בקר הוא זה דהא קי"ל כר"ע מחבירו וסבירא ליה דהסיפא אתי אליבא דכ"ע דאפילו לר"ע בעינן שש על שמנה דלא פליג ר"ע אלא בבית חתנות אבל בבית שבונה לעצמו צריך להיות גדול מבית של חתנות כמו שכתב הרשב"ם ה"נ לענין מחלוקת אחין או שותפין ר"ל שאין חולקין אלא א"כ יהיה לכל אחד בית של שש על שמונה ואע"ג דתנן בפ"ק דף י"א אין חולקין את החצר עד שיהא ד' אמות לזה וד' אמות לזה צ"ל דהתוס' ס"ל דיש חילוק בין בית לחצר ועוד דשם בפ"ק מסיק דד' שאמרו חוץ משל פתחים ואין חולקים עד שיהא ח' אמות לזה וח' אמות לזה ע"ש:

בא"ד דהא דאמרינן אי איכא ד"א לזה וד"א לזה חולקין מוקמינן בפרק קמא דסוכה בחצר המתחלקת לפי פתחיה. דברי התוס' הללו אי אפשר ליישבן דהכי איתא בפרק קמא דסוכה תנו רבנן בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה וכו' ואין האחין והשותפין חולקין ופריך שם בגמרא טעמא דלית ביה ד"א הא אית ביה ד"א חולקין והתנן אין חולקין את החצר עד שיהא בו ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אלא אימא אין בו דין חלוקה בחצר דאמר רב הונא חצר לפי פתחיה מתחלקת ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות והשאר חולקין בשוה והני מילי בית דלמבוי קאי יהבינן ליה חצר האי דלמסתר קאי לא יהבינן ליה חצר ופירש רש"י הכי קאמר אין בו דין חלוקה בחצר ומהו דין חלוקה כדר"ה ורב חסדא חצר לפי פתחיה מתחלקת חצר שהיו בתים פתוחים לה וחלקוה שני אחים זה נטל שלשה בתים קטנים וזה נטל כנגדן בית גדול אם באו לחלוק אוירא של חצר זה שנטל ג' בתים הקטנים נוטל שלשה חלקים כמנין שלשה פתחים וזה נוטל רביע וכו' ובית קטן זה הפחות מארבע אמות אין לפתחו דין חלוקה ליטול בחצר לא לרב הונא ולא לרב חסדא עכ"ל הרי לך מבואר דהא דמוקמינן שם בחצר המתחלקת לפי פתחיה לא אמתניתין דאין חולקין את החצר עד שיהא בו ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה קאי אלא אברייתא דקתני בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות וכו' ואין האחין והשותפין חולקין בו ומוקמינן לה דר"ל שאין נותנין לפתחו חלק בחצר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וא"כ ע"כ צ"ל שהספרים שלפנינו בתוס' דהכא מוטעים ונראה שכך צריך לגרוס דהא דתנן אין חולקין את החצר עד שיהא בו ארבע אמות לזה וכו' דמשמע אי איכא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה חולקין היינו דוקא חצר אבל בית לא והא דקתני בברייתא בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין האחין והשותפין חולקין דמשמע דאי אית ביה ארבע אמות חולקין מוקמינן בפרק קמא דסוכה בחצר המתחלקת לפי פתחיה ודו"ק נראה לי אלא שעדיין יש לדקדק על התוס' דהכא דלענין חלוקת אחין ושותפין צריך גם כן שיהיה בית של שש על שמנה לזה ושש על שמנה לזה והא מדברי המקשה דפריך בפרק קמא דסוכה על ההיא ברייתא דלעיל טעמא דלית ביה ארבע אמות הא אית ביה ארבע אמות חולקין והא תנן אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אם כן משמע כדברי המקשה דמדמה בית לחצר וכי אית ביה ארבע אמות לזה וד' אמות לזה חולקין שפיר וצריך לומר דהתוס' סבירא להו דהמקשה פריך מק"ו מחצר דמדברי הברייתא משמע דאי אית ביה בכל הבית ארבע אמות על ארבע אמות חולקין ולכך פריך והא תנן אין חולקין את החצר וכו' דאפילו חצר דאינו עשוי לדירת קבע אפילו הכי בעי שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה אבל לפי האמת דמשנה המשנה אימא אין בו דין חלוקה בחצר וכו' אין חולקין שום בנין עד שיהא בו שש על שמנה לזה ושש על שמנה לזה כדאיתא במתניתין דהכא לענין תנאי בנין כן נראה לי ליישב סברת התוס' אבל יתר כל הפוסקים סבירא להו דדין חלוקת בית הוא כדין חלוקת חצר ואם יש לכל אחד ארבע על ארבע מקרי שפיר בית כדמשמע בפרק קמא דסוכה ומחלקין בין דין תנאי בנין דהכא ובין דין חלוקה (ועיין במרדכי דפרקין ובטור ח"ה סימן רי"ד):

מתני' בית קטן שש על שמנה. פירוש שאמר ליה סתם עשה לי בית ולא אמר בית סתמא וגם לא פירש לו כמה יהא מדת הבית ואז יד הבונה על העליונה לעשות לו הפחות והקטן שבבתים ואשמועינן תנא דמתניתין דלא יעשנו פחות משש זהו העולה מפירוש רשב"ם:

צט:

גמ' ודלמא שלחופי הוי משלחופי. פירוש שכנף האחד פרוש ושוכב על כנף כרוב השני ששני הכנפים פרושות זו על גב זו:

צט:

גמ' ואמה מכאן ואמה מכאן לאגפיה בית הקילון אגי מוכר לך נותן לו אמה לתוכה וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לאגפיה. כן צ"ל:

תוס' ד"ה נותן לו שתי אמות לתוכה וכו' ומה שהוא קרויה אמה. ר"ל אבל לפי גירסא דגרס אמה מכאן ואמה מכאן והן הן השתי אמות שהזכיר בראשונה ולתוכה ר"ל לתוך השדה אתי שפיר שקרויה אמה משום שאין רחבה של אמת המים כי אם אמה אחת ולפי זה צ"ל לגירסא זו דגם אמת בית הקילון כיון שקרויה אמה הוי גם כן רחבה אמה כמו באמה בית השלחין אע"ג שאין דומין בשיעור אגפיים אבל הטור ח"מ לא כתב כן אלא כתב דרוחב אמה בית הקילון לא הוי כי אם חצי אמה וע"ש בסימן רי"ז גם ע"ש בחדושי מה שכתבתי על דברי הב"י:

ק.

תוס' ד"ה כגון שאבדה להן דרך וכו'. ועוד קשה לרשב"א דאי ניחא ליה אליבא דרב גידל טעמא דמתניתין משום דדמי מתניתין לאבדה לרבה בר רב הונא לא תיבעי דמודה הוא באבדה וכו' ר"ל דהא דאמר רבה בר רב הונא אמר רב דאין הלכה כר"א היינו דאיהו לא מוקי הא דאמר ר"א באבדה להן דרך כדאמר מאן דמתני הא לא מתני הא אבל היכא דבאמת אבדה להן דרך גם רבה בר רב הונא מודה דהדין הוא כך דמה שביררו ביררו וכיון דמדמית מתניתין לאבדה להן דרך אם כן לרבה בר רב הונא אמר רב נמי אתי שפיר מתניתין דשלו לא הגיעו כמו לרב גידל וק"ל:

ק:

מתני' דכוכין צורת מערה דרבנן הוא כזה*:

קא.

גמ' ותו הא תנן חצר הקבר בתוכו טהור. פי' ואם איתא דהכא כוכין לבראי לחצר שדי להו הרי העומד בתוך החצר מאהיל ע"ג הכוכין ואמאי טהור ואע"ג שפירש הרשב"ם לעיל שלכך רומן של הכוכין ז' טפחים כדי להיות אויר טפח בין הקרקע לארון שלא לטמא העוברים דרך המעבר וא"כ מאי פריך המקשה הכא הא אפילו מאהיל ע"ג כוכין לא נטמא כיון שיש אויר טפח ולכך אתא שפיר דקתני העומד בתוכו טהור מ"מ פריך שפיר דהא כתבו התוס' לעיל מדרבנן מיהא מטמא אע"ג דהוי פותח טפח ולא התירו אלא ללכת למקום מצוה וכו' ולכך פריך שפיר אמאי העומד בתוכו טהור:

תוס' ד"ה ורחבן ששה ואפילו למ"ד בסוכה שהאדם תופס אמה וכו' כצ"ל:

בא"ד דהא מקוה אינו אלא אמה על אמה ברום ג' אמות. ובשבת פרק המצניע דף צ"ב ד"ה אשתכח דלמעלה מי' הוה קאי כתבו התוס' אע"ג שהאדם אורך גופו הוא ג' אמות מכתפו ולמטה מלבד ראשו וא"כ ברום ג' אמות היכי טובל ותירצו דכשיכניס במים יעלו המים למעלה מראשו ע"ש:

ד"ה אי לבראי וכו' ה"ה דהוה מצי למפרך הא קא נגעי אהדדי וכו'. ר"ל דהא אורך הכוכין ד' אמות והחצר כולה אינו כ"א שש על שש וא"כ שמצד פתח המערה המזרחית והכוכין שמצד פתח המערה המערבית שפונים לצד אורך החצר זה שכנגד זה נגעי אהדדי שאורך הוא ח' אמות והחצר אינו כ"א ו' אמות וכן הכוכין של פתח המערה דרומית והכוכין של פתח המערה צפונית וק"ל:

ד"ה דעביד ליה כמין נגר וכו' ועוד יש לפרש דלכל הפחות הפתח רחב ב' אמות ומחצה ואותו שבימין רחוק אמה מקרן זוית וכו' הציור הוא כזה* לפי זה נוגע הכוך האחד בתוך השני ה"א וכן לפי תירוץ הראשון של הרשב"א שפירש שלעולם ירחיק הכוך שבימין אמה ושבשמאל יעשה בקרן זוית נוגעים הכוכין זה לזה צריך שלא יהיה האמות מצומצמות כ"כ ויהיה קצת הפסק ביניהם והואיל והכוכין עשויין כמין נגר בהפסק כל דהו היה די וק"ל:

קא:

גמ' אמר רב אשי במעמיק דאי לא תימא הכי ד' מערות לר"ש היכי עביד להו וכו' עיין לעיל בצורה שציירתי לך אליבא דר"ש ותראה שהכוכין הן מצויירין זה ע"ג זה שבענין אחר א"א שהרי הכוכין של מערה המזרחית ע"כ הולכין לצד דרום ולצד צפון והכוכין של המערה הדרומית הולכין על גביה וכן לצפון ויש לדקדק לפי הי"מ דמפרשי דעביד להו לקרן זויות דהיינו בשני הזויות שאצל הפתח הפנוי חצי אמה מצד זה וחצי אמה מצד זה שבמערה המזרחית ובמערה הדרומית והצפונית ג"כ היו עושים כן א"כ ע"כ יהיו ד' מערות זו ע"ג זו וכל אחת רומה ז' טפחים והא גובה של המערה אינו כ"א ד"א כמ"ש הרשב"ם לעיל בשם התוס' וא"כ אפילו במעמיק א"א לעשות זו ע"ג בגובה המערה וצ"ל דמעמיק גם כן בקרקעית המערה וק"ל:

כדאמר רב שישא וכו'. בניפלי ה"נ בניפלי פי' רשב"ם ולר"ש הכוכין שהן בתוך הד"א של המערה ב' קברים של נפלים הן שאין ארכן אלא חצי אמה וכו' והא הכוכין כל א' ארכו ד"א והמערה כולה אין ארכה כ"א ח' אמות לר"ש כל אורך ד"א של כוך השני לא הוי עושה כ"א קברי נפלים ובד"א הנשארים לא היו אפשר לעשות כ"א ב' כוכין גדולים וא"כ נמצא סך החשבון הכוכין לר"ש דהיינו י"ג כוכין ד' מכאן וד' מכאן וכו' וצ"ל שבאותו צד לא עשה כ"א ב' כוכין גדולים ארוכים ובד"א שאצל הפתח בחצי אמה הפנויה בסדר הכותל עשה ג' כוכין קטנים אותו שבחצי אמה הפנויה היה ארכו חצי אמה ורחבה חצי אמה והשנים הנשארים שבתוך ד"א היה כ"א ארכו חצי אמה שהאורך הולך לצד מערה השניה ורוחב הכוך הוא אמה וביניהם אמה פנוי ונמצא שבכל צד היו ד' כוכין כדתני מתניתין במילתיה דרבי שמעון כי לא היו כל הכוכין הקטנים שוין כמו שאין כל הנפלים שוין וק"ל:

קב.

גמ' רואין את האמצעים כאילו אינן והשאר מצטרפין וכו'. וי"ל אם נאמר רואין האמצעית כאלו אינן אין כאן ג' שיהיה שכונת בית הקברות וצ"ל דר"ל שיש כאן יותר מג' אלא שהן רצופין ולכך כשאנו אומדין את האמצעים כאלו אינן נשארו עדיין ג' וק"ל:

ר"ש ד"ה ובודק ממנו ולהלן כ' אמות וכו' ואח"כ בודק שש אמות דחצר מפני המערות הפתוחות לה מכאן ומכאן לר"ש נמי דהיינו בדיקה עשרים אמות כנגד החצר בשביל שתי המערות שמכאן ומכאן כן צריך להגיה. ור"ל שצריך ג"כ לבדוק מדרום לצפון עשרים אמות בשביל שיש עוד שתי מערות מכאן ומכאן לר' שמעון לרוחב החצר בצד דרום וצפון וק"ל:

תוס' בד"ה המוצא מת מושכב וכו' ותימה לפירושו מאי אשמועינן אטו ס"ד דמושכב כדרכו יגרום שיהיה לו תפיסה כיון שידוע שהוא ישראל וכו' הלשון הוא מגומגם וצ"ל דה"ק אטו ס"ד דמושכב כדרכו יגרום שיהיה לו תפיסה וכשהוא מושכב שלא כדרכו לא יהיה לו תפיסה אפילו היכי דידוע לן שהוא ישראל זה אינו סברא שלא יהיה לו תפיסה כיון שידוע שהוא ישראל ועכ"פ סברת התוס' אינו כסברת הרשב"ם שהרי הרשב"ם ס"ל דבשאינו מושכב כדרכו אפילו אם הוה ידוע שהוא ישראל אין לו תפיסה שהרי כתב אי נמי אם ישראל הוא באקראי בעלמא השליכוה שם וכו' הלכך אין להם לא תפיסה ולא שכונת בית הקברות וק"ל:

בא"ד ועוד קשה דלא הוי דומיא דמת פרט להרוג וכו'. ר"ל דלפי' ר"י לא הוי מיעוטא דפרט למצוי דומיא למיעוטא דפרט להרוג ולמיעוט דמושכב פרט ליושב ולמיעוט דכדרכו פרט לראשו בין ארכבותיו דכל הני מיעוטין אתו למעט שלא יהא לו דין קבר והמיעוט של פרט למצוי הוא בהיפך דאתי לומר דכשהוא מצוי וידוע שהוא ישראל יש לו תפיסה ולאשמועינן דלא קאי עליה האי מיעוטא דמושכב כדרכו וכו' וזה אינו שיטת הגמרא וק"ל וכך צריך להגיה ועוד קשה דלא הוי דומיא דמת פרט להרוג ולא דומיא דמושכב פרט ליושב כדרכו פרט לראשו בין ארכובותיו:

בא"ד והא דאמר בנזיר דבעיא שלשתן ידועין או תחלה פ"ה וכו' ואין נראה לר"י דלא שייך כאן הלכתא גמירי דהוי דבר שיש בו טעם וכו' כצ"ל:

ד"ה מד' אמות ועד ח' וכו' כשיעור שיש במשנתינו שהוא אמה בינתיים לכולי עלמא כצ"ל:

בא"ד דאיכא התם מאן דאמר דלב"ה בודק אמה ומניח שנים כצ"ל דפלוגתא דב"ש וב"ה הוא שם אבל ודאי קשה לפ"ה דאמר ר"ש בסמוך רואין וכו' כצ"ל:

ד"ה וכגון שבדק באלכסונא פי' הקונטרס דאלכסון ד' על ששה הן ב' אמות באלכסון של חמשה על ה' כצ"ל ולא יתכן וכו' באמת שבלא זה ג"כ דברי הרשב"ם תמוהים הן שהוא כתב דמ"ש ה' על ה' מד' על ששה דאידי ואידי חד שיעורא הוא שר"ל באם תקח האמה שבאורך ד' אמות על ו' ותניחנה ברוחב הוי כמו ה' על ה' וא"כ הוא הדין אפילו יהא כך שהאלכסון הוא שתי אמות הלא אף בשתצטרף האלכסון של שתי אמות ה' על ה' לא יהיה הכל ביחד כי אם ז' אמות והוא כתב לעיל מזה ואלכסון של ד' אמות על ו' הרי שמנה אמות שכן הוא מוכרח לפרש כדי שיתורץ קושיית המקשה שהקשה אי רבנן תמני סרי הויין וברייתא קתני עשרים אמה וק"ל:

קב:

ר"ש ד"ה אדעתא ליטלו לחזור ולפנותו משם לא מנחי הלכך לגמרי נקברו שם כולן ע"י הדחק ואקראי בעלמא וכו' כצ"ל ור"ל דלא נקברו האמצעים כדי לחזור ולפנותן משם אלא כולן נקברו שם ע"י הדחק באקראי ר"ל שלא נתכוונו לעשות מקום זה בית הקברות ולקבור שם יותר ולכך לא חשבינן ליה שכונת ב"ה ודו"ק: