מהר"ם על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

מב.[עריכה]

מתניתין דהאומנין והשותפין וכו' ברשב"ם ד"ה אין להם חזקה וכו' חוץ מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר וכו' וה"נ גבי אומנין אפי' דבר שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר ועשוי לשלחו לאומן וכו'. הלשון דקאמר וה"נ גבי אומנין אפי' דבר שאינו עשוי להשאיל וכו' נראה קצת אינו מיושב לפום ריהטא. אבל יש ליישב דה"ק דכמו דבעלמא בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר אין להם חזקה מטעם דעשוים להשאיל ולהשכיר ולכך אינו יכול המחזיק בו לומר לקוח הוא בידי דאל"כ מאי בעו אצלי משום דכיון דעשוי הוא להשאיל ולהשכיר אמרינן בשאלה או בשכירות בא לידו ה"נ גבי אומן הואיל ועשוי לשלח כלי כזה לאומן הלכך אפי' אינו עשוי להשאיל ולהשכיר הואיל ועשוי לשלחו לאומן לתקנו אין לו חזקה כאלו היה עשוי להשאיל ולהשכיר דאמרינן דלאו בתורת מקח בא לידו אלא בתורת אומנות:

ד"ה שותפין וכו' ובסדר משנת ר' גרשון ה"ג השותפין כו' והאריסין אבל אומנין לא קתני וכו' דכ"ע יש שותף שאין לו חזקה וכו'. ר"ל דמסיק לקמן דאפילו לשמואל דס"ל שותף יש לו חזקה אעפ"כ יש ענין שותף דאין לו חזקה כדמחלק בגמ' בין נחית לכולה ובין נחית לפלגא ואם כן אפילו שמואל תני במתני' השותפין וכיון דתני השותף אין לו חזקה כ"ש אומן ולכך לכ"ע לא תנן במתני' האומנין וזה טעמו של ר' גרשון דלא גריס במתניתין האומנין אלא שיש לדקדק על סברתו של ר"ג דהיאך אפשר לומר דלשמואל לא תני במתני' האומנין הא היינו פלוגתייהו דאבוה דשמואל ולוי ושמואל כדאיתא בגמ' דאמר בהדיא שמואל תני אומן אין לו חזקה וצ"ל דס"ל לר"ג דלמסקנא דגמרא דלשמואל נמי יש ענין דשותף אין לו חזקה לא הוי פלוגתייהו בהא דאבוה דלשמואל ולוי לא תני אומן ושמואל תני אומן אלא שבזה פליגי דאבוה דשמואל ולוי תני שותף אין לו חזקה בכל ענין וכ"ש אומן ושמואל אומר אומן אין לו חזקה בכל ענין אבל שותף יש ענין שיש לו חזקה והא דאיתא בגמ' דפליגי דאבוה דשמואל ולוי תני שותף וכו' שמואל תני אומן אין לו חזקה היינו לפי מאי דס"ד מעיקרא אבל לפי המסקנא לא פליגי בהא אי אית לן למיתני במתני' שותף או אומן אלא דלכ"ע תני שותף ולא תני אומן ולא פליגי אלא בדין שותף דלדידהו בכל ענין אין לשותף חזקה ולשמואל יש ענין דשותף יש לו חזקה:

מב:[עריכה]

תוס' ד"ה אבל שותף יש לו חזקה וכו' וא"ת א"כ ליתני במתני' שותף וכו'. התוס' לא ס"ל כסברת ר"ג שכתב הרשב"ם בשמו אלא דס"ל דגם לפי המסקנא לא תני שמואל שותף אלא אומן ולכך הקשו כיון דגם לפי המסקנא אפילו לשמואל יש ענין לשותף דאין לו חזקה ואם כן גם לשמואל ליתני במתניתין שותף אין לו חזקה ואע"ג שאינו בכל ענין שיש גם כן ענין שותף שיש לו חזקה אעפ"כ ה"ל למיתני שותף אין לו חזקה בשביל ההוא ענין שאין לו חזקה כמו שתני אריס וכו' ויש לחלק ר"ל שיש לחלק בין אריס ובין שותף ר"ל דבשלמא אריס דקתני משום דמצינו בו ענין שלם דאין לו חזקה כמו אריס בתי אבות ולכן תני לה במתני' אע"ג דיש בו ענין ג"כ דיש לו חזקה כגון שאר אריסים אבל שותף הוא הכל ענין אחד ופעמים שיש לו חזקה ופעמים שאין לו חזקה דיש בו חילוק בין היכי דנחית לכולה ובין היכי דנחית לפלגא וגם חילוק זה בעצמו אמרי לה להאי ניסא ואמרי לה להאי ניסא ולרב אשי אפילו בנחית לכולה יש בו חילוק בין היכא דיש בו דין חלוקה ובין היכא דאין בו דין חלוקה וכיון דיש בו כמה חלוקי דינים לא תני ליה במתניתין משום דאיכא למטעי ביה:

ד"ה שותף כיורד ברשות וכו' דלמא לענין שנוטל בשבח המגיע לכתפים וכו'. ר"ל דמסתמא גם המקשה הזה לא נעלם ממנו הקושיא שקשיא על דברי שמואל לימא שותף אין לו חזקה וע"כ צריך לשנויי דקמ"ל שנוטל בשבח המגיע לכתפים וכו' כדלקמן ואם כן קשה מאי מקשה לאו למימרא דשותף אין לו חזקה מנ"ל הא דלמא הא דקאמר שמואל שותף כיורד ברשות לאו למימרא דשותף אין לו חזקה אלא הא לחוד אתא לאשמועינן שנוטל בשבח המגיע לכתפים וכ"ת דמשמע ליה דבכל ענין מדמה ליה לאריס ר"ל דמשמע למקשה כיון שאמר שמואל שותף כיורד ברשות כלו' דינו כדין אריס משמע ליה בכל דיני אריס בין לענין חזקה בין לענין שבה המגיע לכתפים דאל"כ היה הלשון דחוק שיאמר שמואל שותף הוי כאריס ולא יהא דומה לו ממש דאריס אין לו חזקה ושותף יש לו חזקה אלא ודאי גם לשותף אין לו חזקה זה אינו דיוק דדלמא שמואל יש לו חזקה ס"ל ושמואל לא איירי באריס בתי אבות אלא בשאר אריסי וכשאמר שותף כיורד ברשות דהיינו כאריס לא אתי לאשמועינן דין חזקה אלא שנוטל בשבח המגיע לכתפים ואין הלשון שאמר כיורד ברשות דחוק שהרי דומה ממש לשאר אריסי הן בחזקה הן בשבח המגיע לכתפים דשאר אריסי נמי יש להם חזקה ולפי דרך זה יתורץ מה שמקשין העולם דלמה להו להתוס' להקשות מתחלה דלמא לענין שבח המגיע לכתפים איירי ולבסוף פריך דלמא בשאר אריסי קאמר ר"ל להקשות בקצרה הקושיא השניה דמנ"ל להמקשה למיפרך משמואל דאמר שותף כיורד ברשות דמי לאו למימרא דשותף אין לו חזקה דלמא אדרבה שמואל איירי בשאר אריסי דיש להם הזקה ואתא לאשמועינן דשותף הוי כיורד ברשות דהיינו שאר אריסים ויש לו חזקה אבל לפי הדרך שכתבנו לא קשיא מידי משום דאי לא אתא שמואל לאשמועינן שום דין אחר כ"א דין חזקה ע"כ צריכין אנו לומר שאיירי באריס בתי אבות ואתא לאשמועינן דכמו שאריס בתי אבות אין לו חזקה כדתנן במתני' אריסין אין להם חזקה דמוקמינן לה באריס בתי אבות ה"נ שותף אבל ליכא למימר דאיירי בשאר אריסי ואתא לאשמועינן דשותף יש לו חזקה כמו אריס דא"כ תלי שותף בדלא תניא דאריס גופיה לא תנן בשום מתני' דיש לו חזקה ולכך מקשו התוס' מתחלה דדלמא שמואל לא אתי לאשמועינן מדין חזקה כלל אלא אתא לאשמועינן שנוטל בשבח המגיע לכתפים וכ"ת מ"מ משמע ליה למקשה מינה נמי דאין לו חזקה דאל"כ היה לשונו דשמואל דחוק דאמר שותף כיורד ברשות דמי ולא יהיה דומה לו ממש וע"ז מקשה דדלמא איירי בשאר אריסים דיש להם חזקה ואם כן הוה דומה לו ממש אבל מ"מ שמואל לא אתא לאשמועינן דרך חזקה אלא דין שנוטל בשבח המגיע לכתפים דיש לו חזקה לא שמעינן מאריס משום דאריס גופיה לא תנן דיש לו חזקה ודו"ק נ"ל:

ד"ה שבח המגיע לכתפים וכו' ולאו פירכא היא וכו' אלא כלומר כל דבר שסופו ליתלש כגון פגין או בוסר וכו'. אבל יש לדקדק הא הכא בשמעתין דקאמר שנוטל בשבח המגיע לכתפים וכו' פשוט הוא שהשותף נוטל כדין אריס אפי' בפירות גמורים העומדים ליבצר א"כ ש"מ דאפי' פירות גמורים מקרו שבח המגיע לכתפים ונראה דכל פירות מקרו שבח המגיע לכתפים ר"ל שהוא שבח הראוי לשאת אותו מן השדה בכתף אבל מ"מ אין ענינם שוה בכ"מ אלא הכל לפי הענין בפ"ק (דב"ק) [דב"מ] דאיירי בב"ח דלא גבי מטלטלים דלוקח הוי פי' שבח המגיע לכתפים פירות שעדיין צריכין לקרקע ואין עומדין עדיין ליבצר כגון פגין או בוסר ובשמעתין דאיירי בשותף דנוטל בשבח כאריס הוי פירושו שבח המגיע לכתפים אפילו פירות גמורים העומדים ליבצר וק"ל:

בא"ד ולרב אלחנן נראה וכו' אלא משמע דשבח מגיע לכתפים נמי הוי נכסים ששיבחו מאליהם. ר"ל והכי הוי שיטת בעייתו דרבא שבח ששבחו נכסים מאליהן מהו ובאיזה מאליהן קמיבעיא להו בשבח הבא מאליהן כגון שבח המגיע לכתפים ר"ל שראוי לשאת מן השדה בכתף דהיינו פירות אותו מאליהן לא קמיבעיא לי כי מבעיא לי שבח הבא מאליהן שאינו ראוי לשאת בכתף כנון דיקלא ואלים וכו':

בא"ד ואומר רשב"א דאין תימה לפירוש רש"י כו' אמאי חשיב להו וכו' הלא גם להם יש פירות בארצם וכו'. נראה דהוי כאילו הן ב' תמיהות אחד דאמאי חשיב לפירות כמו נכסים שנפלו ממקום אחר הלא הן באים מאליהן מהקרקע כן נראה מדברי הישוב שמיישב התמיהה דהא מיבעיא ליה בדיקלא ואלים כ"ש פירות דאית לאחשבינהו טפי וכו' כדמוכח גבי בכור דפליגי רבי ורבנן וכו' ומסיים ומצינו למימר שפיר שיטלו אחיו בפירות וכו' וק"ל. אלא שמה דקאמר ואע"פ שגם אחיו לקחו נגדם (חסר):

בא"ד אבל לפר"ת א"ש דה"פ שנוטל דוקא בשבח המגיע לכתפים וכו'. מקשין העולם הא לפירוש רש"י נמי יש ליישב סוגיא דהכא מפ' יש נוחלין שהביאו התוס' לעיל משמע דפירות חשובים טפי שבח הבא מעלמא יותר מדיקלא ואלים וכו' דדקלא ואלים הוי שבח הכא מאליו ממש וא"כ יש לישב סוגיא דהכא דה"ק שנוטל דוקא בשבח המגיע לכתפים דהיינו פירות כפירוש הקונטרס בזה נוטל דוקא בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע כדין אריס אבל באין מגיע לכתפים דהיינו דיקלא ואלים וכו' אינו נוטל כדין אריס אבל לי נראה דאין זו קושיא כלל דאין לפרש סוגיא דהכא הכי משום דסבירא ליה לגמ' דאפי' אריס גמור אינו נוטל בשבח דיקלא ואלים וכן דייקא לישנא דהתוס' דקאמר ואע"ג דאריס נוטל בשבח דאתי מעלמא ממילא וכו' משמע אבל בשבח דאתי ממילא ולא מעלמא כמו דיקלא ואלים אין אריס נוטל:

מג.[עריכה]

גמ' ת"ש האומר תנו מנה לבני עירי וכו' ואמאי לסלקו בי תרי וכו'. ופירש הרשב"ם לבני עירי לצרכי בני עירי לחומת בני העיר ולכל צרכי רבים ולסלקו בי תרי מינייהו שלא יהנו בו כלל ויתנו מכיסם כנגד המנה של צבור עכ"ל מדברי הרשב"ם מבואר דס"ל דבכל צרכי רבים שייך סילוק דהיינו או שיקבל עליו שלא יהנה מאותן דברים או שיתן מכיסו מה שמגיע עליו כנגד אותה מנה לבד בס"ת דלא שייך בה סילוק ובסילוק הא' דהיינו שלא יהנה א"ש דלא שייך בס"ת דכיון דלשמיעה קאי ע"כ יהנה ממנה דהא ע"כ איירי שאין להם ס"ת אחרת וכל אדם מחויב לשמוע קריאת התורה אלא שהסילוק הב' שכתב שיתנו מכיסם כנגד אותה המנה צריך לישב א"כ כס"ת נמי נימא הכי שיתן מכיסו חלקו מה שמגיע עליו כנגד המנה של צבור כמו בשאר צרבי צבור ונ"ל דיש לחלק בין שאר צרכי רבים לס"ת דבס"ת כיון דאותו חלק שנותן מכיסו אינו מספיק לקנות בעד אותן מעות ס"ת אם כן כשיקנו הצבור ס"ת בעד אותה המנה וגם כן ישמע קריאתה ע"כ יהנה מאותה המנה ולא שייך לומר שבאותו חלק מעות שהוא נותן מכיסו הוא משלם אותה ההנאה דהנאת הס"ת דהיינו השמיעה אין לה ערך ואין לה תשלומין הלכך לא שייך בה סילוק אם לא שיקנה לו ס"ת בפני עצמו אבל בשאר צרכי רבים כגון חומה ודומיהם אע"ג דאין באותו חלק מעות שנותן מכיסו כדי לבנות החומה או לעשות בו צרכי רבים מכל מקום כשנותן חלקו מכיסו כנגד אותה מנה של צבור הרי כבר שילם להם אותה הנאה שיגיע לו מאותה המנה ולכך שייך שפיר סילוק כן נראה לי לישב פירוש הרשב"ם אבל שאר הפוסקים סבירא להו דלאו דוקא נקטה הגמ' ס"ת אלא הוא הדין בכל שאר צרכי רבים לא שייך בהן סילוק דאי אפשר לו שלא יהיה לו הנאה מהם והא דנקטה הגמרא לעיל שאני ס"ת דלשמיעה קאי לרבותא נקטה דאע"ג דאינה אלא לשמיעה ואין בה הנאת הגוף וגם מצות לא ליהנות ניתנו אפי' הכי מקרי הנאה ולא שייך בה סילוק וכן הברייתא תני ס"ת לרבותא ועיין בב"י בטור ה"מ סוף סי' ל"ז אלא שלפי זה יש לדקדק המקשה שמותיב מהברייתא דתנו מנה לבני עירי דהיינו לצרכי רבים כמו שפירש רשב"ם ומאי מקשה הא כבר תירץ לו המתרץ בשנויא דבספר תורה לא שייך סילוק והוא הדין בשאר צרכי רבים והמתרץ שתירץ הכא נמי בספר תורה למה לא משני שאני צרכי רבים דלא שייך בהו סילוק ונראה דלפי סברת הפוסקים לא סלקא אדעתא דמקשה דתנו מנה לבני עירי דקתני בברייתא הוי פירושו לצרכי רבים דבני העיר אלא היה מפרש דר"ל שיתנו מנה לבני העיר לחלק להם ביניהם לכיסם ולכך פריך שפיר וליסלקו בי תרי וכו' וימחלו חלקם ולדיינו ומשני הכא נמי כס"ת רוצה לומר דהא דקתני תנו מנה לבני עירי הוו פירושו לצרכי רבים דבני העיר ונקט ספר תורה והוא הדין שאר צרכי רבים אלא דנקיט ספר תורה איידי דקתני בברייתא קמייתא בני העיר שנגנב להם ספר תורה מוקי נמי ברייתא זו בספר תורה וק"ל:

דכיון דרווח רווח. פי' רשב"ם דכיון דרווח שיש להם מעות רווח כלומר הרי יש להם מעות ולמה יתנו כלום כל זמן שאין צריכין עכ"ל ולפי פשוטו פירושו דחוק מאד דמה קאמר למה יתנו כלום וכו' דלכך יתנו כדי שיסתלקו ויהו כשרים לדון אבל הבית יוסף בטור ח"מ סימן ל"ז נראה מדבריו שהוא מפרש דברי הרשב"ם שרוצה לומר דאע"ג דעכשיו יסלקו הבי תרי ויתנו קצבתם אע"פ כן יהיה להם הנאה מהמנה אחרי כן שכל זמן שיהיה להם להעניים מעות מאותה מנה לא יצטרכו ליתן להם וז"ל הב"י שם אחר שהביא שם ברייתא זו כתב ופירש רשב"ם או דקיץ להו כמה יש לתת וכו' דכיון דרווח במנה זו רווח ואפילו אם יתנו עתה לסוף נהנים הם עכ"ל אלא שיש לתמוה שאין זה לשון הרשב"ם בפירושו בגמ' וגם הב"י בעצמו הביא לשונו לעיל מיניה בסימן ז' כמו שהוא בגמרא:

בגמ' בכל שמעתין קאמר בלשון הקושיא ואמאי ליסלקו בי תרי מינייהו ולדיינו. וצריך עיון דהוי ליה למימר וליסלקו בי תלתא ולדיינו דלדין בעינן בית דין של שלשה ואי גרסינן וליסלקו בי תרי מינייהו ויעידו הוה אתי שפיר טפי:

תוס' ד"ה אין לי עסק בה וכו' אבל בשדה דלא שייך למימר הרי את לעצמך וכו' לא משמע גבי שדה אין לי עסק בה אלא סילוק דין ודברים כדמוכח בכריתות עיין שם דף כ"ד:

ד"ה הכי גרסינן ותסברא וכו' אלא הכא נמי בס"ת כצ"ל. ולפי גירסת התוס' כן צריך לגרוס בגמ' ת"ש האומר וכו' ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואמאי ליסלקי בי תרי ולדיינו ומשני ותסברא עניים שקלי דייני מפסלי אלא הכא נמי בס"ת ואמאי קרי להו עניים וכו':

מד.[עריכה]

ד"ה כדרבין וכו' ואיירי ברייתא דוקא שלא באחריות וכו'. רוצה לומר שלא באחריות כלל בין אחריות דאתי מחמתיה ובין אחריות דעלמא ולכך במוכר לו שדה אין מעיד לו מפני שמעמידה לפני בעל חובו שלא יהא לוח רשע ולא ישלם ונגד הלוקח לא יהיה לוה רשע משום דמיירי שלא באחריות מכרה לו אבל אם קבל עליו אחריות דאתי מחמתיה ולא קיבל עליו אחריות דעלמא הוה מותר לו להעיד עליה כדלעיל בדף שלפני זה ובמכר לו פרה וטלית יכול להעיד שהרי אינו מעמידה לפני בעל חובו וגם לא קיבל עליו שום אחריות אם יקחנה מיד הלוקח ולכך אינו נוגע בעדותו כלל אבל אם מכר לו הפרה והטלית באחריות דאתי מעלמא אינו מעיד לו עליה שהרי אם יקחוה מיד הלוקח יהיה המוכר חייב לשלם לו ונוגע בעדות הוא אבל במלתיה דרבין משמיה דשמואל דלא קאמר אלא אינו מעיד הא דנקט שלא באחריות לרבותא נקטיה דהא אם מכר לו באחריות כל שכן שלא היה לו להעיד לו עליה כן הוא כוונת התוס' ולי נראה די"ל הא דנקיט במלתיה דשמואל שלא באחריות היינו שלא באחריות דאתי מחמתיה דאי קבל עליה אחריות דאתי מחמתיה ולא קבל עליה אחריות דעלמא יכול להעיד לו עליה דהשתא אין לחוש שמעמידה לפני בעל חוב כדלעיל בשמעתין ודו"ק. מקשין העולם על מלתיה דשמואל דאמר אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בעל חובו כדי שלא יהא לוה רשע ולא ישלם וכי חשיד אינש להעיד שקר שהיא עבירה חמורה בשביל שלא יהא לוה רשע ולא ישלם ומתרצין שעדות שקר הוא דבר שאינו מפורסם כי מי יודע שהוא משקר בעדותו ולכך אינו חושש לדבר אבל כשאינו משלם לבעל חוב ויהא לוה רשע ואינו משלם הוי מידי דפרהסיא ומתבייש בדבר ולכך יש לחוש שיעיד שקר כדי שלא יהא לוה רשע ולא ישלם ולי נראה דאינה קושיא כל כך משום דכל דבר שיש לאדם הנאה בו ומעיד עליו יש לו דין עד הקרוב שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות מן התורה אפילו ידעינן ביה בודאי שאינו משקר בעדותו שהרי אפילו משה רבינו ע"ה פסול להעיד לאהרן אחיו מן התורה וק"ל:

מד:[עריכה]

רשב"ם ד"ה לא צריכא הא דקאמרי מעיד וכו' ופי' ר"ח ידעינן ביה בהאי וכו' צריכין לאסהודי הכי זה האיש לא נתפרש ממנו וכו'. כל זה הוא מדברי ר"ח ועיין בטור ח"מ סימן ל"ז:

תוס' ד"ה והוא דכתב ודלא כאסמכתא מספקא לן אי במטלטלי אגב מקרקעי דוקא או אפי' מקרקעי לחודיה. צ"ע בדברי התוס' הללו דמאי מספקא להו דהא קרקעות משועבדין למלוה על כל פנים אפי' אם לא כתב בשטר אחריות דקי"ל אחריות ט"ס וא"כ מאי צריך למכתב בקרקעות דלא כאסמכתא ויש לישב כגון דאין לו קרקע בשעת הלואה וכתב ליה דמשעבד ליה הקרקעות שיקנה אחרי כן ואז יש לספק אם צריך למכתב בשטר דלא כאסמכתא ודו"ק:

מה.[עריכה]

ד"ה אבל מסר לו שלא בעדים וכו' ולקמן פריך לה. ר"ל היינו הא דפריך לקמן בסוף הסוגיא מתיב רב נחמן בר יצחק אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה:

בא"ד לא מסתבר ליה לרב נחמן לאוקמא בראיה בלא ידיעה דלא שכיח כדפריך לעיל מיניה אי איכא עדים לחזי עדים וכו'. כצ"ל ור"ל הא דפריך לעיל מזה מהנותן טליתו לאומן אומן אומר שתים קצצת לי וכו':

מה:[עריכה]

רשב"ם ד"ה בפני אמרת לפלוני וכו' דבריו של אומן קיימין הכי קס"ד השתא כצ"ל:

תוס' ד"ה המפקיד אצל חברו בעדים וכו' ותירץ ר"ח וכו' ותו ליכא למיפרך מידי מנאנסו כצ"ל:

בא"ד ועל פירוש זה קשה לר"ת דמאי פריך לקמן מראה עבדו וכו' אי דאיכא עדים וכו' כצ"ל. הא מהני ראה וכו' דבלא ראה נאמן הוא בשבועה וכו' כצ"ל:

בא"ד דכיון דלא הימניה בשבועה וכו'. רוצה לומר כיון דהפקיד לו בעדים כדי שלא יכפור בו ויאמר לו לא הפקדת בידי מעולם וישבע על זה לשקר ומשום חשש זה הפקיד אצלו בעדים הוי כאלו אמר ליה אל תחזור לי אלא בעדים הלכך אפילו היכי דיש לו מגו אינו נאמן לומר החזרתי דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שקבלו בעדים והוי כאלו קבל הפקדון בתנאי שלא יהא נאמן לעולם לומד החזרתי אא"כ יחזיר לו בעדים:

בא"ד דאי לאו הכי תקשה מאי פריך לאביי וכו' דקסבר דא"צ להחזיר לו בעדים וכו' כצ"ל:

מו.[עריכה]

ד"ה אלא דליכא עדים הקשה ריב"ם דהיכי מצי לאוקמי וכו' הא אמרינן וכו' יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך וכו' כצ"ל. ואומר ר"י דלא קשה מידי דחדא פלוגתא היא וכו'. רוצה לומר דלא קשיא מידי משני טעמים ותירוצים חדא רוצה לומר תירוץ אחר דהא דאיתא בפרק כל הנשבעין שאם שכרו שלא בעדים מתוך שיוכל לומר וכו' אינו דברי הכל אלא פלוגתא הוא עוד תירוץ אחר דהכא ליכא האי מגו:

ד"ה אי דאיכא עדים וכו' ופירוש ר"ת נראה לר"י מאד דחוק עיין ברב אלפסי דגם הוא אית ליה שיטה אחרת בסוגיא דשמעתין ואפשר שהיא היתה פירוש של ר"ת וכן משמע בשלטי הגבורים ע"ש:

ד"ה שפיר קאמר דלא משוי ליה ראה וכו' ונראה לו לפרש וכו' דאי בעי אמר החזרתי או לא היו דברים מעולם וכו' כצ"ל דראה דקתני בברייתא משמע ליה בכל ענין ראייה אינו נאמן וכו' כצ"ל ר"ל דמדקתני בברייתא סתמא ראה משמע ליה ראייה בעלמא אפי' באינו ראייה גמורה אינו נאמן:

מו:[עריכה]

ד"ה שלח רב נחמן וכו' תדע דבכל הגמרא לא תמצא רב נחמן בר יעקב וכו' ועוד דאמרי בהשולח אמר רב נחמן בר יצחק אנא אמינא וכו' אמרי משמיה דרב נחמן וכו'. וצריך ליתן טעם דמפני מה לא נזכר שם רב נחמן בר יעקב שמו ושם אביו דהא שם ג"כ יש רב נחמן אחר אצלו ואפשר מפני ששם אמר רב נחמן בר יצחק עצמו אנא אמינא וכו' ורבנן אתו ממחוזא אמרי משמיה דרב נחמן וכו' ורב נחמן בר יצחק הזכירו סתם כיון דלא הזכיר שמו של עצמו והוי כאילו לא הזכיר אצלו רב נחמן אחר אבל כשהגמרא מזכיר רב נחמן אחר אצלו מזכירו לרב נחמן בר יעקב בשמו ובשם אביו וק"ל:

מז.[עריכה]

ד"ה ה"ג כגון דקאמר בפנינו הודה וכו' ועוד כיון דאיכא עדים וכו' למה צריכין להחזיק וכו'. ר"ל למה לי חזקת ג' שנים בלא חזקת ג' שנים נמי כו':

ד"ה פעמים שבן בן גזלן וכו' והא דקאמר לעיל בן בן גזלן יש לו חזקה. נ"ל דסבירא להו להתוס' דהא דקאמר לעיל דבן בן נזלן יש לו חזקה הוי פירושו אפי' היכא דבא בטענתא דאבא דאבוה דהיינו גזלן דאי איירי דבא בטענתא דאביו ר"ל שטוען שירשה מאביו דהיינו בן הגזלן פשיטא דיש לו חזקה ומאי קמ"ל אלא ע"כ איירי היכי רבא בטענתא דאבא דאבוה ר"ל שאביו ירשה מאבי אביו דהיינו הגזלן ואם כן ע"כ הוי הטעם משום דטענינן ליורש דאי הוה אביו קיים היה טוען אנא הדר זבינתה מינך ואם כן ע"כ לא גרסינן הכא פעמים שבן בן הגזלן אין לו חזקה ותירצו דהיינו דוקא משום דאמר בפנינו הודה וכו' על כרחך רוצה לומר דבן בן הגזלן טוען שבפניו הודה המערער לאבי אביו הגזלן שמכרה לו דאי רוצה לומר שבפניו הודה לאביו דהיינו בן הגזלן הדר קשיא פשיטא דיש לו חזקה אלא ודאי רוצה לומר שטוען שבפניו הודה לאבי אביו דהיינו הגזלן ואם כן יש לדקדק מאי שנא דבן גזלן כשטוען שבפניו הודה לאביו דהיינו הגזלן אין לו חזקה וכשהבן בן גזלן טוען בפני הודה לאבי אביו הגזלן יש לו חזקה וצ"ל דדוקא כשמערער על בן הגזלן יכול המערער לטעון דהודאה שהודה לאביו הגזלן לאו הודאה היא דאי לאו דאודי' לי' הוי ממטי ליה ולחמריה לשחוור לכך המתין עד שירשה בן הגזלן ובא עתה לערער עליו אבל כשהמערער לא בא לערער על בן הגזלן כי אם על בן בן הגזלן והוא טוען שבפניו הודה לאבי אביו ההודאה הוי הודאה דאי מחמת פחד הודה לו היה לו לערער תיכף על בן הגזלן ולמה המתין עד שבאה ליד בן הבן ולכך הוי חזקה אבל אי לא טעין בפני הודה אפילו בן בן הגזלן אין לו חזקה כשבא בטענתא דאבא דאבוה רוצה לומר בטענת ירושה לבר ולא טענינן ליורש דאי הוה אביו קיים וכו' משום דלא שכיח:

מז:[עריכה]

ד"ה אבל בשטר קנה וכו' ומסתבר דטעמא דרב כטעמא דשמואל וכו' בתוס' דהנזקין דף נ"ח ד"ה אבל בשטר קנה משמע דהאי מסתברא תירוץ בפני עצמו הוא ור"ל דטעמא דרב דאמר בשטר קנה משום דבשטר סתם אמרינן אחריות מעות סופר וכמו שכתב לו אחריות דמי ואם כן יש לתרץ דההיא דפרק מי שהיה נשוי דמשמע שם דאפילו בשטר לא קנה לא איירי בשטר סתם אלא שמפורש בו דלא קבילה עלה אחריות ולכך אפילו לרב לא קנה וז"ל התוס' שם ולמאי דמפרש הר"ר אליעזר משנז"א דרב ושמואל פליגי הכא באחריות ט"ס וכו' עד וההיא דכתובות כשפירשה דלא קבלה אחריות מיירי ע"ש:

מח.[עריכה]

ד"ה יקריב אותו וכו' מקופיא מכפרת מקיבעא לא מכפרת. רוצה לומד מעונות הקלים כגון דבר הצף על פני המים ויצף הברזל מתרגמי' וקפאי מקיבעא ר"ל דבר הקבוע:

ד"ה גט מעושה וכו' וכן משמע בירושלמי וכו' ישראל שעשה כמעשה עכו"ם כשר כו' תני ר' חייא עכו"ם שעשו כמעשה ישראל וכו' פסול כך הגירסא בכאן לפנינו ורוצה לומר ישראל שעשה כמעשה עכו"ם שישראל כפאוהו על ידי עכו"ם והעכו"ם אמרו עשה מה שישראל אומר לך ועכו"ם שעשו כמעשה ישראל הוי פירושו שהעכו"ם כפאוהו על ידי ישראל והישראלים אמרו עשה מה שהעכו"ם אומר לך פסול ועיין בגיטין דף פ"ח ע"ב בתוס' ד"ה ובעכו"ם חובטין וכו' דשם מייתי הגירסא בהפוך ע"ש ובמרדכי שם ואם כן צריך לפרש התם ישראל שעשו כמעשה עכו"ם דפסול הוי פי' שישראל אמרו עשה מה שהעכו"ם אומרים לך ועכו"ם שעשו כמעשה ישראל דכשר הוי איפכא שהעכו"ם עשוהו ואמרו עשה מה שישראל אומרים לך וק"ל ע"ש:

בא"ד והא דאמר בגיטין וכו' לאו היינו לפני עכו"ם דלפני עכו"ם היינו כשהעישו נעשה על פי דייני עכו"ם כצ"ל:

מט.[עריכה]

ד"ה וכדרב כהנא וכו' וי"ל שאני התם שעושה תנאי גמור אבל הכא וכו'. ויש לדקדק אם כן הדרא קושיא לדוכתה דמה מייתי מדרב כהנא דאמר נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה וכו' ודלמא רב כהנא איירי שעושה תנאי גמור שהרי אמר אדם מתנה עליה דמשמע תנאי גמור ומיירי ג"כ שהתנה אותו מאן דבעי להתנות אבל סילוק אימא אין הכי נמי דאינו מועיל ויש ליישב דעל כרחך רב כהנא לא איירי בעושה תנאי גמור דא"כ מאי קא משמע לן בלא דידיה ידעינן דיכול להתנות בתנאי גמור להסתלק מדבר שלא בא לעולם מידי דהוי אשאר כסות ועונה וכו' וכי תימא דדלמא לעולם אימא לך דרב כהנא איירי שעושה תנאי גמור דהיינו שאמר דרך תנאי אלא שאשמועינן אע"ג דאיהו לא היה ליה להתנות אלא הצד שכנגדו איבעיא ליה להתנות אפילו הכי מועיל ולא אמרינן פיטומי מילי נינהו אף אנו נאמר לך יהי כן מ"מ שמעינן כיון דאיהו לא ה"ל לאתנויי לא תנאי הוא שמע מינה לא מטעם תנאי הוא אלא מטעם סילוק ואם כן שמעינן שפיר דאפילו דרך סילוק יכול אדם לסלק עצמו אפילו מדבר שלא בא לעולם בנחלה שאינה מדאורייתא דהא בדרב כהנא נמי לא מקרי תנאי כיון דאיהו לא הוה ליה לאתנויי א"כ הוא הדין בלשון סילוק ממש דמועיל וק"ל:

בא"ד אבל אלשון דין ודברים לא צריך לאתויי ראייה וכו' כצ"ל: