מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
תוספות הרא"ש |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע |
תפלת השחר וכו' זה הפרק יסוד הענין בו לבאר עניני התפלה ורובו יסוב על ג' ענינים, הראשון לבאר זמן התפלות עד היכן הוא נמשך בכל אחת מהם, השני לבאר בו נסח התפלות שבכל יום ואיך הוא רשאי לקצר בהם לסבות שהוא מזכיר הנה, השלישי לבאר תכונת עמידתו בעת התפלה למי שהוא בעיר או בדרך או בספינה או במדבר או רוכב. זהו כלל כונת הפרק אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול בענין סוגיית התלמוד על הדרך הקודם וכמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר זמן התפלות עד היכן הוא מגיע. ואמר על זה, תפלת השחר עד חצות וכו' רצה לבאר הנה זמן התפלות עד היכן הוא נמשך והתחלת זמני התפלות לא הוזכרו בכאן ואע"פ שלא הוזכרו הדין נותן להזכירם בסדר הלמוד והדבר ידוע שאין תפלת השחר קודם היום ולא תפלת המנחה עד שיתחיל השמש לנטות לצד המערב, ולא ערבית קודם חשכה, ואם כן אנו צריכים להודיע שזמן תפלת השחר מתחיל עם הנץ החמה לכל אדם שהוא יום גמור ולמשכים משיעלה עמוד השחר, ותפלת המנחה זמן התחלתה מו' שעות ומחצה ולמעלה שמכיון שנטה השמש חצי שעה כבר ניכרת[1] נטייתו שחצי שעה ראשונה עדיין צל כל דבר עומד תחתיו אבל מחצי שעה ולמעלה נטייתו ניכרת וזו היא מנחה גדולה, ומנחה קטנה מט' שעות ומחצה ולמעלה כמו שנבאר בסמוך, וערבית משחשכה, ומוספים משיתפלל תפלת השחר, אבל מכל מקום לא דברו במשנה זו אלא להמשך זמן התפלות עד היכן הוא נמשך בכל אחת מהן בעונתה, ועיקר המחלוקת מפני שהתפלות אבות תקנום אברהם תקן תפלת שחרית ואע"פ שבמס' יומא (דף כח:) אמרו צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי, ר"ל מכי ינטו צללי ערב -- מכל מקום לא פרשוה לאחרים אלא של שחרית, יצחק תקן תפלת המנחה, יעקב תקן תפלת ערבית ובאו אנשי כנסת הגדולה וסמכום על קרבנות התמידים, תפלת השחר כנגד תמיד של שחר ותפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים ותפלת ערבית לא מצאו קרבן כנגדה אלא איברי עולה ופדרים שלא נתאכלו מבעוד יום שהולכים וקרבים כל הלילה. ואחר שכן קבעו גם כן תפלת מוסף ביום שיש בו קרבן מוסף, ומי שאומר תפלת השחר עד חצות הוא מפני שסובר שתמיד של שחר קרב עד חצות, שעד כאן נקרא בוקר, וכמו שאמרו בתלמוד המערב "שנים ליום - חלוק את היום", כלומר חציו לבקר חציו לערב, עד חצות לשחר ועד הערב למנחה. ואע"פ שלהתחלת[2] זמן המנחה -- אין מתחילים בה מתחלת ששית בזו מפני שלהיכר נטיית חמה אנו צריכים:
ור' יהודה אומר עד ד' שעות, שלדעתו אף תמיד של שחר אינו קרב אלא עד ד' שעות. דבקר כתיב ועד כאן נקרא בקר, טפי לא. והלכה כר' יהודה כמו שיתבאר בגמ' אלא שמודה הוא שאם לא התפלל מתפלל עד חצות אלא שאין לו שכר תפלה בעונתה, מחצות ואילך אינה אלא תפלת תשלומין. וכן תפלת המנחה לרבנן עד הערב, כלומר עד שתשקע החמה שהם סוברים על תמיד של ערב שאע"פ שזמנו מתחיל בשש ומחצה אם לא קרבו - מקריב והולך עד חשיכה, וזמן התחלתה כשאתה מעבירו לענין התמידין משש ומחצה ולמעלה למנחה גדולה מפני שבערבי פסחים שחל בערב שבת היו שוחטים אותו בשש ומחצה שהוא התחלת זמן ראשון למנחה. שהתמיד היו לו ג' זמנים, והוא שבכל יום היו מאחרים אותו לשחוט בשמנה ומחצה ולהקריבו בט' ומחצה לסבה הנזכרת בסמוך, ובערבי פסחים -- כל שלא חל ערב הפסח בערב שבת, הן שחל בשאר ימות החול הן שחל בשבת, היו מקדימים אותו שעה א' לשחוט בז' ומחצה ולהקריב בח' ומחצה כדי שיהא להם שהות יותר לעשיית הפסחים הבאים אחר התמיד, אבל כשחל ערב הפסח בע"ש והיו צריכים לצלות הפסחים מבעוד יום, כמו שידעת שאין צלייתו דוחה שבת, היו צריכים לשהות גדולה לשחוט בו' ומחצה, והוא זמן מנחה גדולה, ולהקריב בז' ומחצה. ולמדת מכל מקום שבכל יום לא היו שוחטים אותו עד ח' ומחצה ומקריבים בט' ומחצה, וזהו זמן התחלתה לדין מנחה קטנה. ואע"פ שמן הדין מצותו מתחלת מו' שעות ומחצה ולמעלה -- שנטיית החמה לצד המערב נכרת, סבת איחורם בכל יום מפני נדרים ונדבות שהיו מקריבים קודם תמיד של שחר. ולא מתאחר אחר תמיד של בין הערבים אלא קרבנות הפסחים בלבד. והיו סומכים לזמן ט' שעות ומחצה מפני שאותן ו' שעות אחרונות היו מניחין חצי שעה ראשונה של שביעית להיכר נטייה ומאחרים עוד ב' שעות לנדרים ונדבות, והרי ח' ומחצה, והיו שוחטים אותו ומניחים שעה אחת לנתוחו והולכת אבריו לכבש - והרי ט' ומחצה, והיו מקריבים אותו. וכל שנתאחרו לאיזו סבה -- מקריבים והולכים עד שחשיכה, ואע"פ שלהתחלת מנחה קטנה אנו מונים מט' שעות ומחצה ולמעלה שהוא זמן הקרבתו והיה לנו לדון להתחלת מנחה גדולה משעת הקרבה גם כן והוא ז' ומחצה הדין נותן לומר כן כלומר שהמתחיל להקדים בזמנה אינו מקדים יתר על שחיטה שבערב הפסח והמאחר לא ישער התחלת זמן יותר משעת הקרבה שבכל יום:
ור' יהודה אומר עד פלג המנחה והוא עד י"א פחות רביע מפני שהוא סובר בין הערבים - תרי זמני, חלוק את הערב שני פעמים להרחיב זמנה עד תחום שבין החלוקות השניות, הא כיצד? חצי היום -- ו' שעות גמורות, נשארו ו' שעות לערב. הוצא שעה אחת מאמצעותן לנתוחו ולהולכת איבריו לכבש -- נשארו ה' שעות, ומחצה מכאן לזמן שחיטתו ומחצה מכאן לזמן הקרבתו, ושעה שבנתים לנתוחו והולכת איבריו לכבש. נמצאת שעת שחיטתו בב' ומחצה אחר חצות, ושהו שיעור ח' ומחצה וקרב בט' שעות ומחצה וזו היא שעת מנחה קטנה, ר"ל לסוף ט' ומחצה שנשארו ב' ומחצה ליום. ואף חכמים מודים בכך אלא שר' יהודה חולק לחלוק אלו הב' שעות ומחצה פעם אחרת. נמצא שעה ורביע לכאן, ושעה ורביע לכאן. הטל שעה ורביע הראשון והוא הנקרא פלג המנחה על ט' ומחצה -- נמצאו י"א שעות פחות רביע. נמצא זמן המנחה עד י"א פחות רביע. ולשון פלג המנחה מפני שהב' ומחצה הנשארות הוא המנחה השניה ושעה ורביע הנחלק ממנה הוא פלג המנחה. ואם לא התפלל לזמן זה אין כאן עוד תפלה בעונתה אלא שמתפלל עד שתשקע החמה, הא משם ואילך אינה אלא תשלומין:
של מוספין כל היום פי' אחר תפלת השחר ומשום דכתיב וביום. ור' יהודה אומר עד ז' שעות שאף קרבן מוסף אינו קרב כמצותו אלא עד ז' שעות שמא תדחק הקרבת התמיד. ומכל מקום אף הוא מודה שבדיעבד כל היום אחר תפלת השחר. ואע"פ שאמרו "עליה השלם" -- אפשר שאם שכח או נאנס מקריבו אף לאחר התמיד, וכמו שביארנו במס' יום טוב בענין נתקלקלו הלוים בשיר ר"ל שקרבו תמיד הערב בשיר של חול ולא דברו מקרבן המוסף שנדחה מפני שיכולים היו להקריבו אחר התמיד:
תפלת הערב אין לה קבע, פרשו בגמ' כלומר אין לה זמן קבוע אלא כל הלילה, והטעם שהרי כנגד איברים ופדרים הותקנה ואיברים ופדרים קרבים כל הלילה ותפלש(?) לשון אין לה קבע פירשו בגמ' להודיע שאין לה קבע כלומר שאינה חובה. וטעם הדבר גם כן שלא הותקנה אלא כנגד איברים ופדרים שאין מעכבים את הקרבן דהואיל ונזרק דמן אם נטמאו או אבדו כשר הקרבן.
ומכל מקום אע"פ שאינה חובה ושאף רב פסקה כן בגמ', כתבו הגאונים שאם התפלל ערבית פעם אחת קבעו עליו חובה, וכן כתבו קצתם דהאידנא קבעוה כולי עלמא אנפשייהו חובה. וקצתם כתבו בלשון אחר שאע"פ שהוא רשות אינו רשות גמור אלא מצוה מיהא איכא אלא שאינה חובה שהרי מכל מקום יעקב תקנה ושנסמכה על איברים ופדרים. ואחר שכן, יפה אמרו טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים וכן טעה ולא הזכיר של ר"ח בערבית אינו חוזר, לפי שאין מקדשים את החדש בלילה, הא לאו האי טעמא חזר ואי לאו הני טעמי חזרה ותשלומין למה. וכן שאמרו במס' שבת (דף ט:) הני חברין בבלאי למאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון דשרא המיינא לא מטרחינן ליה, אלמא הא לא שרא המיינא מטרחינן ליה.
ומכל מקום הקשו בתוספות מזו שאמרו באחרון של יומא אמר רב נעילה פוטרת של ערבית והקשו והא רב גופיה הוא דאמר תפלת ערבית רשות כלומר ומאי אצטריך לפטורא דנעילה. ותירצו לדברי האומר חובה קאמר, ואם איתא לישני ליה אף לדברי האומר רשות בדצלייה חדא זימנא דקבעה אנפשיה חובה. אי נמי דלא צלי דהא מ"מ מצוה מיהא איכא ונעילה פוטרתו מאותה חובה או מאותה מצוה, דהא טפי עדיף למימר דליפטר בנעילה אם הוא רשות משיהא חובה, וכמו שאמרו בתלמוד המערב שבפרק זה תפלת הערב ר"ג אומר חובה ר' יהושע אומר רשות אתייאן כאינון פלוגתא מאן דאמר חובה אין נעילה פוטרת של ערב, מאן דאמר רשות נעילה פוטרת, ואם כן טפי הוה ניחא ליה לתרוצי דקבעה איהו חובה אי נמי משום מצוה. ומכל מקום הם תירצו דאין הכי נמי דהכי הוה עדיף לתרוצי אלא שרצה לתרצה לדעת המקשה שהיה סובר רשות גמור בלא שום קביעות חובה ובלא שום מצוה, ותירץ לו שאין מקום להצטרך לפטור מצד הנעילה אלא לדעת האומר חובה ושלא כדעת תלמוד המערב.
זהו ביאור המשנה, ופסק שלה יתבאר בגמ'. ודינים ופסקים הבאים עליה בגמ' לענין זמנים שבתפלה אלו הן:
נחלקו בגמ' על קצת זמנים שבמשנה הלכה כמ(?), וכן נסתפקו בעד ד' שעת שאמר ר' יהודה אם עד בכלל אם לאו, וכלל הדברים בענינים אלו הוא שתפלת השחר מצותה לזריזים ולותיקים עם הנץ החמה, ובמשכים משיעלה עמוד השחר. והמשך זמנה עד ד' שעות ועד בכלל, כלומר זמנה עד סוף שעה רביעית, מכאן ואילך אין כאן תפלה בעונתה אלא שמכל מקום עד חצות אע"פ ששהה במזיד חייב הוא עליה, וכן אף מחצות ואילך חצי שעה, הא משש שעות ומחצה ואילך היא נקראת זמן תשלומי תפלה ואינו מתפלל אלא על דרך תשלומין, ובטעה או שכח על הדרך שיתבאר.
תפלת המוסף תחלת זמנה אחר שיתפלל של שחרית מיד, והמשך זמנה כל ז' שעות. והמתפלל אחר ז' שעות, אע"פ שפשע -- יצא ידי תפלה בעונתה שזמנה כל היום. וכן אם התפלל תפלת המוסף קודם תפלת השחר יצא מדקאמר כל היום. וראיה ממה שאמרו בברייתא של מסכתא זו פרק ג' המתפלל תפלת מוסף עד שלא קרבו תמיד של שחר יצא, ומאחר שתפלות כנגד תמידים תקנום הוא הדין אם התפלל אותה קודם תפלת השחר. ומכאן נראה לי על ידי מעשה במי שהתפלל שחרית ושכח של יום טוב והתפלל מוסף כתקנו ונזכר שטעה בשל שחרית ולא הצרכתיו לחזור את המוסף כלל:
תפלת המנחה זמנה למנחה גדולה מו' שעות ומחצה ולמעלה, ולקטנה מט' ומחצה ולמעלה. והמשך זמנה עד שישלמו י"א שעות פחות רביע כר' יהודה. ואם לא התפלל לשעה זו יצא ידי תפלה בעונתה עד שתשקע החמה כרבנן. ויש אומרים כן אף לכתחלה וממה שאמרו עליה במסכ' תענית (תענית כו, ב) כיון דסמוך לשקיעת החמה פרסי לנעילה דמיא, וכן ממה שאמרו מצוה להתפלל עם דמדומי חמה, ופירושה בשחר בשעת זריחה ובערב בשעת שקיעה, וליכא למימר דדוקא אתמר בשחרית שהרי אמרו עליה במערבא לייטי אמאן דמצלי עם דמדומי חמה דילמא מטרפא ליה שעתא וטעם זה אינו אלא בערב כרבנן:
תפלת ערבית זמנה משתשקע החמה עד שיעלה עמוד השחר.
תפלת נעילה אע"פ שאין זה מקומה זמנה שיתחיל אותה על צד שיהא משלים בה תיכף לשקיעת החמה. ויש מפרשים שיתחיל בה סמוך לשקיעת החמה ושאפשר לו לשהות בה עד סמוך לצאת הכוכבים וכבר כתבנוה באחרון של יומא.
וכל שהתפלל אחת מן התפלות קודם זמן -- חוזר ומתפלל. חוץ מתפלת ערבית, שאם התפלל לה מי"א פחות רביע ולמעלה אינו חוזר. וכן אם התפלל של מוסף קודם שחרית לדעתנו. אבל אם לא התפלל תפלה בזמנה כגון ששכח, ונזכר לאחר זמן התפלה -- מתפלל כל זמן שלא הגיע זמן התפלה הסמוכה לה. הא כל שהגיע זמן התפלה הסמוכה לה אינו מתפלל זו ששכח אלא מתורת תשלומין.
תשלומין אלו שאמרנו על דרך זה הם: מי ששכח ולא התפלל תפלת ערבית עד שהגיע זמן תפלת השחר מתפלל בשחרית תפלה של שחרית וחוזר ומתפלל י"ח לתשלומי תפלת ערבית ששכח, הא אם נזכר קודם שהגיע זמנה של שחרית מתפלל אותה ששכח. וכן בכלן. ויש אומרים שאין מתפלל תשלומין הואיל ועבר זמנה עד שיגיע זמן תפלה אחרת ויהא עסוק בתפלה.
טעה ולא התפלל שחרית מתפלל בשעת המנחה שתים; ראשונה לשם מנחה ושניה לתשלומים. וכן אם טעה ולא התפלל מנחה, אע"פ שנשלם היום ונעתק לו ליום אחר, מתפלל בערב תפלה של ערבית וחוזר ומתפלל י"ח לתשלומים תפלת המנחה ששכח. ואין אומרים עבר יומו בטל קרבנו שהרי אף איברים ופדרים שמתעכלים כל הלילה מקרבן היום שעבר הם. במה דברים אמורים בשטעה ושכח, אבל בטל במזיד, הואיל והגיע זמן תפלה אחרת אין לו תקנה לתפלת מצוה, אלא שכתבו גאוני הראשונים שמתפלל בבקשת רחמים דרך רשות:
היה טרוד בעסקיו ובטל את התפלה מצד טרדתו אע"פ שהיה זכור בה, יש אומרים שאף זה יש לו תשלומים הואיל ולא בטל בזדון אלא מצד טרדתו וכן כתבוה גדולי המחברים, וכן כתבו שאין תשלומים אלא לתפלה אחת על הדרך שביארנו ואם שכח ערבית ושחרית רצופים אין אומרים יתפלל מנחה ג' שאין תשלומים אלא לאותה תפלה הסמוכה למנחה זו וכן בכלם, וגדולי המפרשים חולקים לומר אף לג' אף לד', אלא שהוא צריך להתפלל אותה בתורת נדבה בא להשמיענו שאין צריך לחדש דבר בהם שהטעות פוטרו מן החדוש:
מוסף הואיל וזמנה כל היום יש אומר שאף לדעת האומר שאין תשלומין אלא לאחת אם שכח מוסף ומנחה יתפלל ערבית ג' הואיל וזמן המוסף והמנחה חיובם באחד שהרי זמן המוסף כל היום, ויש מפקפק לומר שמא אין יכול לשלם דבר במוסף הואיל ואינו בא נדבה אינו בא לתשלומין, וכן יש מי שמספק אם יש לצבור תשלומים אם לאו ומכל מקום בראשונה מצאתי לקצת גאונים שאם עבר היום אין לה תשלומין שהמוסף עיקרו להזכרת קרבן ואין קרבן בלילה, וכן כתבו בכל תפלה הנוספת מחמת מאורע שביום שאם עבר היום אין לה תשלומין שאין תשלומין אלא לתפלות הראויות לכל יום, ומכל מקום קשה לי לדבריהם של שבת במוצאי שבת, אף תפלה אחת ששכחה יש אומר שאין לה תשלומין אלא בזמן תפלה הסמוכה לה כלומר שאם שכח שחרית ולא נזכר בטעותו עד שעבר זמן המנחה שוב אין טעותו משתלמת אע"פ שנזכר בזמן תפלת ערבית, ויש אומרים שאף לאחר כמה יש לו תשלומים וממה שאמרו כאן כל אימת דבעי מצלי, ואין הדברים נראים שלא אמרו כל אימת דבעי מצלי אלא לנדון שלפניהם ר"ל של מנחה בערבית, אבל לאחר שתים לא וכן אם שכח שתים רצופות אין תשלומים אלא לסמוכה לה וכן דעת גדולי המחברים:
כבר רמזנו למעלה שמי שיש לו עליו תפלה אחת מתורת תשלומים ואחרת שבזמנה, מקדים אותה שבזמנה ואחר כך מתפלל של תשלומים, לא עשה כן אלא שהקדים של תשלומים ואחר כך התפלל אותה שבזמנה לא יצא ידי אותה של תשלומים וצריך בה לחזור אחר אותה שבזמנה כדי להקדים של זמנה לשל תשלומין:
שכח תפלת מנחה בערבי ימים שנוסח התפלה מתחלף, כגון ערב שבת כשהוא מתפלל ערבית פעם שניה לתשלומי מנחת חול ששכח אינו מתפלל כנוסח מה ששכח אלא כנוסח שהוא בו עכשיו, טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת מתפלל ערבית שתים של שבת, טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל מנחה במוצאי שבת שתים של חול, אלא שאינו מבדיל בתפלה של תשלומין והילכך מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה, הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה גלה בדעתו שאותה של תשלומים הקדים וחוזר ומתפלל של תשלומים בלא הבדלה, אבל אם הבדיל בשניהם אע"פ שלא היה לו להבדיל בראשונה אין צריך לחזור ולהתפלל שהרי כל עצמה של תפלת ערבית במוצאי שבת אם טעה ולא הזכיר בה הבדלה בחונן הדעת אין מחזירים אותו מפני שיכול לאמרה על הכוס, ומכל מקום כתבו בתוספות שאם שכח במנחה של שבת והתפלל בו י"ח ולא הזכיר של שבת שצריך לחזור ושכח ולא חזר שאינו מתפלל ערבית שתים שהרי מה שהוא חוזר עליו אינו יכול להזכירו וכן בראש חדש שטעה במנחה ולא הזכיר של ר"ח הואיל ובלילה כבר עבר החדש ואין יכול להזכירו ויפה כתבו, ויש חולקים לומר שכל שצריך לחזור הרי הוא כמי שלא התפלל ומתפלל ערבית שתים, ואין דבריהם נראין:
טעה ולא הגיע עדיין זמן תפלה הסמוכה לה אע"פ שעבר זמן תפלה הראשונה כגון שכח של שחרית ועבר חצות ולא הגיע לחצי שעה שביעית מתפלל של תשלומין תחלה אחר שלא הגיע זמן האחרת כמו שכתבנו, וכן פירשו הגאונים בתפלת ערבית שנזכר בה קודם הנץ החמה:
כל מה שביארנו עליו תורת תשלומין לא נאמרה אלא לתפלה אבל ק"ש וברכותיה כבר כתבנו שאין להם תשלומים ומה שאמרו הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הקורא אף בברכות כבר יעדנו בזה זמן עד ד' שעות ואם כן של ערבית בשחרית לא יקרא, ומכל מקום לדעת גדולי הרבנים שכתבו שאין בזה זמן יש אומר שקורא מתורת תשלומין, וממה שאמרו בסוגייא זו בטל ק"ש שחרית וערבית בטל תפלה שחרית וערבית הרי זה מעוות לא יוכל לתקום אלמא דוקא בטל הא שכח לא אף בק"ש, ולדעתי אין זה ראה אדרבה תשמע מקמא דאמר טעה ולא התפלל ולא אמר טעה ולא קרא ובזה לא הזכיר לשון בטול אלא משום תפלה, וכן שיש לדון אם נעתק משחרית לערבית ומערבית לשחרית היאך יברך יוצר אור בערב או מעריב בשחרית ואם תאמר שיברך ברכות דהשתא כדין של ערב שבת בשבת או של שבת במוצאי שבת בזו אין הטעם אלא שחיוב י"ח אף בשבת הוא אלא שכבוד שבת מפקיעו, וכן יש באים בהפקעתה בשל שחרית לערבית מפני שהמנחה הפסיקה, אלא שזו לדעתי אינה ראיה הואיל ולא הפסיק זמן ק"ש אחר בנתים, ואין אומר שיהא הפסק אלא לתפלה אבל מנוסח הברכות מיהא יש לדון ומתוך כך אני מפקפק לומר שמשהגיע זמן האחרת אינו קורא אלא שבפרק ראשון במשנה ראשונה כתבנו שקורא ונסח הברכות אפשר לסמוך מפני שהם כלליות למציאות יום ולילה כמו שאמרו להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, ומכל מקום אף לדעת זה מכל מקום (מכל מקום שני נראה מיותר, המעתיק) קורא הוא מתורת רשות ולא מתורת תשלומים וכבר כתבנו בענינים אלו בפרק ראשון:
תפלת ערבית אע"פ שכללוה בתורת תשלומים לא מפני שעיקר הדין עליה שהיא חובה אלא רשות היא ומכל מקום עכשיו הוקבעה על כל העולם בחובה, ואחר שכן ישנה בדין תשלומין וכן בדין שאם טעה חוזר חוץ מיעלה ויבא של ר"ח כמו שיתבאר:
מה שכתבנו שמסוף י"א פחות רביע עד שקיעת החמה מי שהתפלל בו מנחה יצא ומי שהתפלל בו ערבית יצא, באמת כך יצא לנו ממה שאמרו דעבר כר' יהודה עבד דעבד כרבנן עבד כלומר דעבד כר' יהודה להתפלל בו תפלת הערב עבד, דעבד כרבנן להתפלל בו תפלת המנחה עבד, ומכל מקום כתבו הגאונים שאין לאדם אחד להתפלל מנחה וערבית בזמן זה, מה נפשך אם יום אין לילה אם לילה אין יום, ויש אומרים ששעה ורביע זה משמש ליום ולילה לענין תפלה ובדיעבד ואם התפלל בו מנחה וערבית יצא ונראה כדעת ראשון, ומכל מקום הרי מוסיפים לומר שאם התפלל בו פעם אחת מנחה שוב לא יתפלל בה ערבית שכבר קבלו עליו ביום וכן בהפך, ולמדו מכאן שמאחר שאנו נוהגים להתפלל מנחה בערב אין לנו להתפלל ערבית בפלג המנחה, ואותם שהיו מתפללים של שבת בערב שבת לא היו מאחרים מנחה לעולם עד זמן זה ואינו נסכם לדעת זה כלל אלא ביום אחד אין ראוי לו להתפלל בו מנחה וערבית, אבל מיום ליום אין לחוש כלל ואין כאן משום תרתי דסתרן אהדדי דבדרבנן לא חיישינן והרי זה כשני שבילים אחד טמא ואחד טהור והלכו שני בני אדם זה באחת וזה באחרת שאם באו לישראל בבת אחת שניהם טמאים ובזה אחר זה שניהם טהורים ומכל מקום דוקא לתפלה אבל לק"ש לא יקרא בתחום חמה לעולם כמו שביארנו בפרק ראשון:
מאחר שביארנו שאדם יכול להתפלל ערבית בפלג המנחה אם התפלל בו בערב שבת מתפלל בו ערבית של שבת ומקדש על הכוס ואסור במלאכה וכן מתפלל של מוצאי שבת בשבת ומבדיל על הכוס, ויש אומרים שלא הותר לעשות כן בשבת אלא למי שרצה להחשיך על התחום לדבר מצוה או להציל מן הגייס וכיוצא בו שהרי על כל פנים הבדלה על הכוס סימן להיתר מלאכה וזו ודאי אסור הוא במלאכה עד הלילה ואף בשל סופרים לדעתי, ואף כאן תמהו רבים היאך נעשה קודש שבידינו חול ואם אמרו של שבת בערב שבת שהוא מתוספת חול על הקודש, של מוצאי שבת בשבת למה, ומכל מקום יש לסמוך שאף ההבדלה קדוש הוא לשבת ואחר שלא הגיע לו ממנה היתר מלאכה אין לנו, ומכל מקום קודם זמן זה אף בערב שבת אין ראוי לעשות כן מי"א שעות פחות רביע ולמעלה חמה מתחלת להשתקע ואינה נראית לרוב בני אדם אבל קודם לכן אין שם סרך לילה כלל:
התפלל של שבת בערב שבת קודם לכן אם בטעות היה כגון שהיה יום המעונן וחזרה חמה להראות ונמצא שהתפלל קודם זמן זה, יחיד חוזר ורשאי לחזור למלאכתו ויש לו לחזור ולהתפלל וצבור ראשין לחזור למלאכתן אבל אין חוזרין ומתפללים מפני הטורח, כך כתבוה גדולי המחברים וכן גדולי המפרשים בשם גאון, ומכל מקום יש חולקים לומר שמאחר שאין חוזרין להתפלל אסורין במלאכה ואם מדעת קבלוהו אסורין במלאכה בין יחיד בין צבור אבל מכל מקום יחיד חוזר ומתפלל מי"א שעות פחות רביע ולמעלה (נראה שצריך להוסיף "וציבור", המעתיק) אע"פ שבטעות קבלוהו אף יחיד אין חוזר ומתפלל ומכל מקום יש מתירים לו לחזור ואין נראה כן, ויש מפרשים שכל סוגיא זו בפלג המנחה אבל קודם לכן חוזרים ומתפללים אף צבור:
כשם שאמרנו בתפלה כן הדין בכל הדברים שהם מראים קבלת שבת כגון הדלקת הנר לנשים שנקראת קבלה על דעת קצת, אלא שיש אומרים שאין הדלקת הנר קבלה כלל ממה שאמרו במסכת שבת הדליק המדליק ושוהה כדי לצלות בו דג קטן, ומכל מקום של מוצאי שבת בשבת אפילו הבדיל על הכוס אין מותר במלאכה עד הלילה:
לעולם אל יתפלל אדם אחורי רבו יש מפרשים הטעם שלא יראה כמשתחוה לרבו, ויש מפרשים שלא יראה כמדקדק בתפלת רבו ולפירושים אלו אפילו ברחוק כמה, ויש מפרשים שלא יטריח את רבו לעמוד אם סיים קודם לו ולפיכך זה אינו אסור אלא בשיעור ג' פסיעות של רבו ואם אירע לו כן הן עם רבו הן עם אחר יזהר הרב או האחר העומד לפניו שאם סיים קודם לשל אחריו לא יעשה ג' פסיעות עד שיסיים זה שאחריו כדי שלא יפסיקהו, וכן יזהר התלמיד שלא יתפלל כנגד רב ר"ל בצדו לגמרי שנראה כמשתחווה עמו אלא יתפלל רחוק ממנו ולא ישוה רבו עם שאר בני אדם בנתינת שלום ובהחזרת שלום אלא שיפליג בכבודו, ויש אומרים שאך להקדים לו שלום אף בלשון כבוד אסור אלא שיעמוד לפניו באימה עד שיתן הרב לו שלום והוא ישיבנו דרך כבוד, וראיה לדעתי בזו ממה שהביאוהו בתלמוד המערב מדכתיב ראוני נערים ונחבאו, ומה שאמרו בפרק שני פגע בו רבו וכו' בפרקים שואל אפשר בתלמיד חבר או שמא בזו אמרו שהרב נמנע שלא לקורא לו בשלום מצד שלא יפסיקהו ואמרו עליו שיפסיק הוא לכבודו לשאול, וכן יזהר התלמיד שלא יחלוק על ישיבתו ולא יאמר דבר בשמו שלא שמע מפיו, ומכל מקום בבית הכנסת יכול הוא להתפלל אחורי רבו וכנגדו, כל אימה בטלה במקום צבור שאימת הצבור גדולה מכלן וכן כתבו הגאונים ולעולם לא יעבור אדם לפני המתפלל בעמידה, ויש מתירים ברחוק ד' אמות מכח סוגיא זו:
מי שהיו לפניו שתי תפלות ר"ל שהוא בזמן שתיהן ואתה מוצאה במי שלא התפלל תפלת מוסף והגיע זמן המנחה אפילו מנחה גדולה, יתבאר למטה שמתפלל של מנחה צחלה אע"פ שזמן המנחה ארוך לא מפני שתפלת תשלומין מאוחרת שהרי מוסף זמנו כל ז' או כל היום כלו ואין נקרא תשלומין, אלא מפני שהמנחה תדירה והמוסף אינו תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ויש אומרים שלא נאמר דבר זה אלא ביחיד, אבל בצבור מוסף קודם כדי שלא יטעו, והוא שאנו סומכים עכשיו להקדים מוסף ביום הכיפורים אע"פ שהגיע שעת המנחה, ויש אומרים שאף ביחיד לא נאמר דבר זה אלא בשהגיעה שעת מנחה קטנה אבל מנחה גדולה הואיל ואין זמן זה תדיר ולא עוד אלא שזמן המנחה ארוך מאד מתפלל של מוסף תחלה, וכן יש מפרשים דוקא בשהיו שתיהן לפניו ר"ל שרוצה עכשיו להתפלל שתיהם אבל אם דעתו להתפלל מנחה עם דמדומי חמה מתפלל של מוסף עכשיו וממתין למנחה עד הערב:
יתבאר שאסור לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור בד"א בצבור אבל יחיד בביתו אם צריך להקדים כדי לילך לשמוע דבר תורה רשאי ואם אינו צריך לכך ראוי לו שישוה תפלתו עם הצבור כמו שביארנו בפרק ראשון, ומכל מקום עכשיו נהגו קצת חכמים להקדים תפלתם לתפלת הצבור בשבתות וימים טובים מפני שרוב ההמון מטרידם ואין יכולים לכוין ואחר כונת הלב הן הן הדברים:
כבר ביארנו בפרק ראשון שאין זמן ק"ש ערבית נכנסת בתחום חמה לעולם, יש חולקים בה מכח סוגיא ממה שאמרו על רב שהתפלל של ערב שבת בשבת וקדש, ומאחר שקדש ודאי אכל ואחר שאכל ודאי קרא שהרי אמרו לא יאמר ארם אוכל קמעא וכו' אלא נכנס לבית הכנסת וקורא את שמע וכו', ואין זה כלום חדא שהם לא העידו על רב שקדש אלא שאמרו בשם שמואל שאומר קדושה על הכוס אם ירצה אבל רב ודאי לא קדש על הכוס ולא אכל, ועוד שהרי מכל מקום כל שלא הגיע זמן התפלה מיהא יכול לאכול ומשהתחיל קודם זמן אינו מפסיק לתפלה ולא נחלקו במפסיקין לשבתות אלא לקידוש אבל לתפלה לא, ומה שאמרו בשבת של תפלת ערבית מפסיק, דוקא בהגיע זמן קודם שיתחיל ומשום דשכיח בה שכרות ואף זו יש מפרשים שלא התחיל באכילה אלא שהתחיל במכשירי האכילה כגון שהתיר חגורו לבני בבל או נטל ידיו לבני ארץ ישראל אבל התחיל בגוף האכילה לא כמו שביארנו שם:
ולענין מוסף ומנחה מיהא פסקו קצת גאונים שמותר לאכול אכילת עראי קודם תפלת המוסף וקודם תפלת המנחה ואע"פ שהגיע זמנן ממה שאמרו למטה שאין הלכה כרב הונא שאמר אסור לטעום קודם תפלת המוסף, ולא כר' יהושע אסור לטעום קודם תפלה המנחה משהגיע זמנה, אלא בשתיהן טועם אחלשי לבו אכילת עראי שיהא לבו נסעד בה, שהרי התנצל רב אויא כשלא הלך לפרקו של רב יוסף דחליש ליביה ואמר ליה הוה לך למטעם מידי ולמיתי, אבל אכילת קבע כל שהגיע זמן איזו תפלה אסור אפי' סמוך למנחה ואם התחיל קודם זמנה אינו מפסיק, וכן אפי' התחיל משהגיע זמנה כל שיש שהות ביום, ועל דבר זה העמדנו זו של ר' יהושע שאמר אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל מנחה ואע"פ שדחינוה כאן, לא נדחית אלא לענין שלדעתו מפסיק אף בשיש שהות ביום או שמא לענין מה שאסור אף עראי, ויש אומרים שלמנחה גדולה מתחילין אף באכילת קבע, ומכל מקום בתלמוד המערב ראיתי ר' יהושע בן לוי מפקד לתלמידוי אין הוה לכון אריסטוון ומטא יומא לשית שעין עד דלא תסקון לאריסטוון תיהיון מצלאין, עד לא תיסקון לאריסטוון ואע"פ ששש שעות אינן זמנה עדיין זו מסכמת עם אותה שנאמרה בראשון של שבת [ט' ע"ב] לא יכנס אדם סמוך למנחה ופירשנוה שם אף במנחה גדולה, ומה שנתגלגל כאן באיסור רחיצה בחמי האור בשבת ושגזרו אף ליכנס בחדר העשוי להזיע בתוכו מגזרה שמא יבא ממנה לרחוץ ולהחם יתבאר בשלישי של שבת ובשאר מקומות שבאותה מסכתא:
כבר ידעת על מצות יבום שהיא מצות עשה מן התורה וכן יעדת על הקטנה שאינה בת קדושין אלא אם כן קבלם אביה, הא השיאוה אמה או אחיה או היא עצמה יכולה למאן כמו שיתבאר במקומו, מעתה שתי אחיות נשואות לשני אחים אחת גדולה ואחת קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומת בעל הגדולה ונמצאת זקוקה לבעלה של קטנה זו והוא רוצה ליבמה אלא שנשואי אחותה מעכבים עליו, מלמדים אותה שתמאן ונמצאת זרה למפרע וכל ביאותיה בזנות ומיבם לאחותה, שנושאין על האנוסה ועל המפותה ומשתדלים בכך כדי לקיים מצות יבום וכן כדי שלא תעמוד זו עגונה עד שתגיל זו ויודע אם תמאן אם לאו:
מי שהוחזקה אשת איש והלך בעלה למדינת הים ובא אחר והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו אפילו עבד ואפילו שפחה ואפילו עד מפי עד כמו שיתבאר במקומו:
מה שאמרה תורה על שור שהמית האדם שהוא נסקל לא סוף דבר שור אלא אף כל במה וחיה במשמע ואפילו עוף, מעשה היה ונסקל תרנגול בירושלים על שנקר במוחו של תינוק והרגו:
היין שהיו מביאים במקדש לנסכים לא היה ראשי להביא יין מגתו עד שיעברו עליו מ' יום לדריכתו ומכל מקום אם הביא כשר כמו שיתבאר במקומו:
כל שאפשר לאדם להרחיק מן המחלוקת ראוי לו להרחיק וכל שכן הגדולים בוני המעלה וכל שכן הצבור ואף כשהכרח מביאם לחלוק ולהעביר הנכבד משררתו אין ראוי להם ליתנה לאותו שבשבילו אירע לו דבר זה אע"פ שהוא ראוי לכך מפני שבזו יש למועבר חלישות הדעת יתרה והוא שאמרו כאן מאן נוקים נוקמיה לר' יהושע הוה ליה בעל דבר וכן מצינו במחלוקת של קרח אמור אל אלעזר בן אהרן וירם את המחתות ולא רצה הקב"ה לומר כן לאהרן עצמו, כדי ללמד דרך ארץ בכך אלא בוררים להם אחר גדול והגון בכל דבר וממנין אותו ומשמנוהו אין מורידים אותו בלא טענה אלא אם כן יסכימו להחזיר את הראשון ואף בזו מניחים לו מקום להיותו חולק עמו בכבודו ולהיותו אצלו כעין שותף וחבר:
בסוף שני של ראש השנה התבאר שאם באו שנים והעידו שראו את הירח בזמנו בליל ל' מקדשים על פיהם ואין ממתינים אם יראה בליל ל"א שאפילו לא נראה בליל ל"א הרי הוא מקודש, ואע"פ שר' דוסא חלק בה לומר עדי שקר הם שאי אפשר לנראה בזמנו שלא יראה בליל עבורו ושר' יהושע נסכם עמו ושר"ג צערו לר' יהושע על כך עד שכעסו חכמי ישראל עליו, מכל מקום הלכה כר"ג כמו שביארנו שם:
במסכת בכורות פרק כל פסולי המוקדשים התבאר שהכהנים אף הם חייבים להפריש בכור בהמה טהורה ומקריב דמו ואימוריו ואוכל הבשר בקדושת בכור וכל הכהנים חשודים על בכורות שלהם להטיל בהם מום כדי שיותרו לאכלן בחוץ או שיהא חולין בידם לכל דבר וכל שעשו מעשה שעל ידו אירע בו מום חושדים אותו שבכונה עשה ולא ישחוט ע"י אותו המום ולא חלקנו בזה בין חבר לעם הארץ שאף החבר דנין בו כן, מעשה בר' אליעזר בר' צדוק שהיה לו בכור ונתן שעורים בסל של ערבה קלופה במקום רחוק ואכל הבכור לשם ונקרעה שפתו והלך אצל ר' יהושע והורה לו שמחלקים אנו בזה בין חבר לעם הארץ כלומר שאין החבר חשוד בכך, ורבן גמליאל כעס עליו וצערו על כך ומכל מקום הלכה כר"ג:
עמוני ומואבי שנתייגרו אע"פ שמן התורה אינן ראויין לבא בקהל בזמן הזה משעלה סנחריב ובלבל את האומות מותרים שאין שמן עליהן וכן הדין במצרי תוך ג' דורות לדעתנו כמו שביארנו ביבמות פרק הערל:
המשנה השנית ר' נחוניא בן הקנה וכו', הורה בזה שאדם צריך לחדש תפלה על כל דבר שהוא רואה בעצמו שהוא צריך בו אל עזר אלקי, ואך יתמיד מחשבתו בעבודת השם באין פירוד ואמר על זה החכם שהיה מתפלל בכניסתו לבית המדרש שלא תארע תקלה על ידי הוראתי, וביצאתו היה נותן הודאה למי ששם חלקו בגורלן של תלמידי חכמים, זהו ביאור המשנה ומה שבאר עליה בגמ' כך הוא, כשאדם נכנס לבית המדרש אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי שלא תארע תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וכו', וביציאתו אומר מודה אני לפניך ששמת חלקי וכו' והודאות אלו אין בהם פתיחה וחתימה ולא הזכרה ומלכות:
צריך אדם להזהר בכבוד חביריו ולגדל את בניו לתלמוד תורה ולחנכם מילדותם שלא לפתור פסוק כצורתו בכל דבר שפשוטו מוכיח איזה צד של כפירה והוא שנא' כאן מנעו בניכם מן ההגיון ר"ל מפתרון הפסוק כמו שהוא נקרא וכן צריך להשתדל להושיבם תמיד בין ברכי תלמידי חכמים וכשיתפלל צריך להזהר ולהתכוון ולהתבונן לפני מי הוא עומד:
המשנה השלישית בא להשמעינו בה נסח התפלה שבכל יום ואמר על זה רבן גמליאל אומר בכל יום ויום מתפלל אדם י"לח ואינו רשאי לפטור עצמו בברכה מעין י"ח והיא הכוללת כל האמצעיות, ר' יהושע אומר שיכול הוא אם הוא טרוד לפטור עצמו בכל יום במעין י"ח ר"ל ג' ראשונות וג' אחרונות וברכה אמצעית שכוללת כל האמצעיות אע"פ שאנשי כנה"ג י"ח תקנו ושהוא יכול לכוין דעתו לכלם, מכל מקום הואיל ודרך כלל כלהו איתניהו בה והוא יש לו אי זו טרדא אע"פ שהוא יכול לכוין לכלם יכול לפטור עצמו בה, ר' עקיבא אומר אם שגורה תפלתו בפיו ר"ל שבקי בשמנה עשרה ויכול לכוין בהם יתפלל י"ח ואין טרדתו מעכבתו ואם לאו יתפלל מעין י"ח מוטב שיקצר ויכוין משיאריך ולא יכוין, זהו ביאור המשנה והלכה כר' עקיבא שכל הבקי מתפלל בכל יום י"ח ועוד אחרת עמהם שהוסיפו ביבנה והיא ברכת המינים, וצריך שיאמרם על הסדר שנסדרו ואם היה בדרך או שעת הטירדה עד שלא מצא דעתו מכוונת מתפלל ג' ראשונות וג' אחרונות וברכה מעין אמצעיות באמצע ונסח שלה הביננו ה'אלקינו לדעת את דרכיך ומול את לבבנו ליראתך לסלוח לנו להיות גאולים ורחקנו ממכאובינו ודשננו בנאות ארצך ונפוצותינו מארבע רוחות תקבץ והתועים לדעתך ישפוטו ועל הרשעים תניף ידיך וישמחו צדיקים בבנין עירך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבין ישי משיחך טרם נקרא ואתה תענה בא"י שומע תפלה:
ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' יתר על מה שביארנו בשמנה אלו הן, לא הותר לקצר ולומר הביננו במוצאי שבת ויו"ט מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת ולא בימות הגשמים מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים, שמא תאמר יכלול בה גם כן הבדלה ושאלה, מתוך שאין אדם רגיל בה כל כך יבוא בה לידי טעות ומכל מקום אם בטוח בעצמו שלא לעשות והוא שעת הדחק מותר על דעת גדולי המפרשי ואין הכל מודים בה, וקצת גאוני ספרד פסקו שלא לאמרה בימות הגשמים אבל במוצאי שבת ויו"ט אומרה וכולל בה הבדלה שכל שהוא בתחלת ברכה אין בו לטעות וכרב ביבי שאמרה כן בסוגיא זו, אלא שרוב פוסקים כתבוה כדברינו וכן פסקו רבים שאם אינו יודע נסח הביננו יכול לעשות כרב שאומר פתיחת הברכה וחתימתה, בחבורי קצת רבני צרפת ראיתי שכוללים בה שאלה בשם תלמוד המערב וברך שנותינו בגשמי ברכה:
המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו מעט מחליותיו מרוב השפלתו, ויש פוסקים עד שיראה איסר כנגד לבו ואינו צריך לשיעור שיתפקקו החליות, ופי' דבר זה הוא שיכרע כל כך עד שאם היה איסור בארץ לרגליו שהוא כנגד לבו כשהוא בכריעה הוא רואהו בלא שחיית הראש כנגד לבו, ולפי' זה אנו קורים שיראה מהבנין הקל, ויש קורים אותו מבנין נפעל ומפרשים שתעשה גומא כנגד לבו עשויה כעין איסר ואף בזו אפשר לפרשה מבנין הקל, ואם הוא מצטער בנענוע הראש דיו, בנענוע הראש עד שיראה כמשתדל לכרוע.
שליח צבור שטעה באחת הברכות וגמגם ולא התחיל בברכה הראויה אלא שדלגה אין מסלקין אותו אלא ממתינים לו עד שנראה אם יוכל לחזור עליה או מעצמו או כשנזכירהו, ומה שאמרו בפרק אין עומדים המתפלל וטעה יעבור אחר תחתיו ההיא בשאינו יודע לחזור וכל שכן שאם התחיל שאין מסלקין אותו אלא ממתינים לו אם יוכל לחזור ולגמור מעצמו או בהזכרה אבל אם אירע לו כן בברכת המינים כל שלא התחיל מפקפקים בו אף ביודע לחזור ומסלקין אותו ואפילו היה מוחזק אצלנו בצדיק גמור מתחלתו ועד סופו, אבל אם התחיל גומרה כמו שיוכל וממתינים לו עד שיגמור אפילו שעה או שתים ואם אינו יודע לגמור יעבור, וי"א אף בברכת המינים אין ממתינים לו אלא בכדי אומד הדעת שאינו יכול לחזור או כשיזכירוהו ומה שהמתינו לשמואל הקטן ב' וג' שעות מפני שהוא תקנה והיה הנסח מחודש ולא היו שאר בני אדם יודעים אותו ואעפ"כ אלו לא התחיל בה היה ראוי לסלקו מחשש מינות ואע"פ שהוא תקנה חוששים שמא חזרר בו אבל מכיון שהתחיל בו ולא היו השאר יודעים אותה המתינו כל כך, וכן יש לחלק בהעברות אלו שכל שבברכת המינים מעבירים אותו לעולם עד שתתברר תשובתו ובשאר הברכות אין ממנין שעה זו אחר תחתיו:
מנין ברכות אלו סמכו אותם רבותינו שמנה עשרה שבכל יום כנגד שמנה עשרה אזכרות שבק"ש עם לשונות אלקות שבה וכנגד י"ח חוליות שבשדרה וברכת המינים חזרו וסמכוה כנגד אחד שבשמע וכנגד חוליא קטנה שבשדרה, וז' של שבת כנגד ז' קולות שאמר דוד על המים, וט' של ראש השנה כנגד ט' אזכרות שאמרה חנה בתפלתה וכ"ד של תענית צבור כנגד כ"ד רננות שאמר שלמה בשעה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים וכלם נזכרו במקרא בין לשון רנה ובין לשון תחנה ובקשה, ממה שאמרו כאן הני ט' דראש השנה כנגד מי למדו חכמים שבגירונדאה שבכל תפלה של ר"ה אומרים ט', ומגדולי זקנינו משיבים עליהם שאף בשבת היה מן הדין לומר י"ח ביוצר, וכמו שאמרו בפרק מי שמתו גברא בר חיובא הוא ולא נאמרו ז' וט' אלא במוסף ומכל מקום משום כבוד שבת לא הטריחוהו ובר"ה מיהא דוקא במוסף, ומכל מקום בתלמוד המערב נראה שמתחלה היו אומרים ט' ותוקעין בשחרית והוא שאמרו כסבורים אויבים עלינו הם באים ותקנו שלא יתפללו ולא יהיו תוקעין אלא במוסף כיון דחמון דקרון באורייתא ומצלון והדר תקעין אמרין בנימוסיהון אינון עסקין:
מי שטעה ולא הזכיר גבורות גשמים ר"ל מוריד הגשם בברכת תחיית המתים אין לה עוד מקום בתפלה להזכירה וחוזר לראש בשעה שנזכר הן שסיים הן שלא סיים, בד"א בשלא הזכיר אבל אם הזכיר טל אפילו בימות הגשמים ולא הזכיר גשם אינו חוזר וכן היא בתלמוד המערב שבפרק אין עומדין כמו שיתבאר במסכת תענית, ויש בזה חולקים כמו שיתבאר שם ר"ל בראשון של תענית:
טעה ולא הזכיר שאלה ר"ל ותן טל ומטר בברכת השנים אם נזכר קודם שומע תפלה אינו חוזר אלא שואלה בשומע תפלה ואם כבר עבר שומע תפלה בשעה שנזכר אם סיים תפלתו ועקר את רגליו חוזר לראש ואם לא עקר את רגליו אע"פ שסיים כתבו גדולי המפרשים שהוא חוזר לברכת השנים מפני שאחר שטעה בשתיהם ר"ל שלא הזכירה במקומה ולא קודם עקירת רגליו חוזר למקום הראוי לה מתחלתה דוגמת מה שאמרו בהבדלה סומך על של כוס ואם טעה בשתיהן כגון התפלל ולא הבדיל אכל ושתה ולא הבדיל חוזר לשתיהן, וכך היא בתלמוד המערב ואף שם נראה שהדין כן בין בגבורות גשמים בין בשאלה, והוא שאמרו שם לא שאל בברכת הגשמים אומרה בשומע תפלה דכותה בגבורות גשמים אם שאלה שהיא מדוחק אומרה בשומע תפלה הזכרה שהיא מריוח לא כל שכן, היכן הוא חוזר ר"ל אם לא אמרן בשומע תפלה אם עקר רגליו חוזר לראש, ואם לאו חוזר לעבודה, ואף ראשוני הגאונים פסקו כן בשאלה אבל בגבורות גשמים מודים שחוזר לראש שאם לא כן היה לו לכללם יחד טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים וגבורות גשמים בתחיית המתים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה בשומע תפלה, ומכל מקום בתוספת גורסים אותה כן אבל אנו גורסים טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני וכו' ויש שאין גורסים גבורות גשמים כלל, ואין הדברים נראין:
היה יחיד זה בצבור אינו חוזר כלל אלא מתכוין לתפלת שליח צבור ואע"פ שאין שליח צבור מוציא את הבקי כמו שהתבאר בסוף ר"ה מכל מקום אחר שהתפלל הקלו בו וכמו שתירצו תחלה הא ביחיד הא בצבור ואע"פ שנדחה תירוץ זה בסוגיא לא נדחה מפני העניין אלא מצד הלשון
טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס, ואפילו לא התחיל בברכה הסמוכה לה הואיל וגמר ברכה זו שהיה ראוי להזכירה אינו חוזר, וכן הדין בכל מקום שאמרנו שאם טעה אין מחזירין אותו אלא שיש אומרים שמאחר שלא התחיל באחרת מזכיר המאורע קודם שיתחיל בה כדרך שאמרו בפרק זימון בענין הזכרה בברכת המזון שלא אמרה בבונה ירושלים, ואין זה כלום שלא אמרוה שם אלא מפני שהיא סוף ברכות של תורה אבל תפלה שהוא ענין אחד כל שעבר על מקומו ולא הזכיר שוב אינו מזכיר, כלל ידוע בכל יום שיש בו קרבן מוסף שאם שכח ולא הזכיר כעין המאורע בכל תפלה שבו שהוא חוזר:
טעה ולא הזכיר יעלה ויבא בראש חדש להיכן הוא חוזר אם לא נזכר עד שעקר את רגליו בג' פסיעות חוזר לראש אע"פ שרגיל לומר תחנונים ובלבו לאמרן אחר עקירת רגליו ואם לא עקר את רגליו אלא שסיים שים שלום אם רגיל לומר תחנונים קודם ג' פסיעות כעין מה שאנו אומרים אלקי נצור וכו' הרי הוא כמי שלא סיים וחוזר לעבודה ואם אינו רגיל לומר תחנונים קודם ג' פסיעות או שכבר סיימן בשעה שנזכר אע"פ שלא עקר רגליו חוזר לראש, ויש בזה פסוקים בדרך אחרת וזה נראה יותר, והגרסא הנכונה בזה אמר רב פפא הא דאמרת סיים חוזר לראש וכו' שאינו רגיל לומר תחנונים וכו' אבל רגיל חוזר לעבודה, וכו' ואמר רב נחמן רגיל נמי לא אמרן אלא שלא עקר וכו' אבל עקר אע"פ שרגיל חוזר לראש, ואיכא דאמרי אמר רב פפא הא דאמרת סיים חוזר לראש בעקר וכו' אבל לא עקר חוזר לעבודה ואמר רב נחמן עקר שחוקר לראש לא אמרן אלא שרגיל וכו' אבל אינו רגיל חוזר לראש מכלל דכי עקר אף ברגיל חוזר לעבודה אלא ברגיל ולא עקר על הדרך שהזכרנו:
כל שאמרנו בטעה ולא הזכיר המאורע ביום שיש בו קרבן מוסף פירשו בתלמוד המערב שבפרק אין עומדין שהדין כן בנסתפק ונסח דבריהם ספק הזכיר של ראש חדש ספק לא הזכיר מחזירין אותו ועוד אמרו שם הסח הדעת כעקר כלומר שאם הסיח דעתו מלומר עוד תחנונים הרי הוא כאינו רגיל, יש שואלים אחר שכל שאין בו קרבן מוסף אינו חוזר הזכרת גשמים ושאלה היאך חוזר, ואינה שאלה שלא אמרו כן אלא בהזכרת מאורע שאינן תדירים להיות הזכרתם קבועה אחא שמכיון שהוא מתפלל תקנו להזכירו דרך הודאה ותפלה לא שיהא עיקר הקביעות מצד עצמן, אבל הזכרה ושאלה הם עיקר הקביעות בשאר התפלה וכן הבדלה במוצאי שבת עד שמתוך חשיבותה תקנוה על הכוס מה שאין כן בהזכרת מאורע של חנוכה ופורים שלא תקנו בהם אלא תפלה נוספת ולא כוס ומכל מקום ימים שיש בהם קרבן מוסף צריך להזכירם על כל פנים אחר שהתורה חדרשה בהם ושתקנו בהם תפלה נוספת:
המשנה הרביעית והכונה לבאר בה היאך צריך להתפלל בכונה שלימה ופי' המשנה ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפילתו תחנונים ופירשו בגמ' איזהו קבע כל שתפלתו דומה עליו למשוי כלומר חק קבוע עלי להתפלל, אתפרק ממנו מהר או שאין אומר תפלתו בלשון תחנונים אלא שקוראה כקורא באיגרת דרך מצות אנשים מלומדה וכן הלכה:
ר' יהושע אומר המהלך במקום גדודי חיות ולסטים ומתירא להתעכב ולהתפלל מתפלל תפלה קצרה והיא הוא ה' את עמך את שארית ישראל ובפרשת העבור כלומר ובשעה שעוברים על דברי תורה יהיו צרכיהן לפניך ובלשון אחרת פירשו בגמ' אפי' בשעה שאתה מלא עליהם עברה כאשה עוברה יהיו צרכיהם לפניך ברוך שומע תפלה, וכשמגיע ליישוב חוזר ומתפלל וברכה זו אין בה פתיחה ולא הזכרת מלכות אבל הזכרת השם יש בה בחתימתה:
זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, נתפרשו עוד בגמ' בענין תפלתו קבע שני דברים אחד כל שאין יכול לחדש בה דבר כלומר שממהר תפלתו כפי רגילות לשונו עד שאם צריך לחדש בה דבר אינו יכול ונדחית ממה שאמר ר' זירא אנא יכילנא לחדושי ומסתפינא דלמא מיטרידנא, כלומר שאע"פ שני מוצא את עצמי יכול לחדש בה דבר איני רוצה בכך שמא אבוא מתוך החדוש לטרדא ולא אוכל לחזור, והאחר כל שאינו מתפלל עם דמדומי חמה ודבר זה יש מפרשים אותו בין לשחרית בין במנחה וממה שהביאוה מדכתיב ייראוך עם שמש וכו' זו תפלת שחרית ולפני ירח זו תפלת המנחה והענין בכלל שאינו מיחד לתפלתו עת רצון והם בשחרית בשעת זריחה ובמנחה סמוך לשקיעה, ולענין מנחה מיהא נדחית ממה שאמרו לייטי עלה במערבא שמא תטרף לו שעה ויתאחר הזמן ויש שאינו מפרשה אלא במנחה ממה שאמרו בתלמוד המערב לעת מצא לתמציתו של יום, ומכל מקום נדחיצ מכח הקללה שהזכרנו:
תפלה קצרה זו למי שהולך במקום גדודי חיה ולסטים מטבע אחר תקנו בה, והוא צרכי עמך ישראל מרובים ודעתן קצרה מלשאול יהי רצון מלפניך שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה בא"י שומע תפלה:
ומתפלל אותה בכל צד שירצה הן רוכב הן מהלך ואין בה שום השתחואה וכן נאמרו בה בגמ' נסחאות אחרות ואין צריך לכתבם שהרי על זו שכתבנו עכשיו אמרו הלכה כאחרים ומכל מקום כל שאמר אחד משאר הנסחאות דיו:
ומה הפרש יש בין הביננו לתפלה קצרה הביננו צריך לומר בו ג' ראשונות וג' אחרונות וכשמגיע ליישוב אינו צריך לחזור ולהתפלל שאך ביישוב הוא פוטר בה את עצמו לפעמים כמו שביארנו, ומכאן אתה למד שחתימה יש בה שאם לא היה כן היה לו לומר הביננו יש בה חתימה וכו', וצריך להתפלל אותה בעמידה ושלא בהלוך כדין שמנה עשרה כל שאין דעתו מתערבבת בעכובו מחמת יראה, אבל תפלה קצרה אין בה ג' ראשונות וג' אחרונות וכשמגיע ליישוב חוזר ומתפלל וכשהוא אומרה יכול לאומרה אף בהלוך ומכל מקום הזכרת השם בחתימה אף בתפלה קצרה הוא כמו שביארנו:
כל היוצא לדרך צריך שיתפלל תפלת הדרך אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותעמידני לשלום ותסמכני לשלום ותחזירני בביתי לשלום ולחיים ותצילני מכך כל אויב ואורב בדרך ותנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי בא"י שומע תפלה, ואינו אומרה עד שיחזיק בדרך עד פרסה ופירושו למהלך יום ואם אינו הולך מהלך יום נראה לי שאומרה אחר שיצא מתחומי העיר ואם לא התפלל אותה אלא עד פרסה אומרה כל זמן שירצה, ולשיטה זו אנו גורסים אימת מצלי לה משהחזיק בדרך ועד כמה עד פרסה ומכל מקום יש גורסים אימת מצלי לה עד פרסה כלומר באיזה דרך הוא צריך לתפלה זו כל שדעתו לילך עד פרסה אבל פחות מזה אינו צריך, ויש מפרשים שאם לא בירך ביציאתו מברכה עד פרסה משם ואילך אין זה נמלך בקונו ואינה אומרה ותפלה זו רשאי לאומרה אפילו בהלוך ואם מתעכב בה יפה הוא עושה, ומגדולי החכמים עושים כן אחר שלא היה מקום סכנה:
ולעולם יכלול אדם את הצבור בכל תפלה חדשה שהוא מתפלל ואע"פ שאומרה בלשון יחיד ראוי לו שיאמר אני וכל עמך בית ישראל וברכה זו אע"פ שחותם בה אין בה פתיחה ולא הזכרת מלכות אבל הזכרת השם יש בה כמו שביארנו בתפלה קצרה שאדם אומר במקום גדודי חיות ולסטים כמו שביארנו למעלה, יש שואלים היאך מצריכים בתפלת הביננו מעומד וברכוב פסקנו למטה שיכול להתפלל אף בהלוכו ברכיבה ואינו צריך לעמוד כלל, אפילו יש לו מי שאוחז לו בהמתו וסתם נאמרה אף בג' ראשונות ואחרונות ואף שלא במקום סכנה ויראת עכוב ואפילו בדרך קורבה וכמו שסמך לה השכים וכו' מביאין לו שופר אלמא מיירי בר"ה ואין הלוכו אלא חוץ התחום, ואף כשנתפרשה חוץ לתחום על ידי בורגנין מ"מ אין בורגנין לדרך רחוקה מצויין, ופי' בתוספות דההיא בתפלת י"ח שהיא ארוכה ודעתו מתערבבת בעוכובו אבל הביננו מתוך קצורה אין דעתו מתערבבת בעכובה בלא סבה, ובסבה בכלן מותר בהלוך או שיתפלל תפלה קצרה וימתין עד שיגיע ליישוב לפי מה שהוא הדרך, ואין תירוץ זה נראה שהרי במשכים לצאת לדרך לדעת ר' שמעון בן אלעזר קורא ק"ש ומתפלל בהלוך והרי בכלל זה הוזכר יום טוב שאין בו אלא ז', אלא שאפשר שמתוך שהנוסח ארוך עשאוה כי"ח וכל שכן למי שכתב שבכל תפלת היום היו אומרים מלכיות זכרונות ושופרות, אלא שלדעתי כל שלא מחמת יראה עומד, וזו של משכים אע"פ שפירשנוה שלא במקום יראה וסכנה שמא במקום מצוה הקלו בה ורכוב אע"פ שהוא כמהלך אינו הלוך גמור כמו שנבאר:
המשנה החמישית הכונה לבאר בה שאין מדקדקים בכונה כל כך במקום אונס, ופי' המשנה היה רכוב על החמור ירד ואל יתפלל כשהוא רוכב ואף אינו יכול לירד כגון שאין לו מי שיאחוז בהמתו ואם היה הוא אוחז בה אין דעתו מתישב לתפלה אל ירד אלא יחזיר פניו לרוח מזרח ויעכב בהמתו ויתפלל ואם אינו יכול להחזיר פניו ולא לעכב את בהמתו כגון חמור שעסקיו רעים או שבני לויה אין רוצים להמתינו והוא מתירא מן הדרך יכוין לבו כנגד בית קדשי הקדשים ויתפלל אף בהלוך וכן אם היה יושב בספינה שאין יכול לעכבה או שאין יודע הרוחות וכן באסדא ר"ל ספינה קטנה או קורות המים יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים ויתפלל:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה לפי הגמ' הוא שאין צריך לירד אפילו יש לו ביד מי יניח בהמתו, וכתבו גדולי הרבנים שאפילו לעכב כנגד בית קדשי הקדשים את בהמתו אינו צריך אע"פ שאמרו רכוב כמהלך מ"מ אינו כמהלך גמור, וכן כתבוה גדולי הדורות ומפני שדעתו הולכת למה שהוא מתעכב ונמצאת תקנתו קלקלתו, וגדולי המחברים כתבו שצריך לעמוד על בהמתו אלא אם כן מתירא מן הדרך וכן נראה שהרי ר' הוא המיקל בדבר זה והוא הוא שאמר ישב במקומו ויתפלל הא כל שבמקום חשש עכוב מתפלל בהלוך, ויש שמצריכים כן בג' ראשונות וג' אחרונות לבד, ויש חולקין אלא שמוחין שלא לנענע את רגליו להוליך את הבהמה, וממה שאמרו במציעא בשנים שמצאו ורצו לזכות בה אחד רכוב ואחד מהלך שלא קנה רכוב אלא אם כן מוליכה ברגליו, ושאר דברים שנכנסו תחת משנה זו בגמ' אלו הן, סומא ומי שהוא במדבר ואין יכול לכוין את הרוחות יכוין את לבו כנגד אביו שבשמים שזה שאנו מצדדים לרוח מזרחי לא שעיקר תפלה למזרח אלא שאנו לצד מערב ירושלים עומדים ואנו מכוונים לכוין לבית המקדש ולכבד השם השרוי בתוכו, והוא הדין שהעומדים למזרח ירושלים מתפללים במערב שלהם והופכים לפניהם לנגד ירושלים וכן העומדים בצפונה מתפללים בדרום שלהם, וכמו שאמרו במס' ב"ב [כ"ה ע"ב] בפי' א"ל רב חנניה לרב אשי אתון דיתביתו לצפונא דארץ ישראל אדרימו, וכן העומדים בדרומה מתפללים בצפון שלהם, כללו של דבר העומד בחוצה לארץ ישראל והעומד בארץ ישראל יהפוך פניו לירושלים והעומד בירושלים יהפוך פניו לבית המקדש והעומד בבית המקדש יהפוך פניו לבית קדשי הקדשים ומ"מ אין המנהג להקפיד כל כך אלא שלא להפוך עורף לארץ ישראל ר"ל להתפלל במערב ובכולם ר"ל אם יתפלל בישיבה או בהלוך או אף למערב אם כיון לבו כנגד אביו שבשמים יצא, ומ"מ בתלמוד המערב ראיתי לכל רוח אין מחזירין חוץ מרוח המזרח מדכתיב אחוריהם אל היכל ה' וכו' אלמא למזרח מיהא מחזירים ושמא פירושו אין גומרין אותו להחזירו לרוח אחר, אלא לצד מזרח ר"ל שהיה מתפלל למערב אחורי המזרח הא מ"מ בדיעבד יצא:
מי שהיה צריך להשכים מעלות השחר ולצאת לדרך ויודע שאפשר לו להתעכב בדרך, יש פוסקים שראוי לו להתפלל בביתו קודם שיצא שמונה עשרה מעומד ושלא בהלוך ויוצא לדרכו וכשיגיע זמן ק"ש קורא שהרי אינו צריך לעמוד בה אלא בפסוק ראשון ואע"פ שאינו סומך גאולה לתפלה נוח לו שיעבר על סמיכת גאולה לתפלה ולא יתפלל י"ח בהלוך כדעת אבוה דשמואל ולוי, ויש פוסקים כר' שמעון בן אלעזר שיוצא מיד וכשיגיע זמן ק"ש קורא ומתפלל סמוך לה בהלוך נוח לו שיסמוך גאולה לתפלה ולא יקפיד על התפלה בהלוך, ועיקר הדברים כדעת ראשון אחר שעלה עמוד השחר וכמו שאמרו השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה, ועומד ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא וכו', שר' שמעון יחיד הוא אצל אבוה דשמואל ולוי וכן כתבוה ראשוני הגאונים ואע"פ שאמר רב אשי לא חזינא לרבנן קשישי דעבדי הכי לא ראינוה אינה ראיה, או שמא בשבת של רגל אמרה ומפני שסומכים להתפלל מיושב בשעה שהתורגמן דורש, אבל במשכים מודה לדבריהם, ולדברי הכל בדברים אלו אם הוה דחוק או אנוס או שעבר ועשה, ר"ל שהתפלל בהלוך או שלא לנוכח המקדש אין עכוב בדבר זה, ולא עוד אלא שלדעת התוס' כל שהקדים לדרך ולא התפלל מתפלל לכתחלה בהלוך שלא חלקו אלא היאך ראוי לעשות אבל כל שהוא בדרך הולך ומתפלל אף בג' ראשונות ואחרונות ואף שלא במקום סכנה, אלא אם כן בהביננו כמו שכתבנו דעתם למעלה, אלא שאין דעתי נוטה לדבריהם אלא או במקום סכנה או במקום מצוה כמו שכתבנו למעלה אף במקום שהיה אפשר לקיים את שתיהן כהולך לשבת הרגל, ובהתפלל מיושב מיהא יש אומרים שצריך לחזור ממה שאמרו כאן ברב אשי דבשבתא דרגלא היה מתפלל מיושב בעוד שהיה תורגמן דורש משמו וכשהגיע לביתו חוזר ומתפלל אלא שרוב המפרשים מסכימים שמחמיר היה על עצמו וחוזר ומתפלל נדבה, מ"מ כל שהתפלל אף מיושב בדיעבד יצא וכן עיקר:
ולענין ביאור מה שאמרו במרימר ומר זוטרא דמכנפי עשרה ומצלי ונפקי לפרקא וברב אשי דהוה מצלי מיושב וכי הדר לביתיה מצלי מעומד, ביאור הענין שבשבת הרגל היו הם דורשים כל היום והיו משכימים לדרשא ולא היה נאה להם להפסיק לתפלה כשאר הצבור שהיו יכולים להשמט אחד אחד להתפלל אבל הם שעיני הכל נשואות עליהם לא היה נאה להפסיק ומתוך כך היו משכימים ומתפללים בביתם ואח"כ יוצאים לדרוש ורב אשי לא היה רוצה להתאחר וכן שהיה אצלו טורח בכנוף עשרה והיה משכים לדרוש וכשהיה מכיר שהגיע זמן היה מדבר שמועות לתורגמן להאריך בהם ומתפלל מיושב שלא ירגישו בו הצבור וכשהיה בביתו חוזר ומתפלל מעומד:
יש אומר שאם לא השכים כל כך אלא שהשכים לשעה שיכיר את חבירו ואע"פ שאין הנץ החמה עדיין מותר לקרוא את שמע ולהתפלל לא אמרו לק"ש כותיקין אלא למצוה אבל זמן ק"ש משיכיר הוא ומאחר שישכים להתפלל אף הוא קורא את שמע, ויש אומר בתפלה שאף קודם עמוד השחר הוא רשאי להקדימה במשכים לצאת, ואין הדברין נראין, וכבר ביארנו בפרק ראשון שזו במשכים שלא במקום סכנה הא במקום סכנה יכול לקרוא את שמע משעלה עמוד השחר:
ולענין השמיעה מיהא מה שאמרו שופר ותוקע היאך ישכים והרי הוא יו"ט אפשר בתוך התחום או דרך ים או ביבשה ע"י עירוב או שיוצא להצית את הגייס:
המשנה הששית והכונה לבאר בה ענין חיוב תפלת המוסף ופי' המשנה ר' אליעזר אומר אין תפלת המוסף אלא בחבר עיר ר"ל בצבור ששאר תפלות שהיו מתקנת אבות ראוי לחייב בהן את היחידים שהם כל עצמן תקנת יחידים הם ואין צריך לומר שהרבים חייבים בהם שהרי אנשי כנסת הגדולה חזרו וסמכום על התמידים אבל תפלת המוסף שלא היתה תקנת יחיד כלל שהרי לא מתקנת אבות היתה אין חיובה הבא מצד רבים ר"ל כנסת הגדולה אלא לרבים ר"ל צבור ובשליח צבור או שמא מתוך שאין אדם רגיל בה אין היחיד בקי בה והוא הפוטרת, וחכמים מחייבים ליחיד והוא אמרם שדין תפלת המוסף בחבר עיר ושלא בחבר עיר ומפני שהם סוברים אנשי כנה"ג תקנום כנגד הקרבנות ולא אבות כלל ותקנום אף ליחיד כשאר התפלות וכן שהכל בקיאים בה כאשר התפלות, ור' יהודה אומר כל מקום שיש שם חבר עיר ר"ל צבור יחיד פטור, והיוצא ממנה הוא שאם אין שם חבר עיר יחיד חייב ובזו הוא חלוק עם תנא קמא, והענין הוא שכל שיש שם צבור נפטר היחיד בתפלת הצבור אפילו היה ביתו ומ"מ כל שאין שם תפלת צבור כגון שהוא בכפר שאין בו עשרה או שהוא בעיר שיש שם צבור אלא שאירע שלא התפללו בצבור חייב וכמו שהזכירו בסוגיא זו בעובדא דפולמוסא, ונחלקו הפוסקים בפסק הלכה זו יש אומרים שהלכה כר"י שכל מקום שיש שם חבר עיר ונאנסו ולא התפללו יחיד חייב וי"א שאין הלכה אלא כדברי חכמים, וכן נראה דעת גדולי הפוסקים ויחיד חייב בין בחבר עיר בין שלא בחבר עיר, וכן הדברים נראים ממה שאמרו בר' ינאי צלי והדר צלי ודאי שחרית ומוסף היה ובמקום תפלת צבור, וכן שגער בנזיפה על ר' חנינא קרא שאמר הלכה כר' יהודה ואמר לו פוק קרי קרי קרייך לברא וכן שהביאו כאן דר' אמי ור' אסי הוו מצלי ביני עמודי כלומר במקום גרסתם והרי שהיו מתפללים ביחיד ובמקום צבור ולא היו פוטרים עצמם, וללמד דבר זה באה שמועת ר' אמי ור' אסי דאם לא כן מה מקום לה בכאן, ואנו גורסים בה הוו מצלי ביני עמודי, וביאור מלת חבר עיר איך היא נופלת על הצבור הענין מפני שביאורה חכם המיוחד בעיר ומנהיגה וכל הצבור מתקבצים תמיד לפניו ומפני זה קורא כל הצבור על שמו, ויש מפרשים חבר עיר כמו חבורת עיר אלא שאותו הנזכר במגילה פרק בני העיר מפורש עכ"פ כפי' הראשון:
זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא, תפלה צריך אדם בה כונה יתרה ולעולם ישתדל אדם בעצמו כשירצה להתפלל שימצא דעתו מתישבת להתכוין ואם מכיר בעצמו שאין יכול לכוין אל יתפלל, התפלל ולא כיון דעתו בכל התפלה לא יצא וצריך לחזור ולהתפלל וכמו שאמרו בר' חייא בר אבא דצלי והדר צלי ונתברר להם שמצד הכונה היה ויש חולקים בזה אלא בברכה ראשונה כמו שיתבאר בפרק אין עומדין בסופו:
אע"פ שאמרנו שכל שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא בר"ח שהוא חוזר לא נאמרו הדברים אלא ביחיד בין בביתו בין בצבור אבל שליח צבור אם שכח זה בתפלה שמתפלל בלחש אינו חוזר אלא סומך על שמזכירה בתפלת המוסף טעה ולא הזכירה בתפלת המוסף סומך על תפלת המנחה ואין גורסים טעה ולא הזכיר בערבית שסומך על שחרית דהתם טעמא אחרינא איכא שאין מקדשין את החודש בלילה כמו שנבאר, טעה ולא הזכירה במנחה ואין כאן יום שני לסמוך עליו או שטעה במנחה של יום שני חוזר וכן הדין בשליח צבור אף בכל שהוא טועה בתפלה בלחש, וי"א שאף יחיד בצבור אינו חוזר וסומך על תפלת שליח צבור והוא שיכוין דעתו לתפלת ש"צ, וי"א כן אף בשאלה של ברכת השנים, וכן אע"פ שאמרנו שכל שטעה ולא הזכיר יעלה ויבא חוזר דוקא בשחרית ומוסף ומנחה אבל ערבית אינו חוזר בין צבור בין יחיד מפני שאף הם לא היה מקדישים את החדש לעולם בלילה, אבל ערבית של שאר הימים שיש בהן קרבן מוסף חוזר הואיל ותפלת ערבית קבועה עכשיו כחובה:
כל שאמרו מחזיר אותו אם טעה בג' ראשונות חוזר לראש, באחרונות חוזר לעבודה אם לא סיים באמצעיות חוזר למקום שטעה ושאר הימים שמזכירים בהם מענין המאורע ואין בהם קרבן מוסף אינו חוזר ומ"מ אם נזכר קודם שיאמר תחנונים כוללן בתחנונים ודיו:
כל שהוא טעון לשתי תפלות אחת סמוכה לחברתה כגון יוצר ומוסף או כגון מי שלא כיון בראשונה או שטעה וצריך לחזור לראש ישהא מעט בין תפלה לתפלה כדי שתתישב דעתו עליו ושיערו בתלמוד המערב כדי הלוך ד' אמות, ולשון שתתחונן דעתו עליו פירושו שיהא נותן דעתו להתחנן, ושתתחולל פירושו שתצא תפלתו מחלל לבו ואם אינו שוהה צריך שיקרא מעט לפני התפלה השניה כגון אשרי וכיוצא בו וכן הדבר הדור לו:
מה שכתבנו שאם אין אדם מוצא עצמו בדעת מכוונת שלא יתפלל, גדולי עולם הורו שלא נאמר כן אלא בדורות הראשונים שהחסידות צפון בלבם והכונה מצויה להם אבל בדורות הללו שאין הכוונה מצויה כל כך ישתדל אדם להתפלל בכוונה כמה דאפשר ויחוש לעצמו מעונש הדין, ומ"מ אל יפטור עצמו בטענה רעועה לומר שאינו יכול לכוין אלא יתפלל ויכוין במה שאפשר לו, ולעולם ישים אדם יראת שמים לנגדו ואם עשה כן לא במהרה הוא חוטא: