מהר"ם על הש"ס/בבא בתרא/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: תוספות | רש"י | רי"ף | רא"ש | מאירי | מרדכי | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | תוספות רי"ד | יד רמ"ה | ר' גרשום | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

יז.

תוס' ד"ה לא יחפור כל הני מיירי דאית בהו מיא וכו'. ר"ל ודלא כדמשמע מפירוש רש"י דכתב הטעם משום דהחפירה הסמוכה לבור מחלשת כותלי הבור דמשמע מרבריו דאיירי אפילו בלא מיא:

בא"ד וטעמא משום מתונתא כדאמר בגמרא. ר"ל לקמן בדף י"ט גבי הא דאבעיא לן וסד בסיד תנן א"ד או סד בסיד תנן דבעי למפשט מדלא ערבינהו תנא בבי דמתני' קאמר משום דלא רמי האי הזיקא להאי הזיקא רישא הזיקא דמתונתא סיפא הזיקא דחבלא:

ד"ה לא שיח ולא מערה הוא הדין חריצין ונעיצין. ולא הוצרך למיתנינהו דמבור שמעינן להו דמדקתני בור הוא הדין להני והא דנקט ותני שיח ומערה בהדיא משום דרגיל לשנותן בכל מקום בהדי בור ואמת המים ונברכת הכובסים ר"ל דנקט לתרוייהו אע"ג רלא רגיל לשנותן בהדי בור אצטריך להו בגמרא ומיהו הא לא מפרש וכו' ר"ל דהגמ' לא עשה צריכותא אלא אהא דלא הוי שמעינן נברכת מאמת המים ולא אמת המים מנברכת אבל אינו מתורץ באותו צריכותא הא דקשיא לן דלא ליתנינהו כלל לא אמת המים ולא נברכת והוא שמעינן להו נמי מבור ותירצו התוס' דמצי למימר וכו' ולכך אצטריך למתני בור ואצטריך למתני נמי הני תרתי אמת המים ונברכת ולא קשיא והא דאצטריך בגמרא האי צריכותא אי תני אמת המים משום דקביע וכו' ואי תני נברכת משום דקוו וקיימי ולא קא עביד האיך צריכותא של התוס' ובחד צד של הצריכותא הוי סגי וה"ל למימר הכי אי תני אמת המים משום דקביע ולכך בעי הרחקה שלשה טפחים אבל נברכת דלא קביע הוה אמינא דלא בעי הרחקת שלשה טפחים ואי תני נברכת הוה אמינא נברכת דלא קביע סגי בהרחקת שלשה אבל אמת המים דקביע לא סגי בהרחקת שלשה די"ל דלא נוכל למימר הכי דבור יוכיח דהוא קבוע ואפילו הכי סגי בהרחקת ג' טפחים אבל יש להקשות על התוס' אמאי לא עבדו הצריכותא של הגמ' דהא פשוט הוא דבור ושיח תרוייהו איתניהו בהו קביע וגם קוו וקיימו וא"כ הוה להו להתוס' לתרץ דהני תרתי אמת המים ונברכת לא הוה שמעינן מבור משום דבור הוי קביע וגם קוו וקיימו ובהני תרתי לית בכל אחד כ"א חדא מנייהו הוה אמינא דלא בעו הרחקת ג' טפחים ואי תנא הני תרתי הוי אמינא דבור ושיח דהוו קביעי וקוו וקיימי לא סגי להו בהרחקת שלשה טפחים וי"ל דניחא להו להתוס' למנקט דבור ושיח עמיקי טפי משא"כ בשום חד מהני תרתי וק"ל:

ד"ה וסד בסיד וכו' וא"כ תפשוט דברישא וסד בסיד תנן וכו'. ר"ל הא דתנן ברישא וסד בסיד הוי פירושו דבעי תרוייהו הרחקה וגם סד בסיד מדלא קתני או סד כמו בסיפא אלא ודאי גם בסיפא לא גריס או ולכך בעי בגמ' שפיר הואיל וגם בסיפא לא תני התנא או ואפי' הכי פשוט הוא דהוי פירושו או סד בסיד דבחדא מנייהו סגי בהרחקה לחוד או בסיד לחוד אם כן ברישא נמי אע"ג דלא תני או הוי נמי פירושו או סד בסיד כמו בסיפא או דלמא ברישא חמירא טפי ובעי תרוייהו הרחקה וגם סיד וקאמרי התוס' הא דפשיטא לן וכו' ר"ל וכי תימא דהכל טעמא מאי כיון דגם בסיפא לא גרסי' או אמאי פשיטא ליה דבסיפא הוי פירושו או סד בסיד טפי מברישא ותירצו היינו משום דבסיפא אין ההיזק כל כך מרובה וכו' וק"ל אבל ברש"י משמע לקמן בגמרא דבסיפא גריס או ע"ש:

יז:

גמרא פתח בבור ומסיים בכותל ליתני אלא א"כ הרחיק מבורו של חברו וכו'. ובסמוך איתא בספרים לפי גירסת רש"י וליתני אלא א"כ הרחיק מבורו של חברו כד מעיינת שפיר בתוס' חדא מנייהו מיותר דלפי גירסת רש"י דלא גריס האי לישני דלעיל בקושיא דפתח בבור אלא בסמוך גריס לה בתר דמשני מכותל בורו שנינו ולפי סברת התוס' לעיל בתחלת הקושיא יש לגרוס וליתני וכו' אבל בתר דשני מכותל בורו שנינו לא גרסי וליתני וכו':

שם איכא דאמרי ואתמר עלה אמר אביי וכו'. ר"ל דאיכא דאמרי דהמקשה שהקשה תנן לא יחפור וכו' סיים מלתיה ואתמר עלה וכו' והקשה מדאתמר עלה על אביי גופיה וק"ל:

רש"י ד"ה הא קמ"ל במאי דקתני מכותל בורו למדנו בה שהכותל בורו של ראשון מילא כל השלשה טפחים וכו' רצונו לומר דכל אותו שיעור קרקע המפסיק בין הבור ובין המיצר הוא נקרא כותל הבור ומדקתני מתני' מכותל בורו של חבירו דהיינו הראשון שמע מינה שגם הראשון אסור לו לסמוך בורו להמיצר רק חייב להניח הפסק והרחקה שהוא כותל בין בורו ובין המיצר כמו השני ומסתמא אותה ההרחקה שמחויב הראשון להרחיק מן המיצר הוא שלשה טפחים כשיעור הרחקה של השני וכל אותה ההרחקה שהרחיק הראשון מחלל בורו עד המיצר דהיינו שלשה טפחים קרי התנא כותל בורו של ראשון שמע מינה דשיעור כל כותל בור הוא ג' טפחים זהו כוונתו של רש"י הגם שאין זה לשונו ממש:

(בא"ד) בד"ה ונ"מ למו"מ ואם תאמר מנא לן שהכותל ראשון הוא הוי שיעור הרחקה מן המיצר וכו' ופליגי בה אביי ורבא ושמעינן לאביי דאמר ראשון אינו צריך להרחיק תריץ וכו' אריכות לשון זה אינו ממנהגו ודרכו של רש"י וגם הקושיא והתירוץ זה דברי מותר הן דהיינו הן דפרכה הגמ' לאביי בשמעתין בסמוך באיכא דאמרי ומשני אמר לך אביי מתניתין שבאו לחפור בבת אחת לכן אני אומר שאין לשון זה מפי רש"י רק הוא איזה הגה"ה שהגיה איזה תלמיד כמו שנמצא כמה פעמים לעיל בפ"ק כמה הגהות ברש"י:

ד"ה הא אתמר עלה דמכותל בור שנינו ולמדנו בה שאף הראשון שהוזקק להרחיק וכו'. יש מקשין לשון רש"י דידיה אדידיה דהכא משמע מדבריו דלא שמענו שאף הראשון הוזקק להרחיק אלא מהא דאוקמא מכותל בורו ולעיל פי' רש"י וליתני מבורו של חברו ואנא ידענא דמכותל קאמר דאי מחלל בורו קאמר אין זה כונס לתוך שלו וכו' משמע מדבריו דאפי' לא הוה קתני כותל אלא מבורו הוה ידעינן שפיר דהראשון צריך להרחיק וא"כ דבריו סותרין אהדדי וכן ראיתי בתשובות בן לב שהקשה קושיא זו ולי נראה דאין זה קושיא כלל דלא פי' רש"י לעיל דשמעינן מבורו דהראשון חייב להרחיק אלא דאם הרחיק בורו מן המיצר חייב השני להרחיק בורו שלשה טפחים מכותל בורו של ראשון ולא מחלל בורו דאי מחלל בורו קאמר אין זה כונס לתוך שלו כלום וכו' אלא שיש להקשות לפירוש רש"י א"כ מאי פריך וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ולא ליתני כותל דלמא הא גופא דגם הראשון חייב להרחיק אתא לאשמועינן בהא דקתני כותל הלא קושיא זו כבר הקשו התוס' בד"ה בכותל בורו:

תוס' ד"ה מכותל בורו שנינו וכו' גירסת ספרו דחקתו וכו' וא"כ צריך לשנות מכותל לאשמועינן דאסור לסמוך לרבא ולאביי שצריך הרחקה בין שני הבורות ששה טפחים וכו'. ר"ל גירסת ספרו של רש"י שהיה הגירסא כתובה בספרים שלו וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו בתר דשני מכותל בורו שנינו דוחקו לפרש כן אבל אין נראה פירושו ואין לגרוס כן דהא בתר דשני מכותל בורו שנינו לא שייך לאקשויי תו וליתני אלא א"כ הרחיק מבורו דהא השתא צריך למיתני כותל לרבא לאשמועי' דגם הראשון אינו סומך למיצר ולאביי דמוקי לה במסקנא דבאו לחפור בבת אחת אצטריך למיתני כותל לאשמועינן דבבאו בבת אחת כל אחד צריך להרחיק שלשה טפחים משום דבעינן הרחקה בין שני בורות ששה טפחים:

בא"ד ומיהו יש לישב הגירסא ופריך אליביה דאביי וכו'. משמע דאפי' לפי' זה לא גרסינן וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים כמו שהוא בספרים שלפנינו אלא הכי גרסינן וליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ותו לא ולהכי כתבו התוס' דיש לישב דר"ל דפריך המקשה דליתני אלא אם כן הרחיק מבורו ששה טפחים ולא ליתני כותל דהא לאביי אם לא באו בבת אחת אלא הראשון בא מתחלה לבורו הוא סומך למיצר ממש ואחר כך כשבא השני לחפור גם הוא בור צריך להרחיק מבורו של ראשון ששה טפחים לכך פריך לא ליתני כותל אלא ליתני לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חברו וכו' אא"כ הרחיק מבורו של חבירו ששה טפחים וממילא הוה ידעינן דכשבאים לחפור שניהם בבת אחת זה מרחיק שלשה טפחים וזה מרחיק שלשה טפחים דבמה דקתני כותל בורו דאשמועינן בזה שהראשון ג"כ הניח כותל ג' טפחים דהיינו כשבאים לחפור בבת אחת אין בזה שום חדוש כי אם הא דשמעינן מינה דבעינן הרחק בין שני הבורות ששה טפחים א"כ ליתני אלא א"כ הרחיק מבורו של חברו ששה טפחים ודין דבאו בבת אחת ממילא נשמע מינה ומשני דלהכי קתני כותל דשמעינן מינה דגם הראשון הרחיק ג' טפחים דהיינו כשבאו בבת אחת נקרא כותל דקמ"ל דסתם כותל בור ג' טפחים ונפקא מינה למקח וממכר:

ד"ה למאי נפקא מינה וכו' הך נפקותא לא אצטריך לרבא וכו'. ר"ל אפילו לגירסת התוס' דלא גרסינן וליתני אלא א"כ הרחיק מבורו אלא גרסינן מכותל בורו שנינו ולמאי נפקא מינה וכו' ולשנויא דמשני מכותל בורו אתי שפיר בין לרבא בין לאביי דלרבא אשמועינן דגם הראשון אסור לו לסמוך ולאביי דאיירי דבאו שניהם בבת אחת ואתא לאשמועינן שצריך הרחקה בין שני בורות ששה טפחים מ"מ הוקשה להגמ' דלאביי למאי נפקא מינה קתני כותל דאי לאשמועינן דבעי הרחקה ששה טפחים ליתני אא"כ הרחיק מבורו של חברו ששה טפחים ועל זה קאי למקח וממכר ואע"פ דאין קושיא זו בהדיא בגמ' לפי גירסת התוס' מ"מ רמוזה היא במאי דקאמר למאי נפקא מינה וכו' אבל לרבא לא אצטריך למימר הך נפקותא כלל והשתא לפי זה אתיא כל סוגיא זו לפי המסקנא דלקמן:

ד"ה מרחיקין את הגפת וכו' וי"ל דההוא טעמא לא קאמר אלא אליבא דר' יוסי וכו'. ר"ל דהא דקאמר לעיל ורבא אמר אינו סומך ואפי' לר' יוסי וכו' הכי קאמר לא מבעיא לרבנן פשיטא דאינו סומך בלאו האי טעמא משום דגם גבי אילן סבירא להו לרבנן דאפי' לא קדם הבור לאילן אלא שבעל האילן בא לנטוע האילן עד שלא היה הבור כאן אפי' הכי צריך להרחיק ואע"ג דקתני במלתייהו דרבנן מרחיקין את האילן מן הבור כ"ה אמה לאו דוקא דאיכא בור אלא אפילו ליכא בור נמי כדמשני לקמן בסמוך אלא אפי' לר' יוסי דאמר בהדיא אע"פ שהבור קודם לאילן לא יקוץ שזה חופר בשלו וזה נוטע בשלו אפי' הכי הכא מודה דאפי' הראשון לא יסמוך משום דשאני התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשיו וכו':

יח.

גמ' ת"ש לא יטע אדם וכו' הכא במאי עסקינן דמפסיק צונמא ת"ש היה גדר בינתיים וכו' זה סומך לגדר מכאן ה"נ דמפסיק צונמא א"ה אימא סיפא וכו'. זאת היא הגירסא הנכונה בגמ' ובספרים שלפנינו כתוב דיקא נמי דקתני היה גדר וכו' ואינו מיושב אע"ג ששמעתי בשם חדושי הרמב"ן שמישב גירסא זו דהוי כמו וליטעמך כלומר שהתרצן אומר למקשן דאתה בעצמך מודה בדבר דאיירי במפסיק צונמא דאם לא כן מפני מה לא תקשה מסיפא דקתני בהדיא היה גדר מכאן וכו' ולא היית צריך לאתויי הברייתא דתני עלה ארבע אמות שאמרו וכו' אבל פירוש דחוק הוא ע"כ נראה למחוק הדיקא נמי וכו':

תוס' ד"ה הא ליכא אוצר עביד הוה מצי לשנויי הוא הדין כי ליכא לא סמיך וכו'. מקשין העולם היאך כתבו התוס' דהוה מצי לשנויי דהוא הדין כי ליכא אוצר לא סמיך הא מסיים התרצן דיקא נמי ותני עלה וכו' דקתני בהדיא בברייתא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר ואין זה קושיא דהכי נמי קאמרו התוס' הוה מצי לשנויי דהוא הדין כי ליכא אוצר כמו דשני כל הני פירכות דלעיל אלא האמת משני ליה דדירה שאני ולכך דוקא כי איכא אוצר אבל כי ליכא אוצר סמיך כדקתני בהדיא בברייתא אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר:

ד"ה ה"נ בלוקח וכו' דבכי האי גונא אילן קדים קרינן ביה. ולפי זה הכי פירושא דמתניתין אם הבור קודם לאילן וכו' פי' דקדם ערעור דבור קודם נטיעת האילן דהיינו בשני מצרנים שבא אחד מהם לסמוך אילן סמוך למיצר אע"ג שהשני לא חפר עדיין שום בור בשלו מכל מקום היה על האילן ערעור שלא לסומכו למיצר משום דהיום או למחר יחפור חברו בור בשלו כדרבא קוצץ ונותן דמים ואם האילן קודם דהיינו בלוקח שקדם נטיעת האילן לערעור בעל הבור לא יקוץ:

יח:

שמעתתא דחרדל ע"ב

גמ' ואי דלא סמיך היכי משכחת לה וכו'. שמעתתא דא קיצר בה רש"י דבריו ואין לה שום חבור כי אם על דרך שפירשו התוס' שיטת רש"י על כן אכלול פירוש השיטה בדברים קצרים על פי שפירשו התוס' שיטת רש"י והכי פירושו ואי דלא סמיך אינש דבר היזק למיצר חברו אפילו כשאין שם עדיין דבר הניזוק כרבא היכי משכחת לה פלוגתא דרבי יוסי ורבנן דלרבנן על בעל החרדל להרחיק כל ההרחקה ולרבי יוסי לא ירחיק כלל דהא ביה דנשמע מדברי ר' יוסי דשניהם מזיקים זה את זה בעל החרדל לבעל הדבורים ובעל הדבורים לבעל החרדל ולא משכחת ליה לרבא דלסמוך אחד מהן בהיתר וא"כ אפילו קדם אחד מהם וסמך חייב לסלקו והוי כאילו באו שניהם בבת אחת ועל שניהם מוטל להרחיק כל אחד חצי ההרחקה כמו גבי בור לרבא דאין חילוק בין באו שניהם בבת אחת ובין קדם אחד מהם חייב כל אחד להרחיק שלשה טפחים דבשלמא לאביי דאמר אם קדם הראשון סמיך אתי שפיר דאיירי שסמך בעל דבורים תהלה ואע"ג דסבירא ליה השתא דבעל דבורים נמי מזיק לבעל החרדל לכולי עלמא מ"מ סבירא להו לרבנן דעל המזיק השני דהיינו בעל החרדל להרחיק את כל ההרחקה כמו גבי בור לאביי דאע"ג דשניהם מזקי אהדדי ואם סמך הראשון על המיצר השני מרחיק כל הששה טפחים ור' יוסי סבר כיון דדבורים מזקי נמי לחרדל ועשה בעל הדבורים קצת שלא כהוגן שסמך על המיצר שזה עתיד לזרוע החרדל אע"פ שבדין אינו יכול למונעו שלא יסמוך מכל מקום קצת שלא כהוגן עשה בעל הדבורים ולכך גם בעל החרדל יכול לסמוך משום דאמר ליה בעל החרדל לא דייך שסמכת אצל מיצר שלי אלא שתכפני להרחיק ונהי שלא הייתי יכול לעכב על ידך מכל מקום שלא כהוגן עשית ולכך גם אני לא ארחיק אלא אסבול הזיקך וגם אתה תסבול הזיקי כמו שמפרש הרא"ש ולא דמי לבור דהתם משום דמרפיה לה לארעיה ומזיק השני בידים לכותל בורו של ראשון ולכך על השני להרחיק כל ההרחקה אבל הכא לא אלא לרבא דאמר לא סמיך קשיא היכי משכחת לה דלרבנן מרחיק בעל החרדל כל ההרחקה ולרבי יוסי לא ירחיק כלל דכיון דתרוייהי מזקי אהדדי על כל אחד ואחד להרחיק חצי ההרחקה ואפי' סמך בעל הדבורים תחלה כנזכר לעיל דלא שייך לומר אני לא ארחיק אלא אסבול היזקך וגם אתה תסבול אלא היכא שאין בעל החרדל יכול לכוף את בעל הדבורים לסלק היזקו אבל לרבא דיכול לכופו לסלק אע"פ שקדם לא היה ליה למיתני רבי יוסי מתיר בחרדל אלא חייב כל אחד להרחיק חצי ההרחקה וכן לרבנן אין על בעל החרדל להרחיק כל ההרחקה וזהו פי' המקשן אלא שיש עדיין לדקדק מה סלקא דעתיה דמקשן דפריך מר' יוסי הא ר"י ס"ל גבי אילן ובור דעל הניזק להרחיק את עצמו ואפי' היכא שהבור קודם לאילן אין בעל האילן חייב להרחיק אע"פ שהאילן מזיק לבור והבור אין מזיק לאילן כל שכן הכא שגם הדבורים מזיקים לחרדל שאין בעל החדדל חייב להרחיק ואם כן מאי פריך מרבי יוסי וי"ל דסבירא ליה השתא שגם רבי יוסי סבירא ליה דעל המזיק להרחיק מדלא פליג אלא אדבורים וחרדל ולא פליג אמשרה וירק ש"מ דגבי משרה וירק מודה רבי יוסי דבעל המשרה דהוא המזיק חייב להרחיק ולא פליג אלא בחדדל ומטעם דגם הדבורים מזקי לחרדל ובאמת היה יכול לפרוך דברי רבי יוסי אהדדי דמאי שנא משרה וירק מבור ואילן כמו דפריך בסמוך וסבר רבי יוסי על המזיק להרחיק את עצמו והתנן ר' יוסי אומר אע"פ שהבור קודם לאילן וכו' וכמו שכתבו התוס' בסמוך אהא דפריך וסבר וז"ל על מקומה הוה ליה לאקשויי וכו' אבל מ"מ גם לפי המסקנא דמסיק דר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי על הניזק להרחיק את עצמו ואפילו משרה וירק לא בעי להרחיק אלא לדידכו דאמריתו על המזיק תינח משרה וירק וכו' אפי' הכי פריך השתא שפיר לרבא דכיון דלא סמיך היכי משכחת לה משום דהיאך קאמר רבי יוסי לרבנן לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק דגבי חרדל ודבורים דכיון דתרוייהו מזקי אהדדי לא ירחיק בעל החרדל הא כיון דלרבא לא משכחת דסמיך אחד מהן בהיתר אם כן אע"ג דקדם חד מינייהו חייב לסלק וכיון דתרוייהו מזקי אהדדי על כל אחד להרחיק חצי ההרחקה לרבנן דאמרי על המזיק להרחיק ולא הוה ליה למיתני ורבי יוסי מתיר כחרדל ולכך קושית המקשה קושיא עכ"פ ומשני בלוקח דלאחר שזרע שם חרדל מכר חצי שדהו והלוקח העמיד שם אח"כ דבורים הלכך כיון דבעל החרדל זרע החרדל בהיתר ואח"כ בא בעל הדבורים להזיקו לכך קאמר ר"י דצריך בעל הדבורים להרחיק ולפי זה צריך לפרש רבי יוסי מתיר בחרדל דרוצה לומר דבעל החרדל א"צ להרחיק אלא בעל הדבורים שבא אחריו הוא צריך להרחיק כל ההרחקה וגם צריך לומר דאם היה איפכא שאם המוכר העמיד דבורים ואחר כך מכר חצי שדהו והלוקח זרע חרדל שאז היה ר' יוסי מתיר בדבורים והיה מחייב לבעל החרדל להרחיק כל ההרחקה ופריך אי בלוקח מ"ט דרבנן כיון דבעל החרדל זרע בהיתר מאי טעמא מחייבי ליה להרחיק כל ההרחקה הא אדרבה לבעל הדבורים הוה ליה לחייביה להרחיק דאיהו סמיך באיסור ומזיק לחרדל ועוד מאי טעמא דרבי יוסי דמשמע דלא פליג בכי האי גוונא דהיינו בלוקח אלא גבי דבורים וחרדל מטעם דתרוייהו מזקי אהדדי אפי' משרה וירק גמי כשהוא בכי האי גונא דעשה משרה בהיתר ואח"כ מכר חצי שדהו והלוקח זרע ירק לא יצטרך בעל המשרה להרחיק כיון דנעשית המשרה כהיתר ומשני רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק וכו' ד"ל דס"ל דדבורים לא מזקי לחרדל אלא החרדל הוא מזיק לדבורים ועל המזיק להרחיק את עצמו אע"פ שסמך בהיתר לגמרי דהיינו שנעשה קודם שמכר שדהו ולהכי ס"ל לרבנן דעל בעל החרדל להרחיק שהוא המזיק וכן בעל המשרה שהוא המזיק חייב להרחיק אע"פ שנעשית בהיתר ואע"ג דגבי אילן היכא דנטע בהיתר כגון בלוקח כדאוקמי לעיל לרבא קאמר דלא יקוץ אפי' לרבנן אילן שאני דאיכא הפסד מרובה כמו שכתבו התוס' מכלל דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו וכו' השתא ס"ד דמקשה כיון דרבנן סברי דדבורים לא מזקי לר' יוסי נמי הדבורים ניזוקים ולא מזיקין ואפי' הכי קאמר דכיון דבעל החרדל סמך בהיתר דהיינו בלוקח אינו חייב להרחיק דהיה סבר דלא שייך לר' יוסי ורבנן לפלוני בזה אי דבורים מזקי אי לא דאם כן במאי קמפלגי אלא ודאי בהא פליגי דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו לכך פריך אי הכי אפי' משרה וירק נמי והיה לו לחלק ג"כ לדברי רבנן גבי משרה וירק והיה יכול להקשות דהא בהדיא קתני בדברי רבי יוסי שהדבורים מזקי ג"כ לחרדל דקתני ואוכלות ליגלוגי חרדלאי והוא הדין דלרבנן הדבורים מזקי לחרדל דלא פליגי בהא אלא דניחא ליה למנקט הקושיא דאפי' משרה וירק נמי דהתחיל כבר להקשותה ומשני אלא לעולם ר"י ורבנן לא פליגי אי על הניזק או על המזיק להרחיק אלא דבהא פליגי דר"י סבר דהדבורים ג"כ מזיקים לחרדל ורבנן סברי דהדבורים הן ניזוקין ואינן מזיקין דהכי קאמר להו ר"י לרבנן תינח משרה וירק וכו' דהירק לא מזיק למשרה לכן בעל המשרה חייב להרחיק אפי' בלוקח דהיינו שעשה המוכר המשרה קודם שמכר חצי השדה ואח"כ זרע הלוקח ירק אלא חרדל ודבורים דתרוייהו מזקי להדדי ולכך כשבעל החרדל זרע בהיתר דהיינו בלוקח כדלעיל היה לו לבעל הדבורים להרחיק והשיבו לו רבנן דדבורים לחרדל לא מזקי וכו' ופריך וסבר ר"י וכו' ולפי המסקנא ר"י סבר על הניזק להרחיק את עצמו אפי' היכי דהניזק קדם בהיתר והמזיק סמיך באיסור כגון גבי בור ואילן ופליג אפי' גבי משרה וירק ואפי' היכי דבעל הירק קדם והא דקתני ור"י מתיר בחרדל לא קאמר זה אלא לדבריהם דרבנן דאפי' לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק אפילו בלוקה תינח משרה וירק וכו' אבל חרדל ודבורים דתרוייהו מזקי אהדדי היכי דזרע החרדל בהיתר דהיינו כלוקח היה לכם לומר דבעל הדבורים חייב להרחיק ולא בעל החרדל. כן היא שיטת רש"י על דרך שפירשוה התוס' וכלל העולה משיטה זו דלרבנן אליבא דרבא על המזיק להרחיק את עצמו אפילו היכי דקדם המזיק וסמיך בהיתר גמור כגון בלוקח ולר' יוסי בכל ענין על הניזק להרחיק אפי' היכי דקדם הניזק ואחר כך בא המזיק וסמיך באיסור אפילו הכי על הניזק להרחיק את עצמו ולקמן בדף כ"ה איפסקא הלכתא כרבי יוסי אלא דקאמר התם מודה ר' יוסי בגירי דיליה וכתבו התוס' לקמן בדף כ"ב בד"ה לימא תנן סתמא דלא כרבי יוסי וכו' דלא פליג ר' יוסי אכל הרחקות דמתני' דכולן מיקרי גירי דיליה ולא פליג ר' יוסי אלא באילן ובור ומשרה וירק וכרשים ובצלים דלא מיקרי גירי דיליה דאין ההיזק בא מיד כי אם לאחר זמן כמבואר בדברי הרא"ש ואף במשרה וירק כתב הרי"ף דאף לר' יוסי צריך להרחיק הרחקה קצת כמו שמרחיקין בור שיח ומערה ממיצר חברו אלא שאין צריך הרחקה גדולה כדי שלא יסריח הירק מן המשרה כמו שסוברין רבנן והשתא גם לפי מה דקיימא לן כר' יוסי קי"ל נמי כרבא דלא סמיך אינש היזק למיצר חברו אפילו כשאין שם דבר הניזוק דהיינו לענין הרחקות דמשניות דלעיל דמודה בהו ר' יוסי כך היא פירוש השיטה לשיטת רש"י אבל ר"ת ור"ח גרסי' אלא אמר רבינא וכו' והשתא הדר ביה ממה דאוקמא בלוקח וגם הדר מכל שנויי דלעיל דודאי בכולהו מודה רבא דכי ליכא כותל או ירק דסמיך ולא אתא רבא לסמוך אפילו לרבנן כי אם גבי בור משום דכל מרא ומרא מרפית לארעאי כמו שפירשו התוס' באריכות ודבור התוס' המתחיל מכלל וכו' צריך להיות אחר סיום ד"ה וסבר וכו' והא דקאמר בד"ה מכלל וכו' וצריך לומר לפי' זה רוצה לומר לפירוש ר"ת ור"ח ורוצה לומר משום דקשה להו לפי' ר"ת כיון דלשנויא דרבינא הדר ביה מכל הני שנויי דלעיל ואם כן השתא רבא ואביי שוין בדין כולהו ולא פליגי אלא בבור ואם כן כמו דלאביי הוי ניחא ליה פלוגתא דרבי יוסי ורבנן כמו שכתבנו בתחלה בדברי המקשה שהקשה לרבא ואי דלא סמיך היכא משכחת לה אבל לאביי הוה ניחא ליה כמ"ש התוס' ואם כן מאי פריך השתא לבתר שנויא דרבינא מכלל וכו' הלא כמו דהוה ניחא ליה מעיקרא לאביי ה"נ השתא לרבא לכך כתבו וצ"ל דזה שהמקשה אינו אותו המקשה שהקשה בתחלה ואי דלא סמיך וכו' והנה הארכתי ויצאתי מכלל כוונתי בחבור זה כדי להקל על המעיין שיעמוד בנקלה על כונת הרי"ף והרא"ש ויתר הפוסקים בדין זה:

יט.

גמ' צריכי דאי תנא אמת המים וכו'. עיין במה שכתבתי לעיל ריש פרקין ותמצא מבואר באריכות היטב:

תוס' ד"ה בא בידים אין וכו' ויש ספרים דלא גרסי האי דיוקא וכו'. פירוש ולאותן פשיט בפשיטות מדברי ר"י דבעי הרחקה וסידה דהפשטן לא ס"ד לחלק בין בא בידים ללא בא ומשני בא בידים שאני ופריך ודקארי לה מאי קארי לה דהא ע"כ צריך לחלק בין בא בידים ללא בא דאל"כ ל"ל לתנא למיתני כלל בא בידים ומשני בא בידים אצטריכא ליה וכו' ר"ל דהוה ס"ד דמשום הכי אצטריך למתני בא בידים כדי שלא תאמר דבא בידים בעי הרחקה טפי לכך הקשו התוס' לגירסא זו דהיאך בא למפשט דבעי תרוייהו הרחקה וסידה מדקתני במלתיה דר"י וסד בסיד מאי אולמא לישנא דר"י מלישנא דמתני' וכמו דמבעיא לן אלישנא דמתני' אי ר"ל הרחקה או סידה או ר"ל דבעי תרוייהו ה"נ צריך למבעי בלישנא דר"י גופיה כיון דהשתא לא הוה ידע שום חילוק בין בא בידים ללא בא אבל לפי גירסת הספרים שלנו א"ש דהפשטן ידע שיש לחלק בין בא בידים ללא בא ומזה הוכיח ע"כ דר"י במה דקתני וסד בסיד ר"ל דבעי הרחקה וסידה דאל"כ למה נקט בא בידים אלא ודאי לאשמועינן דדוקא בא בידים בעי תרוייהו אבל לא בא בידים לא וק"ל:

ד"ה משום דמשתכי וכו'. וה"ר מררכי הביא ראיה מהירושלמי דגרסי' התם הכא אתמר שהסלעים מרתיחין והתם אתמר אין מרתיחין וכו' כצ"ל ור"ל דהכא ס"ל לתנא דמתני' שהסלעים מרתיחין מדקתני סלעים גבי הדברים שצריך להרחיק מן הכותל משום שמוסיפין הבל והתם בשבת ס"ל לתנא דאין מרתיחין מדלא קתני סלעים בהדי הדברים שמוסיפין הבל שאין מטמינים בהם:

ד"ה המבריך את הגפן וכו' אע"ג שאינו רחוק ג' טפחים ויונק עם הגפן וכו' דמיירי כשזורע הצדדים ברחוק מג' טפחים מגפן היוצא וכו'. דברי התוס' נראין כסותרים זה את זה אבל כלל דבריהם הוא שמתחת הקרקע אע"ג שאינם רחוקים מהגפן ג' טפחים ויונקים הזרעין והגפן מהקרקע המפסקת ביניהם אפ"ה מותר כיון שאין יונקין הזרעים מהגפן עצמה אבל מ"מ צריך שלמעלה מהקרקע יהיה הזרעים מעט רחוקים מהגפן שלשה טפחים כדי שלא יהא ערבוב למעלה ומשכחת לה ע"י שמבריך הגפן ומכסה באמצע בעפר אם כן ב' הקצוות של הגפן היוצאין למעלה מהקרקע הן רחוקין זה מזה כמה טפחים ולכך כשזורע באמצע שניהם מן הצד אבל חלק הגפן המכוסה בארץ יכול להיות שיהיה נראה למעלה מן הקרקע רחוק מכל קצה הגפן היוצא למעלה מן הקרקע ג' טפחים אבל הוא בתוך ג' טפחים לחלק הגפן המכוסה בארץ שזרע הזרעים בשדה קרוב אצלו ויונק עם הגפן מחלק קרקע המפסיק קצת ביניהם ואפ"ה מותר כיון שאין יונקין ממש מהגפן עצמה אבל אם בא לזרוע על גבי חלק הגפן המכוסה בארץ על גבה ממש צ"ל על גבה עפר ג' טפחים דאל"כ יכנס הזרע ממש בתוך הגפן עצמה וירכיב הזרע בתוך הגפן ממש ולכך פריך המקשה למימרא דזרעי' לצדדין קא משתרשי והא תנן וכו' ותני עלה אבל זורע את הצדדים וכו' ואי ס"ד דלצדדין קא משהרשי היאך מותר לזרוע את הצדדים הא יכנסו שרשי הזרעים לתוך הגפן שבצדה ממש שאין ביניהם ג' טפחים וירכיב הזרע בתוך הגפן ממש וק"ל:

יט:

ד"ה התם בשופכין וכו' אע"ג דתני ליה אמת המים קתני מי רגלים דס"ד וכו' כצ"ל ואין להקשות בין לפי מה דס"ד דמשום צניעותא לישתרי בין לפי מה שתירצו התוס' דס"ד דמשום דמי רגלים כלים כרגע אם כן ליתני מי רגלים וכ"ש אמת המים דאין זו קשיא דס"ד דמי רגלים מקלקלים טפי הכותל יותר משאר מים ולכך צריך להרחיק אבל שאר מים לא וק"ל:

ד"ה מאי איריא רקיק וכו' השתא ס"ד דנקיט רקיק דוקא משום דאית ביה תרתי וכו'. יש להקשות לפי זה מנא ליה להמקשה דנקיט רקיק משום דאית ביה תרתי דלמא לא נקיט ליה אלא בשביל שהוא רך ועשוי ליפול ומשום האי טעמא לחוד אינו ממעט ולא בשביל שאינו מבטלו וא"כ לא תקשי ליה אפילו עבה נמי וכן נמי כל הני תיובתות דמותיב עליה מקופה מלאה תבן ומכל הני דפריך והא חזו ליה לא פריך עליה אלא בשביל דס"ל דטעמיה דרב טוביא משום דלא מבטל ליה והשתא דטעמא הוא משום דעשוי ליפול לא תקשי עליה מידי ויש לישב משום דס"ל לגמרא דע"כ הא דנקיט רקיק משום דאית ביה תרתי הוא דאי בשביל שהוא רך וסופו ליפול לחוד א"כ מאי איריא רקיק הא איכא מיני טובא שהן דקין ונימוקין וסופן ליפול כמו השלג והברד וכיוצא דמייתי לקמן אלא ודאי בשביל שיש בו עוד טעמא דלא מבטל ליה נקט ליה ולכך פריך שפיר מאי אירי' רקיק וכו' ומשני לא מבעיא וכו' אפילו דקיק דס"ד דלא חזי ליה קמ"ל דאפילו רקיק חזי ואינו מבטלו ולכך אינו ממעט ועיקר טעמו הוא משום דלא מבטל ליה ולכך פריך נמי עליה כל הני תיובתות דמותיב ליה וגם אין להקשות על מה דפריך הגמרא ותיפוק ליה משום דהוה ליה דבר שמקבל טומאה וכו' ומאי פריך דלמא אין הכי נמי דטעמו משום דהוי דבר שמקבל טומאה והא דמשני נמי לא מבעיא קאמר הכי קאמר לא מבעיא עבה דחזי ליה וכו' אבל רקיק דלא חזי ליה דממאס אימא ביטולי בטליה קמ"ל דאפ"ה אינו ממעט מטעם דהוי דבר (שאינו) [שהוא] מקבל טומאה ואפי' אי נימא דלישנא דמשני לא מבעיא קאמר וכו' לא משמע הכי מ"מ יש להקשות דהכל קשיא דמנ"ל לגמרא דלא הוי טעמא דרב טוביא משום דה"ל דבר המקבל טומאה ולא יצטרך לאוקמי בדוחק שנילושה במי פירות וגם לא תקשי עליה הני תיובתות דמותיב דאין זה קושיא דס"ל לגמרא דע"כ טעמיה דרב טוביא לא הוי משום דה"ל דבר המקבל טומאה משום דאם כן מה אתא לאשמועי' זה מבואר במשנה שם דכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ועוד למה נקיט רקיק איכא מילי טובא דמקבלי טומאה וק"ל:

ד"ה רואין כל שאלו ינטל וכו' משום דסופו ליטול חבית וכו'. ר"ל וכיון שסופן ליטול יטול התבן והגרוגרות עמהם וכל שסופו ליטול ואין מבטלו שם אינו חוצץ דא"כ למאי דפריך וכו' תקשה אמאי צריך שיכולין לעמוד. ר"ל דהא מיניה גופא מוכח שכל שסופו ליטול אינו חוצץ וק"ל:

כ.

ד"ה היא גופא תיחוץ וכו' שפקקו את המאור. פירוש שסתמו את החלון בכד קטן של חרס כדי לחוץ מפני הטומאה וליכא למימר דביטלו הטפיח דא"כ היה בונה בשבת פי' משום דהוי כאילו הוסיפו בנין בכותל וסתמו החלון בשבת:

בא"ד כגון העשוי לנוח. ר"ל שאינו כלי המיטלטל שאין מטלטלין אותו מפני כובדו אלא עשוי שיעמוד תמיד במקומו:

בא"ד ואסור לשנותם וכו'. ור"ל התיבה אסור לשנות לתשמיש אחר כיון שהיה מתחלה כלי לס"ת ואם היו מבטלים אותה הוי כאלו עשו ממנה כותל ומחיצה בפני הפתח. ד"ה בחבית של מתכת וכו' ונראה לר"ת דהכא איירי כגון שהגרוגרות בולטות וכו'. ר"ל וכיון שאין נראות כלל לתוך הבית אינו טמא משום אהל דלא מאהיל על המתכת כלל:

כ:

ד"ה דלית ביה שיעורא פי' דאין שיעור לחספא למעט מפותח טפח וכו'. ר"ל שמיירי שהיה החלון כ"כ גדול שאינו מספיק בסתימת החרס לבד שאף אחר סתימת חרס נשאר פותח טפה ולכך צריך לצרף המלח שיסתום גם הוא עם החרס:

בא"ד אלא וכדתנן בוי"ו וה"פ ואמאי מלח ממעט וכו'. ר"ל הא דהוצרכה הגמרא להביא מתניתין דשבת משום דהוקשה לה אמאי מלח ממעט וכו' וק"ל:

ד"ה ושל חמור ג' וכו' וכן הרחיים הבנין עשוי כמין כסא וכו' ורגליו מתוחות למטה וכו' כדתנן במס' זבים פ"ד על חמור של רחיים של יד כצ"ל ומייתי ראיה מדקתני חמור של רחיים של יד ש"מ דגם רחיים של חמור טוחן ביד והא דקתני בתוס' וכו' ושל חמור ג' מן האצטרובל וכו' ר"ל ומדקתני של חמור משמע דשל חמור אינה של יד דאל"כ למה אצטריך למתני תו ושל חמור לא משום דבשל חמור אין טוחנין ביד נקיט הני דתרוייהו טוחנין ביד אלא דסתם של יד היא עומדת על גבי קרקע ולא אע"ג בנין ושל חמור נקראת העומדת על הבנין ולכך תני בתר הכי ושל חמור וכו' וק"ל:

ד"ה מאי שנא רישא ומ"ש סיפא וכו' אבל מפטיש ורחיים לא פריך וכו'. אין להקשות מנ"ל להתוס' דלמא אה"נ דהא דפריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא פריך מכל הסיפא גם מפטיש וריחיים זה אינו דא"כ לא מיתרצא מידי לפי שנויא דרבא דלא משני כי אם תינוקות אלמא דלא היתה קושית המקשה כ"א מתינוקת ובאשר"י משמע דגריס במתני' אבל עושה כלים ויוצא ומוכר בשוק ואינו יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן לא מקול הפטיש וכו' ולגירסא זו הוי פירושא דמתניתין הכא חנות שבחצר יכול למחות וכו' ר"ל בחנות שמוכר בחצר לאחרים דהוו נכנסים ויוצאין אבל עושה כלים ר"ל בהחצר ויוצא לשוק אע"פ שהכלים והמלאכה שהוא עושה בחצר היא משמעת קול כגון שהוא צריך להכות בפטיש או לטחון ברחיים כיון שאינו מוכר בחצר כ"א בשוק וליכא נכנסים ויוצאין אינו יכול למחות בידו לומר איני יכול לישן וכו' ולפי פי' זה א"ש דלא פריך מפטיש וריחיים דשם ליכא נכנסים ויוצאים אבל מהא דקתני ולא מקול התינוקות הוה ס"ד דר"ל תינוקות הבאים לתוך החצר לקנות מן החנות לכך פריך שפיר מ"ש רישא ומ"ש סיפא וכו':

כא.

גמ' התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז וכו'. ר"ל מחמת שהיה הדרך רב ורחוק לא מכניסין אותו עד שהיה בן ט"ז או יותר והואיל והיה גדול לא היה ציית לרבו ומיד שהיה רבו כועס עליו היה מבעט ברבו ויוצא ובא יהושע בן גמלא והתקין שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר ולכך כיון שהיה הב"ה בעירו היו מכניסין אותו אפי' בעודו קטן כבן ו' וז' ואי איכא חמשין מותביני' תרי ואי איכא מ' עיין ברי"ף ובהרא"ש דיש בו פירושים שונים:

תוס' ד"ה כבן ו' וכבן ז' כבן ו' בבריא וכו'. ויש לדקדק שלא פירשו התוס' מידי על מה דקתני לעיל מיניה כבן ט"ז כבן י"ז ונ"ל דלעיל א"ש דבא לומר שהיו מאחרים להכניס הבנים לבית המדדש עד שהיו כבן י"ו וקצתם לא מכניסים עד שהיו בני י"ז והוי בלא זו אף זו אבל הכא דבא לומר שהיו מקדימין להכניס אותן כשהן עדיין קטנים היה לו לומר בהפוך ומכניסין אותן כבן ז' וקצתן מכניסין אותן אפי' כשהוא רק בן ו' וק"ל:

כב.

גמ' וקמא היכי סמיך וכו'. פי' וקמא הכותל הא' היכא סמך וס"ד דה"פ דמתני' מי שהיה כותלו סמוך לכותל חברו ונפל אותו הכותל לא יסמוך כותל אחר לכותל חברו אא"כ הרחיק לכך פריך והכותל הא' שנפל היאך היה רשאי מתחלה לסומכה ומשני רבי יהודה ה"ק הבא לסמוך ר"ל דה"פ דמתני' מי שבא לסמוך כותלו לכותל חברו לא יסמוך וכו' ולא איידי שהיה לו כותל ונפל אלא שבא עתה לסמוך מתחלה וק"ל:

תוס' ד"ה וקמא היכא סמיך וכו' וא"ת לרבא דאמר וכו' קמא היכי סמיך וכו'. ר"ל האי הראשון היאך סמך כותלו סמוך למיצר אע"ג שלא היה עדיין שום כותל לשכנו הא לרבא אסור לסמוך אע"ג דעדיין אין כאן דבר הניזוק ואם כן הואיל ואמרו חכמים ז"ל שבשביל דוושא כדאמר בגמרא צריך הפסק ד' אמות בין ב' כותלי' היה לו לראשון להרחיק כותלו מן המיצר ב' אמות כדי דכשיבוא שכנו לבנות גם כן כותל ירחיק ג"כ ב' אמות מן המיצר ויהיה ביניהם הפסק ד' ולמה הטילה המשנה כל הרחקות הד' אמות על הב' דקתני לא יסמוך וכו':

בא"ד ואפי' לפר"ת דלמסקנא שרי רבא לכולהו וכו'. ר"ל לפי מה דגריס ר"ת בשמעתין דחרדל אלא אמר רבינא קא סברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וכו' וע"ש:

כב:

גמ' הכא במאי עסקינן מן הצד וכמה וכו' כמלא רוחב חלון. ובהרי"ף והרא"ש גריס וכמה טפח:

רש"י ד"ה וכמה שלא יאפיל לתנא דברייתא דלא יהיב שיעורא. משמע מדברי רש"י דס"ל דהא דקתני בברייתא כדי שלא יאפיל לאו נתינת טעם הוא אלא שיעורא הוא ור"ל כנגדן צריך להרחיק כשיעור שלא יאפיל:

כג.

מתניתין מרחיקין את השובך וכו' ולא יעשה אדם שובך וכו'. רוצה לומר מרחיקין את השובך איירי בהיזק העיר ולא יעשה אדם שובך היינו בשדה ומשום היזק זרעים של שדות אחרים כדמשמע בפרש"י וכן כתבו התוס':

גמ' אלא א"כ היה רחוק מן הישוב ל' ריס. ע"כ צ"ל דישוב אינו ר"ל העיד עצמה דהא אין עושין שובכין בעיר דאפי' חוץ לעיר קתני מתניתין ג' אמה כ"ש שאין עושין בעיר עצמה אלא ר"ל כל מקום מעמד שובכי העיד כולו שהוא נ' אמה מן העיר נקרא ישוב והוי כאילו אמר מרחיקין מן שובכי העיר ל' ריס ומישט שייטי ל' ריס ותו לא והא תניא כו' צריך ליישב היאך היה המקשה מפרש ההיא דקתני אין פורסין וכו' אא"כ רחוק מן הישוב ל' ריס והכא קתני אפי' מאה מיל בלא מתני' דהכא וע"ד התוס' שפי' בד"ה והתניא וכו' מיושבת כל הסוגיא והא דקאמר במתני' ר"י אומר ד' כורים מלא שגר היונה לא קשיא עליה כלום דאיהו נמי מצי סבר דמישט שייטי טובא אלא דריצתה מה שמרחפת בפעם א' הוא ד' כורין:

כה.

אילימא תדירא ברוחות והא אמר רב חנן וכו' ורוח דרומית קשה מכולן וכו'. לפום ריהטא משמע דתדירה ברוחות ר"ל שהוא מנשב תדיר וקשה וע"ז פריך והא א"ר חנן וכו' דרוח דרומית קשה מכולן ומשני מאי תדירה תדירה בשכינה וא"כ לפי המסקנא רוח דרום קשה מרוח מערב וכו' אבל בתוס' משמע דרוח מערבית הוא קשה וא"כ צריך לפרש דלפי ס"ד דתדיר היינו תדירה ברוחות ר"ל שהיא מנשבת תדיר לא שהיא קשה ופריך והא רוח צפונית היא תדירה טפי שהיא מנשבת עם כולן ומשני מאי תדירה וכו' וא"כ לפי זה נוכל לומר דרוח מערבית היא קשה וחזקה משאר רוחות אלא שרוח צפונית תדירה טפי והא דקאמר דרוח דרומית קשה מכולן ר"ל שהיא קשה לעולם לא שהיא חזקה מכולן:

תוס' ד"ה אין עושין בורסקי וכו' משום דרוח מערבי שהוא קשה ירחיק ויוליך הריח מן העיר וכו'. נראה הא דלא פירשו התוס' כפירוש רש"י דהוי הטעם משום דאין רוח מזרחית קשה תדיר וכו' משום דאם כן לרוח צפונית הוה ליה לעשות טפי שלפי ריהטא דשמעתין משמע שהיא נוחה טפי וק"ל:

כו.

ד"ה זיקא הוא דקא ממטי ליה וכו' והא דפריך מגץ ולא מצי לאוקמי ההיא דגץ כרבנן משום דלא פליגי רבי יוסי ורבנן לענין חיוב תשלומין וכו'. ר"ל מידי דלא הוי גירי דיליה אפילו רבנן מודו דאינו חייב בתשלומים וגבי גץ קתני דחייב אפי' בתשלומים א"כ אפי' כרבנן לא אתי א"ו מדחייב נבי גץ בתשלומין ע"כ צ"ל דחשיב כחו לגמרי וא"כ לרבי יוסי נמי חייב וק"ל:

כו:

ד"ה גזלן הוא וכו' ונראה כפי' הקונטרס דאע"ג דמותר לסמוך וכו'. ר"ל ולא הוי גזל ואפי' הכי אין מביאין ממנו בכורים משום דבעינן מארצך וכו' אלא שיש לדקדק הא בהדיא אומר עולא אילן הסמוך למיצר וכו' גזלן הוא וכו' ונראה דלפי זה הוי פירושו האילן הוא גזלן כלומר שהוא יונק משדה אחר וגוזל היניקה אבל אין ר"ל שבעל האילן נקרא גזלן ואין לזה דין גזל שהרי מותר לסמוך ולא בעי הרחקה כולי האי בין לרבי יוסי בין לרבנן וק"ל:

כז.

גמ' היינו דלא רק ולחומרא לא דק. יש לדקדק לפי' ר"ח דפי' לעיל גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים משום דאין מביאין גזל על המזבח א"כ מה חומרא יש במה שמביא בכורים באילן הסמוך למיצר חברו בתוך ט"ז ושני שלישים הא מביא גזל על המזבח וא"כ ה"ל לעולא לדקדק ולמימר דבתוך ט"ז וב' שלישים אין מביאין בכורים וצ"ל דאפילו לר"ה לא הוי גזל ממש ולא הוי כ"כ איסורא להביא בכורים ולכך לא דקדק עולא וק"ל:

רש"י ד"ה לא דק וכו' הואיל וקרוב לשיעור זה קאמר ולא איכפת ליה. כצ"ל והא דאיתא בספרים אמה ואחת ט"ס הוא:

ד"ה ובוידוי לא גרסינן ליה במתניתין וכו'. ר"ל במתניתין שמביא בסמוך לזה דקתני בה רבי עקיבא קרקע כל שהוא חייב בפאה ובבכורים ויש ספרים הוה כתוב בהן גם כן ובודוי:

תוס' ד"ה ה"ג וכו' תהיה רצועה אחת של קצ"ו ברוחב שליש כצ"ל:

בא"ד הרי אילן המשנה ל"ג ושליש על ל"ג ושליש כצ"ל והשאר צריך למחוק עד דרך אחרת:

בא"ד ורבינו משולם מפרש וכו' נשאר תתי"ו וג' רביעי אמה ולא גרסינן הוא ז' מאה ושיתין וכו' כצ"ל:

[בא"ד] חסר רביעית אמה. פי' שהיא חצי אמה על חצי אמה משום דכל אמה אורך ואמה רוחב יש בה ד' חצי אמה על חצי אמה וק"ל:

ד"ה לחומרא ולא דק וכו' אבל חוץ לט"ז פעמים מביא פעמים אינו מביא. נראה דר"ל דבתוך ט"ז אינו מביא כלל עכ"פ אבל חוץ לי"ו פעמים מביא דהיינו כשהוא אמה שלמה חוץ לט"ז או מעט יותר מחוץ לשני שלישי אמה ופעמים אינו מביא כשהוא בתוך ב' שלישי אמה ולכך נקט עולא שש עשרה שהוא מלתא דפסיקא באמות שלמות שאינו מביא אבל יתר מכאן אמה מביא על כ"פ גם בתוך אותה האמה היתירה פעמים מביא ופעמים אינו מביא ומה דקאמר בגמ' והיינו לא דק ולחומרא לא דק ר"ל כיון דביתר מכן פעמים יש מקום להחמיר ולהביא בכורים לכך לא דק ונקיט שיעורא דפסיקא ליה שיש כו להקל ולא להביא וק"ל:

כז:

ד"ה בחטה וכו' וא"ל דכל שהוא דהכא לאו דוקא וכו'. ויש לדקדק למה צריכים התוס' להכריח מסוף קדושין דכל שהוא דוקא משמעתין דהכא גופא יש להוכיח דדוקא קאמר דאמר דיקא נמי דקתני כל שהוא ש"מ ר"ל ואי איירי באילן הא אילן אינו יכול להיות נטוע על מקום כל שהוא ואי כל שהוא לאו דוקא מה דייק דלמא באילן איירי וכל שהוא לאו דוקא ויש לתרץ דכשמעתין ליכא להכריח דלעולם איכא למימר דמתניתין כל שאינו מגיע לאמה כגון ג' טפחים קרי ליה כל שהוא וזה ר"ל כמ"ש התוס' דכל שהוא דהכא לאו דוקא ר"ל דג' טפחים מקרי ליה כ"ש כיון שאינו מגיע לאמה שלמה ובשמעתין קאמר שפיר דיקא נמי דאי באילן איירי לא ה"ל למתני קרקע כ"ש דסתם מקום אילן הוא אמה כמו דאיתא לעיל מזה בתוס' ד"ה כמה מרובע וכו' בפירוש של רבינו משולם דמקום האילן הוי אמה על אמה וק"ל: