מדרש תנחומא הקדום/כרך א/בראשית כה א

שלמה בובר
מדרש תנחומא
הקדום והישן מיוחס לרבי תנחומא ברבי אבא על חמשת חומשי תורה
→בראשית כד א	בראשית כה יט←

[ז] ויוסף אברהם ויקח אשה (בראשית כה, א). זהו שאמר הכתוב: "וזכור את בוראך" (קהלת יב, א); מהו בוראך? זה הקב״ה. (משנה אבות ג א; ירושלמי סוטה ב ב) עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים [ואין אתה בא לידי עברה וכו׳. מאין באת? מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא]. ר׳ יהושע דסכנין בשם ר׳ לוי: ושלשתן בפסוק הזה. "וזכור את בוראך", זה הקב״ה. (באריך) [בארך] זו באר שיצאתה, מליחה סרוחה. (בוראך) [בורך], למקום שאתה עתיד ליתן דין וחשבון, הוי וזכור. ["בימי בחורותיך"] (שם), לא תמתין עד משתזקין, [אלא] עד אשר לא יבאו ימי הרעה, אמר ר׳ יצחק: אלו ימי הזקנה, שהוא אומר לעשות דבר ולא יכול. ולמה ימים של רעה המה? אמר ר׳ שמעון בן יוחי: משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה יושב על הדרך ומקפח לעוברים ולשבים. אמר לו המלך: חזור בך, ולא חזר בו. משהזקין אמר: אני משלים למלך, אמרו לו: אין המלך מחזיק לך טובה, למה? לפי שלא בטובתך חזרת בך. הוי וזכור. "והגיעו שנים [אשר תאמר אין לי בהם חפץ"] (קהלת יב, א), אלו היסורין. "עד שלא תחשך [השמש והאור" (שם ב), השמש], זה פרצוף פנים. והאור, אלו העינים. והירח, אלו הלחיים. והכוכבים, אלו השיניים. ושבו העבים אחר הגשם (שם), משהגשם בא – העבים באים, לא משהעבים באים הגשם בא? אלא משעיניו דולפות – ריסי עיניו יורדין להם, לכך ושבו העבים. "ביום שיזועו שומרי הבית" (שם, ג), אלו ארכובותיו. ר' חייא בן נחמיה אומר, אלו עצמותיו. והתעותו אנשי החיל (שם), אלו זרועותיו. ובטלו הטוחנות, אלו מתלעותיו. וחשכו הרואות, אלו העינים. וסוגרו דלתים בשוק (שם, ד), אלו הרגלים; למה? כשהוא מזקין אינו מרבה רגליו בשוק, שרגליו נאספות מן השוק. בשפל קול הטחנה (שם), על ידי שנתעצל באכילה. ויקום לקול הצפור, אמר ר׳ לוי ב״ר שלום: אפילו שומע קול הציפור מצפצף, הוא סבור שמא גנבים הם. דבר אחר: ויקום לקול הצפור, כשם שבני הציפור מטין לאביהן שיבא ויתן לתוך פיהם, כך הוא מקוה למי שיבא ויתן לתוך פיו. וישחו כל בנות השיר, אלו השפתים, שכל ימיו שהוא בחור – קולו יצא, וכיון שמזקין הן מתרפות ואין קולו הולך. גם מגבוה ייראו (קהלת יב, ה), אמרו לו: מבקש אתה לבא ולבקר את החולה הזה, אומר להן: יש שם סולם לעלות, יש שם מקום גבוה, שהוא מתיירא מגבוה. דבר אחר: גם מגבוה [ייראו וחתחתים בדרך]. אומרים לו: בא ונצא לבית הכנסת, והוא משבר את הדרך ועושה אותו קימעא קימעא. וינאץ השקד, זה הלוז שיש בסוף השדרה. ויסתבל החגב, אלו רגליו שהן מתנפחות. ותפר האביונה, אפילו התאוה בטלה. כל הדברים הללו מגיעין לזקן; אבל אברהם, אף על פי שכתוב בו "ואברהם זקן", לא בטלה תאותו, שנאמר: ויוסף אברהם ויקח אשה:

[ח] דבר אחר: ויוסף אברהם ויקח אשה. זהו שאמר הכתוב: "בבקר זרע את זרעך" (קהלת יא, ו), שאין אתה יודע איזה מהן (שמרות) [מכשרות] לך. אם למדת תורה הרבה בנערותך, אל תשב לך בזקנותך, למה? כי אינך [יודע אי זה יכשר]. ר׳ יהושע אומר: אם בא לידך בבקר דבר של מצוה – זרע את זרעך, אל תאמר לאו; ואם בא [דבר מצוה] לערב, ולערב אל תנח ידך, כי אינך יודע איזה מהן עומדות לך, אם של בקר, אם של ערב, אם שניהם [כאחד טובים]. ר׳ עקיבא אומר: בבקר זרע את זרעך, אם העמדת תלמידים בנערותך, אל תשב מלהעמיד אחרים בזקנותך. מעשה בר׳ עקיבא שהיו לו שלש מאות תלמידים בנערותו, ומתו כולם; אילולי שהעמיד בזקנותו, לא היה לו תלמיד אחד; והיה קורא על עצמו: בבקר זרע את זרעך. דבר אחר, אמר ר׳ דוסתאי: אם נטלת אשה וילדה ומתה, אל תשב לך בזקנותך חוץ מאשה; למה? כי אינך יודע אי זה יכשר. ממי אתה למד? מאברהם, שבנערותו לא הוליד אלא אחד, ובזקנותו הוליד י״ב^[1]. אמר ר׳ לוי, הוא שהקב״ה אמר לו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג), שעלה אלהים בדור הפלגה והפיץ מהם שלשים משפחות, שנאמר: "ויפץ ה׳ אותם" וגו׳ (בראשית יא, ח). אמר ר׳ לוי, אמר הקב״ה: ממך אני מעמידן, הוא שהקב״ה אמר לו: "ונברכו בך", והעמיד ממנו שלשים משפחות, ואלו הן: י״ב נשיאים שהעמיד מישמעאל, ושש עשרה בני קטורה, "ושני גוים בבטנך", הרי שלשים משפחו. הוי ויוסף אברהם ויקח אשה:

[ט] מה כתיב למעלה מן העניין? "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי" (בראשית כד, סג), ואחר כך ויוסף אברהם ויקח אשה. אלא בשעה שנטל יצחק לרבקה, אמר יצחק: נלך ונביא לאבי אשה. היא הגר היא קטורה, דברי רבי; ורבותינו אומרים: אשה אחרת נטל. מה טעמו של רבי? היא הגר היא קטורה, שכתיב: "ויצחק בא מבוא באר לחי רואי", אותה שכתיב בה: "על כן קרא לבאר באר לחי רואי" (בראשית טז, יד):

[י] ויוסף אברהם ויקח אשה. זהו שאמר הכתוב: "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגא מאד" (איוב, ח). ר׳ שמעון בן לקיש בשם ר׳ אלעזר הקפר: מכאן את למד שתוספתו של הקב״ה יותר מן העיקר. אברהם מקודם לא הוליד אלא יצחק, כשהוסיף לו הקב״ה הוסיף לו יותר, שנאמר: "ותלד לו" (בראשית כה, ב). כן את מוצא באדם הראשון, כי ילדה – לקין ילדה, ואחר כך "ותוסף ללדת" (בראשית ד, ב). וכן את מוצא ברחל, ילדה ליוסף, ואמרה: "יוסף ה׳ לי בן אחר" (בראשית ל, כד), הוסיף לה בנימין ותומתו^[2]. מנין כן? "זה לך בן" אין כתיב כאן, אלא "כי גם זה לך בן" (בראשית לה, יז). וכן את מוצא בחזקיהו המלך: כל ימי מלכותו י״ד שנה, וכשהוסיף לו הקב״ה – הוסיף לו ט״ו שנה, "הנני (מוסיף) [יוסף] על ימיך [חמש עשרה שנה"] (ישעיהו לח, ה). וכשראו הנביאים שתוספתו של הקב״ה יתירה מן העיקר, התחילו לברך את ישראל בתוספת. משה אמר: ["ה׳ אלהי אבותיכם] יוסף (ה׳) עליכם [ככם" וגו׳] (דברים א, יא); דוד אמר: "יוסף ה׳ עליכם" (תהלים קטו, יד). אף לעולם הבא הקב״ה קונה לעמו בתוספת, שנאמר: "והיה ביום ההוא יוסף ה' שנית ידו" (ישעיהו יא, יא):

חסלת פרשת חיי שרה

הערות

1. צ"ל ו'. בובר.
2. =ותאומתו.