מהר"ם על הש"ס/בבא בתרא/פרק ט

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

קמז:

ברשב"ם ד"ה ומודה שמואל שאם נתנו המלוה כו' אי נמי ע"י קנין וכו' ומיהו אם עמד חוזר אם מתנת ש"מ במקצת היא כדפסקינן לקמן עכ"ל. דברי הרשב"ם הללו א"א לי ליישבם דהא אדרבה הוא דמתנת ש"מ במקצת דבעי קנין יש לה דין מתנת בריא ואם עמד אינו חוזר וכדתנן במתני' דהכא שייר קרקע כל שהוא מתנה קיימת וכדמפרש גמרא לקמן בפרקין ואם הרשב"ם ר"ל בלא קנין אפילו לא עמד נמי לא קנה דמתנת ש"מ במקצת בעי קנין ואי מסירת השטר לא השיב קנין לענין אם עמד א"כ אפילו לענין לא עמד נמי לא ליחשיב קנין ואי חשיב קנין כשמת וכמ"ש הרשב"ם דכיון דמסרו לידו בחייו אין לך קנין גדול מזה א"כ אפילו לענין אם עמד ליחשב קנין ולא יהא יכול לחזור ודו"ק:

בתוס' ד"ה המוכר שטר חוב לחבירו וכו' פירש רשב"ם וכו' הוה מוחל צריך להחזיר ללוקח מה שנתן לו. נ"ל דט"ס הוא הדא דהא הרשב"ם לא כתב האי לישנא אלא כתב שצריך להחזיר לו מעותיו ועוד דאם איתא דהרשב"ם כתב בהדיא שצריך להחזיר ללוקח מה שנתן לו לא יותר א"כ מה מוסיף ר"י על דבריו וכתב דא"צ להחזיר אלא מעות שנתנו בו הלקוחות כו' הלא גם רשב"ם כתב הכי ע"כ נ"ל דצריך להגיה פירש רשב"ם וכו' צדיך להחזיר ללוקח מעותיו ואומר ר"י וכו' ר"ל דר"י מפרש שלא תטעה בדברי רשב"ם לומר שצריך להחזיר ללוקח כל דמי הסך הכתוב בשטר לכך פירש דא"צ להחזיר אלא המעות שנתן לו חלוקה וק"ל:

בא"ד והיאך תמחילנה לר"מ דאית ליה דינא דגרמי. ר"ל והלא תהיה חייבת לשלם כל דמי הכתובה ללוקח וכ"ת לא יהא לה במה לשלם ללוקח כשתמחול מ"מ כיון שלא תרויח כלום במה שתמחול ואדרבה תשאר עליה חוב ללקוחות בכדי כל הכתובה ליכא למיחש שתמחול וישאר עליה חוב ללוקח גם באפשר שתהיה לה לאחר זמן במה לשלם אלא ודאי הדין הוא שלא תצטרך לשלם ללוקח כי אם מה שנתן לה בה לכך איכא למיחש שתעשה קנוניא עם בעלה ותמחול לו כתובתה והוא יתן לה בעד הכתובה סך מה יותר ממה שנתן לה הלוקח וא"כ תרויח המותר וכי תימא מה יפסיד הלוקח ולמה לא יקנה הכתובה בטובת הנאה הלא אם תמחול לבעלה תהיה חייבת להחזיר לו מעותיו מה שנתן לה מ"מ אין מי שיקנה אותה משום דכל לגבי בעלה ודאי תמחול לו ולמה ליה לאטרוחי בכדי ועוד שמא תאמר שלא נתן לה בעלה כלום בעד שמחלה לו ותאמר שאין לה במה לשלם א"כ גם מה שנתן לה חלוקה יפסיד וק"ל:

בא"ד לאו דוקא נקט שטרא מעליא שהרי לא תחזיר אלא מה שנתנו לה חלוקה וכו'. צ"ל דזה לא קאי אלא אשורף שט"ח וחזר ומחלו אבל בשורף שט"ח של חבירו אה"נ שצריך לשלם לו כל דמי החוב אבל שיטת התוס' לא משמע כן אלא דקאי גם על שורף שטר חוב של חבירו או י"ל שגם בשורף שט"ח של חבירו אין צריך לשלם אלא דמי שוויו שהיה עומד לימכר בהם לפי שעבוד נכסיו של לוה ולפי אלמותו וכן משמע מדברי הרא"ש שם בפדק הכותב ע"ש אבל מדברי הטור ח"מ סי' שכ"ו משמע דבשורף שט"ח של חבירו צריך לשלם כל הסך הכתוב בשטר וע"ש:

בא"ד וא"ת מ"מ מפסדת הרבה שהרי גרושה היתה וכו'. ר"ל אפילו את"ל דאפילו למאן דדאין דינא דגרמי אין צריך המוהל לשלם כ"א מה שנתן בו היינו כשמכר לו שט"ח שעדיין לא הגיע זמנו לגבות אבל הכא שאמה היתה גרושה וכבר הגיע זמנה לגבות כתובתה א"כ היו הלקוחות א"כ גובין כתובתה מבעלה וא"כ כשהבת מחלה הכתובה לאביה הפסדתם כל סך הכתובה וא"כ למאן דדאין דינא דגרמי היתה הבת צריכה לשלם ללקוחות כל דמי כתובתה וא"כ מה הרויחה הבת במה שמחלה הכתובה לאביה ואומר ר"י דשמא הבת היתה קטנה ולא היו הלקוחות יכולין לגבות ממנה כלום מה שהזיקה אותם ומ"מ מחילתה מחילה כיון שהגיעה לפעוטות אבל לענין חיוב תשלומין עדיין קטנה היא ואין מוציאין ממנה מה שתזיק והשתא לפי זה אין ראיה מכאן לדברי ר"י דהשתא איכא למימר דלעולם למאן דדאין דינא דגרמי צריך המוחל לשלם כל דמי השט"ח ואעפ"כ נתן לה ר"נ עצה שתמחול כתובתה לאביה משום דקטנה היתה ולא היו הלקוחות יכולים להוציא ממנה מה שהזיקתם אבל אם לא מחלה הכתובה לאביה היו הלקוחות גובין הכתובה מאביה שכבר נתחייב הכתובה לאמה והם קנו אותה ממנה וכן הוא מבואר בתוספות דכתובות שם בדף פ"ו וז"ל ד"ה תזיל ותמחול לכתובתה דאמה לגבי דאביה קשה לר"י דמה הרויחה הא אמרי' בסמוך מאן דדאין דינא דגרמי מגבי דמישטרי מעליא ורב נחמן דאין דינא דגרמי וכו' וי"א דקטנה כמו הפעוטות דמתנתן מתנה ולא מיחייבא מדינא דגרמי ולר"י נראה מתוך כך דלא מיחייב מדינא דגרמי אלא דמים שנתנו על כתובתה ולא כל הכתובה ונמצא שמרויחה הרבה עכ"ל מבואר בהדיא דלפי פירוש הי"מ אין ראיה לדברי ר"י והי"מ לא מפרש כדברי ר"י ומכל הלין נ"ל דהאי וא"ת דהכא והתירוץ שמתרץ ואומר ר"י דשמא קטנה היתה אינו מדברי ר"י דלעיל מיניה אלא גליון הוא ופליג אדברי ר"י דלעיל והוי כאילו אמר שאף לדברי ר"י עדיין אינו מתורץ מה הרויחה במחילתה שהרי עדיין קשה מ"מ הפסדתם הרבה והיתה צריכה לשלם ללקוחות כל הכתובה שהפסדתם וא"כ מה הרויחה אלא ע"כ צ"ל דקטנה היתה וכו' וא"כ אין ראיה ג"כ לדברי ר"י ודו"ק:

בא"ד לא שבק לדידי ויהיב לאחריני וכו' לשלם הכל אם ימחול וכו' בושתה לבא לב"ד לתבוע מבעלה מה שמחל. כצ"ל:

בא"ד וא"ת מ"מ יטרוף לקוחות שלא כדין שהרי יחזרו עליה ממה שנתנו בה לכל הפחות וכו'. ר"ל דאם היתה מוחלת בלא שובר היו הלקוחות חוזרים שתשלם להם מה שנתנו לה בה לכל הפחות והשתא שיחזרו לבעל השובר יפסידו הלקוחות וצ"ל דהשתא ס"ל לתוס' דכשיוציא הבעל השובר ויטרוף מהלקוחות ר"ל שלא ישלם להם לא יוכלו הלקוחות לחזור על האשה שתשלם להם מה שנתנו לו בה וזה דבר תימה:

בא"ד ומיהו לפי מה דפרישית בפ"ק דמציעא דבגרושה ליכא למיחש להכי הוה א"ש. כצ"ל ור"ל דשם בפ"ק דמציעא דף כ' ד"ה ש"מ איתא לדשמואל הקשו שם דליחוש שמא מכרה במעמד שלשתן דאינה יכולה למחול ותירצו דלא תקנו מעמד שלשתן בכתובה דאינו חייב עד אחר גירושין אין לחוש שמא מכרה אחר גירושין במעמד שלשתן כי אחר גירושין מסתמא מכרה בדמים יקרים וכשמוציא הבעל שוברו שקדם הא צריכה לשלם ולא תרויח כלום בקנוניא ולא חיישינן אלא שמא מכרה בעודה תחתיו בטובת הנאה שהיא דבר מועט ואינה צריכה לשלם אלא מעט ומרווחת הרבה ומשני איתא לדשמואל ואם היתה מוחלת לבעלה לא תפרע ללקוחות אלא דבר שנתנו לה ותרויח הרבה עכ"ל ר"ל ולכך אין מפסידין הלקוחות במה שמחזירין לבעל השובר דבלא שובר נמי היתה יכולה למחול ולא היתה צריכה לשלם להם אלא מה שנתנו לה וזה גם כשיוציא השובר צריכה לשלם להם מה שנתנו לה וא"כ לפי זה גם הקושיא שהקשו התוס' הכא לעיל מזה ומיהו קש מ"מ יטרוף לקוחות שלא כדין שהרי יחזרו עליה ממה שנתנו לה לכל הפחות לא קשה כלל דהא השתא נמי שיש לו שובר כשיוציא בעל השובר תצטרך לשלם להלקוחות מה שנתנו לה בה ודו"ק:

ד"ה אלא אינה כשל תורה וכו' מה שפירש רבינו יעקב שאין להוכיח מכאן דמכר שטר חוב אינו חל מן התורה וכו' כצ"ל ודו"ק (וע"ל בפרק הספינה שם בתוספות ותמצא שכן הוא):

קמח.

בגמ' את"ל לאחר לא הוי שיור חוץ מפירותיו מהו אמר רבא אמר רב נחמן את"ל דקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוי שיור מקום פירי חוץ מפירותיו הוי שיור ואליבא דרב זביד דאמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא אמר ליה ר' אבא לרב אשי אנן אדרשב"ל מתנינן לה וכו'. כך היא הגירסא לפי פרשב"ם. והא דאיתא בספרים שלפנינו מ"ט דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר הוא לפי הגירסא האחרת דכתב הרשב"ם וכך היא הגירסא האחרת את"ל לאחר לא הוי שיור לעצמו מהו אמר רבא אמר רב נחמן את"ל דקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוי שיור מקום פירי דקל לאחד ושייר פירותיו לעצמו הוי שיור מ"ט כל לגבי נפשיה בעין יפה משייר א"ל ר' אבא לרב אשי וכו' וצ"ע לפי גירסא זו מאי קאמר את"ל לאחר לא הוי שיור שייר פירותיו לעצמו מהו הא בנתן דקל לאחד ופירות לאחר נמי הוי האבעיא אי אמרינן דכשנתן להראשון הדקל ושייר לעצמו הפירות שייר ג"כ לעצמו מקום הפירות דהיינו הענפים וכן כשנתן להשני הפירות אי אמרינן דשייר לעצמו מקום פירי אי לא. ויש ליישב בדוחק דה"ק את"ל לאחר לא הוי שיור ר"ל דכשנתן הדקל לאחד ואחר כך נתן גם כן הפירות לשני אמרינן ודאי כשנתן מתחלה הדקל לראשון היה ג"כ אז בדעתו ליתן הפירות להשני ולכך ודאי נתן להראשון כל הדקל ולא שייר מקום פרי עם הפירות אבל כשנתן הדקל לאחד ושייר הפירות לעצמו ולא נתנם אח"כ לשום אדם אמרינן שפיר דהואיל ושייר לעצמו הפירות שייר לו ג"כ מקום הפירות דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ודו"ק. ועל גירסתו של הרשב"ם נמי קשיא דגריס את"ל לאחר לא הוי שיור חוץ מפירותיו מהו מה תלי האבעיא דחוץ בנתן הדקל לאחד ופירותיו לאחר דקאמר את"ל לאחר לא הוי שיור חוץ מפירותיו מהו דר"ל דשייר הפירות לעצמו אי אמרינן מכח לישנא יתירה דקאמר חוץ דשייר לו ג"כ מקום הפירות או לא זאת האבעיא אינו תלוי באחר והכי הוי ליה למיבעיא נתן הדקל לאחד ושייר הפירות לעצמו שייר מקום פירי או לא את"ל דלא שייר אמר חוץ מפירותיו מהו וכן קשה בהאבעיא דבית לאחד ודיוטא לאחר ועוד קשה באותה האבעיא מאי קא מיבעיא ליה באומר בית לאחד ודיוטא לאחר מי איכא להאי בעל דיוטא שיור מקום בחצר להוציא זיזין או לא מהיכי תיתי דנימא דיש לו שיור מקום בחצר הא אפילו דמכר הבית סתמא ושייר הדיוטא לעצמו אין לו שיור מקום בחצר אלא באומר על מנת שהדיוטא העליונה שלי דאז יש לו מקום בחצר להוצאת [זיזין] מחמת יתור לשון וא"כ מהיכי תיתי לומר שיש לבעל הדיוטא שיור מקום להוצאת זיזין כשאומר בית לאחד ודיוטא לאחר וישבתי הקושיות ע"פ דרכי הישיבה ששתי הגירסות הם צודקות יחדיו והבעיין דלעיל הוה בעי ג' איבעיות והכי קאמר מיבעיא ליה דקל לאחד ופירות לאחד הוי מקום פרי שיור או לא ואת"ל לא הוי שיור שייר פירות לעצמו מהו הוי מקום פירי שיור משום דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר או לא את"ל דאפי' שייר הפידות לעצמו לא הוי שם מקום פירי שיור אמר חוץ מפירותיו דקאמר יתור לשון מהו ואליביה דרב זביד וכו' דקאמר דכשאמר על מנת לישנא יתירה יש לו שיור מקום בחצר כשלא אמר ע"מ אלא אמר חוץ מהו וכן בהאי בעיא דבית לאחד ודיוטא לאחר בעי ג' איבעיות והכי קא מיבעיא ליה אמר בית לאחד ודיוטא לאחר ר"ל שאמר לראשון בית אני מוכר לך אבל הדיוטא אמכור לאחר ובעי דהאי דקאמר לראשון שימכור הדיוטא לאחר הוי נמי לישנא יתירה וכשמוכר אח"כ הדיוטא לשני יש לבעל הדיוטא שיור מקום בחצר כמו באומר על מנת שהדיוטא שלי או לא ואת"ל דאין לו שיור מקום בחצר כשמוכר הדיוטא לאחר לעצמו מהו ר"ל שאמר בית אני מוכר לך והדיוטא אחזיק לעצמי יש לו שיור מקום בחצר דהוי כאומר על מנת שהדיוטא שלי או לא ואת"ל דאין לו שיור מקום בחצר משום דאין זה לשון תנאי אמר חוץ מהדיוטא מהו הוי כאילו אמר ע"מ או לא ומה שלא הזכיר האבעיא האמצעית בפירוש משום שהיא נפשטת מתוך תשובות האבעיות השני קצוות ממ"נ כאשר הארכתי בזה ואפסיק מזה כי אין כוונתי לזה בחבור זה ולא כתבתי זה אלא כדי להלהיב לב התלמידים ולפתוח לפניהם פתח העיון וחדות הלכה:

שם ברשב"ם ד"ה שייר פירות לעצמו מהו וכו' דהיינו פי' לשון אחרון דקל לאחד ופירותיו לאחר מהו מי הוה שיור מקום הפירות או לא את"ל לא הוה שיור חוץ מפירותיו מהו כיון דמעיקרא דקל לבדו מכר לו למה הוזקק לומר לישנא יתירה חוץ מפירותיו דהא אפילו לא הזכיר חוץ מפירותיו וכו'. כצ"ל:

בתוס' ד"ה שכיב מרע וכו' אי גרסינן מסיק בדרב פפא וכו'. ר"ל בההיא עובדא דרב פפא הוה ליה תליסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתא דאייתי לעיל פ' הספינה דף ע"ז ולקמן דף ק"נ ע"ב ואי גרסינן תריסר אלפי זוזי וכו' שמעינן מינה דהלואה נמי נקניה אגב קרקע דהא רב פפא אקנינהו אגב אסיפא דביתא וא"כ איתא נמי בבריא מ"מ כיון דליתא בבריא בקנין דלא מצי להקנות אלא ע"י ד"א וכו' כנ"ל להגיה:

בא"ד כדמוכח לקמן דשכיב מרע שהודה קנה בלא טעם דשכיב מרע מדקנה בגר. ר"ל אלא אפילו אם היה בריא הוי קני דהא בההוא עובדא דאיסור גיורא קאמר רבא היכי נקנינהו רב מרי להנהו זוזי אי בירושה לאו בר ירושה הוא אי במתנת ש"מ כירושה שווייה רבנן וכו' וכל היכא דליתיה בירושה ליתיה במתנה ופריך עלה וליקנינהו באודיתא וכו' ש"מ דהודאה קנה אפילו בלא טעמא דש"מ ר"ל שטעם ש"מ הא כבר אמר דמתנת ש"מ ליתא בגר כיון דלאו בר ירושה הוא:

בא"ד ונראה לי דהא לא חשיב איתא בבריא כיון דליתא בעין שהוא בשכיב מרע בלשון מתנה וקנייה והא דקאמר הואיל ויורש יורשה לא בעי למימר וכו'. כצ"ל:

ד"ה ש"מ שאמר הלואתו לפלוני וכו' וגם שאין נראה פי' ר' חננאל וכו'. כצ"ל:

ד"ה איבעיא להו דקל לאחד וכו' ועוד מה יש לחוש בשיור קרקע וכו'. כצ"ל. ע"כ נראה לר"י דאדלעיל קאי וכו' ושייר מקום צימוח הפירות מי אמרינן לא הוי שיור או שמא נתן גם לבעל הפירות מקום צימוח הפירות וכו' וא"ת לאחר לא הוי שיור וכו' כך היא הגירסא לפנינו והלשון מגומגם קצת וצריך ליישב דה"ק ושייר מקום צימוח הפירות ר"ל שבשעה שנתן האילן לזה והפירות לזה לא זכר ולא פירש בדבריו למי נתן מקום צימוח הפירות מי אמרינן לא הוי שיור ר"ל שכשנתן האילן לראשון לא שייר מקום צימוח הפירות אלא כל האילן נתן לראשון ולא נתן לשני כ"א הפירות לבדם והפירות הוו דבר שלא בא לעולם וא"כ לא קנה השני כלום או שמא הוי שיור וכשנתן האילן לראשון שייר מקום צימוח הפירות ולא נתנו לו וכשנתן אח"כ הפירות לשני נתן לו אז ג"כ מקום צימוח הפירות ולא הוי דבר שלא בא לעולם כי כבר זכה במקום הפירות שהוא בעולם ואת"ל לאחר לא הוי שיור ר"ל כשנתן הפירות לאחר אמרינן דכשנתן להראשון האילן כל האילן נתן לו ולא שייר מקום הפירות לעצמו מאי פירות ששייר הפירות לעצמו אי אמרינן וכו' כצ"ל ור"ל שנתן האילן לאחר והפירות שייר לעצמו ר"ל שלא נתנן לשום אדם מי אמרינן כשנתן האילן לאחד שייר לעצמו מקום הפירות עם הפירות וא"כ לא הוי הפירות דבר שלא בא לעולם או דלמא אפילו לעצמו לא שייר מקום הפירות:

ד"ה אנן אדרבי שמעון ב"ל מתנינן לה וכו' מ"מ כיון דבחוץ מיירי וכו'. ר"ל הבעיין מיירי בחוץ ור"ל מיירי בעל מנת והכי קא מבעיא ליה מה יאמר ריש לקיש בזה רוצה לומר בחוץ דבע"מ פשיטא ליה דמשייר כראמר ר"ל אבל בחוץ קא מיבעיא ליה ר"ל אפילו בלעצמו והספרים מוטעים לפנינו וכצ"ל אבל בחוץ קא מיבעיא ליה:

קמט.

בתוס' ד"ה שכיב מרע וכו' וכן משמע מתוך פי' ר"ח וכו'. ר"ל מדפירש לודי איסור דהני דמים דרב מרי בריה וקני להו וכו' משמע מתוך לשונו דר"ל קנין גמור כדין מתנת בריא:

בא"ד אלא אפילו בש"מ דמקני באמירה בעלמא לא פשיטא לי אי קני אי לא. ואם תקשה לך והכל טעמא מאי דמאי בעי דכיון דקי"ל דש"מ מקני באמירה בעלמא מאיזה טעם נאמר הכא דלא קני י"ל משום דסתם מתנת ש"מ דעלמא אומר בלשון נתינה כגון תנו מנה לפלוני או יזכה או יטול כדאיתא לעיל בגמ' אבל הכא דלא קאמר שום לשון נתינה לכך קא מיבעיא ליה אי קני באמירה בעלמא אי לא: