מ"ג דברים טו א
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מקץ שבע שנים תעשה שמטה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | מִסּוֹף שְׁבַע שְׁנִין תַּעֲבֵיד שְׁמִטְּתָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | מִסּוֹף שִׁבְעָתֵי שְׁנִין תַּעַבְדוּן שְׁמִיטָתָא: |
רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה שמוט. (גיטין לו וש"נ). כל זמן שיש לו שמיטה – אתה משמט.
שבע שנים. יכול שבע שנים לכל אחד ואחד? הרי אתה דן: חייב שבע שנים בשמיטה, וחייב שבע שנים במלוה. מה שבע שנים האמור בשמיטה, שבע שנים לכל העולם; אף שבע שנים האמור במלוה, שבע שנים לכל העולם.
או כלך לדרך זו: חייב שבע שנים בעבד עברי, וחייב שבע שנים במלוה. מה שבע שנים האמור בעבד עברי, שבע שנים לכל אחד ואחד; אף שבע שנים האמור במלוה, שבע שנים לכל אחד ואחד!
נראה למי ד[ו]מה. דנין דבר שתלוי (ביובל) [בשמיטה] מדבר שתלוי (ביובל) [בשמיטה], ואל יוכיח עבד עברי, שאין תלוי (ביובל) [בשמיטה].
או כלך לדרך זו: דנים דבר שנוהג בארץ ובחוצה לארץ מדבר שנוהג בארץ ובחוצה לארץ, ואל יוכיח (השמטה) [השמטת קרקע], שאין נוהג אלא בארץ!
ת"ל: שבע שנים תעשה שמיטה, לגזירה שוה. מה "שבע שנים" האמורים בשמיטה, שבע שנים לכל העולם; אף "שבע שנים" האמורים במלוה, שבע שנים לכל העולם.
[ריה"ג אומר, יכול ז' שנים לכל אחד וא'? כשהו"א (=כשהוא אומר): קרבה שנת השבע שנת השמטה, אם ז' שנים לכל אחד ואחד, היאך היא קרבה? אמור מעתה, ז' שנים לכל העולם].
יכול (יהיה) [תהיה] השמטת כספים נוהגת במדבר? ת"ל: תעשה שמיטה, שמוט.
[או] לא אמרתי אלא בארץ ישראל, שאתה עושה שמיטה אתה משמט (בארץ). בחוצה לארץ שאי אתה עושה שמיטה, אי אתה משמט?
ת"ל: כי קרא שמיטה לה', בין בארץ בין בחוצה לארץ.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קכב.
מקץ שבע שנים . הראב"ע פי' בתחלת שנה השביעית, וכן עלה על דעת הרמב"ן. והוא אומר שמ"ש תעשה שמטה ר"ל על שמטת קרקע, שמתחלת (=שמתחילה) בתחלת הז' שנים. ומוסיף שגם שמוט כל בעל משה ידו היינו שמטת כספים.
וחז"ל קבלו שאינו משמט עד סוף שבע - בער"ה של שמינית.
ובאמת לשון " מקץ " אינו מכריע. שמצאנו מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי (ירמיה לד) והוא בתחלת השביעית! וע"כ למד לה בגז"ש.
ולדעתי הלמוד הוא ממ"ש בסמוך מקץ שלש שנים , שע"כ פירושו בסוף. דהא לקמן אמר כי תכלה לעשר (כנ"ל ראה קטו ). וא"כ מבואר שגם מקץ שבע שנים , ג"כ פירושו בסוף.
קכג.
תעשה שמטה. וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו . שעור הכתוב מקץ שבע שנים שמוט ידו כל בעל משה , שכל מלוה ישמט ידו מתבוע את החוב מן הלוה.
אולם מ"ש תעשה שמטה הוא תמוה, דהא שם " שמטה " נופל על כל השנה, ונקראת תמיד שנת השמטה, ומתחיל מתחלת השנה עד סופה. ואיך יאמר שיעשה שמטה בסוף השבע שנים?
וע"כ (=ועל כרחך) , שמ"ש תעשה שמטה הוא כעין מאמר מוסגר. ור”ל מקץ שבע שנים [שאז תעשה שמטה כל השנה] אז יהיה זה דבר השמטה, שישמט ידו מן חוב של כספים, כמו ששמט ידו כל השנה מן השדות.
ובא ללמד, ששמטת כספים תלוי בשמטה העקרית הנוהגת בשנה זו. וכמ"ש רבי (גיטין לו וקדושין לח ומועד קטן ב), בשתי שמטות הכתוב מדבר - א' שמטת קרקע וא' שמטת כספים וכו'.
קכד.
תעשה שמטה. וזה דבר שמטה . כבר כתבנו שהם דברים מיותרים, והיל"ל מקץ שבע שנים שמוט כל בעל משה ידו ! ופי', מפני שאז הייתי אומר שנחשב הז' שנים מיום ההלואה, כמו שנים של עבד עברי, שחשבינן לכ"א מיום המכירה; כמ"ש משפטים יט . ולא תאמר, הלא יותר נדמה אותה לשמטת קרקע, כי גם שמטת כספים תלויה בשמטת קרקע, ובה חשבינן לשנות עולם; כי אינו דומה לשמטת קרקע, שאינו נוהג אלא בא"י, ושמטת כספים נוהג גם בח"ל. לכן אמר שבע שנים תעשה שמטה , ששמטה הכללית נחשבת לשנות עולם, ומלמד שממנה מסתעף שמטת כספים. וא"כ גם שבע שנים דידה, חשבינן לשנות עולם.
ומ"ש "ריה"ג אומר וכו'“, כן גרס הגר"א. וכן בפרש"י בחומש. וכן מבואר בספרי על פסוק קרבה שנת השבע , שמלשון קרבה שנת השבע ר"ל שעי"ז לא תרצה להלוות לחברך, כמבואר ששמטת כספים חל בשנת השמטה הכללית, שהוא לשנות עולם.
[גירסת "דנים דבר שתלוי בשמטה" הוא גירסת הגר"א].
קכה.
תעשה שמטה וזה דבר השמטה . כבר התבאר ( ראה קכג ) שמלמד בזה שבזמן שאינו משמט קרקע, כגון בהיותם במדבר או עכשיו שבטלה קדושת הארץ, אינו משמט כספים. וע"ז שואל, שי"ל שתלוי גם במקום - שבח"ל, ששם אין נוהג שמטת קרקע, לא תנהג שמטת כספים גם בזמן הבית! עז"א דכתיב כי קרא שמטה לה' . (ועיין בתוס' קדושין לח ד"ה השמטת).
והגר"א מחק הפסקא של סי' ראה קכג , ובכאן העתיק כלשון הגמ' (שם) רבי אומר וכו', וא"צ.