מ"ג בראשית ל לח
<< · מ"ג בראשית · ל · לח · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים אשר תבאן הצאן לשתות לנכח הצאן ויחמנה בבאן לשתות
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיַּצֵּ֗ג אֶת־הַמַּקְלוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּרְﬞהָטִ֖ים בְּשִֽׁקְﬞת֣וֹת הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתּוֹת֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתּֽוֹת׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְדַעֵיץ יָת חֻטְרַיָּא דְּקַלֵּיף בְּרָטַיָּא אֲתַר בֵּית שִׁקְיָא דְּמַיָּא אֲתַר דְּאָתְיָן עָנָא לְמִשְׁתֵּי לְקִבְלְהוֹן דְּעָנָא וּמִתְיַחֲמָן בְּמֵיתֵיהוֹן לְמִשְׁתֵּי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְנָעַץ יַת חוּטְרַיָא דִיקָלִיף בְּמוּרִכְיָיתָא בְּשַׁקְיָיתָא דְמַיָא אֲתַר דְאַתְיָין עָנָא לְמִשְׁתֵּי תַּמָן שַׁוִוינוּן לְקִבְלֵהֶן דַעֲנָא וַהֲווֹן מִתְיַחְמָן בְּמֵיתֵיהוֹן לְמִשְׁתֵּי: |
| ירושלמי (קטעים): | בְּמַרְכִיוּתָא: |
רש"י
"ברהטים" - במרוצות המים בבריכות העשויות בארץ להשקות שם הצאן
"אשר תבאן וגו'" - ברהטים אשר תבאן הצאן לשתות שם הציג המקלות לנכח הצאן
"ויחמנה וגו'" - (ב"ר) הבהמה רואה את המקלות והיא נרתעת לאחוריה והזכר רובעה ויולדת כיוצא בו ר' הושעיא אומר המים נעשין זרע במעיהן ולא היו צריכות לזכר וזהו ויחמנה וגו' (ר"ל בתיבה זו התחברו ל' זכר ונקבה כמ"ש הראב"ע)
ולפירוש זה יתורץ דבר המקלות שעשה יעקב, אף על גב שנראה רמאות, שהרי לבן עשה מה שלא היה לו לעשות שלקח מן העדר כל הטובים, לכך עשה דבר המקלות משום זה, ובודאי כל ענין המקלות אינו כל כך כמו אלו שלקח מן העדר. ויתורץ גם כן "כל אשר לבן בו" דכתיב כאן (פסוק לה), ולא כתב זה לעיל. ואין צריך לך לטעם אחר כלל, והוא פירוש רז"ל, כי אחר שהיה לבן עשה לו דבר זה, כי התנה עמו להסיר נקוד וטלוא - והוא הסיר כל אשר לבן בו, והיה יעקב משער כי דבר המקלות לא יגיע לכל זה שהסיר, אם לא שיהיה מעשה ה' שאמר "והנה כל העתודים העולים על הצאן" (ר' להלן לא, י) והוא סייע לדבר המקלות, אבל לפי הענין הטבעי לא היה מגיע להשלים חסרונו מה שלקח, ואין כאן עוד קשיא כלל:
[לח] עץ ושמו לבנה. דאין לפרש "לבנה" 'לבן', שהרי כתב אחריו "ויפצל בהן פצלות לבנות מחשוף הלבן", אלא שמע מינה שלא היה לבן רק העץ נקרא לבנה לפי שהוא נעשה כן אחר הפיצול:
[לט] ועוד לקח מקל לח לוז. הוצרך להוסיף 'ועוד לקח מקל לח לוז' כדי לתרץ [למה] (שלא) אמר "ולוז" בוי"ו, ותירץ שהוא מחובר למעלה, וכאילו כתיב 'ועוד לקח מקל לח לוז':
[מ] תחבן וכו'. דלא שייך "ויצג" אלא על דבר העומד בלא סמך, והמקלות אי אפשר לעמוד מעצמם, לכן צריך לפרש לשון תחיבה, והם עומדים כך:
[מא] במרוצת. שלשון 'רהט' הוא מרוצה:
[מב] הבריכות העשויים בארץ להשקות הצאן. מה שהוסיף 'העשויים להשקות הצאן' מפני שקראן הכתוב "בשקתות המים", שהוא לשון משקה, לכך פירש 'העשויין להשקות הצאן'. וכן פירוש הכתוב; במרוצת המים, ואיזה מרוצת המים - העשוים להשקות הצאן, וזהו "בשקתות":
[מג] ברהטים אשר תבאנה הצאן לשתות. כלומר דאין "אשר תבאנה הצאן" מחובר אל "שקתות המים", כלומר באותם השקתות אשר תבאנה הצאן לשתות, דלא הוה ליה למתלי בביאת הצאן לשתות, רק הוי למכתב 'בשקתות אשר מהם הצאן שותים', לכך צריך לומר דקאי אלמעלה - דהציג המקלות ברהטים אשר תבאנה הצאן, וכאשר תבאנה הצאן יהיו נרתעים כמו מי שבא פתאום אל מראה משונה, ולכך תלה בביאת הצאן:
[מד] הבהמה נרתעת וכו'. פירוש שאין המים מחממים את הבהמה שיאמר 'ויחמנה הצאן בבואן לשתות', אדרבה המים מקררין, אלא פירושו כשבאת לשתות נרתעת הבהמה וכו'. והוקשה לרבי הושעיא דלא הוי לכתוב רק 'ויחמנה הצאן בבואן אל המקלות' ופשוט בעת שבאו לשתות היה, דכבר כתיב "אשר תבאנה הצאן לשתות", אלא המים נעשו זרע, לפיכך תלה הכתוב בשתיית הבהמה, וכתב "בבואן לשתות" שמי השתיה נעשו זרע. וזהו "ויחמנה", פירוש דהוי למכתב 'וירביעו את הצאן', ופירש רבי הושעיא "ויחמנה" שהיו המים נעשין זרע בתוך מעי הבהמה, וזהו "ויחמנה", שהבהמה היתה מתחממת, ונעשה המים זרע בתוך מעיה. ויש מפרשים (החזקוני) זהו "ויחמנה" שהמלה אנדרוגינוס, שהיה לכתוב 'ויחמו' או 'ותחמנה', אלא מפני שהבהמה היתה זכר ונקיבה יחד, שהרי נעשה זרע זכר ממנה והיא בעצמה נקיבה, ולפיכך "ויחמנה":
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בָּרְהָטִים – בִּמְרוּצוֹת הַמַּיִם. [בְּשִׁקְתוֹת] – בַּבְּרֵכוֹת הָעֲשׂוּיוֹת בָּאָרֶץ לְהַשְׁקוֹת שָׁם הַצֹּאן.
אֲשֶׁר תָּבֹאןָ וְגוֹמֵר – בָּרְהָטִים אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת, שָׁם הִצִּיג הַמַּקְלוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן.
וַיֵּחַמְנָה [בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת] – הַבְּהֵמָה רוֹאָה אֶת הַמַּקְלוֹת וְהִיא נִרְתַּעַת לַאֲחוֹרֶיהָ, וְהַזָּכָר רוֹבְעָהּ, וְיוֹלֶדֶת כַּיּוֹצֵא בוֹ. רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אוֹמֵר: הַמַּיִם נַעֲשִׂין זֶרַע בִּמְעֵיהֶן וְלֹא הָיוּ צְרִיכוֹת לְזָכָר (ב"ר עג,י), וְזֶהוּ "וַיֵּחַמְנָה" וְגוֹמֵר.
רשב"ם
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
ברהטים — מקום חיבור המים שישתו הצאן שם.
ויחמנה — נתחברו פה לשון זכרים ונקבות, כמו "וישרנה הפרות" (שמואל א ו, יב):רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ודע כי מה שלקח לו יעקב מקל לבנה לא עשה זה מעצמו רק ע"פ המלאך, כי כן אמר יעקב לרחל וללאה שאמר לו המלאך שא נא עיניך וראה כל העתודים וגו'. ואחרי כן ויקח לו יעקב מקל לבנה. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. והנה יעקב כשראה המראה הזאת בחלום ידע שהקב"ה עושה לו נס כדי שלא ירמה אותו לבן כמו שאמר ואלהי אבי היה עמדי, ואמר לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי. ואחר שראה כי מן השמים עוזרים אותו הציג המקלות ההם לשני ענינים.
האחד להעלים הנס ולהסתירו כדי שלא תשלוט בו עין הרע, וכן תמצא שאמר אלישע לגחזי (מ"ב ד) וקח משענתי בידך ולך כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברכך איש לא תעננו ושמת משענתי על פני הנער. והיתה כונת אלישע כדי שלא ירבה בדברים עם בני אדם ושלא יגלה שליחותו ולא ישלוט בו עין הרע, וגחזי לא נשמר מזה כאשר צוהו וגלה הדבר ושלטה בו עין הרע הוא שכתוב (שם) לא הקיץ הנער.
ואל תתמה בזה אם כח עין הרע גדול כל כך שהוא שולט אפילו בדברים שהנס מתפשט בהם, שכן מצינו בלידת השבטים שבשביל דבור אחד של לאה שאמרה אודה את ה' שנתנה הודאה בבן רביעי על שהכירה שנטלה יותר מחלקה שלט בה עין הרע, הוא שכתוב מיד ותעמוד מלדת. ועוד מצינו בבני יוסף שהיה הנס מתפשט בהם בדברים מברכת אביהם שאמר (בראשית מט) בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. כשאמרו ליהושע (יהושע יז) ואני עם רב אשר עד כה ברכני ה' השיב להם יהושע אם עם רב אתה עלה לך היערה, ודרשו רז"ל החביאו עצמכם ביערות כדי שלא ישלוט בכם עין הרע. ועוד אין לך מעשה נס גדול כענין מתן תורה ושם מצינו ששלטה בו עין הרע, וכן אמרו רז"ל למה נשתברו לוחות ראשונות לפי שנתנו בפומבי שלטה בהן עין הרע ונשתברו, לוחות שניות שנתנו בצנעה שנאמר (שמות לד) ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר לא שלטה בהן עין הרע ולא נשתברו. ומזה עשה יעקב ענין המקלות שהוא מעשה טבע כדי להעלים מעשה הנס שלא יבינו לבן ואנשיו ושלא ישלוט בו עין הרע.
השני כדי שיתקיים הנס ע"י מעשה הטבע כמו שמצינו שאמר הקב"ה ליהושע במלחמת העי (יהושע ח) שים לך אורב לעיר מאחריה וכיון שכל מלחמותיהם של ישראל היו ע"י נס מה להם לאורב אבל צוהו שיעשה דבר שיהיה סבה לנס.
והנה יעקב כשאמר לו המלאך שא נא עיניך וראה כל העתודים העולים וגו' הבין מיד כי לצורך משל ודמיון נאמר לו כענין מה שאמר הקב"ה להושע (הושע א) קח לך אשת זנונים שהרי הדבר הזה מדין תורה אסור להסתכל בו, שכן דרשו ז"ל אסור להסתכל בעוף ובבהמה בשעה שנזקקין זה לזה, ואם כך איך יאמר לו המלאך שיסתכל. אבל הענין היה כי מתוך החלום הזה בא יעקב לעשות הדבר ולהתנהג בחכמת הטבע בענין המקלות לא לרמות את לבן ח"ו אלא להשמר מלבן שלא ירמהו.
וממעשה הטבע שבפרשה זו יש ללמוד חיוב בני אדם שיש להם שכל ודעת לקדש עצמם בשעה שנזקקין עם נשותיהם, שהרי אנו רואים בבהמות ציור העובר יוצא כפי ציור המחשבה. וע"כ אמרו ז"ל לעולם יקדש אדם את עצמו בשעת תשמיש, וקדושה זו היא טהרת המחשבה שלא יחשוב באשה אחרת ולא בדברים אחרים רק באשתו. וזהו ק"ו שאין עליו תשובה, אם הבהמות שאין להם דעה להבין תועלת הדבר ונזקו ואינן עושות אלא מכח הטבע יש להם כח לפעול בתולדות כפי הצורה המצטיירת בלבם והקבוע במחשבתם. ק"ו לבני אדם אשר להם כח גדול בנפש השכלית לצייר במחשבתם ובלבם העליונים והתחתונים ויש להם כונה בדעת ובשכל להתכוין באותו הציור, שצריכים לטהר מחשבותם בענין ההוא.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
<< · מ"ג בראשית · ל · לח · >>